עיריית אבו דיס נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

18 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8557/23 לפני: כבוד השופט נעם סולברג כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת רות רונן העותרות: 1. עיריית אבו דיס 2. אוניברסיטת אקודס – אבו דיס נגד המשיב: מפקד כוחות צה"ל באיו"ש עתירה למתן צו על-תנאי תאריך ישיבה: כ"ג באדר א' התשפ"ד (3.3.2024) בשם העותרות: עו"ד ג'יאת נאסר בשם המשיב: עו"ד יונתן נד"ב פסק-דין השופט אלכס שטיין: מהות העתירה בעתירה זו מבקשות העותרות כי נוציא מלפנינו צו על-תנאי המורה למשיב, מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (להלן: המפקד הצבאי או המשיב), לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטל צו בדבר הוראות בטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009 – הוראה בדבר נקיטת אמצעי ביטחון ("מרחב אבו דיס"), התשפ"ד-2023 (להלן: הצו). במסגרת הצו הורה המפקד הצבאי לנקוט אמצעי ביטחון בדמות הסרת קטע כביש באורך של כמאה ועשרים מטרים, הצמוד לגדר הביטחון שנמצאת בגבול החוצה בין העיר ירושלים בשטחי ישראל ("הקו הירוק") לבין עיירת אבו-דיס שבשטחי יהודה ושומרון. בתוך כך, ביקשו העותרות מבית המשפט להוציא מלפניו צו-ביניים האוסר על המפקד הצבאי להרוס או לחסום את הכביש עד למתן החלטה בעתירה. העובדות גדר הביטחון המפרידה בין אבו-דיס באזור יהודה ושומרון, מצד אחד, לבין ירושלים, מהצד השני, הוקמה בין השנים 2006-2005. הגדר נועדה לשמור על שטחה של מדינת ישראל מפני חדירת מחבלים ולשפר הגנה על תושבי ישראל מפני פיגועי טרור. מטעמים אלה, הגדר הוקמה בגובה של תשעה מטרים ביחס לקרקע משני צדדיה. עם הקמתה, הוקמה גם תעלה בין צידה המזרחי של הגדר לבין הכביש שעבר במקום עוד קודם לכן – שכלפיו לא מכוון הצו (להלן: הכביש הישן). גדר הביטחון בצידה המזרחי הייתה מרוחקת קמעא מהכביש הישן, כאשר בין השניים הפרידה התעלה. לאחר הקמת גדר הביטחון, וככל שעבר הזמן, התעלה התמלאה בחומרים שונים כדוגמת פסולת בניין. בשנת 2007, החלה העותרת 1 (להלן: עיריית אבו-דיס) לסלול קטע כביש נוסף, שמהווה הרחבה לכביש הישן – וזאת, על גבי התעלה שמולאה והגביהה את פני הקרקע במקום עד לגובה הכביש הישן. כפועל יוצא מכך, לצד גדר הביטחון עמד כביש דו-סטרי בן שני מסלולים, עם שני נתיבי נסיעה בכל מסלול, וכן עם שטח הפרדה בנוי אשר חצה את שני המסלולים. קטע הכביש הנוסף הוא אשר עומד בלב הצו אשר נתקף בעתירה שלפנינו (להלן: הכביש נושא העתירה). מילוי התעלה וסלילת הכביש על גביה יצרו מצב בו המרחק בין הקרקע לראש גדר הביטחון בצידה המזרחי התקצר ועמד על שלושה מטרים בלבד – בעוד שגובה הגדר בצידה המערבי הוא תשעה מטרים. בשנת 2011 הוצא צו בדבר איסור בניה והפסקתה מס' 08/11/אב (מכשול התפר), התשע"ב-2011, אשר חל על חלק משטח הכביש נושא העתירה. צו איסור הבניה הוארך מעת לעת והוא יעמוד בתוקף עד ליום 31.12.2027. בשנת 2013, על רקע הצרכים הביטחוניים דאז, כוחות הביטחון פעלו לחישוף חלק מקטע הכביש נושא העתירה, שראשיתו בחלקו הצפוני של הכביש והמשכו צפונה משם לאורך גדר הביטחון. בשנת 2017, במענה לאירועים בגזרה שסיכנו את ביטחון המדינה ותושביה, כוחות הביטחון פעלו בשנית לחישוף חלק מהכביש נושא העתירה, אולם הכביש נבנה מחדש. בהמשך, עם התגברות אירועי פח"ע בגזרה, הוחלט על הקמת שער בגדר (פִּשְׁפָּשׁ), אשר יאפשר כניסה מהירה של כוחות הביטחון אם וכאשר יתרחשו אירועים כאמור. אף על פי כן, הפשפש הוצת והוצא מכלל שימוש. לאור האמור, הוקם פשפש נוסף דרומית למרחב שבו קא-עסקינן. בשנת 2023, על רקע ההערכות המבצעיות באותה עת, ובשים לב לעלייה באירועי פח"ע באזור, החליטו הגורמים המקצועיים, ובראשם המפקד הצבאי, על נקיטת אמצעי ביטחון לצורך מתן מענה מבצעי אפקטיבי לאיומים במרחב גדר הביטחון. הגורמים המקצועיים ביקשו להרוס הן את הכביש הישן, והן את הכביש החדש נושא העתירה. עוד הם ביקשו למנוע את הגישה הכללית למרחב, ולגזום את העצים שבחצר העותרת 2 (להלן: אוניברסיטת אל-קודס) אשר ממוקמת בסמיכות לציר. ביום 4.11.2023 פנה המפקד הצבאי לעיריית אבו-דיס, והודיע על כוונתו להוציא צו כמפורט מעלה. ביום 6.11.2023 עיריית אבו-דיס העבירה התנגדות לצו. בעקבות כך, החליטו הגורמים המקצועיים לצמצם את תחולת הצו באופן זה שרק הכביש נושא העתירה ייהרס, ואילו הגישה לכביש הישן תעמוד בעינה. כן הוחלט כי הגישה לתעלה תיחסם, כי פסולת הבניין כתוצאה מהריסת הכביש נושא העתירה תפונה לשטח ישראל ולא תישאר בשטח אבו-דיס, וכי העצים באוניברסיטת אל-קודס לא ייגזמו. ואכן, ביום 13.11.2023, המפקד הצבאי הוציא את הצו אשר עיגן את כלל ההחלטות המפורטות לעיל. למען שלמות התמונה, יצוין כי באותו צו צוין בשגגה כי העצים באוניברסיטת אל-קודס ייגזמו, וכי עלויות