זנד שרה הגר ואח' נ. משרד הבריאות - מנהל הסיעוד

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8546/22 לפני: כבוד הנשיאה (בדימ') א' חיות כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט ח' כבוב העותרים: זנד שרה הגר ואח' נ ג ד המשיב: משרד הבריאות - מנהל הסיעוד עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים תאריך הישיבה: י"ב בניסן התשפ"ג (3.4.2023) בשם העותרים: עו"ד אמיר שושני, עו"ד הילה פמיליה בשם המשיב: עו"ד שרון אבירם, עו"ד אסתי אוחנה פסק-דין השופט ח' כבוב: במוקד העתירה שלפנינו הסדר הלוואה עומדת שמעניק משרד הבריאות, הוא המשיב, מזה מספר שנים לסטודנטים לסיעוד במסלולי לימוד שונים, לטובת מימון מחצית משכר הלימוד. על-פי כתב ההתחייבות עליו חותמים הסטודנטים-הלווים עליהם להחזיר את סכום ההלוואה בתוך שישה חודשים מהיום בו נרשמו בפנקס האחים והאחיות, אלא אם הם יעבדו במשך שנתיים רצופות במשרה מלאה במוסד רפואי בו ישובצו על-ידי המשיב, בהתאם לצורכי המערכת; שאז, תהפוך ההלוואה למלגה. הסדר ההלוואה העומדת, ובפרט האפשרות ל׳הסב׳ אותו למלגה, נועד להתמודד עם המחסור בעובדי סיעוד ולסייע במילוי צורכי כוח-האדם במוסדות רפואיים מסוימים. העותרים הם חמישים ושבעה סטודנטים שקיבלו הלוואה עומדת מאת המשיב בסכומים שונים בהיקפים של כעשרת אלפים עד כעשרים אלף ש״ח, בהתאם למסלולי הלימוד השונים. ביום 20.03.2022, בסמוך לאחר סיום לימודיהם, נשלח לעותרים ולשאר בוגרי מחזור הלימודים שלהם מסמך "יישום כתב התחייבות למשרד הבריאות". במסמך היישום נמסר לבוגרים כי אם ברצונם לממש את האפשרות להפוך את ההלוואה למלגה, עליהם למלא את העדפתם לשיבוץ במוסד רפואי מסוים מתוך רשימה של 128 מוסדות, תוך שהובהר להם כי תינתן עדיפות "למוסדות גריאטריים, פסיכיאטריים ושירותי בריאות הציבור" (להלן: שלושת המתארים). במקביל לשליחת מסמך היישום, ביצע המשיב מיפוי של צורכי כוח האדם במערכים הרפואיים ובמוסדות השונים. בתום מיפוי זה, החליט המשיב, באופן חריג, להגביל את אפשרויות השיבוץ לשלושת המתארים בלבד, הכוללים 28 מוסדות רפואיים מתועדפים ברחבי הארץ, בהם היו באותה עת 200 תקנים פנויים. יוער, כי המשיב לא היה נכון להכיר אף במוסדות רפואיים בהם פועלת מחלקה שעיסוקה באחד משלושת המתארים, אלא רק במוסדות שכל עיסוקם בכך. עוד יצוין, כי תחת מגבלות אלו, כמעט שלא נמצאו תקנים פנויים בצפון הארץ. במחזור של העותרים הוגשו 384 בקשות שיבוץ של בוגרים, כאשר 179 מתוכם שובצו במוסדות המתועדפים. יתר הבוגרים, 250 במספר, לא שובצו משום שלא ביקשו להשתבץ באחד מהמוסדות המתועדפים, או במוסד שלו סמיכות גיאוגרפית לאחד מהם. בהתאם, ביום 08.05.2022, הודיע המשיב במכתבים לקבוצת בוגרים אלו על כך שלא שובצו על-ידו, ועל-כן, נמסר להם כי בהתאם לכתב ההתחייבות עליהם להשיב את ההלוואה. יצוין, כי נוסף על בוגרים שלא שובצו מלכתחילה, בין העותרים ישנם גם בוגרים אשר שובצו לאחד משלושת המתארים, אך לא התייצבו לעבודה. כמו כן, חלק מן הבוגרים, ובכללם חלק מן העותרים, ניהלו שיג ושיח עם