עז' המנוח יוסף שלומיאן ז"ל נ. המועצה המקומית פרדס חנה - כרכו

פסק-דין בתיק ע"א 8542/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8542/06 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המערערת: עיזבון המנוח יוסף שלומיאן ז"ל באמצעות הגב' ויקטוריה שלומיאן נ ג ד המשיבה: המועצה המקומית פרדס חנה - כרכור ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ב-ה"פ 222/03 מיום 13.8.2006 שניתן על ידי כב' השופטת ב' בר-זיו בשם המערערת: עו"ד ארז הימן בשם המשיבה: עו"ד ג'ובראן ג'ובראן פסק-דין השופטת מ' נאור: בית המשפט המחוזי (השופטת ב' בר-זיו) דחה תביעה שהגישה המערערת מחמת התיישנות. הדחייה לא ניתנה כהחלטת סף, אף שהטענה בדבר התיישנות התביעה הועלתה על ידי המשיבה כטענת סף. בית המשפט קבע כי יכריע בסוגיית ההתיישנות לאחר שמיעת הראיות ובעקבות החלטתו זו הוגשו תצהירים ונחקרו עדים. אין לכחד כי, גם לאחר שמיעת הראיות כולן, לא ניתן לומר כי התמונה העובדתית בעניין הסכם מסוים אשר נעשה בין בעלה המנוח של המערערת לבין המשיבה בשנת 1968 – נתבהרה די הצורך. בעלה של המערערת נפטר עוד בשנת 1983; ולפי עדותו של מר דניאל ארז, מהנדס המשיבה במועד המרצת הפתיחה, מי שהיה ראש מועצת פרדס חנה-כרכור במועד החתימה על ההסכם, מסר לו כי הוא אינו זוכר את העניין. לפני בית המשפט הונחו מסמכים ישנים, כמו גם עדויות של מי שהידע שלהם מתבסס על מסמכים אלה. בשל אי הבהירות הסובבת את ההסכם, כמו גם את השאלה מדוע לא קוים לכאורה ההסכם, ניסינו להביא את הצדדים לכלל פשרה. הדבר לא עלה בידינו ועתה אין מנוס מהכרעה על פי הדין. אקדים את המאוחר ואומר כי אף שבדיון התעוררו שאלות רבות (שלחלקן עוד אתייחס בהמשך), בסופו של יום, המסקנה בעניין ערעור זה תיגזר, לדעתי, מן התשובה לשאלה האם הייתה "הודאה בזכות" כמובנה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). בית המשפט המחוזי השיב לשאלה זו בשלילה ודעתי – כדעתו. כפי שנראה, אם אין לפנינו הודאה בזכות ואם לא היה מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות אשר דינו כדין הודאה בזכות – הרי שבכל צורה אפשרית בה נמנה את תקופת ההתיישנות – תקופת ההתיישנות חלפה. ועתה – ראשון ראשון ואחרון אחרון. העובדות וההליך בבית המשפט המחוזי 1. ויקטוריה שלומיאן, המערערת, היא אלמנתו של יוסף שלומיאן ז"ל (להלן: המנוח) והיורשת שלו. בערעורה לפנינו מייצגת המערערת את עזבונו של המנוח. המנוח היה החוכר של שטח בגודל 1,347 מ"ר בחלקה 164 בגוש 10103 (להלן: חלקה 164), מכוח הסכם חכירה שתוקפו היה מיום 12.9.1957 ועד ליום 31.8.2003. בלב הפרשה הנוכחית ניצב הסכם שנחתם בין המנוח לבין המשיבה ביום 10.10.1968 (להלן: ההסכם) – הסכם שהמערערת מבקשת להביא עתה לאכיפתו. עניינו של אותו הסכם, בקצרה, בהפקעה אשר בוצעה בחלקה 164 לצורך סלילת כביש. על פי הכתוב בהסכם, המנוח הסכים להרוס סככה אשר הוצבה לפני בית המלאכה שהקים (והייתה בתוך גבולות השטח המופקע), בתמורה לתשלום פיצויים על ידי המשיבה בסך 2,500 ל"י; להתחייבות המשיבה להעמיד שטח חלופי לרשותו; ולהתחייבותה של המשיבה לגרום לכך שמינהל מקרקעי ישראל יחכיר את השטח החלופי למנוח. בלשון ההסכם: "1. הגובל [המנוח – מ.נ.] מתחייב לפנות את הסככה הקיימת ולהרסה לא יאוחר מאשר עד יום . המועצה לא תתנגד לאישור הקמתה של הסככה סמוך לבנין המסגריה, בכוון הבית השכן, בצורת בנייה או סככה, בתנאי שיישמר המרחק הדרוש מהגבול. 2. המועצה מתחייבת לשלם לגובל במזומנים, מיד לאחר הריסת הסככה, את הסך של -.2,500 (אלפים וחמש מאות לירות), תמורת הריסת הסככה והעברת שטח לעבודתו אל מאחורי בית המלאכה, במקום שהיה קיים לפני שהוקם בניין בית המלאכה. 3. המועצה תעמיד לרשותו של הגובל שטח נוסף של 880 ממ"ר [המספר 880 הוסף בכתב יד; למספר זה עוד אתייחס בהמשך – מ.