זלמן לייב ואלדמן נ. חיים ביאליסטוצקי

פסק-דין בתיק ע"א 8553/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8553/08 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערערים: 1. זלמן לייב ואלדמן 2. יוסף ואלדמן נ ג ד המשיבים: 1. חיים ביאליסטוצקי 2. חברת פורקס סטייטס לימטיד 3. חברת א.כ.א. סטייטס לימטיד 4. תאגיד "עזרה וחסד" 5. עו"ד משה הלר (משיב פורמלי) 6. לשכת הרישום המקרקעין ירושלים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 6048/04 שניתן ביום 29.6.2008 על ידי כבוד השופט ר' כרמל תאריך הישיבה: כ"ה בטבת התשע"ג (07.01.13) בשם המערערים: עו"ד גור יהודה סביר, עו"ד מאיה צברי, עו"ד כצנלסון ועו"ד כפיר ידגר בשם המשיב 1: עו"ד רון דרור, עו"ד אופיר מנצ'ל, עו"ד דרור ויגדור ועו"ד גיא פורר בשם המשיבות 3-2: עו"ד עידו דיבון, עו"ד אלקנה בישיץ ועו"ד אמיר רוזנברג בשם המשיבה 6: עו"ד ערן בן-ארי פסק-דין השופט י' עמית: רקע עובדתי 1. הערעור מושא דיוננו נסב על בניין בן שש קומות בחלקה 81 בגוש 30091 (רחוב שמואל הנביא 36 פינת רחוב הגמול 1 בירושלים) (להלן: הנכס) ואשר רשום בבעלותו הבלעדית של המערער מספר 1 (להלן: ואלדמן). ענייננו בעסקאות סבוכות ונפתלות במהלכן הועברו הזכויות בנכס בשתי "פעימות" של מחצית הנכס כל אחת, ובסופו של יום נקבע על ידי בית משפט קמא כי לואלדמן אין כיום כל זכויות בנכס. המערער 2 הוא בנו של ואלדמן (להלן: יוסף), הטוען לזכויות ב-20% בנכס, אך לצורך הדיון, ואם לא ייאמר אחרת, נתייחס אל שני המערערים כאחד. 2. הנכס היה ממושכן לבנק דיסקונט, וככל הנראה תשלומי ההלוואה לא שולמו לבנק. בנסיבות אלה נערך ביום 17.12.1999 בטורונטו שבקנדה הסכם בין ואלדמן לבין המשיב 1 (להלן: ביאליסטוצקי), ולפיו ישלם ביאליסטוצקי ישירות לבנק דיסקונט סכום של 1.6 מיליון דולר לצורך כיסוי המשכנתא בתמורה למחצית הנכס. עוד נקבע בהסכם, כי כספי התמורה יילקחו כהלוואה מבנק אחר, ותשלומי ההלוואה יוחזרו בחלקם מדמי השכירות המשתלמים על ידי שוכרת הנכס, עמותה בשם "מעלות בית יעקב" (לימים, המשיבה מס' 4). עוד נקבע בהסכם זה, כי ביאליסטוצקי ילווה לואלדמן סך של 100,000 דולר (להלן: ההסכם הראשון). נספר לקורא, כי במסגרת ההסכם הראשון הוגדר הנכס ככולל גם את חלקות 79 ו-82 הסמוכות לנכס. לואלדמן היו זכויות בחלקות אלה מכוח הסכם הרשאה ממינהל מקרקעי ישראל, אך משפגה ההרשאה פקעו זכויותיו של ואלדמן באותן חלקות, ולכן, ובהסכמת הצדדים במהלך הדיון בפנינו, נתעלם מחלקות אלה בהמשך הדברים. 3. ביום 3.6.2000 נערך בין ואלדמן לבין ביאליסטוצקי בטורונטו שבקנדה הסכם נוסף (להלן: הסכם האישרור), בו נקבע כי התמורה בסך 1.6 מיליון דולר עבור מחצית הנכס תשולם לבנק דיסקונט מתוך הלוואה שתילקח מבנק לאומי, ולאחר סילוק ההלוואה בבנק דיסקונט כל צד יעביר את הבעלות בחלקו בנכס (מחצית) על שם חברה זרה. עוד נקבע, כי הסכום של 19,000 דולר המשתלמים כדמי שכירות על ידי אגודת "מעלות בית יעקב", יועבר לבנק לאומי לצורך פרעון המשכנתא, אולם ביאליסטוצקי ישלם לואלדמן משך כל תקופת פרעון המשכנתא סך של 9,000 דולר מידי חודש, כאשר ההוצאות ששולמו על ידי ביאליסטוצקי עבור ואלדמן בסך של 100,000 דולר יקוזזו מדמי השכירות המגיעים לואלדמן עבור שנת השכירות הראשונה. 