ההריסה, הגיזום והפינוי יושתו על המחזיקים בקרקע; אולם, בהמשך הצו תוקן וההחלטות הללו נמחקו. ביום 14.11.2023 עיריית אבו-דיס הגישה בשנית השגה על הצו, וביום 20.11.2023 הוגשה השגה משלימה על הצו מטעם העותרות לצד בקשה לביטולו. ביום 27.11.2023 העביר המפקד הצבאי מענה להתנגדויות במסגרתו הטעים כי בניית הכביש נושא העתירה הייתה בלתי חוקית; כי ייעשה מאמץ לספק מענה חלופי לכלל התשתיות שבקרבת הציר ואשר עשויות להיפגע במהלך מימוש הצו; וכי העצים באוניברסיטת אל-קודס לא ייגזמו. עוד צוין כי ככל שהעותרות מעוניינות להסיר את התשתיות או את הכביש נושא העתירה בעצמן, עליהן להעביר הודעה על כך תוך זמן קצוב. ביום 30.11.2023 העותרות פנו ללשכת יועמ"ש יהודה ושומרון בטענה כי השטח הכלול בצו אינו מצוי בשטחי יהודה ושומרון, כי אם בשטחה של העיר ירושלים, ומשכך הוא, הצו הוצא בחוסר סמכות. עוד באותו יום, יועמ"ש יהודה ושומרון השיב לפנייה בציינו כי חלק מהשטח הכלול בצו אכן נמצא מחוץ לשטחי יהודה ושומרון, אולם החלק הארי של השטח נמצא בשטחי יהודה ושומרון, ולכן מצוי תחת סמכותו של המפקד הצבאי. יועמ"ש יהודה ושומרון הוסיף והבהיר כי המפקד הצבאי יפעל אך ורק באזור יהודה ושומרון, בהתאם לסמכויות הנתונות לו. נגד ההחלטה להוציא את הצו הוגשה העתירה שלפנינו. ביום 17.1.2024 הצו תוקן. הובהר כי הצו מתייחס אך ורק לשטחים שנמצאים באזור יהודה ושומרון בהתאם לסמכויותיו של המפקד הצבאי. עוד צוין בצו כי העצים באוניברסיטת אל-קודס לא ייגזמו, וכי עלויות הריסת הכביש נושא העתירה לא תושתנה על המחזיקים בקרקע. טענות הצדדים טענות העותרות לטענת העותרות, עובר לסלילת הכביש נושא העתירה על-ידי עיריית אבו-דיס, הכביש הישן סבל ממפגעי בטיחות משמעותיים, אשר היוו סכנה של ממש למשתמשים בציר. כך, למשל, לא הייתה מדרכה להולכי רגל, לא הייתה הפרדה בין הנתיבים בכביש הישן, והתעלה בצד גדר הביטחון הייתה חשופה והיוותה סכנה להולכי הרגל. לאור האמור, בשנת 2007 עיריית אבו-דיס ביקשה להרחיב ולשפץ את הכביש הישן, ובתוך כך גם למלא את התעלה החשופה. היא לא עשתה כן לפני שפנתה למנהלת התיאום והקישור הפלסטינית, אשר בתורה פנתה למנהלת התיאום והקישור הישראלית, ווידאה שאין מניעה מצד הרשויות הישראליות לבנייה. העותרות טוענות כי הריסת הכביש נושא העתירה תביא לשיבוש עורק תחבורה מרכזי שמחבר בין חלקי העיירה ובין העיירה ואזורים מחוצה לה. העותרות מסבירות כי הכביש משרת תושבים רבים אשר גרים באזור, ובכלל זאת כ-15,000 סטודנטים ואנשי סגל באוניברסיטת אל-קודס. לדברי העותרות, לבד מן השיבוש בתנועה, הריסת הכביש נושא העתירה אף תביא לסכנה תחבורתית, שכן הכביש הישן, אשר ממילא צר, ישמש ככביש דו-סטרי. כן נטען כי מתחת לכביש נושא העתירה עוברות תשתיות מים, ביוב וחשמל אשר עלולות להיפגע ממימוש הצו. העותרות גורסות כי ההחלטה להוציא את הצו לוקה בשיהוי כבד, שכן המפקד הצבאי לא פעל להסרת הכביש נושא העתירה אלא לאחר 16 שנים מיום סלילתו. זאת ועוד: לטענתן, המפקד הצבאי אף היה מודע, עוד בזמן אמת – בשנת 2007 – לסלילת הכביש, אולם בחר שלא להביע התנגדות כלשהי לבנייה. העותרות מוסיפות וטוענות כי הצו ניתן בחוסר סמכות – זאת, הואיל והשטח הכלול בצו מצוי כולו או מרביתו בשטח העיר ירושלים, אשר אינו תחת סמכותו של המפקד הצבאי. כמו כן, העותרות דוחות את טענת המשיב לפיה בבסיס הצו עומד שיקול ביטחוני, בציינן כי גדר הביטחון ממוקמת זה למעלה מ-20 שנה לצד הכביש הישן, ובכל אותה העת לא דרשה מערכת הביטחון לסגור את הכביש מטעמים ביטחוניים. לשיטת העותרות, ככל שייקבע כי השטח הכלול בצו הוא באזור יהודה ושומרון, אזי הצו, אשר פוגע בזכויות התושבים המקומיים בלא צורך צבאי ממשי, אף מפר באופן מובהק את הוראות הדין הבינלאומי. עוד נטען כי ההחלטה על הוצאת הצו מקורה בשיקולים זרים, סובלת מחוסר סבירות קיצוני ואינה מידתית. העותרות טוענות כי קיימים אמצעים אחרים, כדוגמת הגבהת הגדר, אשר יכולים לספק מענה פוגעני פחות לצרכים הביטחוניים מאשר הריסת הכביש נושא העתירה. טענות המשיב לעמדת המשיב, דין העתירה להידחות בהיעדר עילה מבוררת להתערבותנו במתן הצו. לטענתו, ביסודו של הצו עומד צורך בטחוני מובהק – זאת, מאחר שהכביש נושא העתירה מהווה נקודת תורפה ביטחונית בגדר הביטחון, אשר מקשה על כוחות הביטחון לסכל פעולות טרור. המשיב מוסיף כי אמצעי הביטחון שנבחר – בדמות הריסת הכביש נושא העתירה בלבד, חלף הריסת שני הכבישים במקום – הינו מצומצם ומידתי. בהקשר זה, המשיב מבהיר כי הכביש הישן ימשיך לשמש את תושבי האזור והתנועה בציר לא תופסק כליל. כמו כן, לטענת המשיב, בהתאם להלכה הפסוקה, עמדתו של המפקד הצבאי בענייני ביטחון הינה בעלת משקל סגולי לאור מומחיותו, והעותרות לא עמדו בנטל לסתור את עמדתו. המשיב טוען כי לאורך השנים נעשו ניסיונות שונים להסיר את האיומים במרחב