נ.] על המגרש, בו נמצא בית המלאכה – למטרת בצוע עבודות בלבד, והשטח יישאר פתוח כלפי השמים ולא יוקם עליו כל מבנה, אף לא ארעי (השטח נמצא מתחת לקו מתח חשמל). המועצה תגרום להחכרת השטח הנ"ל על ידי מנהל מקרקעין על שם הגובל." בין הצדדים ישנה מחלוקת האם מדובר בשטח של 880 מ"ר (כטענת המערערת), או בשטח של 380 מ"ר בלבד (כטענת המשיבה, לפיה מאן דהוא זייף את המספר שהיה רשום בהסכם במקור). למחלוקת זו אתייחס עוד בהמשך. מחלוקת נוספת נוגעת לשאלה האם השטח נשוא ההסכם מצוי בתחומי חלקה 165 שהייתה בבעלות מינהל מקרקעי ישראל והיא סמוכה לחלקה 164 (כטענת המערערת), או בתחומי חלקה 164 עצמה (כטענת המשיבה). בעניין זהותה של החלקה, אומר כבר עתה כי איני רואה הגיון בכך שייעשה הסכם לפיו תמורה להפקעה תינתן מתוך חלקה המצויה ממילא בחכירתו של המנוח, ועל כן הנחתי תהא שמדובר, כטענת המערערת, בשטח המצוי בחלקה 165. 2. לאחר החתימה על ההסכם עם המשיבה, הקים המנוח את בית המלאכה שלו מחדש, הפעם בשטחה של חלקה 165 הנ"ל. המנוח לא נרשם כחוכר של חלקה 165, כולה או מקצתה, בשום שלב. המערערת טענה כי המשיבה הפרה את התחייבותה מכוח ההסכם לגרום להחכרת שטח בגודל של 880 מ"ר מתוך חלקה 165 על שם המנוח. בדרך של המרצת פתיחה שהוגשה בשנת 2003, ביקשה המערערת מבית המשפט המחוזי פסק דין הצהרתי לפיו היא זכאית להירשם כחוכרת של השטח נשוא הערעור ולחלופין כבעלים של 880/1822 מתוך חלקה 165. כאמור, המרצת פתיחה זו נדחתה מחמת התיישנות ועל כך הוגש הערעור שלפנינו. 3. ההסכם בין המנוח לבין המשיבה נחתם לפני שנים רבות – בשנת 1968. ואולם, כמבואר לעיל, במרכז ההתדיינות ניצבת השאלה האם הופסק מרוץ ההתיישנות במועד כלשהו עקב קיומה של "הודאה בקיום זכות", כמובנה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. המחלוקת נסבה בעיקרה סביב תרשומת בכתב יד, שנעשתה על גבי דף של המשיבה. נראה כי מדובר בטופס בעל פורמט מודפס קבוע המיועד להתכתבות פנימית בין גורמים בתוך המועצה המקומית, כפי שעולה מכותרת העמוד "מועצה מקומית פרדס חנה-כרכור – פנימי". לפנינו התכתבות פנימית בין "עמירם" לבין "מר פרח". אביא תחילה את הכתוב כלשונו וכמראהו במקור, ואחר כך אבהיר במה דברים אמורים: "מועצה מקומית פרדס חנה-כרכור פנימי מספר תאריך 11.11.79 אל: מר' פרח מאת: עמירם מה גמרת עם הבדיקה לגבי 880 מ"ר המגיעים לשלומיאן (דרך למרחב). אל מר עמירם 13.11.79 תשובה למכתבו של עו"ד גולן מתאריך 5.12.75 ניתנה ע"י ראש המועצה הקודם מר י' סלע במכתבו אל עו"ד מתשובתו ב-11.12.75 האומר: "ענין החכרת בשטח 880 מטר לשלומיאן והעמדתו לרשותו יפתר במסגרת הכוללת של הגובלים עם הכביש, ואנחנו מטפלים בענין אצל המנהל" לצערי לא ידוע לי על כל טיפול, רצוי מאוד לטפל בכל הבעיות הכרוכות עם סלילת כביש מס' 5. בכבוד רב פרח" 4. ועתה להסבר: כפי שהובהר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביום 11.11.1979, פנה מר עמירם ינר, מי ששימש באותה העת כמהנדס המשיבה, אל מר יהודה פרח, האחראי על נכסי המשיבה דאז, ושאל אותו "מה גמרת עם הבדיקה לגבי 880 מ"ר המגיעים לשלומיאן (דרך למרחב)" [ההדגשה הוספה – מ.נ.]. כמפורט לעיל, פנייה זו נעשתה על גבי מסמך הנושא את הכותרת "פנימי" – מסמך שנועד לצורך התכתבויות פנימיות בין עובדי המשיבה. בתשובתו מיום 13.11.1979, ציטט מר פרח מדבריו של ראש המועצה הקודם, מר י' סלע, מתוך מכתב שכתב מר סלע כארבע שנים קודם לכן, ביום 11.12.1975, במענה למכתבו של בא כוח המנוח בעניין זכויות המנוח בשטח נשוא הערעור. ראש המועצה כתב לבא כוח המנוח בין השאר כי "ענין החכרת השטח 880 מ"ר לשלומיאן והעמדתו לרשותו יפתר במסגרת הכוללת של הגובלים עם הכביש ואנחנו מטפלים בענין אצל המנהל". לאחר ציטוט דבריו אלה של ראש המועצה (מיום 11.12.1975), הוסיף מר פרח בתשובתו למר ינר כי "לצערי לא ידוע לי על כל טיפול. רצוי מאוד לטפל בכל הבעיות הכרוכות עם סלילת כביש מס' 5 [הכביש שלשם הקמתו הופקע חלק מחלקה 164 מן המנוח – מ.נ.]". 5. כאמור, במסגרת התרשומת הפנימית ציטט מר פרח קטע מתוך מכתבו של ראש המועצה הקודם, מר י' סלע. ארחיב קמעא בעניין: ביום 5.12.1975, פנה אל מר סלע עו"ד ר' גולן בשם המנוח, וכך כתב: "הנדון: שלומיאן 1. מרשי הנ"ל המציא למשרדי את ההסכם ביום 10.10.1968 (להלן – "ההסכם"). ההסכם נעשה בקשר לסככה שהיתה למרשי בשטח שעליו סלולים עכשיו מדרכה ו/או כביש – ולפני חתימת ההסכם המועצה היתה מעוניינת להגיע עם מרשי לידי הסדר אשר לפיו מרשי יסכים להסרת הסככה מהשטח. תמורת הסכמת מרשי להסרת הסככה המועצה התחייבה: א. לאפשר לו להקים סככה אחרת בתוך שטחו פנימה; ב. להעמיד לרשותו שטח נוסף של 880 מ"ר; ג. לגרום להחכרת השטח הנ"ל ע"י מינהל מקרקעי ישראל למרשי. 