עו"ד יצחק מולכו נ. אלון מוסאיוף

פסק-דין בתיק ע"א 8543/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8543/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל המערער: עו"ד יצחק מולכו נ ג ד המשיבים: 1. אלון מוסאיוף 2. עו"ד יעקב פרידמן 3. הכונס הרשמי 4. אלישבע וולגלרנטר 5. קובסקי לופטמן 6. משה פופקו 7. ישראל שור 8. אברהם שמחה ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.7.07 בבש"א 2500/06 (פש"ר 165/99) שניתן על-ידי כבוד השופטת ח' בן-עמי תאריך הישיבה: ט"ו בסיון התשס"ח (18.6.08) בשם המערער: עו"ד גיל אפרתי; עו"ד אורית מלכה פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מירושלים (כבוד השופטת ח' בן-עמי) (להלן: פסק הדין השני) שבו נדחתה בקשתו של המערער, הנאמן על נכסי המשיב 1, לקבוע כי עסקת רכישת משכנתא נעשתה בניגוד לפסק הדין שניתן בע"א 1961/01 (מחוזי תל-אביב) פולמן נ' עו"ד בית און (לא פורסם, 20.6.2001) (להלן: פסק הדין הראשון). 2. הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק) ניהל הליכים למימוש נכסי מקרקעין של המשיב 1 (להלן: החייב) – הנתון בהליכי פשיטת רגל – ששועבדו לטובתו. במסגרת הליך המימוש נערכה, על ידי עורך-דין ישי בית און, הכונס של הנכסים ששועבדו לטובת הבנק, התמחרות לגבי אחד הנכסים, בית דירות ברחוב שטראוס בירושלים. בהתמחרות זכה אדם בשם דן גרנות (להלן: גרנות), לאחר שהציע עבור הנכס סכום של 400,000 דולרים. ראש ההוצאה לפועל אישר את הרכישה (לפי דיני ההוצאה לפועל) אולם אישורו של בית המשפט המחוזי בירושלים, לפי דיני פשיטת הרגל, לא ניתן (לא הובהר אם בכלל הוגשה בקשה לקבלת אישור מבית המשפט). ביום 28.2.2001 הגיש אהרון פולמן, מכר של החייב, (להלן: פולמן) לראש ההוצאה לפועל, בקשה לעכב את הליך מכירת הנכס מן הטעם שהצעתו-שלו עדיפה על זו של גרנות, אף שלא השתתפה בהתמחרות בשל פגמים פרוצדורליים. הבקשה נדחתה על ידי ראש ההוצאה לפועל ביום 6.3.2001 ובקשה נוספת נדחתה ביום 14.3.2001. על החלטות אלה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. 3. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' בר אופיר) קיבל את הבקשה, בפסק הדין הראשון, וקבע כי פולמן הוא הקונה של ארבעת נכסי המקרקעין ששועבדו לטובת הבנק. בית המשפט קבע כי פולמן נמצא במעמד מיוחד בנוגע לרכישת הנכס שכן הוא "דורש טובתם של החייב ובני משפחתו אשר מתגוררים בדירות ש[ב]בית שברחוב שטראוס. המערער מוכן לשלם את התמורה הנ"ל (בסך מיליון ושישים אלף דולר נטו) כדי לפדות את השעבודים, ולהסיר מעל לראשם של החייב וילדיו את הסכנה שיפונו מהדירות שבבית זה, מבלי שיינתן להם סידור חלוף". בית המשפט המחוזי התייחס לפגמים שנפלו בהתמחרות, ובעיקר ציין כי כונס הנכסים צריך היה להזמין להתמחרות את פולמן שהוא "מציע רציני שהוא דורש טובתו של החייב, והכונס יודע על כוונתו לסייע לחייב בפירעון חובותיו; והצעתו טובה לאין שיעור מהצעות אחרות שהוגשו". דגש מרכזי בפסק הדין ניתן לכך שזכייתו של גרנות תוביל קרוב לוודאי לפינויים של החייב