הגדר. ניסיונות אלה, לשיטתו, מהווים גילוי-דעת מובהק להיעדר השלמה מצד המפקד הצבאי להישארות הציר במתכונתו הנוכחית; ומשכך הוא, דינה של טענת השיהוי להידחות. עוד טוען המשיב כי אין כל כוונה לפגוע בתשתיות שהוטמנו באופן מסודר במרחב. למעלה מכך: המשיב מציין כי אף ייעשה מאמץ לספק מענה חלופי לתשתיות שתנותקנה ללא כוונת מכוון. יחד עם זאת, מבהיר המשיב כי אם קיימות במרחב תשתיות אשר אינן מוסדרות כדין – הן אינן בהכרח מוכרות לגורמי המנהל האזרחי, ולפיכך לא יהיה ניתן באופן ודאי להתחשב בהן בחישוף הכביש. המשיב גורס כי החלטת המפקד הצבאי עומדת במבחני הסבירות והמידתיות, נסמכת על תשתית עובדתית מלאה, עולה בקנה אחד עם כללי המשפט הבינלאומי ואינה לוקה בשום פגם אשר מצדיק את ביטולה או את שינויה. באשר לטענה בדבר היעדר סמכות – המשיב טוען כי אכן נפלה שגגה בצו והתברר כי שטח מסוים אליו מתייחס הצו נמצא בתחומי העיר ירושלים, אולם המפקד הצבאי לא היה פועל מכוח הצו בתחומים שאינם בתוך יהודה ושומרון; ומכל מקום, הצו תוקן ביום 17.1.2024. כמו כן, נטען כי עיריית ירושלים תוכל להפעיל את סמכותה ביחס להמשכו של הכביש נושא העתירה שנמצא בשטחה (להלן: קטע הכביש בירושלים) כפי שהיא מוצאת לנכון. ביחס לכך, המשיב מציין כי גורמים מטעמו יצרו קשר עם עיריית ירושלים בנדון, והעירייה מסרה כי תפעל להסיר את קטע הכביש בירושלים. הדיון בעתירה ביום 5.2.2024 הוחלט שלא להיעתר לבקשה למתן צו-ביניים. על החלטה זו הוגשה בקשה לעיון חוזר וביום 19.2.2024 הוחלט לדחותה. בהמשך, הגישו העותרות בקשה למסירת ההנמקה להחלטה לדחות את הבקשה למתן צו-ביניים. ביום 26.2.2024 בית משפט זה נתן החלטה בבקשה, במסגרתה ציין כי ההחלטה לדחות את הבקשה למתן צו-ביניים התקבלה במתכונת המקובלת, על יסוד המבחנים הידועים להכרעה בבקשות כגון-דא, ובשים לב לסיכויי העתירה, צרכי הביטחון וטיבם ההפיך של הפעולות שעל הפרק. ביום 29.2.2024 הוגשה הודעת עדכון מטעם המשיב, ממנה עולה כי הליך הריסת הכביש נושא העתירה הושלם. עוד הובהר כי עובר להריסת הכביש, בוצעו עבודות להסדרת תשתיות החשמל במקום, וכן נערכו בדיקות כדי לוודא שתשתיות המים לא תיפגענה. בעת עריכת הבדיקות אף זוהו תשתיות שלא מופו קודם לכן, ואלו קיבלו מענה גם כן. כמו כן, אל הודעת העדכון צורפה תעודת עובד ציבור של ראש תחום תשתית במנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון (להלן: המנהל האזרחי) אשר כוללת הצהרה כי השטח הכלול בצו נמצא כולו באזור יהודה ושומרון שבסמכות המפקד הצבאי. המשיב הוסיף כי גורמים מטעמו באו בדברים עם עיריית ירושלים בנוגע לקטע הכביש בירושלים. עיריית ירושלים ציינה כי תפעל להסיר את קטע הכביש, ואף נתנה היתר לגורמי המפקד הצבאי לבצע את העבודות במקומה. בהמשך לאישור זה, גורמים מטעם המפקד הצבאי ביצעו חישוף גם בקטע הכביש בירושלים. ביום 3.3.2024 קיימנו דיון בעתירה. במהלכו של דיון זה, חזרו בעלי הדין על טענותיהם ופירטו אותן. לאחר הדיון, ומאחר שחלק מהנושאים שהועלו בעתירה לא לובנו עד תום בדיון, בית המשפט קבע כי המשיב יגיש עמדה משלימה בה יתייחס לשאלת סמכותו להוציא את הצו; ישיב לטענת העותרות לפיה השטח נושא הצו מצוי בשטחה של עיריית ירושלים; ישיב לשאלה מכוח מה הייתה עיריית ירושלים רשאית לפעול להריסת קטע הכביש בירושלים, ואלו צעדים נדרשו לצורך ביצוע הריסה כזו, בהנחה ששטח הצו מצוי לפחות בחלקו בשטחה של ירושלים; וכן, ככל שלא הייתה לעיריית ירושלים סמכות לפעול להריסת קטע הכביש בירושלים, או ככל שלא הפעילה את סמכויותיה כנדרש, יבהיר המשיב כיצד הדבר משפיע על סמכותו לבצע את הריסת קטע הכביש בירושלים. עוד נקבע כי הצדדים יתייחסו לשאלה האם הריסת הכביש מהווה מעשה עשוי. ביום 15.4.2024 הגיש המשיב את עמדתו המשלימה בגדרה חזר על הטענה כי השטח הכלול בצו מצוי כולו באזור יהודה ושומרון. לדברי המשיב, הסמכות לקבוע אם השטח הכלול בצו ממוקם באזור יהודה ושומרון נתונה למפקד הצבאי – זאת, כפי שעולה מסעיף 6(ב) למנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7), התשנ"ו-1995 (להלן: המנשר), וכן מהאמור בבג"ץ 2717/96 וופא נ' שר הבטחון, פ"ד נ(2) 848 (1996) (להלן: עניין וופא). המשיב הוסיף כי המפקד הצבאי אָצַל סמכות זו לראש תחום תשתית במנהל האזרחי, וכן הפנה שוב לתעודת עובד הציבור של ראש תחום תשתית במנהל האזרחי אשר מעידה כי השטח הכלול בצו ממוקם כולו באזור יהודה ושומרון. לטענת המשיב, ככל שהכביש נושא העתירה מצוי בתחום שיפוטה של עיריית ירושלים, כשיטתן של העותרות, המסקנה המתבקשת היא שעיריית אבו-דיס סללה כביש בתחום עירייה אחרת ללא היתר חוקי. כמו כן, המשיב הטעים כי ההחלטה על הסרת קטע הכביש בירושלים נתקבלה על-ידי עיריית ירושלים – ועל-ידה בלבד – וכי המפקד הצבאי כלל אינו מחזיק בסמכות לקבל החלטה כאמור בשטח העיר ירושלים. עוד