4. בהמשך להסכם האישרור נחתם ביום 2.11.2000 הסכם בין ואלדמן לבין המשיבות 2 ו-3, שהן חברות זרות הרשומות באיי הבתולה כחברות למוכ"ז שהמחזיק "בספריהן" הוא הבעלים (להלן ובהתאמה: פורקס ואכא). על פי ההסכם, הועברו הזכויות בנכס מואלדמן לפורקס ואכא (להלן: הסכם אכא). ביאליסטוצקי הוא שחתם בשמו של ואלדמן על ההסכם והמשיב 5 (להלן: עורך דין הלד) הוא שחתם בשמן של פורקס ואכא. ביום 14.11.2000 נרשמה הערת אזהרה לטובת פורקס ואכא על סמך הסכם אכא. עד כאן "הפעימה הראשונה", אשר בסופה פורקס ואכא מחזיקות כל אחת במחצית הנכס, כאשר אחת משתי החברות מייצגת את חלקו של ואלדמן בנכס, והחברה השניה מייצגת את חלקו של ביאליסטוצקי בנכס. 5. ביום 17.9.2002 נחתם הסכם נוסף במערך ההסכמים בין הצדדים (להלן: ההסכם השני). שתי חברות זרות שבשליטתו ובבעלותו של ביאליסטוצקי בשם Migdal ו- Canis (להלן בהתאמה: מגדל וקניס), החזיקו ב-40% מפרוייקט מלון ריץ'-קרלטון בקנדה (להלן: פרוייקט המלון). על פי ההסכם השני, מכרו מגדל וקניס את חלקן בפרוייקט המלון לואלדמן תמורת 1.6 מיליון דולר שישולמו עד ליום 15.1.2004. בהסכם נקבע, כי אם ואלדמן לא ישלם סכום זה עד לאותו מועד אזי "נמכר הנכס אוטומטית" לביאליסטוצקי (להלן: ההסכם השני). להסכם השני קיים נספח בין ואלדמן לבין ביאליסטוצקי, לפיו, בין היתר, ביאליסטוצקי ישתדל לארגן עבור ואלדמן הלוואה נוספת בסך 100,000 דולר לצורך השקעה בפרוייקט, וזאת עד ליום 15.11.2002. את שצפו הצדדים בהסכם השני התרחש. הסכום של 1.6 מיליון דולר לא שולם על ידי ואלדמן, אשר מצידו קיבל את זכויותיהן של מגדל וקניס בפרוייקט המלון ומכר זכויות אלה לצד ג', משקיע בשם אלכס שניידר, הידוע כיהודי בעל הון בקנדה. מכאן, שהמחצית השניה בנכס הועברה "אוטומטית" לביאליסטוצקי. 6. אם נעצור הילוכנו כאן, הרי שואלדמן העביר את מלוא זכויותיו בנכס לביאליסטוצקי באמצעות פורקס ואכא, כאשר הבעלות בנכס עדיין רשומה על שם ואלדמן, ולזכות פורקס ואכא רשומה הערת אזהרה על כל הנכס. בכך לא מסתיים סיפורנו, וכפי שנראה בהמשך, קיימת כיום מחלוקת מי שולט בחברות פורקס ואכא, האם ביאליסטוצקי, או כפי שטען ביאליסטוצקי עצמו בבית משפט קמא, השליטה בהן הועברה לצד שלישי בשם יצחק טאוב (להלן: טאוב). ההליכים בין הצדדים ופסק דינו של בית משפט קמא 7. ביום 5.1.2004, כעשרה ימים לפני המועד בו ואלדמן היה אמור לשלם 1.6 מיליון דולר על פי ההסכם השני, הגיש ואלדמן בקשה לצו מניעה זמני האוסר על כל דיספוזיציה בנכס. הבקשה הוגשה תחילה לבית משפט השלום בירושלים, ולאחר מכן הוגשה ביום 20.1.2004 התביעה מושא הערעור שלפנינו, שנדונה בבית המשפט המחוזי. בתמצית שבתמצית, ואלדמן טען כי ביאליסטוצקי הפר את ההסכם הראשון בכך שלא שילם את התמורה על פיו; כי חתימתו על הסכם אכא מיום 2.11.2000, לפיו נמכר הנכס לפורקס ואכא זוייפה; כי ביאליסטוצקי לא שילם לו את כספי ההלוואה שהתקבלו מבנק לאומי על פי הסכם האישרור; כי ביאליסטוצקי לא העביר אליו ולבנק לאומי סכומים שאותם היה עליו להעביר באופן חודשי וקבוע, ובכך גרם להגדלת חשבון המשכנתא בסכומי עתק; וכי ביאליסטוצקי נטל שלא כדין 67,000 דולר מתוך כספי הפיקדון שהופקדו על שם ואלדמן בבנק לאומי מכוח סעיף 8.1 להסכם האישרור. עוד נטען, כי חברות פורקס ואכא הוקמו "באופן פיקטיבי", וכי עורך דין הלד חתם ללא סמכות על הבקשה לרישום הערת אזהרה על הנכס לטובת פורקס ואכא. מכאן תביעתו של ואלדמן במסגרתה עתר למתן צו מניעה האוסר על ביצוע כל פעולה בנכס; למתן צו המורה על ביטול הערת האזהרה שנרשמה לטובת פורקס ואכא; לחיוב ביאליסטוצקי, פורקס ואכא למתן חשבונות לגבי כל הפעולות והכספים שהתקבלו ונעשו בקשר לנכס; ולהשבת הפיקדון בסך 67,000$ שנמשך שלא כדין מחשבונו בבנק לאומי. 