2. כפי שאני שומע ממרשי – אף אחד מהדברים האלה לא קויים. מרשי מבקש כעת להוסיף מבנה לבית המלאכה, הוא הגיש תכנית לועדת בנין ערים והוא נתקל בקשיים שלא מאפשרים לו לקבל את הרשיון ולבנות. ברור למדי שלפי רוח ההסכם עליכם לעזור למרשי לקבל אפשרות להקים את המבנה, הרי הוא הרס את הסככה שלו על סמך התחייבותכם בהסכם, שתאפשרו לו להקים במקומה סככה או מבנה אחר. עיכוב הבניה גורם למרשי נזק רציני, הוא כבר אדם מבוגר, הוא אינו יכול לעבוד בחוץ, ובאין לו מקום עבודה בשטח שלו – פרנסתו תקופח. 3. כמו כן אני מבקש בשם מרשי לקיים את ההבטחה ולהעמיד לרשות מרשי את השטח של 880 מ"ר וכן לגרום שהשטח יוחכר למרשי ע"י מינהל מקרקעי ישראל כמוסכם בין המועצה לבין מרשי. 4. מתוך הנחה שהמועצה תכבד את הבטחותיה והתחייבויותיה אני מחכה לתשובה מהירה ולסידור החיובי של הענין." 6. על מכתב זה השיב ראש המועצה דאז במכתב מיום 11.12.1975, אשר קטע ממנו צוטט כאמור בתשובתו של מר פרח, במסגרת התרשומת הפנימית: "הנני לאשר קבלת מכתבך שבסימוכין ולהלן תשובתי בהתאם לפי סדר הערותיך: א. בכדי להקים סככה חייב הנ"ל להגיש תכנית החייבת לקבל אישור ע"י הועדה המקומית לתכנון ובניה "שומרון". המועצה לא תתנגד והיא תנהג עפ"י סעיף 1 של ההסכם מיום 10 אוק' 68 האומר: "המועצה לא תתנגד לאשור הקמתה של סככה סמוך לבנין המסגריה בכיוון הבית השכן בצורת בניה או סככה בתנאי שישאר המרחק הדרוש מהגבול". אולם ללא קשר עם התחייבותנו דאז עושה המועצה המקומית פעולה ע"מ להעתיק בתי מלאכה ומפעלים קטנים הנמצאים בשטח מגורים לשטח המיועד למטרה זו במקום אחר במושבה ואם נעשתה עסקה עם מרשך בקשר לסככה אין להסיק מכך כי המועצה תסכים להמצאות מסגריה בשטח מגורים. ב. ענין החכרת השטח 880 מטר לשלומיאן והעמדתו לרשות יפתר במסגרת הכוללת של הגובלים עם הכביש ואנחנו מטפלים בענין אצל המנהל" [ההדגשה הוספה – מ.נ.]. במסגרת ההליך שהתנהל לא הובאו ראיות בעניין טיפול מול מינהל מקרקעי ישראל לגבי זכויותיהם של "הגובלים עם הכביש", ובכלל זה המנוח. גם מר פרח ציין, כמצוטט בתרשומת הפנימית משנת 1979, כי לא ידוע לו על טיפול כזה. לאחר פטירתו של המנוח, נעשו מטעם בני משפחתו מספר פניות בכתב למשיבה בתביעה להביא ליישומו של ההסכם. הפניות נעשו בשנת 1997 ואחר כך בשנת 2000 ובשנת 2003. כאמור, בשנת 2003 הוגשה לבית המשפט המחוזי המרצת הפתיחה נשוא ערעור זה. 7. במהלך המרצת הפתיחה, ולאחר שבית המשפט המחוזי לא היה מוכן לקבוע מסמרות בשאלת ההתיישנות במסגרת דחייה על הסף, נשמעו כאמור ראיות הצדדים, לרבות לעניין סוגיית ההתיישנות. בין השאר ניתן תצהיר (ת/4) של מר עמירם ינר, מהנדס המשיבה במהלך השנים 1987-1976, והוא הוא, כך התברר, אותו "עמירם" הנזכר בחלק העליון של התרשומת הפנימית. בתצהיר שניתן על ידו מטעם המערערת, הצהיר ינר כי המנוח פנה אל המשיבה ואף אליו באופן אישי פעמים רבות, בדרישה להסדרת חכירה של שטח חלופי לשטח אשר הופקע ממנו, בגודל של 880 מ"ר. ינר ציטט בתצהירו מתוך ההסכם בין המנוח לבין המשיבה משנת 1968 וביקש להסביר מדוע לדעתו, על פי פרשנותו הנכונה של ההסכם, השטח החלופי מצוי בחלקה 165 ולא בחלקה 164 כפי שטענה המשיבה. ינר הוסיף וציין בתצהירו כי מבדיקה שערך עם כניסתו לתפקיד, התברר לו כי המנוח "כבר תפס חזקה על חלק מחלקה 165, כמפורט בהוראות ההסכם ונוהג בו מנהג בעלים". לדבריו בתצהיר, "כפי שזכור לי, המועצה לא התנגדה כלל לכך כי שלומיאן יתפוס חזקה ויעשה שימוש בשטח שאמור היה להירשם על שמו בחלק מחלקה 165, ולנהוג בחלק זה כמנהג בעלים". כאן המקום להעיר כי עד שנת 1992 הייתה חלקה 165 בבעלות מינהל מקרקעי ישראל ובשנה זו, ככל הנראה, הופקעה החלקה על ידי המשיבה. לפי עדותו של ינר בבית המשפט המחוזי, מאז שנת 1991, מוגדרת חלקה 165 כשטח ציבורי ירוק אשר אינו ניתן לבנייה. את המילה "מגיעים" שבה השתמש בתרשומת הפנימית לעניין ה-"880 מ"ר" שדרש המנוח, הסביר ינר בכך שהיה ברור לו, כפי שהיה ברור לדבריו "לכל הנוגעים בדבר במועצה", כי מכוח ההסכם עימו היה המנוח זכאי לכך שיוחכר על שמו שטח בגודל של 880 מ"ר. דהיינו, לפי עדותו, ינר סבר כי 880 מ"ר אלה "מגיעים" למנוח מכוח התחייבותה של המשיבה בהסכם משנת 1968. