בסול מחמוד נ. עו"ד קרן אוגניץ נאמנת

8 1 בבית המשפט העליון ע"א 8550/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המערער: בסול מחמוד נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד קרן אוגניץ נאמנת 2. כונס הנכסים הרשמי ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 20.6.2023, בפש"ר 738/09, שניתן על-ידי כבוד השופט א' זגורי; ובקשה לעיכוב ביצוע בשם המערער: עו"ד טארק ז' אסכנדר פסק-דין השופט נ' סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 20.6.2023, בפש"ר 738/09 (השופט א' זגורי), במסגרתו בוטלו הליכי פשיטת הרגל של המערער. במשך כ-13 שנים התנהל הליך פשיטת רגל בבית המשפט המחוזי בנצרת, לבקשתו של החייב-המערער. ביום 19.2.2010 ניתן צו לכינוס נכסיו, ונקבע לו תשלום חודשי בסך 500 ₪, אשר הוגדל במעלה הדרך, עד סך של 1,500 ₪. ביום 6.6.2011, הוכרז המערער פושט רגל; במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, הודגש כי ההכרזה באה על אף הקושי הנובע מהיקף תביעות החוב הקיים לרשויות המס ולביטוח הלאומי, שחלקו נהנה מדין קדימה, וסוכם כי באחריות המערער לוודא כי רשויות אלו יגישו תביעות חוב מתוקנות בעניינו. ביום 27.9.2011, מונתה המשיבה 1 כנאמנת על נכסי המערער (להלן: הנאמנת), וזו החלה לפעול, בין השאר, לצורך מימוש זכויות המערער בדירת המגורים המשותפת לו ולאשתו (להלן: הנכס). המערער, מצדו, התנגד לפעולות אלו, וטען כי בהינתן שווי הנכס, אין בהליך המימוש כדי להעשיר את קופת הכינוס, ולכל היותר תצמיח מכירתו סכום כסף זניח, שאינו מצדיק את הפגיעה בו; גם אשת המערער הגישה תגובה מטעמה, במסגרתה הביעה את התנגדותה. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 12.1.2015, הסכימו הצדדים כי המערער יקבל הזדמנות לפנות לרשויות לצורך בחינת הפחתת חובותיו בדין קדימה, ויעדכן את הנאמנת בנעשה בתוך 60 יום, כאשר בפרק זמן זה, תשהה הנאמנת את מימוש הנכס. ואולם, עדכון כאמור לא הוגש. בחלוף כמעט שנה – ואך שבוע ימים לאחר שבית המשפט המחוזי אישר לנאמנת לבצע שמאות מעודכנת ולפרסם מודעות בעיתונות ביחס לנכס – הגיש המערער לבית המשפט הודעה, בגדרה עדכן כי כבר ביום 23.2.2015 פנה לרשויות בבקשה לצמצום תביעות החוב; המערער חזר גם על התנגדותו למימוש הנכס. ואולם, מהאסמכתאות שהוצגו בהודעה, וכן מהודעת הנאמנת, שהוגשה לבית המשפט המחוזי מספר ימים לאחר מכן, נלמד כי המערער כלל לא שלח את המסמכים שהתבקשו על-ידי רשות המיסים, וגם לא קיבל את ההצעה שהוצעה לו על-ידי מע"מ, כך שהלכה למעשה, אף כי המערער ביצע פעולות מסוימות מול הרשויות, הסדר מולן – לא הושג. בדיון שהתקיים ביום 14.3.2017, נתן בית המשפט המחוזי למערער שהות נוספת – 90 ימים – לצורך מיצוי הליכי המשא-ומתן מול הרשויות. החלטה זו, פתחה מסכת ארוכה ומפרכת, של הגשת בקשות דחיה חוזרות ונשנות, הן של מועדי הגשה, הן של דיונים, וכן של אי-הגשת תגובות במועדים שנקבעו על-ידי בית המשפט (ראו לדוגמה החלטות בית המשפט המחוזי מיום 1.8.2017, מיום 19.10.2017, ומיום 25.12.2017). חלק מבקשות הדחיה הוגשו בעקבות נסיבות מצערות של מחלת אשת המערער. מבקשות שהוגשו במהלך השנים, ומהחלטות בית המשפט המחוזי, עלה כי ככלל, התשלומים