8. אקדים ואספר כי ואלדמן עצמו לא התייצב למתן עדות בבית משפט קמא, מאחר שריצה עונש מאסר שהוטל עליו בקנדה, בגין עבירות שאינן מענייננו, והיה זה יוסף בנו, שהעיד מטעם ואלדמן בבית משפט קמא. עוד נספר כי ביאליסטוצקי לא התייצב לדיון בערעור בפנינו, ונטען כי ביני לביני הוא נמלט לקנדה מפני נושיו בישראל. בית משפט קמא דחה בפסק דינו את כל טענותיו של ואלדמן. בפתח פסק הדין נאמר כי הצדדים הכבידו עד מאוד על עבודת בית המשפט, "יצרו ענני עשן" והעלו טענות למכביר "בניסוחים שונים ובמלבושים צבעוניים". בית המשפט מצא כי מהימנותם של יוסף ושל ביאליסטוצקי "שרויה בספק גדול ומרחפים מעל עדותם סימני שאלה מרובים", וכי לאור הקו הפתלתל שאימצו שניהם מצא להכריע בעיקר על פי המסמכים שבפניו ועל פי הראיות האובייקטיביות. מנגד, מצא בית משפט קמא להשתית חלק מקביעותיו על עדותו של עורך דין הלד, שאותה מצא כמהימנה, וכן על עדותם של רואי החשבון שהעידו בפניו. כאמור, בית המשפט דחה את תביעתו של ואלדמן על כל ראשיה ועל כל הסעדים שנתבעו במסגרתה. בין היתר נקבע כי הסכם אכא נעשה בידיעתם ובהסכמתם של ואלדמן ויוסף בהתאם להסכם הראשון ולהסכם האשרור; כי אין ממש בטענות ואלדמן לגבי העברת המחצית השניה של הנכס מכוח ההסכם השני; כי אכא ופורקס זכאיות להירשם כבעלי הנכס; וכי אכא ופורקס הועברו לשליטת טאוב. על כך נסב ערעורם של ואלדמן ויוסף. טרם נידרש לגופו של ערעור נספר אודות ההתפתחויות שאירעו בסמוך לפני הדיון בערעור. ההתפתחויות לאחר שהצדדים כבר הגישו סיכומיהם בערעור דכאן 9. לאחר שואלדמן הגיש את ערעורו, ולאחר שהצדדים כבר הגישו סיכומיהם, חלה תפנית מפתיעה ונראה כי בריתות וקואליציות חדשות הוקמו בין קבוצת טאוב לבין ואלדמן. הורתם של הדברים בבקשה דחופה שהוגשה לתיק הערעור, בהסכמתו של ואלדמן, על ידי אכא ופורקס באמצעות בא כוחן עו"ד רוזנברג (כאשר עד לשלב זה יוצגו אכא ופורקס על ידי עורכי הדין דיבון ובישיץ). בבקשה נטען כי ביאליסטוצקי פעל במרמה והגיש תובענה כוזבת לבית משפט השלום בשמה של חברת קניס שבבעלותו כנגד פורקס ואכא, לאחר מכן הגיש כתב הגנה מפוברק בשם פורקס ואכא, ולקינוח הגיש "הסכם פשרה" שקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט. בהסכם הפשרה "המפוברק" נכתב כי תרשם הערת אזהרה לטובת קניס ויינתן צו האוסר על אכא ופורקס לבצע כל דיספוזציה בנכס ובזכויותיהן בנכס. כל זאת, עד לפרעון החוב של פורקס ואכא לקניס בסך של כ-4.5 מיליון דולר אשר ישא ריבית דולרית מצטברת בשיעור 12% לשנה. עוד נקבע בהסכם הפשרה, כי כל מחזיק ושוכר של הנכס יעביר את דמי השכירות ישירות לקניס. אכא ופורקס, בהסכמת ואלדמן, טענו כי המדובר בהליך פיקטיבי מתחילתו ועד סופו, שנעשה בתרמית תוך שיתוף פעולה עם עורך דין שהורחק מלשכת עורכי דין ובאמצעות "עורך דין" נוסף שאינו קיים כלל, וכי הם פועלים בצוותא חדא לביטול ההליך כולו. בבקשה שהוגשה לתיק הערעור נאמר כי ההתפתחויות האחרונות יצרו קשר בין אכא ופורקס לבין ואלדמן, וייתכן כי יגיעו להסדר ביניהם אשר ייתר את הצורך להידרש לערעור. כעבור ימים מספר הודיעו פורקס ואכא לתיק הערעור כי החליפו את הייצוג בתיק, וכי הן מיוצגות כיום על ידי עו"ד רוזנברג. 