פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול ירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 8550/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8550/06 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ד' חשין העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול ירושלים 2. בית הדין הרבני אזורי בתל אביב 3. פלוני 4. פלוני 5. פלונית עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרת: עו"ד רן שובל בשם המשיבים 5-4: עו"ד אריאל שי פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ביום 9.6.03 הגישה המשיבה 5 לבית הדין הרבני בתל אביב בקשה לצו קיום צוואה של אביה - שעזבונו הוא המשיב 3. לפי הצוואה המשיבה 5 היא הזוכה היחידה. בנו הנוסף של המנוח - המשיב 4 - אינו זוכה לפי הצוואה. ביום 8.10.03 הגישה העותרת - אשתו של המשיב 4 ואם בנותיו – "התנגדות לביצוע צוואה". נטען כי הצוואה מזויפת, ושמטרתה לנשל את המשיב 4 מהירושה, על מנת שהעותרת לא תוכל לעקל כספים אלה במסגרת הליכי גביית חוב מזונות. בהמשך (16.11.03) ביקשה העותרת להעביר את הדיון בהתנגדות לבית המשפט לענייני משפחה. נטען כי לפי סעיף 155 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 מוסמך בית דין דתי לתת צו קיום צוואה רק "אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסמכתם לכך" (הדגשה הוספה – א"ר). נטען כי העותרת – שהיא נושת אחד היורשים לפי דין - באה בגדרי "הנוגעים בדבר", ובהעדר הסכמה כתובה מצידה, אין לבית הדין סמכות לדון בבקשה. שאלה זו היא המונחת לפתחנו כעת. ההליכים הקודמים וטענות הצדדים ב. ביום 18.5.04 אישר בית הרבני האזורי בתל אביב את הבקשה לצו קיום צוואה - בהרכב חסר (הדיין הרב זרביב) - ומבלי לקיים דיון בטענת הסמכות. פסק דין זה בוטל על ידי בית הדין הרבני הגדול (בפסק דין מיום 13.12.04), שהורה לדון מחדש בטענות העותרת בהרכב מלא. ביום 17.5.05 נתן בית הדין האזורי פסק דין מנומק בסוגיית הסמכות. נקבע, בין היתר בהסתמך על פסיקת בית משפט זה (רע"א 3154/94 עאסי נ' עאסי, פ"ד מט(2) 250) כי "אין למתנגדת מעמד להעלות טענה כנגד פגם בצוואה". ערעור שהגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול נדחה ביום 26.7.06, בהנמקה שונה. בית הדין הרבני הגדול הבהיר כי יש להבחין בין סוגיית הסמכות לסוגיית הזכות להתנגד לאישור הצוואה. ג. נקבע כי בכל הנוגע לסמכות מחייב סעיף 155 לחוק הירושה את הסכמת "הצדדים הנוגעים בדבר" (הדגשה הוספה – א"ר). לעומת זאת התנגדות לצו קיום צוואה יכול להגיש "כל המעונין בדבר" (סעיף 67 לחוק הירושה, הדגשה הוספה – א"ר)). בית הדין - מפי הדיין הרב דיכובסקי - קבע כי הדיבור "הצדדים הנוגעים בדבר" מתייחס למעגל מצומצם יותר, שאינו כולל נושה של יורש ומסיבה זו לא נדרשה הסכמת העותרת לקיום הדיון בבית הדין. מאידך גיסא, המונח "כל המעונין בדבר" מתייחס למעגל רחב יותר, הכולל "גם אלו שזכאים לטובת הנאה מן העזבון, או מיורש של העזבון, למרות שאינם יורשים" - ומסיבה זו זכאית גם העותרת להתנגד לקיום הצוואה. קביעה זו הסתמכה על פסיקת בית משפט זה, בין היתר בפרשת עאסי הנזכרת, שם קבע השופט קדמי: "מוכן אני לקבל את גישתו של השופט קמא, לפיה רחבה משמעותו של הדיבור "המעונין בדבר" מזו של הדיבור "הנוגע בדבר". ה"נוגע בדבר" הוא, לשיטתי, מי שטוען לזכות הנאה "ישירה" בעזבון כיורש על פי דין או כזוכה על פי צוואה; בעוד שה"מעונין בדבר", יכול שיהיה גם מי שטוען להנאה "עקיפה" מן העזבון מכוחו של יורש או זוכה כאמור" (עמ' 252). לקביעה זו הצטרפו גם השופטים שלמה לוין וצבי טל (אלא שהאחרון סבר "שהמושג מעוניין