עיריית פתח תקווה נ. חב' אולימפיה בניה השקעות ופיתוח (1994) ב

פסק-דין בתיק ע"א 8557/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8557/06 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר המערערת: עיריית פתח תקווה נ ג ד המשיבה: חב' אולימפיה בניה השקעות ופיתוח (1994) בע"מ ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 16.07.2006 בתיק א 1511/01 שניתן על ידי כב' השופט ברוך שמואל בשם המערערת: עו"ד יחזקאל ריינהרץ בשם המשיבה: עו"ד יורם חגבי-חגי פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ש' ברוך, ז"ל), אשר חייב את המערערת והמשיבה שכנגד, עיריית פתח תקווה (להלן: העיריה) לפצות את המשיבה והמערערת שכנגד, חב' אולימפיה בניה, השקעות ופיתוח (1994) בע"מ (להלן: החברה), בגין פירוק קו הניקוז שהתקינה העיריה במקרקעיה, ובעבור תקופת התארגנות שנדרשה לה לשם כך. הרקע העובדתי 2. בשנת 1998 רכשה החברה את חלקה מס' 153 בגוש 6367, שבתחומי העיר פתח תקווה. בגבול שבין חלקה זו לחלקה מס' 4 השוכנת בסמוך לה, עוברת תעלת ניקוז טבעית, בה התקינה העיריה קו ניקוז מבטון לפני כשלושה עשורים, בעת שחלקה מס' 4 היתה בבעלותה. בחלקו, עובר קו הניקוז בשטח חלקה מס' 153, שהייתה בבעלות פרטית אף בעת התקנתו. משרכשה החברה את המקרקעין, ומשביקשה לבצע בנייה בחלקה, היא פנתה לעיריה בבקשה שתפנה את קו הניקוז משטחה, אשר קיומו במקום מנע אפשרויות בנייה בשטח. בחודש ינואר 1999, ביוזמת החברה ובהסכמת העיריה, הופקדה תכנית בנין עיר (פת/ מק/ 1241/ 79) (להלן: תכנית בנין העיר), אשר במסגרתה התבקש איחוד שתי החלקות, לאחר שהחברה רכשה את חלקת העיריה, וזאת כדי שתוכל לבנות בנין משרדים על החלקה המאוחדת. בחודש יולי 1999 החליטה העיריה על ביצוע פרויקט תיעול בעיר, במסגרתו תוכנן לבטל את קו הניקוז העובר במקרקעי החברה ולהעתיקו למיקום חדש. עד לחודש נובמבר 1999 סיימה העיריה את הליכי המכרז לביצוע הפרויקט, חתמה על חוזה עם קבלן מבצע, והוציאה צו התחלת עבודות. אולם, בשלב זה החברה כבר החלה לפרק בעצמה את קו הניקוז מחלקותיה, לאחר שבחודש אוקטובר 1999 הוענק לה היתר לביצוע עבודות עפר בשטח במסגרת הפרוייקט המתוכנן. בחודש ינואר 2000 סיימה החברה את פירוק קו הניקוז. ביום 8.4.2000 נכנסה לתוקף תכנית בנין העיר, וביום 11.4.2000 הוענק לחברה היתר בניה להקמת בנין המשרדים אותו ביקשה לבנות. ההליך בבית המשפט המחוזי 3. החברה הגישה תביעה כנגד העיריה בבית המשפט המחוזי בת"א-יפו, בה תבעה פיצוי הן על ההוצאות שהוציאה לצורך פירוק קו הניקוז, והן על העיכוב שנגרם לה, לטענתה, בתחילת הבניה על מקרקעיה, כתוצאה מפרק הזמן שחלף עד אשר פורק קו הניקוז, כאמור. בנוסף, תבעה החברה דמי שימוש ראויים בעבור השימוש שעשתה העיריה במקרקעין באמצעות קו הניקוז בין השנים 1987 ועד 1999. 4. בהמלצת בית המשפט (כב' הרשם ע' אזר ז"ל), הסכימו הצדדים על הסדר דיוני לפיו ימונה מומחה מטעם בית המשפט, אשר יעריך את עלות העבודות לפירוק קו הניקוז שבוצעו על ידי החברה. בהחלטת בית המשפט צוין, כי לאחר שתתקבל חוות-דעת המומחה, יישמעו לכל היותר שני עדים מטעם כל צד, וכי לאחר מכן יקבע בית המשפט את הסכום הכספי המגיע לחברה עבור עבודות הפירוק, "על פי קביעת המומחה ועל פי הערכת בית המשפט של סכום מסויים שיבוא כפיצוי על תקופה שהיתה דרושה [לחברה] להתארגנות להוצאת הקו מהמגרש". המומחה מטעם בית המשפט שמונה בעקבות הסדר זה העריך כי עלות פירוק קו הניקוז מסתכמת בסך של 160,527 ₪. המומחה לא נחקר, וחוות דעתו הועמדה בחזקת נכונותה. הצדדים הביאו שני עדים מכל צד, כפי שסוכם בהסדר הדיוני. 