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 8. כפי שציינתי לעיל, בין הצדדים ישנה מחלוקת בעניין גודלו של "השטח הנוסף" הנזכר בהסכם. כפי שיובהר, נוכח מסקנתי בדבר סוגיית ההודאה בקיום זכות, אין לעניין הגודל חשיבות לצורך ההכרעה בערעור. דברים שיובאו בעניין זה נועדו לסייע בהבנת התמונה המלאה, בין היתר על רקע דברים שאמר בית המשפט המחוזי ביחס למהנדס ינר, שהעיד כזכור מטעם המערערת. בית המשפט המחוזי ציין כי ניכר שעל פני מסמכי המרצת הפתיחה – הן ההסכם מיום 10.10.1968 והן התרשומת הפנימית – בוצע תיקון בכתב יד לגבי גודל השטח. התיקון נגע לספרת המאות במספר "880", אשר ייצג את גודלו של השטח. בצילום ההסכם שאותו הגישה המערערת לבית המשפט נראה כי ספרת המאות "8" – תוקנה; כאשר במסמך המקורי שהוגש על ידי המשיבה (נ/2), נראה בבירור תיקון של הספרה הנ"ל מ-3 ל-8, וזאת בעט בצבע אחר וללא חתימות ליד התיקון. בית המשפט הוסיף כי תיקון ספרת המאות הנ"ל נראה בבירור גם על גבי מסמך התרשומת הפנימית. 9. בבית המשפט המחוזי, המשיבה טענה כי התובענה התיישנה ועל כן דינה להידחות. נטען כי מדובר בהתחייבות אשר ניתנה בהסכם מיום 10.10.1968 בעוד שהמרצת הפתיחה הוגשה לבית המשפט רק ביום 7.12.2003, דהיינו בחלוף למעלה מ-35 שנה. המערערת לעומת זאת, טענה כי הואיל ומדובר בהתחייבות להקנות זכות במקרקעין מוסדרים, הרי שבהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות הינה 25 שנה. בכך לא די כדי להדוף טענת התיישנות, מפני שחלפו 35 שנים למן חתימת ההסכם, אלא שהמערערת טענה כי מרוץ ההתיישנות נפסק והחל מחדש לאור קיומה של "הודאה בקיום זכות" מצד המשיבה. את ההודאה בזכות, כמובנה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, ייחסה המערערת למסמך התרשומת הפנימית, אותו ציטטתי לעיל. המערערת ביקשה למנות את תקופת ההתיישנות למן מועד ההודאה בזכות. במועד הגשת המרצת הפתיחה טרם חלפו 25 שנה מאז חודש נובמבר 1979, כך שלטענת המערערת התביעה לא התיישנה. לגוף התביעה, כאמור, המערערת ביקשה לאכוף את ההסכם משנת 1968, באופן שהמשיבה תפעל להעברת זכויות חכירה בשטח שבמחלוקת לידיה. 10. בית המשפט המחוזי קבע כי בחינת התרשומת הפנימית ביחד עם תצהירו של ינר מובילים למסקנה כי אין מדובר ב"הודאה בקיום זכות" אשר יש בה כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות, כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. בית המשפט קבע לעניין זה כי העובדה שינר ניסח את השאלה שהפנה למר פרח באופן פוזיטיבי – לאמור: "מה קורה עם 880 מ"ר המגיעים לשלומיאן" – אינה מלמדת על הכרה בזכות של המנוח. בכל מקרה, כך נקבע, אין המדובר בהודעה שנמסרה למנוח, אלא במזכר פנימי בין שני עובדי המשיבה ועל מנת שיהיה בהודעה כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות, עליה להיות מופנית כלפי מבקש הזכות – במקרה זה, המנוח. בית המשפט הוסיף וציין כי כלל לא נטען בפניו שהמנוח היה מודע לתוכנה של התרשומת הפנימית הנ"ל. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי עדותו של ינר ועמידתו על זכות המנוח לשטח בגודל 880 מ"ר הן תמוהות וכי ספק אם ינר ראה את הדברים באופן דומה גם כאשר כיהן כמהנדס המשיבה. בהקשר זה, בית המשפט הדגיש את התיקון שבוצע בספרת המאות 8 במספר "880 מ"ר", הן בהסכם והן בתרשומת הפנימית. בית המשפט תמה הכיצד ייתכן שינר, אשר לא היה נוכח במועד חתימת ההסכם, היה נחוש בדעתו כי המשיבה התחייבה להקצות למנוח שטח בגודל 880 מ"ר, בעוד שהשטח אשר הופקע מן המנוח הסתכם בכ-390 מ"ר בלבד (כך לפי נספח מש/1 לתצהיר של מר דניאל ארז, מהנדס המשיבה במועד המרצת הפתיחה (נ/1)) וחרף תיקון הספרה 8 על גבי המסמכים. עוד נקבע כי לאור העובדה שלמשיבה לא היו כלל זכויות בחלקה 165 (כיוון שבאותה העת הייתה החלקה מצויה בבעלות מינהל מקרקעי ישראל) – ממילא לא הייתה המשיבה יכולה ליתן "הודאה" לגבי אי אלו זכויות של המנוח בשטח זה, כמובנה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. 11. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי גם אם היה בתרשומת הפנימית משום הודאה בזכות, הרי שתקופת ההתיישנות איננה 25 שנה, כך שבכל מקרה הבקשה התיישנה. בית המשפט קבע כי ההסכם משנת 1968 אינו כולל התחייבות להקנות "זכות במקרקעין", אלא לכל היותר עסקינן בהתחייבות (שאין בה משום הקניית "זכות במקרקעין") להעמיד לרשות המנוח שטח ובהתחייבות לגרום לצד ג', מינהל מקרקעי ישראל, להקנות למנוח זכות במקרקעין. התחייבות שכזו, כך קבע בית המשפט, אינה נכללת בגדרי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, הדן בתקופת ההתיישנות במקרקעין (בית המשפט המחוזי הפנה אמנם לסעיף 25 לחוק ההתיישנות, אך ברור כי הכוונה הייתה לסעיף 5(2) הנ"ל). על כן קבע בית המשפט כי התובענה התיישנה ודינה להידחות. הטענות בערעור 12. בפנינו שבה המערערת על טענתה בבית המשפט המחוזי לפיה התביעה לא התיישנה כלל ועיקר וזאת מכוח צירופם של סעיף 5 (בעניין תקופת ההתיישנות) וסעיף 9 (בעניין קיומה של "הודאה בזכות") לחוק ההתיישנות. צירוף זה, כך לטענתה, מוביל למסקנה שמדובר בתביעה לגבי מקרקעין מוסדרים, אשר תקופת ההתיישנות לגביה עומדת על 25 שנים, כאשר המסמכים אשר יצאו תחת ידי המשיבה ובעיקר מסמך התרשומת הפנימית, מהווים "הודאה בזכות" ו"ביצוע מקצת הזכות". לטענתה, מרוץ ההתיישנות מסתיים רק לאחר מועד הגשת התובענה. לטענת המערערת, הדברים מקבלים משנה תוקף בהיות המשיבה רשות סטטוטורית החוסה תחת נורמות התנהגותיות של המשפט הציבורי ובכלל זה, חובתה לנהוג באזרח בהגינות ובתום לב. בנוסף, המערערת טוענת כי אין זה ראוי לאפשר למשיבה להיבנות מטענת התיישנות, לאחר שהיא עצמה הפרה התחייבות שנתנה למנוח ולאחר שניתן על ידה אישור לשימוש שעשה המנוח בשטח נשוא הערעור במשך השנים. 13. אשר לסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי לא מדובר בהתחייבות להקנות "זכות במקרקעין" ומכל מקום, כוונת המערערת הינה ל"זכות במקרקעין" כמשמעה בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, גם אם לא מדובר ב"זכות במקרקעין" לצורך חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. המערערת מלינה על קביעת בית המשפט לפיה מדובר "לכל היותר בהתחייבות להעמיד שטח (שאין בה משום הקניית זכות במקרקעין) ובהתחייבות לגרום לצד ג' להקנות זכות במקרקעין" וטוענת כי אפילו הייתה קביעה זו נכונה, עדיין לא היה בכך כדי להוציא את התביעה מגדרי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות. לטענת המערערת, עסקינן בזכות חוזית לקבלת זכות במקרקעין ועל פי האמור ב-ע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(3) 487 (2000), תביעה שכזו חוסה תחת כנפיו של סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות. 14. אשר לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, לטענת המערערת, התרשומת הפנימית מהווה הודאה מצד המשיבה בזכותו של המנוח בשטח נשוא הערעור, כך שמרוץ ההתיישנות החל מחדש בחודש נובמבר 1979 – מועד ההודאה. נטען כי בית המשפט המחוזי לא נימק את קביעתו לפיה מסמך התרשומת הפנימית אינו מהווה הודאה בזכות וכי בית המשפט שגה בקובעו כי ניסוח השאלה באופן פוזיטיבי ("המגיעים") על ידי ינר אינה מלמדת על הכרה בזכות מצד המשיבה. לטענת המערערת, התרשומת הפנימית עומדת במבחני הפסיקה לעניין הוכחת קיומה של "הודאה בקיום זכות", הן במישור הצורני והן במישור התוכני: מדובר במסמך שהוצא על ידי המשיבה; על גבי נייר רשמי שלה ובליווי תאריך; כאשר הנפשות הפועלות הן עובדיה הבכירים; כאשר ברור שעניינו של המסמך בשטח נשוא הערעור (קרי: בחלקה 165); וכאשר למר ינר ברור שמדובר במקרקעין ה"מגיעים" למנוח מכוח ההסכם משנת 1968. המערערת מוסיפה וטוענת כי תוכן תצהירו של ינר באשר לנסיבות עריכת התרשומת הפנימית לא נסתר וכי המשיבה כלל לא טרחה לחקור את ינר על תצהירו. בהעדר חקירה נגדית, כך נטען, היה מקום לקבל את דברי העד ינר כנכונים ולא היה מקום לתמיהות שהביע בית המשפט ביחס לדבריו. מה גם שינר הסביר בתצהירו את פשר גודלו