נטען כי הסרת קטע הכביש בירושלים על-ידי המפקד הצבאי נעשתה כדין לאחר שהעירייה התירה מפורשות לגורמי המפקד הצבאי לבצע את העבודות במקומה. באשר לשאלה האם עסקינן במעשה עשוי, המשיב הסביר כי מבחינה מעשית ניתן לסלול את הכביש מחדש, אולם אין לשיטתו עילה לכך. ביום 15.5.2024 הגישו העותרות תשובה לעמדתו המשלימה של המשיב. העותרות טענו כי השטח הכלול בצו, אף לאחר תיקונו, מצוי בחלקו בשטחה של העיר ירושלים. העותרות תמכו טענה זו בעזרתה של חוות דעת מומחה מטעמם, אשר ניתנה על-ידי מודד מוסמך, מר אחמד אלנמורה. עוד נטען כי מעניין וופא עולה כי ראש תחום תשתית במנהל האזרחי אינו מחזיק בסמכות להכריע בשאלות אשר נוגעות לגבולות ישראל – סמכות שהופקדה בידי שר החוץ. לפיכך, העותרות טענו כי אין לקבל את האמור בתעודת עובד הציבור אשר הוגשה על-ידי המשיב. העותרות הוסיפו כי עיריית ירושלים כלל אינה מחזיקה בסמכות להורות על הוצאת צווים מטעמים ביטחוניים. לבסוף, העותרות טענו כי הסרת הכביש אינה בגדר מעשה עשוי. ביום 13.6.2024 בית משפט זה קבע בהחלטתו כי בניגוד לטענת המשיב, עניין וופא מלמדנו כי אין די בתעודת עובד ציבור של ראש תחום תשתית במנהל האזרחי כדי לתמוך בטענה כי השטח הכלול בצו מצוי באזור יהודה ושומרון. לפיכך, בית המשפט הורה למשיב להגיש תעודת שר החוץ לתמיכה בטענתו; או לחלופין להבהיר מדוע ניתן להסתפק בתעודת עובד הציבור שהוגשה. ביום 11.7.2024 המשיב הגיש הודעה מטעמו, בגדרה טען כי על בית המשפט לדחות את טענות העותרות ביחס לסמכות המפקד הצבאי להוציא את הצו. המשיב הסביר כי העותרות למעשה טוענות שהצו פולש לתחום השיפוט של מדינת ישראל. לטענתו, העותרות, בהיותן עותרות פלסטיניות, אינן הגורם המתאים להעלות טענה שכזו, הואיל והן אינן הנפגעות הקונקרטיות בעניין. כמו כן, המשיב הבהיר כי יצר קשר עם משרד החוץ שמסר כי תעודת שר החוץ היא מנגנון ייחודי, שניתן להפעילו רק במקרים חריגים, כאשר מתעוררות שאלות מדיניות באשר לגבולות המדינה. משרד החוץ מסר כי בענייננו, אין מתעוררת שאלה כאמור, כי אם שאלה עובדתית, ובמצב דברים זה השאלה המקצועית צריכה להיות מופנית לגורם המקצועי המוסמך לעניין – הוא המרכז למיפוי ישראל (להלן: מפ"י). לאור האמור, המשיב צירף תעודת עובד ציבור של מפ"י שמעידה כי השטח הכלול בצו נמצא באזור יהודה ושומרון. ביום 22.8.2024 העותרות הגישו תגובה להודעת המשיב, במסגרתה טענו כי הריסת הכביש על יסוד הצו הביאה לפגיעה ברבבות תושבי עיירת אבו-דיס. טענה זו, לשיטתן, מראה כי הן הגורם המתאים להלין על חוסר סמכותו של המפקד הצבאי להוציא את הצו. כמו כן, העותרות טענו כי יש לדחות את תעודת עובד הציבור של מפ"י שהוגשה על-ידי המשיב. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אשר הועלו לפנינו בכתובים ובעל-פה, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות – שכן, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת המפקד הצבאי להסיר את הכביש הבלתי חוקי נושא העתירה. כאמור, במוקד העתירה עומד כביש שסללה עיריית אבו-דיס בסמוך לגדר הביטחון. סלילת כביש זה הביאה לשינויים משמעותיים בגזרה, ובכללם צמצום פערי הגובה בין פני הקרקע לבין ראש גדר הביטחון ויצירת קרבה גדולה יותר בין הגדר לציר התנועה שלידה. שינויים אלה אפשרו למפגעים להגיע לקרבת הגדר ולפגוע בכוחות הביטחון אשר פועלים בסמיכות אליה. בשנים האחרונות דווח על שלל תקריות ביטחוניות באזור, החל מזריקת בקבוקי תבערה, מטענים ואבנים, וכלה בניסיונות לפרוץ ולהשחית את הגדר. המפקד הצבאי רואה בכביש נושא העתירה נקודת תורפה ביטחונית – וזאת, הן על בסיס אירועי פח"ע שהתרחשו בעבר והן על יסוד הערכה הצופה פני-עתיד, לנוכח התחממות הגזרה בעקבות מלחמת "חרבות ברזל". התערבות בשיקול דעתו של המפקד הצבאי המפקד הצבאי מוסמך לפקח על בנייה באזור יהודה ושומרון – וזאת, כפי שעולה מצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009 (להלן: הצו בדבר הוראות ביטחון). סעיף 332(ב) לצו בדבר הוראות ביטחון קובע כי המפקד הצבאי רשאי להורות על הפסקתה של בנייה, ככל שהלה סבור כי הדבר דרוש לביטחון האזור או להבטחת הסדר הציבורי. זאת ועוד: סעיף 326(א) לצו בדבר הוראות ביטחון קובע כי המפקד הצבאי רשאי להורות כי יינקטו אמצעים הדרושים לשם שמירת ביטחון תושבי האזור, ביטחון האזור או קיום הסדר הציבורי. על יסוד סמכויות אלה, המפקד הצבאי החליט על מתן הצו אשר מורה על הסרת הכביש נושא העתירה, כמו גם על חישוף התעלה שתחתיו. מטרת הצו הייתה להקשות על המפגעים להתקרב לגדר הביטחון – וזאת, על-ידי חזרה למצב עובר לסלילת הכביש נושא העתירה, אז הכביש היה מרוחק יותר מגדר הביטחון, וגובה הגדר מצידה המזרחי עמד על תשעה מטרים (ולא על שלושה מטרים בלבד). בית משפט זה עמד לא אחת על סמכותו הרחבה של המפקד הצבאי לנקוט צעדים להבטחת ביטחון