בדבר רחב דיו להביא בגדרו גם צאצאיו של יורש" (עמ' 255)). דעה דומה הביע גם המשנה לנשיא אלון בדעת מיעוט (בג"צ 673/89 משולם נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מה(5) 594, 613). לדברי הדיין הרב דיכובסקי הצטרף הדיין הרב שרמן. הדיין הרב איזירר, שהסכים גם הוא לדעת חבריו, ציין כי אכן קיימת בפסיקתו של בית משפט זה אי בהירות לגבי המונח "נוגעים בדבר" (ככל הנראה התייחס לעמדת הנשיא שמגר והשופטת נתניהו בפרשת משולם), אך אימץ את הפרשנות האמורה. עוד הבהיר הדיין הרב איזירר, כי אין מחלוקת שהעותרת באה בגדרי "המעונין בדבר", ולפיכך טעה בית הדין האזורי בכך ששלל ממנה את האפשרות להופיע ולטעון בפניו נגד הצוואה. בסופו של יום נקבע, כי הסמכות אכן קנויה לבית הדין הרבני האזורי, אך לעותרת מעמד של "מעונין בדבר", והיא רשאית לטעון בפני בית הדין נגד תקפות הצוואה. ד. כלפי פסק דין זה הוגשה העתירה שבפנינו. בהסתמך על עמדת הנשיא שמגר בפרשת משולם (עמ' 603), לפיה "אינני סבור שניתן ללמוד מן הנקיטה בשתי הנוסחאות הנ"ל כי היתה כוונה לאבחן בין שני המושגים, היינו בין 'צד הנוגע בדבר' לבין 'צד המעוניין בדבר'," וממילא שסעיף 155 דורש "הסכמה בכתב של כל מי שיש לו מעמד נחזה לכאורי" - טוענת העותרת כי אף הסכמתה נדרשת על מנת להקנות סמכות לבית הדין. עוד הביאה העותרת אסמכתאות לכך שגם נושה של יורש בא בגדרי "מעונין בדבר" (ע"א 5411/93 אמונה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 80 (השופטת – כתארה אז – ביניש), שעסק בפקודת הירושה; ע"א 4372/91 סיטין נ' סיטין, פ"ד מט(2) 120 (הנשיא שמגר)), אך כאמור לגבי עניין אחרון זה אין עוד מחלוקת, שהרי בית הדין הגדול רואה את העותרת כמעוניינת הרשאית להגיש התנגדות. ה. ביום 24.10.06 התבקשה תגובת המשיבים. בתגובתם מעלים הצדדים טענת שיהוי, וטענות כלפי התנהלות העותרת בהליכים השונים המתנהלים בין הצדדים. בין היתר צוין כי העותרת מסרבת להתגרש אף שבתי הדין הרבניים, בשתי ערכאות, חייבוה לקבל גט, וטענות נוספות לגבי גובה המזונות וריבוי ההליכים. עוד נטען כי העתירה מוקדמת שכן טרם נערך דיון לגופו של עניין בטענות העותרת. ולבסוף, נטען כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור "בגלגול שלישי" על החלטות בתי הדין הרבניים. לגופו של עניין נטען, כי באסמכתאות שהביאה העותרת אין ביסוס לטענה כי נושה של יורש מהווה צד הנוגע בדבר. דיון והכרעה ו. לאחר העיון סברתי כי אין מקום לקבל את העתירה. "מושכלות ראשונים הם כי אין בית המשפט הגבוה לצדק יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הדתיים. התערבותו מוגבלת למקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהענין אינו בסמכותו של משפט או בית דין אחר" (בג"צ 1983/05 פינק נ' בית הדין הרבני האזורי-בתל אביב (לא פורסם) - השופטת פרוקצ'יה; בג"צ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מו(3) 423; בג"צ 10662/05 ישיבת משמרות כהונה נ' בית הדין הגדול לערעורים בירושלים (לא פורסם)). במקרה שלפנינו (ובעקבות עריכת הדיון החוזר בבית הדין האזורי) לא נשמעה כל טענה של פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, או של סעד מן הצדק (יוזכר כי טענות העותרת לגופה של צוואה טרם נדונו, ונקבע במפורש על-ידי בית הדין הגדול כי בית הדין האזורי מחויב לדון בהן). אך האם סטה בית הדין מהוראות חוק המכוונות כלפיו או חרג מסמכות ("במובנו המצומצם של מושג הסמכות" - בג"ץ 5227/97 דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול (לא פורסם) - השופט, כתארו אז, חשין)? ז. בית הדין הרבני הגדול נדרש לסוגיית פרשנותו של