אורית שער נ. משטרץ ישראל-תביעות מחוז מרכז (שלוחת ראשון לציון

פסק-דין בתיק בג"ץ 8555/12 בבית המשפט העליון בג"ץ 8555/12 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג העותרת: אורית שער נ ג ד המשיבים: 1. משטרת ישראל-תביעות מחוז מרכז (שלוחת ראשון לציון) 2. פרקליטות המדינה 3. שירי מלי 4. שירי ששון 5. משה אלתרסקו 6. חנה אלתרסקו 7. מירב אלתרסקו 8. יריב מינאי 9. בימ"ש שלום ראשון לציון עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד הילה נאווי בשם המשיבים: עו"ד רועי שויקה פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו עתירה שבגדרה נתבקשנו לתת צו על תנאי המורה למשיבה 1 לבוא וליתן טעם מדוע לא יתוקן כתב האישום שהוגש כנגד המשיבה 3 ב-ת"פ (שלום-ראשל"צ) 50494-02-11, לחומרה; מדוע לא יוגשו כתבי אישום כנגד המשיבים 8-4 ומדוע לא יבוטל הסדר הטיעון שהתגבש (וטרם הובא בפני בית משפט השלום הנכבד הדן בתיק), בין המשיבה 1 לבין המשיבה 3, באישור המשיבה 2 (להלן: הסדר הטיעון). כן נתבקשנו להוציא צווי ביניים, שיורו למשיבה 1 להימנע מלהביא את הסדר הטיעון לאישורו של בית משפט השלום הדן בתיק (הוא המשיב 9), וכן להורות לבית המשפט השלום הנכבד להימנע מלדון בהסדר הטיעון לגופו. בהחלטה מתאריך 26.11.2012 נקבע כי אין מקום להוציא את צווי הביניים המבוקשים. להלן יובאו, בתמצית, הנתונים הדרושים להכרעה בעתירה. 2. בחודש פברואר 2011 הוגש כתב אישום כנגד המשיבה 3 לבית משפט השלום בראשון לציון הנכבד (ב-ת"פ 50494-02-11). על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 11.8.2009 סמוך לשעה 22:00 בלילה, הגיעה העותרת לרחוב מגוריה כשהיא נוהגת ברכבה. בין העותרת לבין בעלה של המשיבה 3 החל דין ודברים, על-רקע סכסוך-שכנים שניטש בין הצדדים. מיד לאחר מכן, כפי שנטען בכתב האישום, ניגשה המשיבה 3 אל העותרת, משכה בשערותיה והפילה אותה ארצה. בהמשך לאותו אירוע, המשיבה 3 ובני משפחתה – הם המשיבים 8-4 – המתגוררים אף הם בשכנות לעותרת, תקפו את העותרת כשהם בועטים בה ומושכים בשערה. כתוצאה מאירוע זה, נגרמו לעותרת שפשופים, שריטות, ושטפי-דם בגפיה ובפניה. 3. כיומיים לאחר האירוע הנ"ל, אובחן שבר באפה של העותרת. לטענת העותרת, מאז האירוע היא סובלת מהפרעת דחק פוסט-טראומטית המגבילה אותה בכל מישורי החיים. 4. לנוכח העובדות המתוארות בכתב האישום, יוחסה למשיבה 3 (ולה בלבד) עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. 5. בנסיבות המתוארות לעיל, הגישה העותרת ערר לפי סעיף 64(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), שבגדרו השיגה על ההחלטה שלא להעמיד לדין את המשיבים 8-4 ולא לכלול בכתב האישום את גרימת השבר באפה כתוצאה מתקיפתה על-ידי המשיבים, כאמור. בהמשך לכך, (במהלך חודש יולי 2012), נודע לעותרת כי התגבש הסדר טיעון בין המשיבה 1 לבין משיבה 3, באישור המשיבה 2, שלפיו תודה משיבה 3 בעבירה של תגרה במקום ציבורי – עבירה לפי סעיף 191 לחוק העונשין – וכתב האישום יתוקן בהתאם. בעקבות האמור, הרחיבה העותרת את גדרי הערר שהגישה ותקפה במסגרתו גם את ההחלטה בעניין אחרון זה. 6. בתאריך 14.11.2012 נדחה עררה של העותרת, בהחלטה מנומקת ומפורטת, על ידי הממונה על ענייני עררים בפרקליטות המדינה. בהודעה שנמסרה לבאת-כח העותרת על דחיית הערר נכתב, בין היתר, כך: "...