של השטח אותו התחייבה המשיבה להעמיד לשימוש המנוח: השטח שהופקע מן המנוח עמד על ציר מרכזי של המושבה פרדס חנה, אנשי המשיבה ביקשו לקדם במהירות את סלילת הכביש ולכן, על פי תצהירו של ינר, "הוסכם מה שהוסכם". עוד טוענת המערערת כי שגה בית המשפט בקובעו שלא מדובר בהודאה בזכות מאחר שמדובר בתכתובת פנימית של המשיבה אשר המנוח לא היה בין נמעניה. לטענתה, קביעות אלה של בית המשפט המחוזי אינן עולות בקנה אחד עם ההלכה הנוהגת. המערערת מלינה על קביעת בית המשפט לפיה המנוח כלל לא היה מודע לתוכן התרשומת הפנימית (ולטענתה, מכל מקום, אין לייחס חשיבות לסוגיה זו). לבסוף, המערערת טוענת כי שגה בית המשפט בקובעו כי בהעדר זכויות בשטח נשוא הערעור (חלקה 165 – שהייתה כאמור בבעלות מינהל מקרקעי ישראל בשנת 1968), ממילא לא היה בכוחה של המשיבה ליתן "הודאה" לגבי שטח זה בשנת 1979. לטענת המערערת, הקביעה לפיה אין למשיבה זכויות בשטח נשוא הערעור אינה נתמכת בחומר הראיות; המשיבה לא נדרשה ולא הוכיחה מה היה טיב הזכויות בשטח עובר לחתימת ההסכם; על פי נסח רישום מלשכת רישום המקרקעין, חלקה 165 נרשמה בבעלותה של המשיבה "במרוצת השנים". 15. המערערת מוסיפה וטוענת כי התנהלות המשיבה מהווה מעשה שיש בו משום "ביצוע מקצת הזכות", שדינו כדין הודאה על פי הסיפא של סעיף 9 לחוק ההתיישנות. אציין כבר עתה כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אין התייחסות לשאלת ביצוע מקצת הזכות. לטענת המערערת, המשיבה אישרה למנוח לעשות שימוש בשטח נשוא הערעור, מבלי שנקטה בהליך כלשהו לפנותו ומבלי לערער על חזקתו בשטח. לטענתה, הדבר עלה מעדויותיהם של רפאל שלומיאן (בנו של המנוח) ושל ינר, כמו גם משני מכתבים שבהם הביעה המשיבה, אם במפורש ואם במשתמע, את הסכמתה לתפיסת החזקה בשטח נשוא הערעור על ידי המנוח. המערערת מפנה בהקשר זה למכתב של מהנדסת המשיבה אל יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה שומרון מיום 27.11.2001; ולמכתב של מהנדסת המשיבה אל רפאל שלומיאן מיום 31.12.2001. לנוחות הקורא, אביא את לשונם של מכתבים אלה. ראשית, המכתב מיום 27.11.2001: "הנדון: חלקה 165 בגוש 10103 שלומיאן יעקב 1. בעבר ניתן שימוש חורג לעסק זה או אחר במקרקעין שבנדון באישורה של המועצה. 2. סוג השימוש הקיים היום בחלקה מתאים לאזור התעסוקה של פרדס חנה ולא למרכז המושבה ולכן פנתה המועצה, מספר פעמים, למינהל מקרקעי ישראל בבקשה לקדם אישור לפינוי המפגע ולהקצות למר שלומיאן מקום חלופי. 3. האישורים לפינוי מפגעים בישוב מתעכבים וזאת לנוכח העדר הסכמה בין המועצה הנוכחית והמינהל לנושא פיתוח, על פי תכנית ש-בת-502 שמטרתה פינוי מפגעים בישוב. 4. לאור האמור לעיל, אני ממליצה להשהות את ההליכים המשפטיים, כדי למצות את הדיון מול המינהל בנושא פינוי המפגע והסדרתו למקום תואם יותר. בכבוד רב, אדר' נעה אוירבך אבן מהנדסת המועצה." המכתב מיום 31.12.2001: "הנדון: שימוש חורג בגוש 10103 חלקה 165 1. ראש המועצה, מר אורי מנג'ם, העביר המשך הטיפול בנושא השימוש שנעשה במקרקעין שבנדון להמשך טיפולי. 2. כפי שהובהר לך בפגישה שנערכה בינך ובין ראש המועצה והח"מ, הליכי אישור להקצאת קרקע חליפית לשימוש שנעשה בחלקה ע"י מנהל מקרקעי ישראל יקחו זמן ממושך ולפיכך, עליך להסדיר את השימוש הנעשה בחלקה מול הועדה. 3. בבירור שערכתי בועדה המקומית עולה, כי לא הוגשה על ידך בקשה לשימוש חורג. 4. לאור האמור. הנך מתבקש לפעול מיידית מול הועדה המקומית "שומרון" ולהגיש את הבקשה להיתר לשימוש חורג על פי הנחיותיהם וכל הוראות החוק החל. אשמח לעזרתך ככל שיידרש. בכבוד רב, אדר' נעה אוירבך-אבן, מהנדסת המועצה." 