ובני משפחתו מדירות מגוריהם, ואילו זכייתו של פולמן תבטיח את הישארותם בדירות. לאור כל זאת קבע כאמור בית המשפט המחוזי כי פולמן הוא הקונה של הנכסים המשועבדים, כי על הכונס לבצע את כל הדרוש לשם פירעון החובות ושחרור השיעבודים וכי "החייב ובני משפחתו נשארים בדירות המשועבדות ואין לפנות אותם". על פסק הדין הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון שנדחתה ביום 30.6.2002 (רע"א 5909/01 גרנות נ' עו"ד בית און (לא פורסם, 30.6.2002). 4. בעקבות פסק הדין, נכרת ביום 12.7.2001 הסכם בין פולמן לבין הבנק שבו הומחו זכויות השעבודים (המשכנתא) בארבעת הנכסים לפולמן (כלומר, פולמן הפך לפי ההסכם לבעל מעמד של נושה מובטח של החייב). בקשה שהוגשה לראש ההוצאה לפועל ליתן צו להעברת זכויות השעבודים נדחתה, אך בקשה דומה שהוגשה לבית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' בר אופיר) אושרה ביום 11.9.2001 (להלן: הצו). המערער פתח בהליך בבית המשפט המחוזי בירושלים בגין עסקת העברת זכויות השעבודים והאישור שניתן לה על ידי בית המשפט המחוזי. המערער טען כי העסקה עומדת בניגוד לפסק הדין הראשון וכי לפיכך יש למחוק את המשכנתא שנרשמה לטובתו של פולמן ולהעמיד את הנכס ברחוב שטראוס לטובת הנושים הרגילים של החייב כשהוא נקי משעבודים, בהתאם לעסקה שהותוותה בפסק הדין הראשון. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערער. בית המשפט קבע תחילה כי הוא מוסמך לדון בעניין לפי סעיף 178 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל), וכי אין לדחות את הבקשה על הסף מחמת שיהוי. לגופו של עניין נקבע שפסק הדין הראשון לא הורה כי על פולמן לפדות את הנכסים מהשעבודים ולהעבירם לקופת פשיטת הרגל, אלא כי הנכסים יועברו לידיו של פולמן על מנת שהחייב ובני משפחתו יוכלו להמשיך להתגורר בהם. עמדת המערער בעניין זה, כך קבע בית המשפט המחוזי, אינה נשענת על הגיון כלכלי ואינה נתמכת בטעמים שבגינם ניתן פסק הדין הראשון. בית המשפט המחוזי קבע כי הצו שניתן על ידי בית המשפט, בעניין רישומו של פולמן כבעל השיעבודים, הוביל לכך שהוא פתח "בהליכי הוצאה לפועל למימוש הזכויות, ואף מכר שתי דירות (ברח' עוזיאל ושאולזון) ליארמיש, כאשר לטענת הנאמן (וזו לא נסתרה) לא הובטח מעמדו של הדיור לבנותיו של החייב במסגרת הסכמי המכר". תוצאה זו, כך נאמר, מנוגדת לכוונת פסק הדין הראשון. יתר על כן, בית המשפט המחוזי קבע כי הדרך שבה הוגשה הבקשה למתן הצו "עלתה כדי הטעיית בית המשפט המחוזי בתל אביב". עם זאת, בית המשפט ראה בצו שניתן פסיקתא על סמך פסק הדין הראשון, שהדך לתקוף אותה, אם יש בה משום שינוי מהותי מפסק הדין, היא להגיש בקשה לבית המשפט שנתן את פסק הדין או להגיש ערעור. משלא ננקטה דרך, כך נקבע, יש לדחות את הבקשה. בית המשפט קבע עם זאת כי לאור ההוראה בפסק הדין הראשון, שהחייב ובני משפחתו יישארו בדירות, דחיית הבקשה והמשך ההליכים בעניין המשכנתאות יעשו בכפוף לשמירה על זכויותיהם. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו. 5. המערער שב וטוען כי הפסיקתא שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי שונה באופן מהותי מפסק הדין הראשון. לטענתו, פסק הדין הראשון קבע כי על פולמן "לפדות את המשכנתא כאילו היה החייב עצמו" ו"להעמיד את הנכס לטובת הנושים הרגילים בפשיטת הרגל של החייב כשהוא נקי מכל שעבוד". לשיטתו של המערער פרשנות זו עולה בקנה אחד עם המצג שיצר פולמן כלפי בית המשפט המחוזי, שלפיו הוא אדם שבא לפדות את המשכנתא בנעלי החייב עצמו. לדבריו, מכיוון שאין החייב יכול, בתור בעליו של הנכס, לרכוש אותו או להמחות את זכויות המשכנתא לעצמו, הרי שגם פולמן כמי שבא בנעליו אינו יכול לנהוג כך. עוד טוען המערער כי בניגוד לעמדה המוצגת בפסק הדין השני, העברת הנכס לקופת פשיטת הרגל לא תפגע בחייב, שכן המשך המדור שלו ושל בני משפחתו מובטח מכוח סעיף 86א(א) לפקודת פשיטת הרגל. לפיכך, סבור המערער כי יש לקבל את הערעור, לבטל את עסקת המחאת השעבודים ולקבוע כי יש להעמיד את הנכס לטובת הנושים הרגילים של החייב כשהוא נקי משעבודים. עמדה דומה לעמדתו של המערער הביע בסיכומיו המשיב 3, הכונס הרשמי. 6. המשיב 2, כונס הנכסים הנוכחי, טוען כי אין עילה להתערבות בפסק הדין השני. לטענתו העסקה שנרקמה בין פולמן לבין הבנק הייתה "עסקה נטו". לאמור, עסקה שבה מומחים השעבודים ולא הבעלות בנכס, על מנת להימנע מלשלם מס שבח בגין מכירת הנכס. לדבריו, בית המשפט המחוזי בפסק הדין הראשון היה מודע לטיב העסקה ואישר אותה בהתאם לכך. לשיטתו של המשיב 2, עמדתו של המערער אינה מוצאת עיגון בפסק הדין הראשון אשר הבחין במפורש בין פולמן לבין החייב וקבע כי פולמן, ולא החייב, הוא הקונה של נכסי המקרקעין. המשיב 1 והמשיבים 8-4 מצטרפים בטיעוניהם לעמדתו של המשיב 2. המשיבים 8-4 סבורים כי עמדתו של המערער נובעת מכך שעלה בו החשד כי מקור כספי הרכישה הוא רכוש של החייב שהועלם ממנו וכי לפיכך מדובר במהלך פסול. אולם, לטענתם, הוכח כי חשד זה אינו מבוסס ומשכך לא נפל פגם ברכישה שנעשתה על ידי פולמן ואין עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לאחר עיון בטענותיהם של הצדדים באתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. 7. ליבו של הערעור נמצא בשאלת פרשנותו של פסק הדין הראשון. המערער סבור, כאמור, כי לפי פסק הדין הראשון פולמן יבוא בנעליו של החייב, יפדה את הנכסים מהשעבודים הרובצים עליהם ואז ייכנסו הנכסים לקופת פשיטת הרגל – לטובת הנושים הבלתי-מובטחים. בית המשפט המחוזי סבר לעומת זאת כי פסק הדין הורה על עסקה שלפיה הנכסים יועברו לידי פולמן והחייב ובני משפחתו יוכלו להמשיך ולהתגורר בהם. אין להתערב בקביעה זו. אציין בעניין זה כי פסק הדין הראשון הפריד באופן מפורש בין החייב לבין פולמן. כך, בדיון בשאלת הפגמים שנפלו בהתמחרות בית המשפט הקיש ממצב שבו החייב אינו מוזמן להתמחרות למצב שבו מדובר ב"מציע רציני שהוא דורש טובתו של החייב, והכונס יודע על כוונתו לסייע לחייב בפירעון חובותיו; והצעתו טובה לאין שיעור מהצעות אחרות שהוגשו". מדברים אלה עולה במפורש כי בית המשפט לא ראה בפולמן אדם הנכנס לנעליו של החייב אלא מציע חיצוני אשר