5. בפסק דינו, קיבל בית המשפט את תביעת החברה בשני מישורים. הוא קבע כי מגיע לה פיצוי מהעיריה על הוצאותיה בפירוק קו הניקוז, שהיה על העיריה לבצעו, אך היא חדלה מכך שלא כדין וכן כי יש לפצות את החברה על העיכוב שחל בהעתקה עקב סחבת רבה מצד העיריה שהצריכה זמן התארגנות לחברה לבצע את העבודות בעצמה. הפיצוי בעבור ביצוע העבודות עצמן נקבע על בסיס חוות דעת המומחה והועמד על 160,527 ₪; ואילו תקופת העיכוב לצורך התארגנות הוערכה בשישה חודשים בדרך הבאה: בית המשפט בחר שתי נקודות זמן לצורך כך, שהראשונה היא בחודש אפריל 1999, המשקף מועד בו חלפו 3 חודשים מהפקדת תכנית בנין עיר שהגישה החברה, בו ניתן היה לצפות כי התכנית תתאשר על ידי הגורם המוסמך. נקודת הזמן השניה מוקמה באוקטובר 1999, שאז ניתן לחברה היתר לבצע עבודות עפר, ומאז ואילך המניעה לביצוע עבודות בחלקותיה למעשה הוסרה. על פי שתי נקודות זמן אלה יוצא, כי תקופת העיכוב משתרעת על פני 6 חודשים. בהתאם לקביעה זו, ובהסתמך על חוות דעת שמאי מטעם החברה, שלא נסתרה על ידי חוות דעת נגדית של העיריה, פסק בית המשפט כי הפיצוי בגין העיכוב יעמוד על 1,324,243 ₪. תביעת החברה לחיוב העיריה בדמי שימוש ראויים נדחתה. על פסק דין זה נסבו שני הערעורים שלפנינו. טענות העיריה 6. העיריה מכוונת ערעורה כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כל היבטיו, ועיקר טיעוניה נוגעים לעצם חיובה לשלם פיצוי לחברה, ולגובה הסכומים בהם חויבה. אשר לעצם חיובה בגין עלות פירוק הקו, טוענת העיריה, כי יש לסווג חיוב זה כהשבה, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, וכי נסיבות הענין מצדיקות לפטור אותה מהשבה, נוכח הנזקים שגרמה החברה לאזורים השוכנים בסמיכות לחלקותיה, אשר נותקו ממערכת הניקוז, והועמדו עקב כך בסכנת הצפה. אשר לחיובה של העיריה בפיצוי בשל העיכוב שחל בבניה על ידי החברה, טוענת העיריה כי בפועל לא נגרם לחברה כל עיכוב מאחר שממילא היא לא יכלה להתחיל בבנייה לפני שאושרה תכנית בנין העיר בחודש אפריל 2000. מיד עם כניסת התכנית לתוקף, ניתן לחברה היתר הבניה, כך שלא נגרם לה כל נזק בר-פיצוי. העיריה מוסיפה כי, למצער, אין לומר שחל עיכוב כלשהו לפני חודש נובמבר 1999, שכן רק במועד זה הודיע שר הפנים כי תכנית בנין העיר מחייבת את אישורו. לבסוף נטען, כי גם אם העיריה חייבת בפיצוי כלשהו, מן הדין לסווגו כהשבה, ולהעריכו באופן שונה מכפי שהוערך בידי בית המשפט קמא. לגישתה, את שווי החיוב בגין פירוק הקו יש לקבוע על פי עלויות העבודה עבור העיריה, ולא על פי עלותן לחברה, ואילו את החיוב בגין העיכוב בבניה יש להעריך על בסיס הפגיעה שנגרמה לחברה בגין השימוש שעשתה בקרקע בפועל, ולא על פי פוטנציאל ההכנסות הצפוי לה מבנין המשרדים המתוכנן על הקרקע. לאור זאת, יש להפחית במידה ניכרת את הסכומים בהם חויבה העיריה לשלם לחברה על פי פסק הדין. טענות החברה 7. החברה סומכת ידיה על מרבית