האזור ותושביו. זאת, מאחר שמדובר בקבלת החלטות שמסתמכות על ידע צבאי, ניתוח הנתונים בשטח, ועל האיזונים העדינים בין צרכי הצבא לצרכי האוכלוסייה המקומית. בשורה ארוכה של פסקי דין נפסק כי בהחליטו על נקיטת אמצעים ביטחוניים, על המפקד הצבאי לאזן בין השיקולים הביטחוניים, טובת התושבים המקומיים וזכויות האדם של הישראלים הגרים באזור (ראו: בג"ץ 10309/06 מועצה מקומית אלפי מנשה נ' ממשלת ישראל, פסקה 15 (29.8.2007)). הלכה היא עמנו, כי ביקורת שיפוטית שבמוקדה החלטות ביטחוניות הנתונות למומחיותו של מפקד צבאי תיעשה במשורה, ותהא מוגבלת למצבים בהם נפל פגם היורד לשורש החלטתו. בית משפט זה אינו שם עצמו כמומחה לענייני ביטחון וצבא, ולא ימיר את שיקול דעתו של המפקד הצבאי בשיקול דעתו-שלו (ראו, מני רבים: בג"ץ 5779/22 עיריית חברון נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (25.1.2023); בג"ץ 6697/16 עיריית חברון נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 10 (28.12.2016); בג"ץ 239/23 חמדאן נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 6 (19.3.2023)). טענת העותרות כי הצו אינו מאזן כראוי בין השיקול הביטחוני לזכויות תושבי אבו-דיס, דינה להידחות. נחה דעתי כי הצו נועד להגשים צורך ביטחוני מובהק: לשמור על האפקטיביות של גדר הביטחון ולהקשות על המבקשים לפגוע בה ובכוחות הביטחון באזור. דומה כי אין צורך להכביר במילים אודות חשיבות השמירה על גדר הביטחון אשר משמשת מרכיב מרכזי למניעת פיגועי טרור בישראל – זאת, אף ביתר שאת בתקופה המורכבת בה מצאנו את עצמנו, על-כורחנו, מאז שהחלה מלחמת "חרבות ברזל". כמו כן, כפי שעולה מעמדת המשיב, אמצעי הביטחון שננקט הינו בגדר מינימום הכרחי להבטחת הצרכים הביטחוניים באזור. לא זו אף זו: הריסת הכביש נושא העתירה נבחרה בהיותה האמצעי הפוגעני פחות מבין החלופה השנייה שהוצעה – היא חסימת הציר כולו, לרבות הכביש הישן. במצב דברים זה, ובשים לב לכך שהכביש שהוסר נולד בחטא, יכולת הגישה של התושבים באזור לנוע בציר זה ככלל נשמרת במידה ראויה, הגם שכעת היא מצומצמת יותר. בבואנו לדון במידתיות אמצעי הביטחון שנבחר, אנו נותנים משקל מיוחד לעמדתו המקצועית של המפקד הצבאי, כמי שמומחה לענייני ביטחון (ראו: בג"ץ 11205/05 מועצת הכפר עיזרייה נ' ממשלת ישראל, פסקה 14 (23.5.2006)). כמו כן, עלינו להתחשב בכך שהמפקד הצבאי וגורמיו הקפידו כי הפגיעה בתשתיות באזור תהא מינימלית. מן המקובץ עולה, כי בנותנו את הצו המפקד הצבאי שקל את מכלול השיקולים הרלבנטיים, לרבות הנזק אשר עלול להיגרם לתושבי האזור, ומצא כי השיקולים הביטחוניים גוברים. אין מדובר בהחלטה שאינה סבירה באופן קיצוני בנסיבות העניין; וממילא לא עלה בידי העותרות להצביע על פגם כלשהו שנפל בשיקול דעתו של המפקד הצבאי. החלטת המפקד הצבאי נטועה בשיקול דעתו הביטחוני והמקצועי, שהפעלתו נהנית מחזקת התקינות אשר לא הופרכה על-ידי העותרות אפילו לכאורה. במצב דברים זה, לא נותר לנו אלא לקבוע כי אין בידנו עילה להתערבות בהחלטת המפקד הצבאי להוציא את הצו. יחד עם זאת, רשמנו לפנינו את נכונות המשיב להסכים להקמת מעקה בטיחות בצד התעלה – אשר יצמצם את הסיכון הבטיחותי להולכי הרגל – בכפוף לתיאום שעל העותרות לעשות עם גורמי המפקד הצבאי בדרכים המקובלות. כמו כן, לא מצאתי ממש בטענות העותרות בנוגע לשיהוי שכביכול נפל בהוצאת הצו. ראשית, לאורך השנים מאז הקמת הכביש על-ידי עיריית אבו-דיס, המפקד הצבאי וגורמיו לא שקטו על שמריהם ופעלו כדי לצמצם איומי פח"ע שהתעוררו במרחב בעקבות סלילת הכביש. שנית, המשיב צירף לתגובתו פירוט מיומני המבצעים של החטיבה המרחבית עציון, וכן של מג"ב עוטף ירושלים, מהשנים 2023-2020, אשר מלמדים כי אירועי פח"ע קשים המשיכו לפקוד את האזור באופן כמעט יומיומי גם בשנים האחרונות. בפני המפקד הצבאי עמדה אפוא תשתית עובדתית מוצקה, אשר הצביעה על צורך מבצעי ממשי ואקטואלי במימוש הצו במועד בו ניתן. אשר על כן, לא ניתן להלום את הטענה כי ההחלטה הנתקפת בעתירה לוקה בשיהוי. סמכות המפקד הצבאי ביחס לשטח הכלול בצו שאלה נוספת שהונחה לפתחנו נסובה על סמכותו של המפקד הצבאי ביחס לשטח הכלול בצו. סעיף 6(א) למנשר קובע כי המפקד הצבאי מחזיק בסמכות ביחס לשטחי C. העותרות ביקשו לשכנענו כי השטח הכלול בצו נמצא בחלקו בשטחי העיר ירושלים; ומשכך הוא, הרי שהצו הוצא בחוסר סמכות. העותרות תומכות טענה זו בחוות דעת מומחה מטעמן אשר ניתנה על-ידי מודד מוסמך. מנגד, המשיב טוען כי השטח הכלול בצו נמצא כולו באזור יהודה ושומרון – קרי: בדל"ת אמות סמכויותיו של המפקד הצבאי. ביום 13.6.2024 בית משפט זה הורה למשיב להגיש תעודת שר החוץ לתמיכה בטענתו; או לחלופין להבהיר מדוע ניתן להסתפק בתעודת עובד הציבור של ראש תחום תשתית במנהל האזרחי שהגיש קודם לכן. בידוע הוא כי בשיטתנו, תעודת שר החוץ מהווה