רואה, בין השאר, את טובת החייב לנגד עיניו. הפרדה זו נמצאת גם בחלק האופרטיבי של פסק הדין שבו מבחין בית המשפט בין הקביעה כי פולמן הוא הקונה של הנכס וכי על הכונס לבצע את הדרוש לפירעון החובות ושחרור השעבודים, לבין הקביעה כי לחייב ולבני ביתו עומדת הזכות להישאר בדירות המשועבדות. יתר על כן, מפסק הדין עולה באופן מובהק כי הטובה שצומחת לנושי החייב מן העסקה של פולמן מתבטאת בהקטנת החוב לבנק ולא בהעברת הנכס בסופו של יום לקופת הכינוס. עניין זה מובע במפורש בדברי הסיכום בפסק הדין בעניין הצעתו של פולמן: "הכונס רשאי, ואולי אף חייב היה, לבחור בהצעתו של פולמן על פי הנתונים הבאים: (א) הצעתו מגדילה את כספי הכינוס במידה ניכרת, ובהפרש של מאות אלפי שקלים, כך שכל הנוגעים ייהנו ממנה. וביתר פירוט: פולמן מוכן להעלות את הסכום שישולם לקופת הכינוס (מעבר לסכום של מיליון ושישים אלף דולר) אם תאושר הצעתו. וכפי שנאמר בדיון על ידי הכונס – הפקיד פולמן בידיו מיליון ושש מאות [אלף] דולר, כך שקופת הכינוס יוצאת נשכרת בסכום ניכר מאוד; (ב) זו הצעה הנוחה לחייבים ומיטיבה איתם כפי שאמרתי: החייב ובני משפחתו נהנים ונשארים בדירותיהם באין מפריע; והזוכה המובטח – ואולי גם זוכים אחרים – לא רק שאינם חסרים, אלא ייהנו גם הם מהגידול המשמעותי בתזרים המזומנים שיבוא עם מימוש ההצעה של פולמן". לפיכך נראה כי אין לעמדת המערער עיגון בפסק הדין הראשון למעט ההיתלות בשימוש שנעשה בפסק הדין במושגים כגון "לפדות את השעבודים", אשר יש לפרש אותם לאור ההיגיון המונח ביסוד פסק הדין. 8. המערער מנסה להיבנות מן הדרך שבה הוצגו בקשותיו של פולמן ושל כונס הנכסים לראש ההוצאה לפועל ולבית המשפט המחוזי בתל אביב, אלא שהערעור שלפנינו נסב על פרשנותו של פסק הדין הראשון, שבו כאמור אין כל ביסוס לעמדת המערער. יש להוסיף כי גם מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי עולה כי לעמדתו של המערער אין יסוד. כך, בעמוד 39 לפרוטוקול שואל השופט בר-אופיר את המשיב 2 מה יעלה בגורלם של החייב ובני משפחתו אם פולמן יקבל את הבית, והמשיב 2 עונה: "משאיר אותם בבית, יסתדר איתם". דברים אלה מחזקים את העמדה כי פולמן לא נכנס בנעלי החייב, אך הוא מתחייב להשאיר את החייב ובני משפחתו בדירות מגוריהם. לגבי היתרון הצומח לנושים הלא מובטחים נכתב בפרוטוקול הדיון כי לאחר קבלת הכספים מפולמן, יוותר הבנק על זכותו להגיש תביעת חוב על יתרת הנשייה (עמוד 42 לפרוטוקול). גם מדברים אלה עולה כי הצעתו של פולמן אינה מוליכה לפדיון הנכסים והעברתם לקופת פשיטת הרגל, אלא לסיום תביעת החוב מצד הבנק, העברת הזכויות בנכס לידי פולמן והבטחת מעמדם של החייב ובני משפחתו בדירותיהם. אכן, כפי שטוען המערער, השופט בר אופיר כינה את פולמן בדיון "הרוכש" ותיקן את הכינוי, לאחר הערה של אחד מן הנוכחים באולם, ל"מיטיב". אולם, אין בכך כדי לשנות את מסקנתנו. אין חולק על כך שהצעת פולמן היטיבה עם החייב ובני משפחתו וזו אף הייתה על פי הנטען מטרתה העיקרית, אך הטבה זו מתבטאת, כאמור, בהבטחת מגוריהם של החייב ובני משפחתו בדירות ואינה סותרת את העברת הזכויות בנכסים לידי פולמן. 