קביעותיו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, קביעות בית המשפט קמא הן בעלות אופי עובדתי מובהק, ואין להתערב בהן. לגישתה, הפיצוי שנפסק לה נקבע בגין חסרון כיס ונזקים ממשיים שנגרמו לה, והם שצריכים לשמש מדד לקביעת גובה הפיצוי המגיע לה, להבדיל מעלות העבודות אילו בוצעו בידי העיריה. בערעור שכנגד, מערערת החברה על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הבניה עוכבה לתקופה של שישה חודשים בלבד. לטענתה, הבנייה עוכבה בפועל לתקופה של תשעה חודשים, שהחלה בחודש אפריל 1999, אך הסתיימה רק בחודש ינואר 2000, עת סיימה החברה את פירוק קו הניקוז, והחלה בביצוע עבודות הבניה. לפיכך, היא טוענת כי יש להגדיל את סכום הפיצוי שנפסק לה בגין רכיב זה. דיון 8. דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. 9. עניינו של הליך זה נסב בעיקרו על עניינים שבעובדה שהוכרעו על בסיס הסדר דיוני שהושג בין הצדדים, שלגביהם אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. מושכלות ראשונים הם כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית על יסוד הראיות, אלא במקרים חריגים בהם נפלו פגמים או טעויות מהותיים בהחלטה, היורדים לשורש הדברים. הגיונה של הלכה זו נעוץ ביתרונה של הערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור בהתרשמות ישירה ובלתי-אמצעית מן הראיות המובאות בפניה (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971; ע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב, פ"ד לט(3) 253, 259 (1985); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 631 (2004) והאסמכתאות הנזכרות שם (להלן: ענין רגב); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 856-857 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 668 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן)). הלכה זו כוחה יפה גם ביחס לקביעות שקבעה הערכאה הדיונית בנוגע למהימנות ומשקל עדויות שהובאו ובאשר להעדפת עדויות אלה על פני אלה (ע"א 2731/07 חמוד נ' חאג', פסקה 21 (לא פורסם, 29.3.2009)). הדבר אמור גם ביחס לקביעות המתבססות על חוות-דעת מומחים מקצועיים, ובמיוחד אלה שהתמנו מטעם בית המשפט בהסכמת הצדדים (ע"א 402/85 מרקוביץ' נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987); ע"א 6540/05 סולל בונה בע"מ נ' אברמוביץ', פסקה 16 (לא פורסם, 1.12.2008); ע"א 4330/07 אוריאל נ' מדינת ישראל, פסקה מ"ב (לא פורסם, 5.3.2009) (להלן: ענין אוריאל); ענין רגב, בעמ' 631). דרך כלל, ערכאת הערעור לא תיטה להתערב גם בהערכת הנזק שקבעה ערכאה דיונית, אלא אם סכום הפיצויים שפסקה הערכאה דלמטה הוא בלתי סביר (ע"א 10842/02 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' סייג, פסקה 4 (לא פורסם, 20.9.2006); ענין אוריאל, פסקה מ"ט; גורן, בעמ' 663). התערבות ערכאת ערעור במסקנות שהסיק בית המשפט מן העובדות, מצטמצמת למצבים בהם מסקנות אלו אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר, או אינן מתיישבות עם הנחות יסוד במציאות החיים (ענין רגב, בעמ' 631; זוסמן, בעמ' 857). בענייננו לא קמה עילה להתערבות בממצאי העובדה שקבע בית משפט קמא ובמסקנות שהסיק מהם. 10. אשר לפיצוי בעבור תקופת העיכוב בפינוי