לקופת הכינוס שולמו כסדרם; ואולם, לצד זאת, במשך תקופות זמן ממושכות לא הגיש המערער דוחות חודשיים, או שהגישם מבלעדי אסמכתאות, ומשכך לא ניתן היה להתחקות אחר מצבו הכלכלי (ראו לדוגמה: תסקיר הכונס הרשמי מיום 11.1.2015, הודעת הנאמנת מיום 25.2.2020, ובקשת הנאמנת מיום 3.7.2020). ביום 28.3.2018, התקיים דיון בבית המשפט המחוזי, במהלכו ניתן תוקף לתכנית פירעון שגובשה על-ידי הצדדים בהמלצת בית המשפט (להלן: תכנית הפירעון או התכנית). תכנית זו הותנתה, בין היתר, בכך שהמבקש ימצה את ההליכים מול רשויות המס ומול המוסד לביטוח לאומי להפחתת חובותיו, כאשר הובהר כי כל הסכמה עם הרשויות כפופה לאישור בית המשפט; וכן, כי ככל שהמערער לא יפעל כמיטב יכולתו מול הרשויות לצמצום החובות, ובכלל זה ימציא להן את כל המסמכים הנדרשים, יבוטל ההסדר. תנאי זה, הוא העומד במוקד הערעור שלפנינו. ואולם, גם לאחר אישור התכנית, גרירת הרגליים מצדו של המערער לא תמה; לאחר התראת בית המשפט המחוזי לפני מחיקת ההליך, הוגשה ביום 12.3.2020 תגובת המערער, בה תואר כי שקל לנהל הליך משפטי מול רשות המיסים, אך ויתר על אפשרות זו. בגין הודעה זו – ניתנה למערער שהות נוספת – 60 יום – להשלמת המגעים מול רשויות המס. ואולם, גם לאחריה, התברר, כי: "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ט); שוב הוגשו בקשות ארכה, בקשות לדחיית דיונים, ולא הוגשו תגובות לפי החלטות בית משפט (ראו לדוגמה, החלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.8.2020). חלק מהבקשות הנזכרות נבעו מנסיבות הקשורות למשבר הקורונה. במהלך השנים, הגישה הנאמנת פעם אחר פעם בקשות למתן הוראות, בהן קבלה על כך שהחייב לא הודיע על הפעולות להן נדרש מול הרשויות – שהיו תנאי לסיום ההליכים (ראו לדוגמה הודעות ובקשות הנאמנת מיום 20.1.2020, מיום 25.2.2020, ומיום 21.10.2020). בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 23.6.2021, נקבע כך: "ביום 28.3.18 אושר לחייב מתווה להפטר מותנה כנגד תוספת תשלום [...] וכן כנגד כך שהחייב יפעל למיצוי פניות מול רשויות המס וכן מול המל"ל, בניסיון להפחית את תביעות החוב הגבוהות שהוגשו נגדו על ידי הרשויות. נקבע בהחלטה באותו מועד שהפעולות מול הרשויות הנ"ל ימוצו בתוך 90 ימים. 90 ימים חלפו זה מכבר וכן חלפו להם חודשים ושנים, אולם הודעה מפורטת וברורה מטעם החייב בדבר מגעיו מול רשויות המס ותוצאותיהן לא הוגשה, וחלף זאת מוגשות השכם לבקרים בקשות לארכה ואף זאת רק לאחר שהנאמנת הגישה בקשה לביטול ההסדר בשל אי קיום התנאי שצוין [...] לא ניתן להלום המשך התנהלות מעין זו. בהחלטה מיום 28.3.18 לא הותנתה אמנם תכנית הפרעון בכך שהחייב יצליח להביא להפחתת החוב של רשויות המס והמל"ל, אולם נקבע תנאי לפיו על החייב לפעול למיצוי מגעים להפחתת תביעות החוב מול רשויות אלה, כאשר ברי כי מדובר בדרישה כלפי החייב לפעול בשקידה ראויה ובתום לב על מנת לעמוד בחובתו זו. בשלב זה אין בפניי ראיה מספקת כי החייב פעל כאמור. לפנים משורת הדין [...] אראה לתת לו שהות אחרונה להגיש הודעה סדורה ומפורטת באשר למגעים שקיים מול רשויות המס ותוצאותיהן. לצורך כך יוגש בתוך 30 ימים תצהיר [...] המפרט את פניותיו לכל אחת מן הרשויות [...] ככל שלא יוגש מענה מניח את הדעת במסגרת תצהיר ומכתב רואה חשבון כאמור, לא יהיה מנוס מביטול ההסדר המותנה". חלפו-עברו 30 הימים, אך תצהיר בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי – אַיִן. לאחר ארכות נוספות, שנבעו, בחלקן, מחמת החלפת יצוג, הגיש המערער ביום 4.1.2023 תשובה, אליה צירף תכתובת דוא"ל עם הגורמים השונים. בהתאם למסמכים שצורפו לתשובה, השיב אגף המכס ומע"מ תשובה לקונית לפיה הבקשה נדחית, ככל הנראה בשל מחדלים כאלה או אחרים של המערער בפניות קודמות; רשות המיסים הציעה להפחית את חוב המערער, אך זאת אך ורק אם ישולם במלואו על-ידי צד ג'; באשר לביטוח הלאומי, חלף הצגת מענה, צרף המערער מייל ששלח בא-כוחו לנאמנת, בו טען כי נמסר לו מהביטוח הלאומי שאין בספריהם כל חוב של המערער (תשובה שהשתנתה מאוחר יותר, כך ניתן להניח, משום שבבקשות מאוחרות יותר, כמו גם בערעור שהוגש לבית משפט זה, הוצג הסדר להפחתת חוב מולם). ביום 12.3.2023, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי. בהחלטתו, התייחס בית המשפט המחוזי לעמדות הצדדים, בנוגע לתוכן התנאי שבבסיס תכנית הפירעון: לעמדת המערער, לפיה כל שנדרש ממנו ביחס לחובות מדין קדימה, הוא למצות הליכי משא-ומתן מול רשויות המס והביטוח הלאומי; ומנגד, לעמדת הנאמנת, לפיה אין די במיצוי הליכים, אלא שהמערער חב בסילוק או הקטנה של החובות הללו. מבלי להכריע באופן ברור בין הגישות, הבהיר בית המשפט המחוזי למערער, כי לא ינתן לו הפטר ללא התנאים הבאים: "1. עמידה בפירוט מלא של הנדרש ממנו על-ידי הנאמנת באשר לאופן הסדרת החוב מול מס הכנסה [...] 2. פירוט לעניין החוב למע"מ שכן מתשובת מע"מ שהחייב צירף עלה כי לא נעשה דבר". אציין, כי על החלטה זו הגיש המערער בקשה לעיון חוזר, שנדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 30.4.2023; וכן בקשת רשות ערעור, לבית משפט זה, שנדחתה מהטעם שהוגשה באיחור (ראו: רע"א 4066/23 בסול נ' אוגוניץ (7.6.2023)). בחלוף כשלושה חודשים נוספים, ביום 20.6.2023, ניתן פסק דין לפיו: "בהיעדר תגובה עד לשעה זו למרות ארכות והתראות, אני קובע כי החייב התנהל בחוסר תום לב ובאופן מחדלי בהליך". בחלוף כחודש, הגיש המערער בקשה לביטול ההחלטה, ובצידה בקשה לעיכוב ביצוע. בבקשתו טען המערער, כי עמד בתשלום הסכום המוסכם על-פי תכנית הפירעון, אולם, לימים נתגלעה מחלוקת בינו לבין הנאמנת ביחס לחובותיו מדין קדימה, כאשר – "החייב סבר והאמין לתומו כי מילא אחרי התנאי ו[ה]נאמנת הייתה בדעה מנוגדת. מחלוקת זו הובאה להכרעת בית המשפט [...] [ש]קיבל את פרשנות הנאמנת [...] והקציב לו 30 יום להסדיר את חובו מול רשויות המס עם מתווה מוסדר". עוד טען המערער, כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 24.5.2023 לא נמסרה לו, ולא נודע לו על תוכנה עד ליום 20.6.2023, מועד מתן פסק הדין; בנוסף טען המערער, כי חידש את המשא-ומתן מול הרשויות, וכי ביומיים שקדמו להגשת הבקשה, נמסר לו כי המוסד לביטוח לאומי מוכן להעמיד את חובו על סך של 62,000 ₪, חלף סך של 250,000 ₪ שנתבע. לא צורפו לבקשה אסמכתאות התומכות בטענה זו. ביום 23.8.2023 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, תוך שקבע כי טענת המערער