המשיב ביחס להחלטתו. במסגרת זו, בוגרים אשר נתבקשו בתחילה להחזיר את ההלוואה, אך לאחר מכן הסכימו להשתבץ באחד משלושת המתארים – שובצו בהתאם. ביום 20.09.2022, פנה אל המשיב בא-כוח העותרים בשם כל העותרים (זאת, מלבדם של עותרים 57-56, אשר אף לא פנו למשיב באופן אינדיבידואלי) במכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים. ביום 06.10.2022, עוד בטרם ניתנה תשובה מאת המשיב, הוגשה עתירה בה התבקשו סעדים דומים לסעדים המבוקשים בעתירה שלפנינו (בג"ץ 6682/22 (להלן: העתירה הראשונה)). ביום 25.10.2022 נדחתה העתירה הראשונה מחמת אי-מיצוי הליכים, זאת מאחר שהעותרים לא הותירו למשיב שהות סבירה לבחינת הפנייה המרוכזת. ביום 30.11.2022 ניתנה תשובה מאת המשיב במסגרתה הוסבר לעותרים הליך מיפוי הצרכים שנערך ואופן השיבוץ למוסדות השונים, תוך התייחסות לטענות אינדיבידואליות בעניינם של חלק מן העותרים. העותרים לא השלימו עם תשובת המשיב, ומכאן העתירה שלפנינו. בעתירתם ביקשו העותרים כי נוציא מלפנינו צו על-תנאי המורה למשיב לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטלו המכתבים המורים לעותרים להשיב את ההלוואות, "וכתוצאה מכך, יהפכו הלוואות אלה למלגות"; או לחלופין, "מדוע לא יכיר המשיב במקומות העבודה הציבוריים בהם מצאו העותרים תפקיד" ככאלה העומדים בתנאים להסבת ההלוואה למלגה. לשם שלמות התמונה יצוין כי בקשת העותרים לצו ביניים, לפיו "עד למתן החלטה אחרת לא יחולטו כספי העותרים לצורך השבת ההלוואה אותה קיבלו", נדחתה בהחלטת השופטת ע׳ ברון מיום 02.03.2023. ביום 03.04.2023 קיימנו דיון בעתירה. לאור נכונותו של המשיב, כפי שהובעה בדיון זה, לבחון את האפשרות להכיר גם במוסדות נוספים כמוסדות מתועדפים, בכפוף לבדיקה אינדיבידואלית של עניינם של כל עותר ועותרת, הוחלט כי הצדדים ישובו ויעדכנו בהמשך בדבר תוצאות ההידברות ביניהם. לאחר דין ודברים, שהתנהל במשך מספר חודשים, במהלכם הוגשו מספר הודעות עדכון, הגיעו הצדדים לפתרון מוסכם ביחס לעניינם של מרבית העותרים, פרט לעותרות 30, 45 ו-57, אשר המשיב סבר כי דין עתירתן להידחות על הסף. בהמשך הדברים, התייתרה ההכרעה גם בעניינן של עותרות 30 ו-45. משכך, נותר להכריע אך ורק בעתירתה של עותרת 57 (להלן: העותרת). בהודעת עדכון שהגיש המשיב ביום 05.07.2023 הובהר כי התנגדותו להחלת המתווה המוסכם גם ביחס לעותרת, נובעת מהעובדה כי היא לא נכללה בפנייה מיום 20.09.2022, ומכך שאף לא נמצא כל תיעוד לפנייה מוקדמת אחרת מצידה למשיב בנדון. בהמשך להחלטתנו מיום 17.07.2023, ציין המשיב כי הוא אפשר בעבר ונכון עדיין לאפשר לעותרת להציג אסמכתא לכך שניסתה ליצור קשר עם גורמיו בטרם הגשת עתירה, או לחלופין, ליתן הסבר כלשהו למחדלה. העותרת מצידה טענה כי בטרם הגשת העתירה היא פנתה למרכז הפניות הטלפוני של המשיב, ונמסר לה כי לא ניתן לסייע לה. אולם, בסופו של דבר, לא היה בידה להציג כל הוכחה לכך ששיחה זו אכן התקיימה. בנוסף, טענה העותרת כי, כך או אחרת, העתירה הוגשה בעניינם הזהה של חמישים ושבעה עותרים, ולכן לא היה כל צורך