ראיה קונקלוסיבית בשאלות הנוגעות לנושאים מדיניים בהם ראוי כי הרשות המבצעת תצהיר על עמדתה של המדינה. בין יתר הנושאים המדיניים שתעודת שר החוץ נדרשת להוכחתם נמצאים גבולות המדינה. לצד זאת, נפסק כי השימוש בתעודת שר החוץ צריך להיעשות במשורה ורק במקרים בהם בית המשפט אינו יכול להכריע בשאלה שבמחלוקת על יסוד הראיות שבפניו (ראו: ע"א 2561/09 עומרי (אלנג'אר) נ' רשות הפיתוח מנהל מקרקעי ישראל, פסקאות 16-14 (24.2.2011)). ביום 11.7.2024, בתגובה להחלטת בית המשפט, המשיב הגיש תעודת עובד ציבור של מפ"י, שתומכת בטענה כי השטח הכלול בצו נמצא כולו באזור יהודה ושומרון. בתוך כך, המשיב הבהיר כי לעמדת משרד החוץ, כפי שזו נמסרה לו, כאשר מתעוררות שאלות עובדתיות לגבי מיקומו של קו גבול המוסדר מפורשות בדין הישראלי, הגורם המוסמך לעניין – אליו גם פונה משרד החוץ בכגון-דא – הוא מפ"י. לדברי משרד החוץ, בשים לב לכך שעסקינן בשאלה טכנית שהתשובה אליה מוסדרת בדין – באופן ספציפי: בתוספת לצו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1), התשכ"ז-1967 – אין מקום להוציא בענייננו תעודת שר החוץ, וחלף זאת ניתן להסתפק בתעודת עובד ציבור מטעם מפ"י. עמדת משרד החוץ, בהיותו הגורם המוסמך בעניין, מקובלת עלי. עסקינן במחלוקת בין עמדת העותרות, אשר מגובה בחוות דעת מקצועית מטעמם, לבין עמדת המשיב שמגובה בתעודת עובד ציבור של מפ"י. הלכה היא עמנו, כי בהתעורר מחלוקת בין מומחה חיצוני למומחה של הרשות המנהלית, וככל שאין אינדיקציה לכך שחוות הדעת של מומחה הרשות שגויה על-פניה, מן הדין לבכר את חוות הדעת המקצועית שהרשות המנהלית בחרה להסתמך עליה בהחלטתה (ראו: בג"ץ 4874/21 אליקים בן ארי בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקאות 30-29 לפסק דיני, והאסמכתאות שם (6.2.2022) (להלן: עניין בן ארי)). כאשר המפקד הצבאי החליט, כפי שהחליט, בהישען על עמדת המומחים מטעמו, לא נשים את עצמנו לתפקיד של מומחה-על ולא נטה אוזן קשבת למומחה שכנגד – אם נעשה כן, נמצא את עצמנו מתערבים ללא הצדקה בשיקול דעתו של המפקד הצבאי (ראו והשוו: עניין בן ארי, שם). זהו כלל בסיסי של המשפט המינהלי הנוהג במקומותינו, ואיני רואה שום סיבה לסטות ממנו. כלל זה מובילנו למסקנה ברורה כי יש להעדיף את תעודת עובד הציבור של מפ"י אשר הוגשה על-ידי המשיב ואשר קובעת כי השטח הכלול בצו מצוי כולו בשטחי יהודה ושומרון. ואם כך הוא הדבר, נמצאנו למדים כי המפקד הצבאי מחזיק בסמכות כדין כלפי השטח הכלול בצו. למעלה מן הצורך, אוסיף כי אף אם נניח לטובתן של העותרות כי השטח הכלול בצו מצוי בחלקו בעיר ירושלים, והמפקד הצבאי פלש לתחום שיפוטה של העיר – וכאמור, לא כך הוא הדבר – העותרות, בהיותן עותרות פלסטיניות, אינן הגורם המתאים להעלות טענה שכזו. העותרות מבקשות לתקוף מעשה מנהלי הפוגע לכאורה באינטרס של עיריית ירושלים – זאת בשעה שעיריית ירושלים, שאינה זקוקה לאפוטרופוס, נמנעה מלעתור בעניין לבית המשפט, ואף תמכה בעמדת המשיב. לעותרות לא יכול אפוא להיות כל ריב עם המפקד הצבאי על ההחלטה להסיר כביש, אשר לשיטתן, נמצא בירושלים. פשיטא הוא, כי בעניין זה לעותרות אין זכות עמידה; ובהקשר זה, אזכיר את הכלל לפיו בג"ץ לא יפתח את שעריו בפני עותרים ציבוריים מקום בו קיימים נפגעים אינדיבידואליים שבכוחם לעתור לבג"ץ בעצמם (ראו: בג"ץ 4244/17 הר שמש נ' מנהל רשות המיסים, פסקאות 5-4 (12.4.2018) (להלן: עניין הר שמש)); בג"ץ 651/03 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה, פ"ד נז(2) 62, 69 (2003)). סמכות עיריית ירושלים להסיר את קטע הכביש בירושלים כפי שכבר צוין על ידי, אחרי שהמפקד הצבאי בא בדברים עם עיריית ירושלים, העירייה התחייבה לנקוט הליכים במטרה להסיר את קטע הכביש בירושלים. בהמשך, התירה העירייה לכוחות הביטחון לבצע את העבודות הנדרשות במקומה, וכך היה. העותרות תוקפות את סמכותה של עיריית ירושלים להורות על הסרת קטע הכביש בירושלים. טענה זו, טענת-סרק היא. העותרות לא צירפו את עיריית ירושלים כמשיבה לעתירה, ודי בכך כדי לא להידרש לטענות שהועלה נגדה (ראו: בג"ץ 353/67 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' שר התחבורה, פ"ד כב(1) 332, 337 (1968)). לזאת אוסיף כי לעותרות, בהיותן גורם חוץ-ישראלי, לא יכול להיות פתחון-פה באשר לנעשה בשטחה של מדינת ישראל שאינו נוגע אליהן (כאמור, בית המשפט לא ייעתר בדרך-כלל לעתירה בה העותר מתעבר על ריב לא לו, ובעניין זה ראו: עניין הר שמש, פסקה 4). סוף דבר ביסודו של הצו נושא דיוננו עומד צורך בטחוני מובהק להגן על שלומם ועל ביטחונם של תושבי האזור ושל כוחות הביטחון. כפי שפורט בהרחבה לעיל, בבואו להוציא את הצו, המפקד הצבאי פעל בדל"ת אמות סמכותו, שקל את השיקולים המקצועיים הנוגעים לעניין, התעלם משיקולים שלא ממין העניין, ועשה את האיזונים הנדרשים