לפיה לא צפה בהחלטה – איננה מדויקת, שכן ישנו תיעוד של כניסתו למערכת "נט המשפט" עוד באותו יום. עוד נקבע, לגופו של עניין, כי לא נמצאה הצדקה עניינית לעיון חוזר בהחלטה, משום ש"לא שוכנעתי כי קמה עובדה שלא היתה לעיוני ערב מתן ההחלטה ואף לא הודגם כל שינוי במצב הדברים. נהפוך הוא". מכאן הערעור שלפנינו, בגדרו ממקד המערער את טענותיו בפרשנות תכנית הפירעון. לדידו, התכנית, אשר קיבלה תוקף של החלטה שיפוטית, הותנתה במיצוי הליכים מול רשויות המס והביטוח הלאומי בלבד, ולא בתשלום החובות בדין קדימה. לפיכך, משסיים המערער לשלם את מלוא הסכום המוסכם לקופת הכינוס, ופעל לצורך הפחתת חובותיו מדין קדימה, הרי שיש לקבוע כי התכנית מולאה על-ידו ככתבה וכלשונה, ועל כן הוא זכאי להפטר חלוט. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור, מצאתי כי דינו להידחות על הסף, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. נקודת המוצא לענייננו, היא כי שיקול דעת בית המשפט של חדלות פירעון הוא רחב, וערכאת הערעור לא תתערב בנקל בהחלטותיו; זאת, נוכח מומחיותו הייחודית, והתרשמותו הבלתי אמצעית מבעלי הדין ומנסיבות העניין (ע"א 4288/21 כהן נ' עו"ד סוהיל בתפקידו כמנהל מיוחד, פסקה 8 (27.6.2021); ע"א 2874/21 שקארה נ' עו"ד עזאיזה, פסקה 4 (22.6.2021)). בענייננו, התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט המחוזי מהמערער נפרשת על-פני כ-13 שנה, פרק זמן ממושך לכל הדעות. זאת ועוד: מקובלנו, כי הליך פשיטת רגל, המעניק לחייב ההזדמנות יחודית להיחלץ מחובותיו ולהשתקם כלכלית, מהווה 'שטר ששוברו בצדו', במובן זה שהיד המושטת כלפי החייב, מלוּוה בדרישה להתנהלות בתום לב עילאי מצדו. זאת, על אחת כמה וכמה כאשר החייב הוא זה שיזם את ההליך, כמו בענייננו (ראו, מִני רבים: ע"א 3544/21 ‏פלדבאו נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 7 (24.8.2021)). סקרתי לעיל את התנהלותו של המערער במהלך שנות ניהול הליך פשיטת הרגל; סקירה זו מלמדת, כי פעם אחר פעם ניתנה למערער הזדמנות למלא את המוטל עליו, אך פעם אחר פעם לא הצדיק המערער את האמון שניתן בו. התנהלותו הפגומה של המערער, באה לידי ביטוי הן באי-ציות להחלטות בית משפט בדבר מועדי הגשות, הן בבקשות ארכה חוזרות ונשנות, הן בבקשות חוזרות לדחיית דיונים, ובעיקר – באי-שקידה מספקת על פעולותיו מול הרשויות. גם כאשר הגיש המערער הודעות הכוללות עדכון על פעולותיו מול רשויות המס, היו אלו 'מעט מדי ומאוחר מדי', כמתואר מעלה. אמנם, ככלל, לאורך שנות ניהול ההליך, עמד המערער בתשלומים החודשיים כסדרם, עד שהצטבר בקופת הכינוס סכום של 195,000 ₪ (לצד 80,000 ₪ נוספים אותם צפויה הנאמנת לגבות מתוכניות הפנסיה של המערער, לטענתו, כמו גם סכום של 30,000 ₪ אותו מציע המערער להוסיף לקופה). סכומים אלו תואמים אשר סוכם במסגרת תכנית הפירעון, שקיבלה תוקף של החלטה ביום 28.3.2018. ואולם, אין בהם די כדי להקים למערער זכות לקבלת הפטר חלוט, משום שנמצא, כאמור, על-ידי בית המשפט המחוזי, כי החובה הנוספת שהוטלה על המערער במסגרת תכנית הפירעון – לפעול בשקידה ראויה להפחתת החוב בדין קדימה, על מנת שיהא בכוחו של הליך פשיטת הרגל להביא תועלת לכלל הנושים – לא קוימה. לבסוף