קו הניקוז, קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, לפיהן העיריה השתהתה בפינוי קו הניקוז, גרמה בכך עיכוב ממשי לחברה, ועיכוב זה נמשך שישה חודשים ולא למעלה מכך, התבססו על תשתית ראייתית מקיפה שהוצגה על ידי הצדדים. הנחת בית המשפט כי העיכוב החל שלושה חודשים לאחר הגשת תכנית בנין עיר מתוך הנחה כי זה משך הזמן הסביר לאישורה, ונמשך עד למועד מתן היתר לעבודות עפר בחודש אוקטובר 1999 – ובסך הכל 6 חודשים – היא הנחה סבירה, שאין מקום להתערב בה. הערכת סכום הפיצוי בגין עיכוב זה נסמכת על חוות דעת שמאי מטעם החברה, שהעיריה לא הציגה כל חוות דעת נוגדת לצורך הפרכתה. אינני רואה מקום להתערב בקביעה זו. אשר לקביעות בדבר הפיצוי בגין עבודות פירוק קו הניקוז יש לומר, ראשית, כי צדק בית המשפט קמא בקביעה הבסיסית לפיה החברה נאלצה לבצע את פירוק הקו בעצמה מאחר שהעיריה לא בצעה את חובתה-היא בענין זה. בנסיבות אלה, וכדי להקטין את נזקיה, ביצעה החברה את הפירוק בידיה, היא פעלה בענין זה כדין. אשר להערכת היקף הפיצוי בגין העבודות, על פי הסכמה דיונית בין הצדדים, נושא זה נמסר להערכת שמאי מטעם בית המשפט, שהגיש את חוות דעתו ולא נחקר עליה. בית המשפט הסתמך בהערכת הפיצוי בגין מרכיב העבודות על הערכתו, ועל פיה פסק. אין מקום ואין עילה להשיג על כך. בראייה כוללת, הסכום שנפסק לטובת החברה אינו בלתי סביר בנסיבות הענין, וגם מטעם זה אין מקום להתערב בפסק הדין. 11. אין לקבל גם את טענת העיריה לפיה הקריטריון לחיובה לפצות את החברה צריך היה להתבסס על תפיסה של דיני השבה דווקא, להבדיל מעילת נזיקין או עילה קניינית, וכי אבחנה זו מביאה להערכה כספית המפחיתה באופן ניכר את היקף הפיצוי שהעיריה חוייבה בו. העילה המובהקת עליה נשענת תביעת החברה כנגד העיריה היא עילה קניינית או נזיקית בשל הסגת גבול של העיריה בשטח מקרקעיה של החברה, בשל הנחת קו הניקוז בשטחה, אשר מנע ממנה לנצל את הקרקע לבנייה, ופעולתה של החברה, כ"יד ארוכה" של העיריה, להסיר את הגורם המזיק מחלקותיה, משהעיריה לא עשתה כן על פי חובתה מכח הדין. ברי, כי משהעיריה לא הסירה בתוך זמן סביר את צינור הניקוז מחלקותיה של החברה, והדבר מנע ממנה להתחיל בעבודות בנייה וגרם לה נזק, היתה החברה רשאית לסלק את הצינור בכוחותיה היא, ולתבוע את עלויות עבודתה. אין מקום לחשב את עלויות עבודתה על פי עלויות קבלני העיריה, המבצעים עבודות עבור העיריה, משעלויות אלה אינן משקפות את הוצאותיה הממשיות של החברה שבגינן היא זכאית לפיצוי מלא. בין אם נראה את הפיצוי שניתן לחברה כתשלום בגין עילה קניינית או נזיקית, ובין אם נראה זאת כ"השבה" של "טובת הנאה" שהעיריה "זכתה" בה, משהחברה פעלה במקומה בביצוע חובתה להסיר את קו הניקוז מהשטח, סכומי הפיצוי שנקבעו בידי בית משפט קמא משקפים את נזקי החברה בפועל, ואינם מביאים להתעשרותה שלא כדין. 12. תוצאה זו עומדת במבחן בין אם נסווג את עילת הפיצוי כעילה בנזיקין ובין כעילת השבה מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. דיני עשיית עושר ולא במשפט שורשם בדיני היושר. תכליתם להשיב למזכה את ערך טובת ההנאה שהוענקה לזוכה על חשבונו, שלא כדין (סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979; ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 