10. בהמשך לדברים אלה, חל מהפך-מה בעמדות הצדדים. בעוד שבערעור טען ואלדמן כנגד קביעתו של בית משפט קמא לפיה אכא ופורקס הועברו לשליטת טאוב (סעיף 35 לפסק הדין), ואף נטען כי העברת חברות אלה לשליטת טאוב מהווה הפרה של ההסכם הראשון, חלה אצל ואלדמן תפנית של מאה ושמונים מעלות. לתיק הערעור הוגשה בקשה לאישור הסכם פשרה בין ואלדמן לבין פורקס ואכא, ולפיה הערעור יתקבל בהסכמה כנגד פורקס ואכא ויידחה כנגד ביאליסטוצקי וכל יתר המשיבים. בהסכם הפשרה נאמר כי הערת האזהרה הרשומה לטובת אכא ופורקס על הנכס תימחק, ומאחר שעל פי קביעת בית משפט קמא, הנכס הועבר לטאוב באמצעות החברות, מתחייב ואלדמן להחזיר לבדו לטאוב את מלוא החוב בגינו הועבר הנכס לבעלותו של טאוב. עוד נקבע, כי כבטוחה להחזר החוב, ישועבד הנכס לטובת טאוב בשיעבוד ראשון. אציין כי הסכם הפשרה אינו נוקב כלל בגובה החוב. 11. במצב הדברים הרגיל בית המשפט היה נוטל בחדווה את עטו או מקלדתו, מאשר את הסכם הפשרה ובכך בא הסכסוך על סיומו. אלא, שמתברר כי הדברים אינם כה פשוטים, וקיימת מחלוקת עזה בשאלה מי רשאי לייצג את פורקס ואכא. נזכיר כי המדובר בשתי חברות זרות מאיי הבתולה, אשר לזכותן רשומה הערת אזהרה על הנכס, ואשר על פי פסק הדין הן הזכאיות להרשם כבעלים של הנכס. הנה כי כן, את הסכם הפשרה הגיש עורך דין רוזנברג, כמי שנכנס זה מקרוב לתמונה, וטען כי ניתן לו יפוי כוח כדין מטעם פורקס ואכא לחתימת הסכם הפשרה. מנגד, התייצב עורך דין דיבון, שייצג את פורקס ואכא לכל אורך הדרך, וטען בתוקף כי הוא המוסמך לחתום בשם פורקס ואכא, והוא אינו נכון לאשר את הסכם הפשרה. עורכי הדין התכתשו ביניהם במרץ, כאשר עו"ד רוזנברג אף צירף חוות דעת של מומחה לדין הזר על מנת לאשש טענתו כי קיבל יפוי כדין מחברות פורקס ואכא. למחלוקת הצטרף עו"ד הלד שטען כי הוא הנציג הרשמי בישראל של פורקס ואכא, וכתובת משרדו היא הכתובת הרשומה של החברות בישראל מיום רישומן ועד עצם היום הזה. כמי שמחזיק ביפוי כוח מטעמן, הודיע עו"ד חלד כי הוא מאשר שעו"ד דיבון ועו"ד בישיץ התמנו על ידי החברות פורקס ואכא כבאי כוחן בבית המשפט המחוזי וגם בערעור דכאן; כי הן מעוניינות בהמשך הייצוג על ידם ואין זולתם; כי עו"ד רוזנברג הוא בבחינת "סוס טרויאני" שואלדמן מבקש להחדיר לפורקס ולאכא; וכי פורקס ואכא מודיעות כי הסכם הפשרה עם ואלדמן הוגש שלא על דעתן ובניגוד להסכמתן. לויכוח הלוהט הצטרף ביאליסטוצקי, ובניגוד לטענתו בבית משפט קמא ובניגוד לאמור בסיכומיו בערעור שבפנינו (סעיפים 14 ו-45 לסיכומים) – שם טען כי הזכויות בפורקס ואכא הועברו לטאוב - שינה את טעמו במאה ושמונים מעלות, וטען כי הוא הבעלים של פורקס ואכא. 12. כאמור, בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי פורקס ואכא הן הזכאיות להרשם כבעלים של הנכס. בהערת אגב ("להשלמה" כלשון בית משפט קמא) נאמר בסעיף 35 לפסק הדין, כי פורקס ואכא הן חברות שהשולט בהן הוא המחזיק בספריהן, וכי ביאליסטוצקי טען כי העביר את ספרי החברות לטאוב או לחברות שבקבוצת טאוב, כפרעון לחובותיו כלפי טאוב בגין מיזמים שונים בקנדה. אמירה זו לא נצרכה לגופו של סכסוך בין ואלדמן לביאליסטוצקי, וכפי שהבהרנו לצדדים במועד הדיון, כל ההתפתחויות המאוחרות לפסק הדין, לרבות השאלה מי מוסמך לייצג את החברות פורקס ואכא, אינן יכולות להיות מוכרעות על ידינו כערכאת ערעור, באשר הן מצריכות בירור עובדתי לגבי אירועים שאירעו לאחר מתן פסק דינו של בית משפט קמא. תמימות הדעים הנוכחית בין ואלדמן לבין פורקס ואכא בייצוגו של עו"ד רוזנברג, מעידים לכאורה כי טאוב וואלדמן הגיעו ביניהם להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט (הסכם הפשרה שהוגש לא נוקב בסכומי החוב של ואלדמן לטאוב). לכאורה, ביאליסטוצקי אישר בשעתו, בבחינת הודאת בעל דין, כי העביר את אכא ופורקס לטאוב כנגד חובותיו שלו לקבוצת טאוב (חובות שמקורם, כנראה, בכספים שלווה מטאוב על מנת לממן רכישת פרוייקט המלון שנמכר לואלדמן). כך טען בסיכומיו גם עו"ד דיבון, כבא כוחם של אכא ופורקס