אתייחס למחלוקת הפרשנית שנפלה בין הנאמנת לחייב, בשאלה האם תכנית הפירעון הותנתה בסילוק, או לפחות הקטנת החובות מדין קדימה, או שמא במיצוי המשא-ומתן מול רשויות המס גרידא. מבלי לטעת מסמרות בשאלה האם אכן אימץ בית המשפט המחוזי את פרשנותה של הנאמנת – שכן החלטותיו ניתנות להידרש לכאן ולכאן – הרי שבנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון להידרש לטענה זו. זאת, משום שאף לפי פרשנותו המצמצמת של המערער, הרי שהוטלה עליו חובה לפעול בשקידה יתרה, ובתום לב, על-מנת לנסות ולהקטין את חובו; בחינת התנהלותו לאורך השנים הרבות שחלפו, לא מותירה מקום לספק, כי כזאת לא עשה. בהקשר זה מציין המערער, כי "גם אם נקבל בהכנעה שהחייב באמצעות ב"כ הקודם לא פעלו בשקידה הראויה [...] הרי בשנה האחרונה ועת הוחלף ייצוגו של החייב פעל בשקידה ראויה ואף מעבר לכך". ואולם, עיון בהחלטות בית המשפט המחוזי, כמו גם בערעור דנן, מלמד כי טענה זו איננה מדויקת. ראשית, כמתואר בהרחבה מעלה, בית המשפט המחוזי, אך במהלך השנה האחרונה, העיר בכמה הזדמנויות על כך שהמערער אינו מגיש את תגובותיו בזמן, בהתאם להחלטות בית משפט (ראו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 20.6.2023, ובהחלטה מיום 23.8.2023). שנית, קשה להלום את הטענה כי בשנה האחרונה פעל המערער מול הרשויות 'בשקידה ראויה ואף מעבר לכך'; ביום 12.3.2023 קבע בית המשפט המחוזי, כי על המערער להמציא "פירוט לעניין החוב למע"מ שכן מתשובת מע"מ שהחייב צירף עלה כי לא נעשה דבר", ואולם, אף בערעור דנן חוזר המערער על כך ש"שלטונות המע"מ סרבו לכל הפחתה", מבלי לתאר כל פעולה שנעשתה על מנת לשנות את 'רוע הגזירה'; באשר לביטוח לאומי, תחילה טען המערער, כי לא רשום בספריו כל חוב שלו, כאשר מאוחר יותר, בבקשתו לביטול פסק דין לבית המשפט המחוזי ביום 19.7.2023, טען המערער כי "רק לפני יומיים נמסר [...] שהמוסד מוכן להעמיד את חיוב הנתבע על סך של 62,000 ₪ חלף הסך של 250,000 ₪ שנתבעו על ידו בדין קדימה" – טענה שלא גובתה בכל אסמכתא שהיא, כמתואר מעלה; בערעור דנן טוען המערער, כי הגיע להסדר עם המוסד לביטוח לאומי, לפיו יעמוד החוב על סך של 56,950 ₪, כאשר שוב לא צורפה לכך אסמכתא מתאימה, ולא הוסבר הפער בין הסכומים. הדברים מדברים בעד עצמם ולחובת המערער. סיכומו של דבר, איני רואה הצדקה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהחלטות מושא הערעור. אי לכך, אציע לחברַי לדחות את הערעור, וממילא תידחה גם הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. אציין, כי אין באמור כדי לגרוע מזכותו של המערער להגיש בקשה חדשה לפשיטת רגל, בחלוף פרק זמן הולם, בהתאם להלכת אלקצאצי (ע"א 8673/13 אלקצאצי נ' כונס הנכסים הרשמי (02.04.2014); וכן ראו רע"א 663/21 מנאר נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון – מחלקת ערעורים (20.6.2021)). משלא התבקשה תשובה, אציע כי לא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ת י' וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, הד' בשבט התשפ"ד (‏15.1.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23085500_O01.docx רא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1