המונח "הנוגעים בדבר" בסעיף 155 לחוק הירושה. בעשותו כן, ובהתחשב בכך שהמדובר בפרשנותו של דבר חקיקה אזרחי, עקב אחר פסיקתו של בית משפט זה. בסופו של יום החליט בית הדין לאמץ את הפרשנות שניתנה למונח בפרשת עאסי משנת 1994 (פסק הדין ניתן בשנת 1995). בית הדין נסמך גם על העובדה שהמחוקק נקט במונחים שונים, "מעונין בדבר" לעומת "הנוגעים בדבר". אמנם לא למותר לציין, כי פסק הדין בעניין עאסי אינו נדרש לפרשת משולם, שהוכרעה ב-1991. כאן אוסיף, כי גם לגופו של עניין, הפירוש הרחב שנתן הנשיא שמגר למונח בפרשת משולם לא נועד להרחיב את מעגל הצדדים שהסכמתם נדרשת, אלא לשלול את סמכות בית הדין לדון בשאלה העובדתית האם צד פלוני הוא אכן נוגע בדבר. ח. הפרשנות שאימץ בית הדין עולה בקנה אחד עם הפרשנות שהוצעה על ידי פרופ' שמואל שילה: "סעיף 155 דן בהסכמת "הצדדים הנוגעים בדבר", ואילו בחוק הירושה שכיח דווקא השימוש במונח "מעונין בדבר"... למרות דברי הנשיא לשעבר שמגר שלכאורה אינם מבחינים בין שני ביטויים אלה, נדמה שדווקא בהקשר של סעיף 155 יש להצביע על הבדל בין השניים. כבר ראינו כי לא רק יורשים הם מעוניינים בדבר וצדדים הנוגעים בדבר, אלא הלכה פסוקה היא כי גם נושי המוריש והעיזבון נכנסים בגדרי קטגוריות אלה. לכן, לדעתי, למען הקניית סמכות שיפוט לבית הדין יש לשאול גם את פיהם של נושיו של המוריש ושל העיזבון. אולם נדמה כי די בכך ואין להרחיב את מעגל "הצדדים הנוגעים בדבר" - בייחוד בהקשר של סעיף 155 - מעבר לכך. על כן אף שניתן לכלול בביטוי "הצדדים הנוגעים בדבר" גם נושה של יורש, נדמה כי נושה של יורש איננו נכלל בביטוי צד הנוגע בדבר לעניין סעיף 155. ועל שום מה ההבחנה? נראה כי לנושה של מוריש יש עניין ישיר בעיזבון - לא ניתן לחלק את העיזבון בין היורשים כל עוד הנושה לא קיבל את המגיע לו. שונה המצב לגבי נושה של יורש. אמנם יש לו "ענין בדבר" והוא מעוניין בכך שהיורש החייב לו כספים יזכה בנתח מהעיזבון כדי שחובו של הנושה יובטח, אולם מעמדו רחוק מזה של נושה של המוריש, וזכותו עקיפה ולא ישירה. זאת ועוד, ייתכן שליורש הפוטנציאלי יש נכסים משלו היכולים לכסות את חובו כלפי נושהו והזכייה בירושה לא תוסיף מאומה לטובת נושהו של היורש. לכן לדעתי אין חובה לצרף את הסכמת נושי היורשים כדי להעניק סמכות לבית הדין הדתי" (ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (כרך שלישי, תשס"ב) 437-436; ההדגשה הוספה - א"ר). פרופ' שילה עוסק איפוא בסוגיה הזהה לנשוא ענייננו. לעניות דעתי גישה זו נכונה. בית הדין הרבני הגדול הלך בדרך זו, וסבורני כי בנסיבות אלה לא קמה עילה להתערבות בפסק דינו. כאמור, בית הדין הלך בדרך פרשנית אפשרית שהתווה בית משפט זה, וכשלעצמי סבורני כי אין בה דופי. פרשת משולם עסקה בידועה בציבור, והמחלוקת נפלה בשאלת ההוכחה בדבר היות העותרת דהתם ידועה בציבור; והרי ידועה בציבור היא "נוגעת בדבר" מכוח מעמדה לפי סעיף 55 לחוק הירושה. לא כן פני הדברים כשהמדובר בנושה, שעל פי כל פירוש קשה לראותו כנוגע בדבר היכול לחסום את סמכות בית הדין. אכן, הנשיא שמגר לא הבחין בין "נוגע לדבר" ל"מעוניין בדבר", אך לדעתי יש לראות זאת על הרקע שנדון בפרשת משולם, ומכל מקום יש לדעתי לתת משמעות לשוני בלשונו של המחוקק, ויש לפרש את המושג "נוגע בדבר" באורח שאינו מרחיב את גבולותיו למחוזות רחוקים יתר על המידה. נוכח כל האמור, אין מקום להיעתר לעתירה. ממילא, ישוב הדיון לבית הדין האזורי, שידון בטענות העותרת נגד הצוואה. קניית סמכות וברירת דין ט. (1) בשולי הדברים ולמעלה מן הצורך יש להבהיר נקודה אחת: העתירה שבפנינו עוסקת אך ורק בסוגיית ההסכמה להתדיין בפני בית הדין הרבני, ולא