לפני שעו"ד רוזנברג נכנס לתמונה (סעיפים 29-27 לסיכומיו). אולם ביאליסטוצקי טען כי בשלב מסוים, במהלך שנת 2008, נחתם בינו לבין טאוב הסכם לפיו הבעלות באכא ובפורקס חזרה לידיו כנגד שעבוד מניותיהן לטובת טאוב, להבטחת חובו כלפיו, אך כל עוד לא נקבע חובו לטאוב החברות הן בשליטתו. כאמור, איננו רואים לקבוע מסמרות בסוגית הבעלות באכא ובפורקס, סוגיה שלא נתבררה בבית משפט קמא ולא נדרשה לצורך בירור השאלה אם נותרו לואלדמן זכויות בנכס. שאלת השליטה בחברות פורקס ואכא צריכה להתברר באכסניה אחרת (וככל הנראה התקיימו ומתקיימים הליכי בוררות בנושא). אם יתברר כי טאוב הוא הבעלים של פורקס ואכא, וככזה הוא יכול לגרום לחברות אלה להגיע עם ואלדמן לפשרה נוסח הסכם הפשרה שהוגש לתיק, אזי ברי כי פורקס ואכא רשאיות להגיע להסדר עם ואלדמן לגבי הנכס ככל שיחפצו. אך כאמור, איננו יכולים להידרש לשאלה מי הגורם המוסמך כיום בפורקס ואכא, וכל שעומד בפנינו הוא פסק הדין שעניינו עד השלב של העברת הזכויות בנכס מואלדמן אל פורקס ואכא. מכל מקום, נוכח ההתפתחויות המתוארות לעיל, הצענו לואלדמן למשוך את ערעורם. שאם יתברר כי טאוב שולט כיום בפורקס ואכא, וטאוב נכון להגיע להסדר עם ואלדמן, אין טעם ואין תוחלת בערעור, שהרי ואלדמן יכולים להשיג את מבוקשם באמצעות הסכם הפשרה. לצערנו, המלצתנו לא נסתייעה, ומשכך אין לנו אלא להידרש לערעור. טענות המערערים 12. כתב הערעור משתרע על עמודים רבים, והמערערים לא הניחו ידם מכל תג ותג בפסק דינו של בית משפט קמא. עיקר הערעור נסב על טענת ואלדמן כי הסכם אכא מיום 2.11.2000, לפיו הועברו הזכויות בנכס לחברות פורקס ואכא, הוא הסכם למראית עין. לטענתם, ההסכם אינו משקף עיסקה אמיתית, כפי שעולה מהעדויות השונות שצוטטו על ידם, לרבות עדותו של עורך דין הלד. בהקשר זה הצביעו המערערים על כך שההסכם השני אינו מזכיר את חברות אכא ופורקס. המערערים הלינו, בין היתר, על דחיית טענתם כי ביאליסטוצקי משך שלא כדין סכום של 67,000 דולר מכספי הפיקדון. עוד נטען, כי טעה בית משפט קמא בכך שדחה את טענתם כי ביאליסטוצקי הפר את ההסכם הראשון בכך שלא שילם 9,000 דולר לחודש ובכך שלא שילם כסדרם את תשלומי המשכנתא לבנק לאומי. עוד טענו המערערים כי בית המשפט התעלם מפגמים שנפלו ביפויי הכוח השונים שניתנו במסגרת העיסקאות המתוארות לעיל (המדובר בחמישה יפויי כוח שנמסרו במועדים שונים), ומטענתם לזיוף חתימתו של עורך דין שפירא במסמך לרישום הערת אזהרה על הנכס. אשר להסכם השני, נטען על ידי ואלדמן כי המניות של מגדל וקניס שהועברו אליו עבור פרוייקט המלון לא היו נקיות מכל חוב, ומכל מקום, החוב של 1.6 מליון דולר נמחל לו כפי שעולה ממכתבם של שלושת בעלי המניות במגדל וקניס בו נאמר כי הם מוחלים לו על החוב. עוד נטען, כי ככל שקיים חוב על פי ההסכם השני, החוב עומד על 1 מליון דולר בלבד ולא על 1.6 מליון דולר. לבסוף הלינו המערערים על סכום ההוצאות בסך 300,000 ₪ שנפסק לחובתם. דיון והכרעה 13. מרבית טענותיו של ואלדמן נסבות על קביעות עובדתיות מובהקות של בית משפט קמא, וכידוע, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. די בנקודת מוצא זו כדי לדחות את חלק הארי של ערעורו של ואלדמן. למעלה מן הצורך, אתייחס להלן בקצרה לעיקר טענותיו של ואלדמן. 