633, 641 (1983)). משהתעכבה העיריה בהסרת קו הניקוז, שהונח שלא כדין במקרקעי החברה זכאית היתה החברה להסירו בכוחות עצמה. עלויות הסרת קו הניקוז שהחברה נאלצה לשאת בהם היוו נזקים שנגרמו לה, שבגינם היתה זכאית לפיצויי נזיקין בגין עוולות נזיקין שהעיריה ביצעה כלפיה. בה בעת, הם היוו "טובת הנאה" שהעיריה זכתה בה שלא כדין עקב כך שחברה ביצעה את העבודות במקומה. עלות פירוק הקו הינה עלות שנחסכה מן העיריה כתוצאה מפעולת החברה אשר דאגה לכך בכוחותיה היא, וניתן על כן לקבוע כי בכך התעשרה העיריה על חשבון החברה שלא כדין, וחייבת בהשבת העלויות שנחסכו ממנה. עשוי להיות, כי אילו ביצעה העיריה את העבודות בעצמה, עלותן עבורה עשויה היתה להיות נמוכה יותר. אולם זה איננו המבחן להיקף הפיצוי או ההשבה כאשר העיריה לא ביצעה את חובתה, והנסיבות הביאו את הצד השני לבצע בידיו הוא את אשר הוטל על העיריה לעשות, בעלויות סבירות על פי המקובל במחירי השוק, ובמיוחד שבעשותו כן פעל להקטנת נזקיו ולא להגדלתם. בנסיבות אלה, לא צריך להיות הבדל בהיקף הפיצוי המשתלם לחברה בין על פי עילת נזיקין ובין על פי עילת השבה מכח עשיית עושר ולא במשפט, כל עוד הפיצוי הניתן לחברה משקף את מלוא נזקיה, וכל עוד אין בו כדי להעשירה שלא כדין. דיני עשיית עושר ולא במשפט, המבוססים על דיני היושר, לא היו מתיישבים עם אפשרות להשיב לחברה פחות מהעלויות הממשיות שהוציאה לביצוע העבודות במקום העיריה, בהנחה כי עלויות אלה אינן חורגות מהמקובל בשוק לצורך הענין. אכן, לענין שיעורה של השבה בעילה של מניעת התעשרות שלא כדין "אין להצביע על נוסחה אחת הטובה לכל המקרים, אלא יש מקום לקבוע מבחני עזר שונים, המשתנים על פי הנסיבות, והנגזרים מהעקרון היסודי בדבר מניעת התעשרות שלא כדין. יש ושיעור ההשבה ייקבע על פי הוצאות שהוצאו, ויש ושיעור ההשבה ייקבע לפי ערך ששונה, ויש ששיעור ההשבה ייקבע על פי טובת הנאה שצמחה, ויש ושיעור ההשבה ייקבע על פי מבחן סביר אחר" (השופט ברק בע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין נ' הורוביץ, פ"ד לה(3) 533, 541 (1981); ראו גם ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה., פ"ד מב(1) 221, 267-269 (1988); והשוו: רע"א 7452/96 מדינת ישראל, משרד הביטחון נ' חברה קבלנית האחים אהרון בע"מ, פ"ד נא(5) 874, 878-879 (1998); דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א' 396, 604 (מהדורה שניה, 1998)). פסיקת בית המשפט נועדה להחזיר את מצב החברה לקדמותו מבחינת חסרון הכיס וההפסדים שנגרמו לה עקב מחדלי העיריה, ואין להתערב בפסיקה זו ולשנותה. 13. אין לקבל גם את הערעור שכנגד שהגישה החברה. התקופה בת ששה החודשים המשתרעת מתום שלושה חודשים מהגשת התב"ע ועד לקבלת היתר לעבודות העפר שנקבעה בבית המשפט המחוזי לצורך חישוב הפיצוי המגיע לחברה הינה סבירה, ולא ראינו מקום לשנותה. אי לכך, אין מקום להגדיל את הפיצוי כנדרש על ידי החברה בערעור שכנגד, ודין ערעור זה להידחות. 14. אציע לדחות את שני הערעורים הדדית. העיריה תשלם לחברה שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, ‏ז' בתשרי התשע"א (‏15.09.10). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06085570_R08.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il