בסוגיית ברירת הדין. במקרה שלפנינו הסכימו "הצדדים הנוגעים בדבר" להסמיך את בית הדין הרבני לדון בבקשה לצו ירושה. שני הצדדים הניחו כי הדין החל על ירושת המנוח הוא המשפט הישראלי: העותרת ביססה את התנגדותה על סעיף 20 לחוק הירושה (סעיף 8 להודעת ההתנגדות שהוגשה לבית הדין האזורי ביום 9.10.03), ומנגד טענו המשיבים לתקפות הצוואה לפי סעיף 22 לחוק הירושה (סעיף 6 לתגובתם מיום 30.10.03). גם בית הדין הרבני הגדול התייחס לזכות העותרת להתנגד לצוואה לפי הוראות סעיפים 67 ו-153 לחוק הירושה. הדברים מתבקשים גם מהגשת "בקשת צו קיום צוואה", על גבי טופס סטנדרטי של הנהלת בתי הדין הרבניים, המתייחס לחלופות השונות שבחוק הירושה. ולבסוף, גם מבחינה מהותית ספק האם הבקשה, והצוואה שביסודה, עולה בקנה אחד עם הוראות הדין הדתי המהותי (ראו ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט(3) 1; ע"א 8991/04 ברגות נ' ברגות (טרם פורסם), פסקה 33; רע"א 3130/05 יורשי המנוחה אנט רבינוביץ נ' האפוטרופוס הכללי (טרם פורסם), פסקה ב' לחוות דעתי). (2) נדרשתי לעניין זה משום שסעיף 153(ג) לחוק הירושה קובע: "בענין שהובא בפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א) מוסמך בית הדין הדתי, על אף האמור בסעיף 148, לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו..." (ההדגשה הוספה. לגבי המונח "מוסמך בית הדין" ראו שילה, שם, 439; לגבי ההבחנה בין הסכמה לסמכות לבין הסכמה לברירת הדין - אם כי בהקשר של יחסי ממון - ראו בג"צ 9734/03 פלונית נ' ביה"ד הרבני הגדול, פ"ד נט(2), 295). איני קובע מסמרות בשאלה כיצד היה מקום לנהוג אילו ביקשו המשיבים להחיל על התיק גם את הדין הדתי, אם זה היה משמיט את הקרקע מתחת לנושים מסוימים. ניטול לדוגמה מקרה בו מניח מוריש, שלא הותיר צוואה, בת זוג ובן. בהתאם לאמור מעלה, די בהסכמתם כדי להקנות סמכות לבית הדין הרבני - ובסוגיה זו אין לנושי האלמנה מעמד. ברם, אילו היו הבן והאלמנה מבקשים להקנות סמכות ולהחיל דין תורה באופן שהאלמנה - ובעקבותיה נושיה - ינושלו מהחלק בירושה שמקנה לה הדין הישראלי (או כך שצוואה אשר נערכה לטובת האלמנה היתה נפסלת). שאלה היא הצריכה עיון, האם בכגון דא יש מקום לתת גם לנושים מעמד, אף שמקרה זה לא יהא מן הסתם שכיח. החוק אמנם אינו מבחין בקשר לכגון דא, אך שאלה היא אם מצב שבו הדבר היה נעשה לשם הברחת נכסים מנושים לא היה זוכה לתגובה שיפוטית. אמנם יתכן שעם מקרה כאמור ניתן להתמודד גם באמצעות דיני תום הלב ותקנת הציבור, כדין הסתלקות מירושה שנעשתה על מנת להבריח נכסים מנושים, לגביה נקבע: "הגם שמניעיו של המסתלק אינם רלוונטיים לבחינת תוקפה של ההסתלקות מבחינת הוראות חוק הירושה, הרי, כאשר בבסיסה של ההסתלקות ניכרת רמייה או כוונה לפגוע בזכויות צדדים סמוכים, על בית המשפט להעמיק ולבחון את נסיבות הפעולה מחוץ לגידרי חוק הירושה, על מנת שלא ינזקו האחרונים בברכתו של החוק. הוראות החוק אינן מיועדות, בבחינת תכליתן, לשמש כסות למבקש לגרוע מזכויותיהם של בעלי התביעות כנגדו, ועל כן פעולה מעין זו הינה שימוש לרעה בזכויות משפטיות וניתן לבטלה" (ע"א 4372/91 סיטין נ' סיטין, פ"ד מט(2) 120, 129 - הנשיא שמגר). (3) כל זאת כאמור מעבר לצורך, ועל מנת להסיר מכשול אפשרי במקרים אחרים בעתיד - שכן במקרה שלפנינו הורה בית הדין הרבני הגדול על קיום דיון בהתנגדות העותרת. י. סוף דבר: לא נוכל להיעתר לעתירה. העותרת תשלם את שכר טרחת עורך דינם של המשיבים בסך 7,500 ₪. ניתן היום, ד' בטבת תשס"ז (25.12.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06085500_T03.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il