14. אקדים ואומר כי נראה שואלדמן ביקש לחמוק מפרעון החוב בסך 1.6 מליון דולר בגין פרוייקט המלון מושא ההסכם השני. שבוע לפני המועד בו היה ואלדמן אמור לפרוע את הסך של 1.6 מיליון דולר, ובסמיכות זמנים מוזרה, החל ואלדמן לנקוט בהליכים שהתגלגלו לפתחנו, כאשר עד לאותו מועד, לא בא בכל טרוניה וטענה לביאליסטוצקי. על מנת להתמודד עם טענה זו, הציגו ואלדמן מכתב מיום 15.9.2003 הממוען אל ביאליסטוצקי. במכתב נאמר כי נתקבלה הודעה טלפונית מבנק לאומי כי מזה שלושה חודשים לא הועברו דמי השכירות של הנכס לבנק המאיים עקב כך לפתוח בהליכים, ומכאן שביאליסטוצקי נמצא בהפרה של ההסכם הראשון והסכם האישרור. עוד נאמר במכתב, שעדיין לא התקבל התשלום החודשי של 9,000 דולר, ואם תוך שבוע ימים הדברים לא יוסדרו, ואלדמן ינקוט בצעדים המתבקשים להציל את רכושו מפני תביעת הבנק. צעדים כאמור לא ננקטו עד לחודש ינואר 2004. אך יותר מכך. בית משפט קמא קבע שהמכתב לא נשלח מעולם לביאליסטוצקי, ולמעשה, מדובר במכתב "מפוברק". יוסף טען בעדותו כי המכתב נשלח לביאליסטוצקי על ידי שליח בשם חיים סימל, ונמסר לביאליסטוצקי בירושלים או בבני ברק. אותו חיים סימל לא הובא לעדות, ולא רק זאת, אלא שנתברר כי ב-15.9.2003 ביאליסטוצקי שהה בקנדה, ואפילו התגורר בביתו של ואלדמן (!!!). בהקשר זה, בית משפט קמא עמד על כך שיוסף העלה בעדותו גירסה חדשה. יוסף טען כי ואלדמן והוא דרשו כל הזמן מביאליסטוצקי לפרוע את חובו, והלה השיב להם שהוא ישלם את הכספים ועד אז הוא לא שותף בנכס, ובשל כך ואלדמן ביטלו את ההסכם הראשון והסכם האישרור כבר בשנת 2002. גרסה זו, אינה מתיישבת כלל עם המכתב מיום 15.9.2003. 15. טענה מרכזית של ואלדמן היא כי הסכם אכא מיום 2.11.2000 הוא הסכם למראית עין. אקדים ואומר כי איני רואה נפקות של ממש לטענה זו, העומדת במוקד טענותיהם של ואלדמן ויוסף. מבחינתו של ואלדמן – נכון ליום הגשת ערעורו – אין נפקה מינה אם הזכויות בנכס שייכות כיום לפורקס ולאכא או שהן שייכות ישירות לביאליסטוצקי, באשר בכל מקרה לואלדמן עצמו כבר אין זכויות בנכס. מכל מקום, הטענה להסכם למראית עין, עומדת בסתירה רבתי לחומר הראיות ולמערכת ההסכמים בין הצדדים, ממנה עולה כי הסכם אכא יישם במדוייק את כוונתם של הצדדים על פי ההסכם הראשון ועל פי הסכם האישרור. אעמוד להלן אך על חלק מהדברים. כבר בהסכם הראשון נקבע כי ואלדמן יעביר את חלקו בנכס "על שם הנאמנות", ובהסכם עצמו נקבעו שלוש אופציות להעברת הזכויות בנכס, כלהלן: האחת – העברת הזכויות על שם חברה שתוקם ומניותיה יוחזקו על ידי ביאליסטוצקי (50%) או מי מטעמו, ועל ידי עורך דין הלד בנאמנות עבור ואלדמן. השניה – חלקו של ואלדמן יירשם על שם עורך דין הלד בנאמנות. השלישית – זכויות ואלדמן יירשמו על שם אדם אחר בנאמנות עבורו. בסעיף 17 להסכם נקבע כי ההחלטה לגבי אופן הרישום תבוצע לאחר התייעצות בנושא המיסוי עם עו"ד ד"ר אלתר, ובכל מקרה יועבר חלקו של ואלדמן על שם גורם חדש בהתאם לייעוץ. כך נעשה לבסוף בהסכם אכא, וכפי שקבע בית משפט קמא, הסכם אכא לא רק שאינו למראית עין, אלא שהוא עולה בקנה אחד עם כוונת הצדדים. ואם לא די בכך, הרי שעורך דין הלד, שעדותו היתה היחידה שנמצאה כמהימנה על בית משפט קמא, אישר כי טרם החתימה על הסכם אכא, הוא קיים שיחת ועידה עם ואלדמן שנתן לו ישירות את הסכמתו להעברת הזכויות בנכס על שם אכא ופורקס ולחתימתו על ההסכם בשמן. אציין כי בית משפט קמא אף האמין לעורך דין הלד כי יוסף דרש ממנו לחתום על תצהיר התומך בגירסתו של ואלדמן, שאם לא כן, הוא יצורף כנתבע לתביעה, כפי שאכן נעשה. הדבר עולה ממכתבו של בא כוח ואלדמן ומנוסח תצהיר שהוכן לחתימתו של עורך דין הלד אשר סירב לעשות שקר בנפשו ולחתום על התצהיר. לכל אלה יש להוסיף, כי יוסף הודה בחקירתו כי אכן התייעץ עם עו"ד ד"ר אלתר לגבי החברות הזרות; כי ואלדמן עצמו כתב לביאליסטוצקי כי "עם