אדרי אל ישראל קרקעות בעמ נ. אפיקי נדל"ן בצפון בעמ

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8560/17 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין המערערות: 1. אדרי אל ישראל קרקעות בע"מ 2. אדרי אל ישראל נכסים בע"מ נ ג ד המשיבות: 1. אפיקי נדל"ן בצפון בע"מ 2. ש.א. אפיקי נדל"ן צפון (2004) 3. SHEVA SUPERIM LLC ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.9.2017 בת"א 1576-07-00 שניתן על-ידי כבוד השופט ע' מאור תאריך הישיבה: ח' בשבט התשע"ט (14.1.2019) בשם המערערות: עו"ד יוסי כהן, עו"ד צוריאל לביא, עו"ד אוהד מחרז בשם המשיבות: עו"ד אילן אמיר פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. השאלה שבה התבקשנו להכריע היא האם המקרה שבפנינו הוא מקרה חריג המצדיק התערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה. 2. שאלה זו עמדה במרכז הטענות שהועלו בגדרו של הערעור על פסק דין משלים שנתן בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביום 11.9.2017 (ת"א 1576/07, השופט ע' מאור) בעקבות פסק דין חלקי שנתן באותו הליך ביום 23.7.2017. פסק הדין המשלים ניתן, בהסכמת הצדדים, בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק). 3. לצורך הדיון בערעור שבפנינו די בכך שנאמר כי מקורו של הסכסוך בין הצדדים בהסכמים שעליהם חתמו עוד בשנת 2005, לפיהם רכשו המשיבות מהמערערות זכויות בשני נכסי מקרקעין שבהם פעלו לאורך שנים סניפי סופרמרקט (נכס אחד נמכר תמורת 5,775,971 שקלים והאחר תמורת 4,003,922 שקלים) (להלן בהתאמה: ההסכמים ו-הנכסים). העסקה בין הצדדים לא הושלמה והנכסים נותרו רשומים על שם המערערות. לשיטת המערערות, הדבר נבע מכך שהמשיבות לא שילמו את מלוא התמורה המגיעה להן. לעומת זאת, לטענת המשיבות יש לייחס את הדברים לכך שהמערערות לא המציאו מסמכים הנדרשים לרישום הנכסים על שמן. ביום 3.10.2006 הודיעו המערערות על ביטול ההסכמים. 4. ביום 11.4.2007 הגישו המשיבות תביעה לבית המשפט המחוזי בבקשה שיורה על אכיפת ההסכמים. הצדדים הופנו להליך גישור שלא צלח, ולאחריו הגישו המשיבות ביום 1.10.2014 כתב תביעה מתוקן שכלל גם תביעה כספית. טענת המשיבות הייתה, בתמצית, שלפי הסכמות מאוחרות יותר בין הצדדים הן שילמו את מרבית התמורה בכך שהתחייבו כלפי המערערות לפרוע את הלוואות המימון שנלקחו לשם רכישת הנכסים. זאת, חלף השלמת רישום העברת הבעלות באופן מיידי ובתמורה לדמי השכירות המתקבלים בגין הנכסים. המשיבות טענו כי במרוצת השנים נפרעו הלוואות המימון מדמי השכירות ששולמו בגין הנכסים (למערערות, חרף ההסכמות), אך שהמערערות לא פעלו לרשום את המשיבות כבעלות הנכסים והמשיכו לשלשל לכיסן את דמי השכירות שהתקבלו מהם. 5. בסופו של דבר הגיעו הצדדים למתווה פשרה (להלן: מתווה הפשרה) לפיו המערערות יפעלו לרישום הנכסים על שם המשיבות לפי ההסכמים, ובית המשפט המחוזי יוסמך לתת פסק דין על דרך הפשרה בנוגע לסוגיית החבות הכספית בהתאם לסעיף 79א לחוק. 6. בית המשפט המחוזי נתן תוקף של פסק דין חלקי למתווה הפשרה. בהקשר הנוכחי נודעת חשיבות להסכמות הבאות שקיבלו תוקף: "בית המשפט יקבע את החיוב הכספי, אם בכלל, שיהיה על צד אחד לשלם למשנהו" (סעיף 3); "במידה שבית המשפט יקבע כי על התובעות לשלם לנתבעות [המשיבות והמערערות, בהתאמה – ד' ב' א'] תשלום כלשהו, כאמור בסעיף 3 לעיל, כי אז יהיה על התובעות להפקיד את הסכום כאמור, בידיו הנאמנות של עו"ד אילן אמיר" (סעיף 4); "במידה שהתובעות לא עומדות בתשלום החיוב הכספי, כאמור בסעיף 3 לעיל, מכל סיבה שהיא, וככל וייקבע חיוב כספי... הרי הנכסים נשוא התובענה ימשיכו להיות בבעלות הנתבעות" (סעיף 8); כמו כן, צוין במתווה הפשרה בכלליות כי "ייתכן גם פסק דין שלפיו אחד הצדדים מפסיד הכל או זוכה בכל" וכי "בית המשפט אינו כבול להצעות פשרה או לאמירות שעלו בדיון שקדם להליך" (סעיף 14). 