בחנתי את פניית מרשתך, עיינתי בחומר החקירה, בהמלצת המשטרה ובחוות דעת לשכתנו בנושא הערר, ולא מצאתי לנכון לשנות מהחלטת המשטרה בתיק הנדון... נחקרו מספר נילונים. לדבריהם, מרשתך תקפה את אחת הנילונות... והתפתחה ביניהן תגרה. חלק מהנילונים אמרו כי ניסו להפריד בין השתיים, בזמן שאחרים מסרו, כי ראו את התגרה, אבל לא התקרבו אליה. בנה של מרשתך וחברתה... מסרו כי מרשתך הותקפה על-ידי מספר נילונים, אולם קיימות סתירות בגרסאותיהם של השלושה (...) באשר לשאלה, מי בדיוק מבין הנילונים השתתפו בתקיפתה. בנוסף נחקרו מספר שכנים, שהם לכאורה עדים ניטרליים, שמסרו, כי ראו קטטה בין מרשתך לבין הנילונה, אולם לא מעבר לכך. בנסיבות אלו לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת המשטרה, כי קיימות ראיות מספיקות להעמדתה לדין של הנילונה בלבד. כן בנסיבות העניין, לא מצאתי פגם בהחלטת המשטרה, להגיע להסדר טיעון עם הנילונה לפיו תודה בעבירה של תגרה. באשר לשבר שאובחן באפה של מרשתך: מאחר ומרשתך פנתה לבית החולים סמוך לאחר האירוע, שם נבדקה על ידי רופאים, אולם לא התגלה שבר; ומאחר והשבר אובחן לראשונה יומיים לאחר מכן; לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה, כי אין ראיות מספיקות לקשור בין האירוע הנדון, לבין גרימת השבר". מכאן העתירה שלפנינו. טענות הצדדים 7. העותרת טוענת בעתירתה כי ההחלטה שלא להעמיד לדין את המשיבים 8-4 לוקה בחוסר סבירות ויש בה משום פגיעה באינטרס הציבורי של אכיפת החוק. זאת, לטענת העותרת, בפרט לנוכח העובדה שגורם שיפוטי (כב' השופט א' שוורץ) נחשף – בגדרי הליך של בקשה למתן צו הרחקה, שהגישה העותרת כנגד המשיבים 8-3 – לעדויותיהם של הצדדים, ולאחר שהתרשם מהם קיבל את הבקשה, בציינו, בין היתר, כי: "...עיקר הקטטה הייתה בין המבקשת [העותרת כאן – ח"מ] למשיבה 3, כאשר המשיבים האחרים מצטרפים לאירוע ואני מניח שהם הצטרפו שלא לטובתה של המבקשת". עוד טוענת העותרת, כי בהחלטה שלא לכלול בכתב האישום את גרימת השבר באפה מהטעם שהוא התגלה רק כיומיים מיום קרות האירוע – יש משום פגיעה במה שהיא מכנה "עיקרון השוויון בין מתלוננים" וזאת בעקבות נקיטה במדיניות בלתי אחידה בהעמדה לדין, שעולה גם מעניינה. בהקשר זה מפנה העותרת, כדוגמא, למקרה שבו אדם הועמד לדין בגין ביצוע עבירה של גרם חבלה חמורה, למרות שהשברים בצלעותיה של המתלוננת באותו המקרה, לא אובחנו בסמוך לתקיפתה, אלא רק כעבור 25 ימים. לבסוף, טוענת העותרת כי נפל פגם מהותי בשיקול דעתן של המשיבות 1 ו-2 בהחלטה לגבש הסדר טיעון עם המשיבה 3 ולתקן, במסגרתו, את כתב האישום כנגדה, כך שמיוחס למשיבה 3 כיום ביצוע עבירה של תגרה במקום ציבורי גרידא, להבדיל מעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש – וזאת מבלי שחל שינוי בתשתית הראייתית הלכאורית שבתיק. 8. המשיבות 1 ו-2 הגישו, לבקשת בית המשפט, תגובה מקדמית לעתירה. לטענתן, דין העתירה להידחות על הסף, וזאת בהיעדר עילה להתערבות בשיקול דעתן של רשויות האכיפה והתביעה במקרה הנדון. העותרת הגישה הודעה משלימה בתשובה לתגובת המדינה והודעתה התקבלה משהמשיבים לא הביעו התנגדות לכך. דיון והכרעה 9. לאחר עיון בעתירה ובחומר שצורף לה וכן בתגובה המקדמית מטעם המשיבות 1 ו-2 ובהודעתה המשלימה של העותרת, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה. הנימוקים לכך יובאו בקצרה להלן. 10. הלכה ידועה היא כי ככלל, אין בית משפט זה נוהג להתערב בשיקול דעת התביעה לעניין העמדה