סיום ההלוואה נדווח על עיסקת מכר הנכס ל-2 החברות כמוסכם בהסכמים ותרשם לטובתם הערת אזהרה"; כי אחד מרואי החשבון שהעיד סיפר כי הסביר ליוסף ולביאליסטוצקי כי יש לרשום את החברות פורקס ואכא כחברות זרות הרשומות בישראל והשניים ביקשו ממנו כי יטפל עבורם בכל הכרוך בכך. אף לא למותר לציין, כי הערת האזהרה נרשמה לטובת אכא ופורקס בחודש נובמבר 2000, וקשה להלום כי ואלדמן לא היה מוחה על כך אילו סבר שהדברים נעשו שלא כדין. 16. ואלדמן טען, כי חתימתו על ההסכם מיום 2.11.2000, לפיו נמכר הנכס לפורקס ואכא זוייפה. בטענה זו, שנדחתה על ידי בית משפט קמא, אין ממש. על הסכם אכא חתם עורך דין הלד בשם אכא ופורקס על פי יפוי כוח שהיה בידו, וביאליסטוצקי חתם בשם ואלדמן על פי יפוי כוח נוטריוני שאין חולק שהחזיק בו כדין. די בכך כדי לדחות הטענה, ואיני נדרש לטענות הנוספות של ביאליסטוצקי לגבי יפוי הכוח שהופקד לזכותו בנאמנות אצל פלוני בשם ארבליך, והועבר אליו כדין לאחר מחיקת המשכנתא שהיתה רשומה על הנכס לבנק דיסקונט. 17. ואלדמן טען כי החל מחתימת ההסכם הראשון, ביאליסטוצקי לא שילם לו את הסך של 9,000 דולר לחודש. דהיינו, לשיטת ואלדמן, חובו של ביאליסטוצקי נכון ליום הגשת התביעה עומד על 9,000 X 42 חודשים = 378,000 דולר, ובהפחתת 100,000 דולר ששולמו נותר ביאליסטוצקי חייב לו 278,000 דולר. בית משפט קמא חישב ומצא, כי שולם סכום של 54,000 דולר על פי הוראת סעיף 28ו' להסכם הראשון + סעיף 12 להסכם האישרור. בנוסף, הסכום של 67,000 דולר שולם לכיסוי חוב של חברה בשם "מתכנני הבירה" שהיתה משותפת ליוסף ולביאליסטוצקי. בנוסף, 27,000 דולר הושקעו בנכס על ידי השוכרים והסכום קוזז מדמי השכירות. 18. את כל טענות ואלדמן להפרת ההסכם הראשון דחה בית משפט קמא, בין היתר, מהטעמים הבאים, המקובלים עלי. אילו הפר ביאליסטוצקי את ההסכם ולא שילם מידי חודש בחודשו לבנק את החזרי המשכנתא, מן הסתם הדברים היו באים לידי ביטוי בזמן אמת. אלא שבנק לאומי לא פעל לאורך כל השנים לממש את המשכנתא בגין ההלוואה שניתנה, בעוד סכום ההלוואה הלך ופחת, מה שמעיד על פרעון ההלוואה באופן שוטף. מנגד, המערערים לא הציגו ראיה לכך שתשלומי המשכנתא לא נפרעו כסידרם או שהבנק פעל למימוש המשכנתא. אילו הפר ביאליסטוצקי את ההסכם ולא שילם לואלדמן את התשלום החודשי בסך 9,000 דולר, ניתן היה לצפות כי ואלדמן לא היה עובר על כך בשתיקה והיה שולח לו מכתב התראה בזמן אמת. מכתב התראה לא הוצג (למעט המכתב "המפוברק" מיום 15.9.2003), ולא רק זאת, אלא שביאליסטוצקי התגורר בביתו של ואלדמן כארבע שנים, ולא הוכח כי נשמעה כל טענה או טרוניה מצד ואלדמן כלפיו. זאת ועוד. אם ביאליסטוצקי חייב כסף לואלדמן, מדוע נזקק ואלדמן לבקש מביאליסטוצקי לארגן לו הלואה נוספת של 100,000 דולר על פי ההסכם השני? 19. בית משפט קמא עמד על כך שואלדמן לא השכילו להציג התחשבנות סדורה בינם לבין ביאליסטוצקי. זאת, למרות שיוסף העיד כי עבד "ימים ולילות" להכנת מסמך המרכז את הכספים שביאליסטוצקי חייב, לטענתו, על פי ההסכם הראשון. מנגד, ביאליסטוצקי הגיש תחשיב פרעון חוב שלא נסתר. משכך, איני רואה להדרש לפרטי החישובים המגובים באסמכתאות כאלה ואחרות שהציג ביאליסטוצקי ואשר נתקבלו על ידי בית משפט קמא. 20. אין חולק כי מחשבון הפקדון נמשך סכום של 67,000 דולר, ומכאן טענתו של ואלדמן כי היה על בית המשפט להכיר בסכום זה. אלא שאין גם חולק כי סכום זה הועבר לחשבון של חברה בשם "מתכנני הבירה". בית משפט קמא קבע, כי יוסף היה מורשה חתימה בחשבון זה וגם ערב אישית לחשבון, וכי הסכום הועבר לכיסוי החוב בחשבון. בקביעה עובדתית זו, המעוגנת גם בעדותו של יוסף עצמו, איני רואה להתערב. אציין כי ואלדמן חזרו וציינו בסיכומיהם כי יוסף לא היה שותף בחברת מתכנני הבירה, אך לא הכחישו כי היה ערב אישית ליתרת החוב בחשבון מתכנני הבירה. 