7. בהמשך לכך, ניתן פסק דין משלים לפי סעיף 79א לחוק – ובו נקבע שלצד העברת רישום הנכסים על שם המשיבות ישלמו להן המערערות גם סכום של 2,500,000 שקלים. בית המשפט המחוזי ציין שהסכום שנפסק משקף את עמדתו בנוגע למכלול טענות הצדדים וסיכוייהן במישור המהותי והדיוני. 8. בערעור שבפנינו, המערערות טוענות שפסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי חורג מההרשאה שניתנה על-ידי הצדדים, מצוי "הרחק מכל מתחם סבירות" ונמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים ביטולו של פסק דין הניתן לפי סעיף 79א לחוק. באופן יותר ספציפי, המערערות טוענות כי הן הסכימו למתווה הפשרה מתוך הבנה שיקבלו תשלום נוסף מצד המשיבות בתמורה להשלמת מסירתם של הנכסים וכך גם עלה מרוח הדיונים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי ומנוסחו של פסק הדין החלקי. המערערות מוסיפות ומציינות כי מנקודת מבטן התוצאה המעשית של פסק הדין שניתן היא העברת נכסים שבבעלותן ללא כל תמורה לצד השני (בהתחשב בכך שהסכום שנפסק לטובת המשיבות שווה בהיקפו לתמורה החלקית שהעבירו). 9. להשלמת התמונה יצוין כי המערערות טענו תחילה שמראש הסכימו למתווה הפשרה בשל לחץ בלתי מידתי שהפעיל עליהן בית המשפט המחוזי, אך בסופו של דבר לא חזרו על טענה זו בסיכומיהן והבהירו כי הן אינן מבקשות לבטל את פסק הדין החלקי, אלא רק את פסק הדין המשלים. 10. לעומת זאת, לטענת המשיבות, המקרה דנן אינו נמנה על המקרים הקיצוניים שבהם נקבע בהלכה הפסוקה שיש להתערב בערעור על פסק דין שניתן לפי סעיף 79א לחוק. המשיבות מדגישות כי בית המשפט המחוזי לא הוגבל לפסוק דווקא לטובת המערערות, וכי מתווה הפשרה אינו כובל את בית המשפט המחוזי לנוסחת אמצע או להצעות פשרה ואמירות שעלו קודם לכן בדיונים. המשיבות מוסיפות שלו היה המצב שונה לא היו מסכימות מלכתחילה למתווה הפשרה. 11. לגוף הדברים, המשיבות מטעימות כי העסקה שנעשתה בין הצדדים הייתה מורכבת משטענו המערערות, וכי בית המשפט המחוזי הביא בצדק בחשבון את ההכנסות שהיו למערערות מדמי השכירות. עוד נטען כי לבסוף פסק בית המשפט המחוזי למשיבות רק כמחצית מהסכום שהן טענו כי המערערות הפיקו שלא כדין מדמי השכירות ששולמו בגין הנכסים. 12. יצוין כי ביום 26.10.2017 דחה בית המשפט המחוזי בקשה שהגישו המערערות לעיכוב ביצועם של פסק הדין החלקי ופסק הדין המשלים. ביום 11.12.2017 דחה השופט ד' מינץ על הסף בקשת עיכוב ביצוע נוספת שהגישו המערערות, בנמקו כי לאחר שדחה בית המשפט המחוזי את הבקשה הקודמת היה על המערערות להגיש בעניין בקשת רשות ערעור. 13. ביום 14.1.2019 קיימנו דיון בערעור. במהלך הדיון הבהרנו לצדדים את המורכבות הרבה העולה מהתערבות בשלב הערעור בפסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי, בהתחשב גם במסגרת הדיונית שבה ניתן. לצד זאת, העלינו במהלך הדיון הצעה לפשרה שבגדרה הצדדים יסמיכו אותנו להתערב במידה מסוימת בסכום שנפסק לטובת המשיבות. בא-כוח המשיבות הסכים להצעת הפשרה במהלך הדיון, אך המערערות דחו אותה, וכן חזרו ודחו אותה לאחר פרק הזמן הנוסף שניתן להן לשקול את הדברים. בשלב זה אין אפוא מנוס מלהכריע בערעור. 