9. המערער מפנה לדבריו של הנשיא זיילר בעניין הקשר שבין פולמן והחייב, שנכתבו אגב החלטה בבקשה להורות על מאסרו של החייב בשל אי ציות לצווי בית משפט הנוגעים להליכי פשיטת הרגל. הנשיא זיילר קבע בהקשר זה כי "את יחסיו האמיתיים של החייב עם הרב פולמן הוא הסתיר בדיווחיו לנאמן, והוא ניסה לעשות כן גם בבית המשפט...החייב הודה בחקירתו כי 'הרעיון שהוא (הרב פולמן) יפדה את הנכס היה משותף לי ולו'. המעיין בסדרת התשובות שנתן החייב בנושא זה, יווכח כי מעורבותו של החייב בנושא זה בולטת, הסכומים המעורבים גדולים, טובת הנאה צמחה מכך לחייב, ואין יודע בבירור מהי". לדברים אלה הפנה גם בית משפט זה בפסק הדין שניתן בבקשת רשות הערעור על פסק הדין הראשון וציין כי "ראוי שהנאמן וכונס הנכסים הרשמי יתנו דעתם במסגרת הליכי פשיטת הרגל, לקשר שבין החייב לרכישת המקרקעין, תוך התייחסות להערתו של הנשיא זיילר, בהחלטתו מיום 21.11.2001, אותה אנו מקבלים כראיה נוספת". לדברי המערער, בעקבות דבריו של בית המשפט העליון נפתחה חקירה בעניין עסקת רכישת המשכנתאות. אכן, העובדות העומדות ביסוד המקרה שלפנינו אינן ברורות לחלוטין, אך המערער אינו טוען כי הוכח שרכישת המשכנתאות נעשתה באמצעות כספים של החייב שהוסתרו ממנו, או כי מדובר בעסקה שאינה כשרה מטעמים אחרים. טענותיו של המערער מופנות רובן ככולן כלפי האופן שבו פירש בית המשפט המחוזי את פסק הדין הראשון, ודברי השופט זיילר אינם רלוונטיים לעניין זה. 10. משנדחו טענותיו של המערער לגבי פרשנות פסק הדין הראשון, ומשנקבע –בפסק הדין השני – כי פסק הדין הראשון קבע שפולמן הוא הקונה של הנכס, אין נפקות מבחינת המערער לדרך שבה מועברות הזכויות בנכס לידיו של פולמן – אם ידי רכישתו ואם על ידי המחאת זכויות השעבוד בו – כך או כך הנכס אינו מועבר לקופת פשיטת הרגל ודין הערעור לפיכך להידחות. גם מבחינת החייב ובני משפחתו, כל עוד מובטחת זכותם להישאר בדירות המגורים, כפי שנקבע בפסק הדין הראשון ובפסק הדין השני, אין נפקות לאופן העברת הזכויות בנכסים, וכך גם טען החייב לפנינו. יש לציין כי בדיון שנערך בבית משפט זה בבקשת רשות הערעור על פסק הדין הראשון התייחסו הצדדים במפורש לצו וטענו כי הבקשה להמחאת השעבודים נעשתה מן הטעם שעל עסקה זו לא מוטל מס שבח. איש מהצדדים לא טען כי עסקה זו עומדת בסתירה לפסק הדין הראשון, ובפסק הדין שניתן בעניין אין כל התייחסות לסתירה כביכול בין עסקת המחאת השעבודים והצו לבין פסק הדין הראשון. משהוחלט על דחיית הערעור לגוף העניין אין צורך להתייחס לטענות שהועלו על ידי הצדדים לעניין סמכותו של בית המשפט המחוזי ולעניין השיהוי מצד המערער בפתיחת ההליך בבית המשפט המחוזי. אשר על כן, הערעור נדחה. המערער ישלם לכל אחד מן המשיבים 1, 2 ו-8-4 (ביחד) סכום של 15,000 ש"ח. המשנה-לנשיאה השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, כ' באדר התשס"ט (16.3.2009). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07085430_P11.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il