בין צרכי הביטחון, מחד גיסא, וצורכי האוכלוסייה המקומית, מאידך גיסא. החלטת המפקד הצבאי בדבר הוצאת הצו חוסה בחזקת התקינות המנהלית, אותה העותרות לא הצליחו להפריך אפילו לכאורה. אשר על כן, דין העתירה להידחות. הנני מציע אפוא לחבריי כי נדחה את העתירה במלואה ונחייב את העותרות, ביחד ולחוד, בהוצאות המשיב בסך כולל של 15,000 ש"ח. אלכס שטיין שופט השופט נעם סולברג: צודק חברי, השופט א' שטיין; דינה של העתירה – להידחות. אדגיש אך זאת, וכפי שנאמר על-ידי ב"כ המשיב: עיריית אבו-דיס, רשות מקומית פלסטינית, סללה, מבלעדי היתר, כביש העובר, לשיטתה, בתחום השיפוט של רשות מקומית ישראלית, היא עיריית ירושלים. וממה נפשך: ככל שהכביש נמצא בתחום איו"ש, הרי שנתונה סמכות למפקד הצבאי לפעול ביחס אליו; ככל שהכביש עובר בתחום המוניציפלי של עיריית ירושלים, לא ברור כלל מדוע ומכוח מה סבורה עיריית אבו-דיס כי היא רשאית לסלול כביש זה. אף אין מקום כלל להיזקק לטענות העותרות ככל שעניינן ב"חדירה" של הצו לתחום המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל. העותרות הן רשויות פלסטיניות, הן אינן ישראליות, ולפיכך לא מפיהן נשמע טענות על חריגה מסמכות שבאה לידי ביטוי ב"חדירה" או ב"פלישה" של המפקד הצבאי לתחום לא לו – לתחום המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל. אכן, גם זאת כטענת ב"כ המשיב, יש מן האבסורד בכך שרשות מקומית פלסטינית, היא זו ש"תתניע" עיסוק של בית משפט זה בסוגיה משפטית זו; לא כל שכן, שרשות מקומית פלסטינית זו, עיריית אבו-דיס, סללה את הכביש הנדון תוך הפרה בוטה של דיני התכנון באיו"ש ובישראל גם יחד. זאת ועוד, אל להן, לעותרות, להתעבר על "ריב" לא להן, "ריב" תיאורטי בין עיריית ירושלים לבין המפקד הצבאי, שאינו מתקיים במציאות (ראו את דברי חברי, השופט א' שטיין בפסקאות 53 ו-55). ממילא, דברינו בהחלטתנו מיום 13.6.2024 על יחסי הגומלין שבין המדינה לבין המפקד הצבאי באיו"ש באשר לתחום השיפוט, המשפט והמינהל – קו התיחום שבין לבין – לא נאמרו כדי לטעת מסמרות, משום שהדבר אינו נדרש כלל בעתירה דנן. נעם סולברג שופט השופטת רות רונן: 1. כפי שעולה מחוות דעתו של חברי השופט א' שטיין, עניינה של העתירה שלפנינו בצו שהוציא המשיב להריסת קטע כביש בעיירה אבו דיס. קטע הכביש האמור נמצא בסמוך לאוניברסיטת אל קודס ובסמוך לגדר הביטחון ("גדר ההפרדה"). העותרות – עיריית אבו דיס ואוניברסיטת אל קודס, טענו כי הכביש האמור נסלל בשנת 2007 כדי לחסום תעלה שהייתה במקום קודם לכן, ואשר גרמה סיכון להולכי הרגל שהלכו בסמוך אליה. לאחר סלילת קטע הכביש האמור, הורחב הכביש במקום כך שהוא הפך לכביש דו-סטרי בן שני מסלולים. לטענת העותרות, הריסת הכביש על ידי המשיב (הריסה שנכון להיום בוצעה והושלמה), הביאה לכך שהתעלה שהייתה בסמוך לו נפערה פעם נוספת; וכן לכך שהכביש שהורחב והיה כביש דו-סטרי בן שני מסלולים, הפך פעם נוספת לכביש צר ובו מסלול אחד. כפי שפירט חברי, טענותיהן העיקריות של העותרות היו כי ההחלטה על אודות הריסת הכביש לא הייתה מידתית וכי לא הובאו בחשבון הסיכונים שייגרמו כתוצאה ממנה; כי המשיב פעל בשיהוי שכן הכביש האמור נסלל כבר בשנת 2007, כאשר המשיב היה מודע לסלילה ולא התנגד לה; וכי המשיב לא היה מוסמך להוציא את הצו שכן השטח נושא הצו מצוי – לפחות בחלקו – בעיר ירושלים ולא בשטחי יהודה ושומרון. 2. חברי השופט שטיין דחה בפסק דינו (אליו הצטרף חברי השופט נ' סולברג) את כל הטענות הללו. הוא קבע כי החלטת המפקד הצבאי נועדה לצורכי ביטחון; וכי אין מדובר בהחלטה שהיא בלתי סבירה באופן קיצוני, ולכן אין מקום שבית משפט זה יתערב בה. הוא הוסיף כי יש לדחות את טענת השיהוי שכן הצו מומש לאור צורך מבצעי ממשי ואקטואלי. בהתייחס לסמכות המשיב להוציא את הצו בשטח הרלוונטי, הוא קבע כי יש להעדיף בהקשר זה את חוות הדעת עליה הסתמך המשיב – חוות דעת של המרכז למיפוי ישראל, ולא את חוות דעת המומחה מטעם העותרות. עוד נקבע כי ממילא לא היה מקום לאפשר לעותרות להעלות את טענותיהן הללו – שכן מי שהייתה צריכה להעלותן היא עיריית ירושלים שהאינטרס שלה הוא זה שנפגע לכאורה. באשר לטענה לפיה עיריית ירושלים לא הייתה מוסמכת להסיר את קטע הכביש המצוי בעיר ירושלים, נקבע כי אין מקום לקבל את הטענה מאחר שעיריית ירושלים לא צורפה כמשיבה בעתירה. 