16. ממסמכים אלה, מבקשת המערערת ללמוד על הכרתה של המשיבה בכך שהשטח שאותו התחייבה להקצות למנוח מצוי בחלקה 165 ועל כך שהמשיבה ראתה עצמה מחויבת להקצות למנוח את השטח נשוא הערעור או שטח חלופי אחר, ככל שסוג השימוש הקיים בחלקה 165 כיום אינו תואם את השימוש של המנוח. לאור האמור, המערערת טוענת כי מרוץ ההתיישנות החל לכל המוקדם בחודש נובמבר 1979 – במועד התרשומת הפנימית, ולכל המאוחר בשלהי שנת 2001 – במועד "ההודאה המאוחרת ביותר" מטעם המשיבה. כך או כך, לטענת המערערת, מאחר שתקופת ההתיישנות הינה 25 שנים, במועד הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי (7.12.2003) טרם התיישנה התביעה. טענות המשיבה 17. המשיבה טוענת כי תביעתה של המערערת לבית המשפט המחוזי "מכסה טפח ומגלה הרבה יותר מטפחיים" וכי אין מנוס אלא לדחות את הערעור הן במישור המהותי והן במישור הדיוני. בפתח דבריה מעלה המשיבה מספר טענות מקדמיות וכלליות. המשיבה טוענת לזיוף המסמכים, לאי מהימנות העדים מטעם המערערת ואף לחוסר ניקיון כפיים של המנוח. טענה זו מבססת המשיבה על קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר התיקון שבוצע בהסכם ובתרשומת הפנימית – התיקון שבמסגרתו שונה המספר 380 מ"ר ל-880 מ"ר. המשיבה מפנה לחוות דעת של גרפולוגית מטעמה, בה צוין התיקון האמור. עוד טוענת המשיבה כי בית המשפט מצא את עדותו של ינר בלתי מהימנה. לטענת המשיבה, הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה האחת לפיה "בעל אינטרס ויכולת זייף את המסמכים, מן הסתם, לכל המוקדם לאחר כתיבת התכתובת הפנימית". עוד טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי השתית את מסקנתו בעניין התיישנות התביעה על קביעות עובדתיות וקביעות בעניין מהימנות העדים ובכגון דא, הכלל הוא שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב. בנוסף, נטען כי המנוח נהג בחוסר ניקיון כפיים ועל כן אין מקום להקנות לו סעד הצהרתי שמקורו בדיני היושר. לטענת המשיבה, במקרה דנן, דחיית טענת ההתיישנות הייתה מסבה לה נזק רב, בעיקר משום שחלוף הזמן פגם ביכולתה להביא ראיות מספקות לתמיכה בטענותיה. 18. אשר לסיווג התביעה, עניין המשליך על תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, המשיבה טוענת כי עיקרו של ההסכם נעוץ בהתחייבותה לפצות את המנוח בגין הריסת סככה אשר נבנתה ללא היתר בחלקה 164 (לצורך סלילת כביש) ולהעביר את הסככה לשטח שנמצא מאחורי בית המלאכה של המנוח. המשיבה חוזרת על טענתה כי מדובר בהתחייבות לגבי חלקה 164 ולא לגבי חלקה 165. על כל פנים, המשיבה מבקשת להבהיר את טיב התחייבותה בהסכם – לגישתה, מדובר בהתחייבות להעמיד לרשות המנוח 380 מ"ר (בחלקה 164) ולנסות לפעול מול מינהל מקרקעי ישראל לשם החכרת שטח זה למנוח, וזאת, על פי לשון ההסכם: "למטרת בצוע עבודות בלבד, והשטח יישאר פתוח כלפי השמים ולא יוקם עליו כל מבנה, אף לא ארעי (השטח נמצא מתחת לקו מתח חשמל)". לטענת המשיבה, העמדת שטח "למטרת בצוע עבודות בלבד" או התחייבות לפעול אצל צד ג', אינה מהווה "זכות במקרקעין", אלא התחייבות חוזית-אובליגטורית לתשלום תמורה ולסיוע מול צד שלישי. המשיבה מדגישה כי לא הייתה נתונה לה כל זכות במקרקעין הנ"ל ולשיטתה, מדובר בסך הכל בחיוב השתדלות לפעול בקרב מינהל מקרקעי ישראל. מאחר שעסקינן בתביעה שאינה במקרקעין, הרי שתקופת ההתיישנות הינה שבע שנים בלבד. לחלופין, לטענת המשיבה, אפילו היה מדובר ב"זכות במקרקעין", עדיין יש לומר כי התביעה התיישנה, כיוון שמאז חתימת ההסכם בשנת 1968 ועד להגשת התביעה – חלפו למעלה מ-25 שנים. 19. אשר לסוגיה של הודאה בזכות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, המשיבה סומכת ידיה על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מסמך התרשומת הפנימית אינו מהווה הודאה בזכות מבחינה צורנית או מהותית. המשיבה טוענת כי ממסמך זה לא ברור מי מנציגי המשיבה הודה בזכות כלשהי; כי לכל היותר מדובר בבדיקת טענות שהעלה המנוח כלפי המשיבה; כי מדובר בציטוט ממסמך משנת 1975 המהווה מעין "עדות שמועה", אך לא הודאה ברורה ומפורשת בזכות של המנוח (כוונת המשיבה הינה לכך שבתרשומת הפנימית משנת 1979 צוטטו דבריו של ראש המועצה דאז במכתבו לבא כוח המנוח בשנת 1975); וכי בכל מקרה, גם אם הייתה הודאה כלשהי מצד המשיבה (מה שאין כן לטענתה), מכיוון שמר פרח ציטט את דבריו של ראש המועצה משנת 1975, הרי שתחילתו של מרוץ ההתיישנות הינה בשנת 1975 ולכן התביעה התיישנה. בנוסף, המשיבה טוענת כי גם אם ניתן היה לגזור מן התרשומת הפנימית הודאה בזכות כלשהי של המנוח, הרי שנותן ההודאה כלל לא היה מוסמך ליתן אותה. ראשית, בשנת 1979 המשיבה בכלל לא הייתה בעלת הזכויות בחלקה 