14. לאחר בחינת הדברים אנו סבורים כי דין הערעור להידחות. בית משפט זה עמד לא אחת על כך שגבולות ההתערבות בפסק דין הניתן על דרך הפשרה הם מצומצמים ביותר. התערבותנו שמורה לאותם מקרים נדירים ויוצאי דופן, בהם פסק הדין שניתן חורג באופן קיצוני מגבולות הסבירות – במסקנותיו או בסכומים שנפסקו בו (רע"א 6756/96 זוננשוילי נ' חוד, חברה לתעשיית מוצרי מתכת בע"מ (15.12.1997); ע"א 1639/97‏ אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה (17.1.1999); ע"א 10838/05 זקס נ' קלינגר (23.3.2008); ע"א 8497/11 חב' בן יחזקאל אמנון (1991) בע"מ נ' ברגר (29.5.2014)). איננו סבורים שהמקרה שבפנינו הוא בגדר אותם מקרים המצדיקים התערבותנו. 15. במישור הפורמאלי, יש לפתוח ולומר כי מתווה הפשרה לא שלל את האפשרות שהמערערות – אשר נגדן הוגשה גם תביעה כספית – הן שישלמו למשיבות. יוזכר כי הצדדים הסמיכו את בית המשפט המחוזי לקבוע את "החיוב הכספי, אם בכלל, שיהיה על צד אחד לשלם למשנהו". 16. לגוף הדברים, יש לציין כי המורכבות העובדתית של הסכסוך והעדרם של ממצאי עובדה אינם מאפשרים לנו לקבוע בשלב זה של הדיון כל מסמרות בשאלה הכספית, ולא כל שכן כאשר הכרעתו של בית המשפט המחוזי בסוגיה על דרך הפשרה אינה מנומקת. 17. במישור הכללי נוסיף, כי טענתן המרכזית של המערערות – הגם שהיא לכאורה אינטואיטיבית – הכיצד עליהן להעביר זכויות בנכסים ללא תמורה, אינה פשוטה ומובנת מאליה בנסיבות שבהן אין בידינו להתחקות אחר כל ההיבטים העובדתיים של העסקאות בין הצדדים, לרבות עסקאות המימון וההנאה מדמי השכירות. על כך יש להוסיף כי הסכום שנפסק לבסוף לטובת המשיבות עומד רק על כמחצית מהסכום שנתבע על ידן. 18. בסיכומו של דבר, בהינתן המסגרת הדיונית, אין בידינו להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. 19. סוף דבר: הערעור נדחה. במכלול הנסיבות ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט ע' גרוסקופף: אודה ולא אכחד, פסיקתו של בית המשפט קמא במקרה זה אינה נקיה מקשיים. אפס, גם לאחר שקראנו ושמענו את טיעוני הצדדים, נותר הנסתר רב על הנגלה. במצב דברים זה, ומשכשלו מאמצינו להביא את הצדדים להסכמה על תוצאת ביניים, אין לנו אלא לבחור בין שתי תוצאות קיצון: אימוץ תוצאה שאין אנו משוכנעים כי היא עושה צדק בין הצדדים או התערבות מבלי שהשתכנענו כי יש לכך הצדקה על פי אמות המידה המקובלות לבחינת פסק דין שהצדדים הסכימו כי יינתן על דרך הפשרה. משנדחקנו לפינה זו, אין לנו מנוס אלא לבחור בנסיבות העניין שלפנינו בכיבוד רצון הצדדים, וזאת בהינתן שהצדדים הם אנשי עסקים ממולחים, שהיו מיוצגים היטב במהלך ההליך המשפטי, ושלשון הסדר הפשרה ביניהם היא ברורה, ואינה מותירה מקום לספקות בדבר האופן בו ביקשו לסיים את הסכסוך הכספי ביניהם. לפיכך גם לדעתי דין הערעור להידחות. ש ו פ ט השופט א' שטיין: אני מסכים עם התוצאה אליה הגיעה חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, ועם כל נימוקיה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, ‏כ"ג בשבט התשע"ט (‏29.1.2019). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 17085600_A17.docx עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1