3. מסקנתו של חברי מקובלת אף עלי. אכן, עלה בלבי ספק ביחס למידתיות האמצעי שנקט בו המפקד הצבאי – הריסת הכביש חלף הגבהת הגדר. כך, אחד מהשיקולים הביטחוניים שצוינו על ידי המשיב היה העובדה שלאור כיסוי התעלה שהייתה לצד הכביש, גובה הגדר בין הקרקע לראש הגדר היה שלושה מטרים בלבד בצדה המזרחי – לעומת גובה של תשעה מטרים בצדה המערבי. ככל שזה היה הנימוק היחיד לפעולתו של המשיב – היה מקום לבחון האם ניתן היה לפתור את הבעיה באמצעות הגבהת הגדר בששה מטרים נוספים בלא להרוס את הכביש, הריסה שיש לה מחירים מבחינת האוכלוסייה המקומית. ואולם, מנימוקי המשיב עולה כי גובה הגדר לא היה השיקול היחיד בהחלטה על הריסת הכביש. המשיב התייחס גם לשאלת הגישה למרחב בו נסלל הכביש החדש, שסלילתו הפכה את קטע הדרך הרלוונטי לכביש דו-סטרי ודו-מסלולי המצוי לצד גדר ההפרדה. בדיון לפנינו הודגש בהקשר זה כי סלילת הכביש החדש הביאה לידי התרחשותם של אירועים ביטחוניים לא מעטים במקום, ובכלל זה יידוי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה. לגישת המשיב, הוא ביקש בהחלטתו לתת מענה לאיומים הביטחוניים הללו. לאור הסיכונים הללו, מלכתחילה הוא ביקש להרוס גם את הכביש הישן כדי למנוע את הגישה הכללית למרחב; אלא שבסופו של דבר הוחלט כאמור לצמצם את הצו כך שרק הכביש נושא העתירה ייהרס. כידוע, וכפי שציין חברי, בית משפט זה אינו מתערב בדרך-כלל בשיקול הדעת המקצועי של המשיב בהתייחס לסיכונים ביטחוניים ולדרך למנעם או למצער לצמצמם. מאחר שמדובר בהחלטה הנוגעת לסיכון שהיה קיים להערכת המשיב גם כתוצאה מעצם קיומו של הכביש החדש, ולאור העובדה שמדובר במכלול של שיקולים ולא רק בשיקול הנוגע לגובה הגדר – אינני סבורה כי ניתן להתערב בהחלטת המשיב במקרה זה. 4. כאמור, העותרות אף העלו טענות ביחס לסמכות המשיב להוציא את הצו, מאחר שהשטח נושא הצו מצוי למצער בחלקו בעיר ירושלים, באזור שאינו תחת סמכות המשיב. אכן מלכתחילה אלה היו פני הדברים והמשיב הודה בכך (ראו עמ' 5 שורות 34-36 לפרוטוקול הדיון מיום 3.3.2024). אולם, לאחר מכן הצו תוקן וכעת לגישת המשיב הנתמכת בתעודת עובד ציבור של מפ"י, הצו כולו מתייחס לשטחי יהודה ושומרון. באשר לאותו קטע מהכביש המצוי בשטחי העיר ירושלים, נטען כי עיריית ירושלים התירה מפורשות למשיב לבצע את הריסת הכביש שבתחומה. חבריי היו סבורים בבחינת למעלה מן הצורך, כי אין מקום שבית משפט זה ידון בטענת החריגה מסמכות שהעלו העותרות באשר למקטע הכביש המצוי בצו שלטענת העותרות מצוי בשטח העיר ירושלים, כאשר חברי השופט שטיין סבור כי לעותרות אין זכות עמידה להעלות טענה זו. לגישתם של חבריי, הטעם לכך הוא משום שהעותרות מתעברות על ריב לא להן – "'ריב' תיאורטי בין המשיב לבין העירייה" (כדברי השופט סולברג). דעתי שונה. אני סבורה כי העותרות אינן מתעברות על "ריב לא להן". זאת מאחר שהעותרות – למצער בהתאם לגישתן – הן הנפגעות הישירות מפעולותיו של המשיב. עמדת העותרות היא כי הריסת הכביש גורמת לסכנת חיים ממשית בעיירה אבו דיס לאור העובדה שנפערה תעלה בסמוך לכביש, ובשל העובדה שלאחר ההריסה – יהפוך הכביש לכביש דו-סטרי צר מאוד. אם אלה הם פני הדברים לפחות מנקודת המבט של העותרות, קשה לומר שה"ריב" הוא ריב לא להן (או כי הן פנו לבית המשפט כ"עותרות ציבוריות"). הסכנה הנטענת היא סכנה לתושבי אבו דיס ולסטודנטים באוניברסיטה, ולכן העלאת הטענות הנוגעות לפעולה בחוסר סמכות דווקא על ידי העותרות שהן הנפגעות הישירות, היא למצער מובנת. יובהר עוד כי טענת חוסר סמכות מועלית ברוב רובם של המקרים לא על ידי מי שהסמכות שנטענת היא שלו, אלא על ידי מי שנפגע מהחלטה של הרשות שלטענתו התקבלה בחוסר סמכות (מאחר שמי שקיבל אותה לא היה הגורם המוסמך אלא גורם אחר – ראו והשוו מיני רבים: בג"ץ 2838/95 גרינברג נ' המועצה המקומית קצרין, פ"ד נג(1) 1 (1997); בג"ץ 7186/06 מלינובסקי נ' עיריית חולון (29.12.2009)). אך טבעי הוא שמי שמבקש "לריב את ריבה" של הסמכות הוא מי שנפגע מההחלטה, וכי נדירים המקרים שבהם בעל הסמכות הוא המבקש ליטול לידיו את הסמכות שהופעלה על ידי אחר. 5. עוד אציין כי כמו חבריי, אף אני אינני סבורה שניתן לקבל את העתירה מכוח טענות העותרות ביחס להריסת הכביש בשטח המצוי בתחום השיפוט של עיריית ירושלים. את טענתן לפיה עיריית ירושלים לא הייתה מוסמכת לבצע את ההריסה ולכן אף לא הוסמכה לבקש מהמשיב לבצע את ההריסה במקומה, לא ניתן לברר בלא שעיריית ירושלים צורפה לעתירה כמשיבה, ובלא שניתנה לה הזדמנות להגיב לטענה זו. מהטעם הזה אני סבורה כי הטענה כי עיריית ירושלים פעלה בחוסר סמכות בעת שהחליטה על הריסת הכביש בשטחה לא תוכל להועיל במקרה דנן לעותרות. 6. בשולי הדברים יוער כי טוב עשה המשיב כאשר הסכים להקים מעקה בטיחות בצד התעלה כדי לצמצם את הסיכון הבטיחותי להולכי רגל ולמכוניות העוברים בסמוך אליה. יש לקוות כי הקמת המעקה – ככל שטרם בוצעה – תבוצע במהירות האפשרית. 7. לאור כל אלה, אני מצרפת כאמור את עמדתי לזו של חבריי לפיה דין העתירה להידחות. אילו דעתי הייתה נשמעת, הייתי מורה על דחיית העתירה ללא צו להוצאות. רות רונן שופטת הוחלט פה-אחד כאמור בפסק דינו של השופט אלכס שטיין. בעניין ההוצאות, הוחלט כאמור נגד דעתה החולקת של השופטת רות רונן. ניתן היום, ‏כ"ה בחשון התשפ"ה (‏26.11.2024). נעם סולברג שופט אלכס שטיין שופט רות רונן שופטת