במיצוי הליכים ׳פרטני׳. בהודעה מטעם העותרים מיום 08.10.2023, הוטעם כי עתה, נותרו שתי מחלוקות בין הצדדים – עניינה של העותרת, ושאלת ההוצאות בהליך. מכאן, הכרעתנו. דיון והכרעה לאחר עיון, סבורני כי דין עתירתם של עותרים 56-1 – להימחק משהיא באה על פתרונה; וכי דין עתירת העותרת להידחות, בהיעדר עילה להתערבות בעמדת המשיב שלא מצא להחיל את ההסדר על העותרת, כמפורט לעיל. שהרי, כלל נקוט הוא במשפטנו כי על אדם המבקש להביא לשינוי החלטתה של רשות מינהלית, להקדים ולפנות לרשות בבקשה מתאימה, זאת בטרם יפנה בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (ראו, מני רבים: בג"ץ 6855/23 פסקו נ' השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר (12.09.2023); בג"ץ 5652/23 בן חיים נ' המרכז לגביית קנסות, פסקה 5 (21.08.2023); בג"ץ 5894/23 מועצה מקומית בית זרזיר נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 7 (13.08.2023)). את חשיבות הנטל למצות הליכים היטיב לבטא השופט נ' סולברג, כך: "לא בדקדוקי-עניות של פרוצדורה עסקינן, אלא במהות: הסדר הטוב; היעילות; החסכון במשאבים; מיקוד המחלוקת וציוני-דרך לפתרונה; הפעלת שיקול דעת מקצועי; הפריית השיח שבין האזרח לבין הרשות; כיבוד הדדי בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת; כל אלה מחייבים מיצוי הליכים תחילה, וביקורת שיפוטית אחר כך" (בג"ץ 112/12 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ממשלת ישראל, פסקה 8 (24.05.2012)). בענייננו אנו, על אף שניתנו לעותרת מספר הזדמנויות לשם כך, לא עלה בידיה להציג כל ראיה לכך שאכן פנתה למשיב בטרם הוגשה העתירה גם בשמה, או כי היא הביעה כל עניין בנושא העתירה עד שלב זה. כאמור, עניינם של עותרים אשר הקדימו פנייה למשיב נבחן על-ידו, ועבור חלקם אף נמצא פתרון אינדיבידואלי-מוסכם. זאת ועוד, לא מצאתי ממש בטענת העותרת כי לא היה צורך במיצוי הליכים ׳פרטני׳ מטעמה בנסיבות העניין. כאמור, על אף הקשר הענייני בין כלל העותרים, הרי שבחינת טענותיהם והניסיון להגיע לפתרון המוסכם על-ידי הצדדים דרשו בדיקות אינדיבידואליות מטעם המשיב, בהתאם לאילוציו של כל עותר, על-פי מקום מגוריו ועוד. מכל האמור עולה כי העותרת לא עמדה בנטל המוטל עליה למצות הליכים. סוף דבר: לו תשמע דעתי, עתירתה של העותרת תדחה בזאת; ועתירתם של יתר העותרים תמחק כמבוקש. אשר להוצאות: בשים לב לכך שמחד גיסא, דומה, כי היה צידוק בהגשת העתירה וכי היא הובילה לשינוי בעמדת המשיב; ומאידך גיסא, המשיב היה נאות למציאת פתרון בדרך של הידברות – סבורני כי יש לחייב את המשיב בהוצאות על הצד הנמוך. משכך אציע לחברתי ולחברי כי נחייב את המשיב בהוצאות בסך כולל של 7,500 ש"ח. ש ו פ ט כבוד הנשיאה (בדימ') א' חיות: אני מסכימה. הנשיאה (בדימ') כבוד השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' כבוב. ניתן היום, ‏ח' בחשון התשפ"ד (‏23.10.2023). הנשיאה (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22085460_C15.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1