לדין, או עריכת הסדר טיעון. שיקול דעתה של הפרקליטות בעניינים אלו הוא רחב (עיינו: ע"פ 2034/91 פלוני נ' מדינת ישראל (2.7.1991)). התערבות בשיקול דעת התביעה תתאפשר אך במקרים נדירים בהם ברור על פני הדברים כי נפל פגם מהותי בהחלטתה. סבירות ההחלטה שקיבלו רשויות התביעה בנוגע לעריכת הסדר טיעון נבחנת על פי עקרונות המשפט המנהלי, ובעיקר לאור חובתה של הרשות לפעול בהגינות ותום לב, ולשקול אך ורק שיקולים ענייניים (ראו: בג"צ 4395/12 כהן נ' פרקליטות מחוז מרכז (15.11.2012), בפיסקה 10 לפסק-דינה של המשנה-לנשיא, חברתי השופטת מ' נאור, והאסמכתאות הנזכרות שם) (להלן: עניין כהן); עיינו גם: בג"צ 681/12 גרינשפן נ' היועץ המשפטי לממשלה (19.9.2012)). 11. בהיעדר טענה לפיה החלטות גורמי המשטרה והפרקליטות הנתקפות כאן התקבלו בחוסר תום לב, ומשלא הועלתה בפנינו טענה כי המשיבים 1 ו-2, או מי מהם, הדירו את העותרת מן ההליך ומנעו ממנה, ללא הצדקה, זכויות כלשהן המוקנות לה מכח חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להבדיל מהנסיבות שבגינן לא עלה בידי העותרת לעיין בחומר החקירה עובר להגשת העתירה) – אין העתירה מגלה עילה להתערבות בשיקול דעתן של המשיבות 1 ו-2 במקרה הנדון. 12. אין בידינו לקבל גם את עמדת העותרת, שממנה עולה שעל אף שלא חל שינוי בחומר הראיות מהמועד בו הוגש כתב האישום נגד המשיבה 3 ועד שהתגבש עימה הסדר הטיעון – היא מואשמת עתה, בעבירה ברמת חומרה מופחתת. השיקולים שעמדו בבסיס החלטותיהן של רשויות התביעה במקרה שלפנינו הם שיקולים מקצועיים ענייניים ורלבנטיים, הקשורים קשר הדוק בהערכת חומר הראיות ובסיכויי ההרשעה – ומשכך הם מצויים בלב שיקול דעתן של רשויות התביעה. הלכה ידועה היא, כי בחינת הראיות לצורך הערכת סיכויו של ההליך הפלילי, היא מלאכה מורכבת ולפיכך רשויות התביעה רשאיות במקרים מסוימים, כפי שאכן אירע כאן, להעריך ולשקול מחדש את חומר הראיות שעומד בפניהן ולהגיע למסקנה שונה מזו שהושגה בראשיתו של ההליך הפלילי (עיינו: עניין כהן בפיסקה 12). כוחו של האמור יפה, בדרך של קל וחומר, גם לגבי ההחלטה שלא להגיש כתב אישום כלל (ובענייננו נגד המשיבים 8-4). וזאת מאחר, ששיקול הדעת של רשויות התביעה והאכיפה, בשלב זה, נוגע לשאלה המקדמית, האם יש בקשיים הראייתיים בתיק מסוים, בכדי להשפיע על הסיכויים הלכאוריים להרשעה. בשיקול זה, ככלל – בית משפט זה איננו נוטה להתערב (שם). עוד יודגש בהקשר זה, כי מלבד הקביעה שאין מקום להתערב בשיקול דעתם של גורמי האכיפה והתביעה, העותרת קיבלה את יומה ושטחה את השגותיה בפני הגורמים המוסמכים (המנויים בסעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי) – במסגרת הערר שהגישה – שנדחה כאמור. עובדה זו רק מחזקת את מסקנתנו, שלפיה לא נפל כאן פגם בהתנהלות גורמי התביעה והאכיפה, המצדיק את התערבותנו. 13. מכל המקובץ עולה, כי לא ניתן לומר שהמקרה שלפנינו נופל לגדר אותם מקרים המצדיקים התערבותו של בית משפט זה. לפיכך, בנסיבות העתירה דנן, נחה דעתנו, כי גורמי התביעה והחקירה ביררו את הפרטים לעומקם, וכי החלטותיהם היו ענייניות. 14. נוכח כל האמור – דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה. בנסיבות העניין לא נשית צו להוצאות. ניתן היום, ‏א' באב התשע"ג (‏08.07.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12085550_K05.doc הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il