21. ומכאן לטענותיו של ואלדמן לגבי המחצית השניה של הנכס, שזכויותיו בו הועברו על פי ההסכם השני. אין חולק כי הזכויות בפרוייקט המלון הועברו לואלדמן באמצעות חברות מגדל וקניס, וכי ואלדמן מכר את הזכויות לצד שלישי בשם שניידר, ככל הנראה ברווח נאה. הצדדים הסכימו ביניהם בהסכם השני כי בתמורה לזכויות שקיבל ואלדמן, הוא ישלם לביאליסטוצקי 1.6 מליון דולר עד תאריך מסוים, שאם לא כן, מחצית מזכויותיו בנכס תועברנה "אוטומטית" לביאליסטוצקי. אין חולק כי סכום זה לא שולם על ידי ואלדמן, ומכאן, שעל פניו, ביאליסטוצקי היה זכאי לקבל לידיו את המחצית השניה של הנכס. ואלדמן טען כי הזכויות בחברות קניס ומגדל לא היו נקיות, אך אם כך הדבר, הכיצד מכר אותן הלאה לשניידר ברווח? ואלדמן טען כי ביאליסטוצקי מחל לו על החוב, בהתאם למכתב שנחתם על ידי שלושה בעלי מניות של קניס ומגדל, מכתב המופנה "לכל מאן דבעי". בית משפט קמא לא קיבל את המכתב כראיה קבילה, ולא בכדי, באשר אף אחד משלושת האנשים הנחזים כחתומים עליו לא נתן תצהיר ולא הובא לעדות. אף לא הובהר ולא הוכח מה הקשר בין שלושת האנשים החתומים על המכתב לבין מגדל וקניס, וכל שנאמר במכתב הוא כי החתומים עליו הם "בעלי העניין והמשקיעים" בחברות מגדל וקניס. לא למותר להזכיר, כי ביאליסטוצקי – ולא אותם שלושה אנשים עלומים – הוא שחתום על ההסכם השני בשם מגדל וקניס, מה שמעיד על כך כי ביאליסטוצקי הוא בעל זכויות החתימה של מגדל וקניס. לאור זאת, איני רואה טעם לעמוד על אינדיקציות נוספות עליהן הצביע ביאליסטוצקי בסיכומיו, ומהן ניתן לעמוד על כך שואלדמן ויוסף אישרו והודו פעמים רבות כי ביאליסטוצקי מזוהה עם קניס ומגדל. המערערים טענו, כי על פי הסכם משולש שנחתם בין ביאליסטוצקי-ואלדמן-טייטלבאום, הוסכם כי חובו של ואלדמן לביאליסטוצקי בגין ההסכם השני, קטן מ-1.6 מיליון דולר ל-1 מיליון דולר. המדובר בטענה חלופית עובדתית העומדת בסתירה מובהקת לטענת המחילה, וכפי שציין בית משפט קמא, הטענה לא נזכרה בכתבי הטענות ומכאן טענת ביאליסטוצקי כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. מכל מקום, אילו סברו הצדדים להסכם המשולש כי פרעון של 600,000 דולר מתוך הסך של 1.6 מיליון דולר מבטל את ההוראה בהסכם השני – הקובעת כי אם התמורה עבור הזכויות בפרוייקט המלון לא תשולם תעבור מחצית הנכס לביאליסטוצקי אוטומטית – מן הסתם היו כותבים כך במפורש בהסכם המשולש. לכן, גם בנקודה זו אני מאמץ את מסקנתו של בית משפט קמא (סעיף 27 סיפא לפסק דינו). עם זאת, אבהיר כי אין במסקנתי זו כדי לקבוע מה יתרת החוב האמיתית של ואלדמן לביאליסטוצקי על פי ההסכם השני. 22. אשר להשגותיהם של המערערים על סכום ההוצאות שנפסק לחובתם, הרי שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בנושא זה, מה עוד שהסכום אינו מופרז כלל בהתחשב בשוויו של הנכס ובהליך שהתנהל בבית משפט קמא. 23. סופו של דבר שדין הערעור להידחות על כל חלקיו. המערערים ישאו בשכר טרחת המשיב 1 (ביאליסטוצקי) והמשיבות 3-2 (פורקס ואכא) בסך 100,000 ₪ כל אחד (סה"כ – 200,000 ₪). ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ט"ז באדר התשע"ג (26.2.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08085530_E25.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il