אדם קובטי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8548/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8548/10 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: אדם קובטי נ ג ד המשיבה מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 4.10.10 בת"פ 7488-11-09 שניתן על ידי כבוד השופטת י' אמסטרדם תאריך הישיבה: ב' בתמוז התשע"א (4.7.2011) בשם המערער: עו"ד אהוד בן יהודה בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 4.10.2010 בת"פ 7488-11-09 (כבוד השופטת י' אמסטרדם). כנגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של ניסיון שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 403 בנסיבות סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 22.10.2009, הגיע המערער, עם אדם נוסף (להלן: האחר) אל דירתה של המתלוננת וצלצלו בדלת הכניסה. לאחר שהמתלוננת פתחה את הדלת, הדפו אותה ונכנסו לדירה. השניים לפתו את ידיה והאחר השכיב אותה על הרצפה, כבל את ידיה וחסם את פיה בעזרת סרט דביק. בעודה שוכבת על הרצפה, חבטו המערער והאחר בפניה, בישבנה ובגבה ושאלו אותה היכן נמצאת הכספת בבית. בעקבות האיומים הובילה המתלוננת את השניים אל הכספת אך הם לא הצליחו לפתוח אותה. תוך כדי הניסיונות לפתיחת הכספת, המשיכו השניים לחבוט במתלוננת ואף איימו עליה כי יהרגו אותה. לאחר ששמעו דפיקות בדלת הכניסה, ברחו השניים מהמקום מבלי לשדוד דבר. כתוצאה ממעשים אלו, נגרמו למתלוננת חבלות בפניה, באפה וברגלה השמאלית. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה המיוחסת לו, וביום 4.10.2009 נגזרו עליו 45 חודשי מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור את העבירה בה הורשע או כל עבירת אלימות אחרת מסוג פשע; קנס בסך 500 ש"ח; וכן פיצוי למתלוננת בסך 20,000 ש"ח. בגזר דינו התייחס בית המשפט אל חומרת העבירה שביצע המערער ונסיבות ביצועה, לאלימות הקשה שננקטה כלפי המתלוננת, ואל תסקיר נפגע העבירה שהוגש בעניינה. עוד ציין בית המשפט, כי אף אם מקבלים את טענת המערער, שלפיה לא היה הדומיננטי מבין שני המשתתפים באירוע, עדיין לא ניתן להתעלם מכך שהוא חסם את פיה של המתלוננת והיכה אותה לאחר שלא הצליחו לפתוח את הכספת. בנוסף, קבע בית המשפט, כי יש לייחס חומרה מיוחדת לכך שהמערער לא מסר את פרטי שותפו למשטרה. בית המשפט לא ראה בכך שלא נשדד דבר מדירת המתלוננת כשיקול המיטיב עם המערער, שכן ניסיון השוד לא סוכל עקב חרטה אלא בעקבות דפיקות בדלת הכניסה לדירה. מבחינת שיקולים לקולה, התייחס בית המשפט לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, לכך שהודה, וכן לכך שהסכים לפצות את המתלוננת. מכאן הערעור שלפנינו. המערער טוען כי עונשו נגזר לחומרה יתרה. לטענתו, לא ניתן משקל ראוי להודאתו, לעובדה שהביע חרטה על מעשיו, לעברו הנקי, וכן להסכמתו לשלם פיצוי נכבד למתלוננת. המערער מוסיף וטוען, בין היתר, כי יש להתחשב בגילו הצעיר ובכך שנקלע למצב כלכלי קשה שהניע אותו לבצע את העבירה בה הואשם. עוד טוען המערער, כי הימנעותו מלמסור את שמו של שותפו בביצוע העבירה נובעת מחששו שיתנכלו לו בבית הסוהר ולכן אין לזקוף עובדה זו לחובתו. לבסוף, טוען המערער כי מדובר בכישלון חד פעמי, כי לא נשדד מהמתלוננת דבר וכי הוא לוקח אחריות על מעשיו. מנגד, טוענת המשיבה, כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ומנומק ואין מקום כי בית משפט זה יתערב בעונש שנגזר על המערער, זאת בייחוד לאור ההשפעה הקשה על המתלוננת, כפי שהיא מתוארת בתסקיר נפגע העבירה שהוגש בעניינה. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה שכזו לחומרה. איננו סבורים כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית. מעבר לכך, אנו סבורים שבית המשפט המחוזי איזן כראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים וכי העונש שהוטל על המערער הינו עונש ההולם את המעשים שביצע. המעשים המיוחסים למערער הם חמורים ביותר, ומבטאים זלזול בחוק, ברכוש הזולת ובתחושת הביטחון של אדם בביתו. עצם עובדת תכנון וביצוע השוד של אישה מבוגרת בביתה, תוך ידיעה ברורה מראש שיהיה צורך לבצעו תוך שימוש באלימות, הם מעשים אכזריים כשלעצמם, אשר יש בהם כדי להצדיק את העונש שהוטל על המערער, זאת אף ללא התחשבות בכך שסירב למסור את שמו של שותפו לביצוע המעשים. נוסיף, כי חומרת המעשים מתעצמת, לאור האמור בתסקיר נפגע העבירה שהוגש בעניינה של המתלוננת, ממנו עולה כי היא סובלת מתופעות פוסט-טראומטיות שונות ופגיעה קשה בתחושת הביטחון שלה. בנסיבות אלה, העונש שהוטל על המערער הינו עונש ראוי בנסיבות העניין, זאת אף בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, בעברו הפלילי הנקי ובכך שהודה במיוחס לו. סוף דבר, אנו דוחים אפוא את הערעור. ניתן היום, ב' בתמוז התשע"א (4.7.2011). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10085480_H06.doc שצ+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il