165. שנית, הודאה בקיום זכות חייבת להינתן על ידי מי שמוסמך לכך בדין. לטענת המשיבה, על פי חוק, להתחייבויות המועצה ניתן תוקף מחייב רק אם הן נחתמו בשם המועצה, על ידי ראש המועצה, הגזבר או המזכיר ובליווי חותמת המועצה. נטען כי החוק הציב דרישות צורניות קשיחות כדי להבטיח שימוש זהיר ומבוקר בכספי הציבור וכי מדובר בדרישה מהותית ולא רק צורנית. זאת ועוד, המשיבה טוענת כי מסמך פנימי אינו יכול להוות הודאה מחייבת וכי על פי דרישות ההלכה, כדי שיתקיימו דרישות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, נדרש שיהיה מדובר במסמך גלוי. לטענת המשיבה, קבלת מסמך פנימי כהודאה תקפה "תקפח קשות את המשיבה ודומותיה באשר מנסחי מכתבים אלו אינם טורחים לעגן את ההגנה המשפטית בכתיבת מסמכים מסוג זה, כך שלעולם לא תעמוד להם החריג בסעיף 9 המחריג את תחולתו מהודאות שהיו לצידן טיעון התיישנות". 20. אשר לטענות בדבר "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות": המשיבה טוענת כי המנוח פלש לחלקה 165 ועשה בה כבתוך שלו, תוך שינוי ייעוד עסקו מעסק לממכר אופניים, כפי שהיה בהסכם החכירה המקורי לגבי חלקה 164, למפעל לייצור אלומיניום, וזאת מבלי לשלם בעד שימוש זה. המשיבה דוחה את הטענה כי היא השלימה עם ישיבת המנוח בחלקה 165 ומבהירה כי היא לא הייתה בעלת הזכויות בקרקע באותה העת, אלא מינהל מקרקעי ישראל, וכי במהלך השנים נעשו מצידה מספר ניסיונות לפנות את עסקו של המנוח מן השטח נשוא הערעור. המשיבה מוסיפה וטוענת כי ההבטחה בהסכם משנת 1968 ניתנה למנוח בחוסר סמכות וללא הצדקה, מכיוון שההפקעה אינה עולה כדי 40% מתוך 1,347 מ"ר אשר היו בחכירת המנוח אז; ועוד טוענת היא כי ממילא לפי תוכנית המיתאר החלה כיום על חלקה 165, נקבעו לחלקה זו ייעוד ושימוש אחרים. תשובת המערערת 21. במענה לטענות המשיבה, מבקשת המערערת להדגיש כי בית המשפט המחוזי לא קבע בשום מקום כי מסמכי המרצת הפתיחה זויפו ולטענתה, העלאת טענת הזיוף מהווה חוסר תום לב וניסיון להשחיר את פניה. לטענת המערערת, היא הוכיחה בבית המשפט המחוזי כי אם אכן תוקן גודלו של השטח מ-380 מ"ר ל-880 מ"ר, הרי שהדבר נעשה על ידי המשיבה ובהסכמת הצדדים, במועד חתימת ההסכם. ממילא, כך טוענת המערערת, אין חשיבות לשאלת גודלו של השטח שעה שעסקינן בשאלה המקדמית של התיישנות התביעה. בנוסף, המערערת מבקשת לדחות את הטענה לפיה המשיבה התחייבה רק להשתדל ולסייע אצל צד ג'. מדובר לטענתה בהתחייבות חד משמעית ומפורשת, להעביר למנוח את הזכויות בשטח נשוא הערעור. ממילא המשיבה הפקיעה את חלקה 165 ונרשמה כבעליה בשנת 1991, כך שיש לדחות את טענת המשיבה כאילו המנוח פלש אל השטח נשוא הערעור אך המשיבה לא יכלה לעשות דבר בעניין. נטען כי המשיבה הייתה יכולה לפנות את המערערת מן השטח או למצער להתריע בפניה כי היא פלשה אליו שלא כדין. בנוסף, כאמור לעיל, המערערת רואה במכתבים שכתבה מהנדסת המשיבה בשנת 2001 (אותם ציטטתי לעיל) משום הכרה של המשיבה בזכותה לעשות שימוש בשטח נשוא הערעור. דיון והכרעה 22. כידוע, על פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. בענייננו, לידתה של עילת התובענה התרחשה ביום החתימה על ההסכם בין המנוח לבין המשיבה – ביום 10.10.1968. לכאורה, התביעה שהוגשה בשנת 2003 התיישנה לפי כל דרך חישוב בה ננקוט. ואולם, כאמור, המערערת טוענת כי מרוץ ההתיישנות החל מחדש במועד מאוחר יותר כך שתביעתה לא התיישנה. בקשתה של המערערת נסמכת למעשה על שני אדנים – האחד, קביעה כי עסקינן בתביעה לגבי מקרקעין מוסדרים, אשר תקופת ההתיישנות לגביה היא 25 שנה כאמור בסיפא לסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות; השני, הכרה במסמך התרשומת הפנימית משנת 1979 כ"הודאה בזכות" לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. דהיינו, כאקט אשר יש בו כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות ולהתחיל את מניין הימים מחדש. לחלופין, נטען כי יש לראות במכתבים משנת 2001, כמו גם בכך שהמשיבה אפשרה למנוח להיכנס לקרקע, משום ביצוע מקצת הזכות שדינו כדין הודאה בזכות. כפי שרמזתי בתחילת הדברים, לדעתי, אין לראות בתרשומת הפנימית משום הודאה בזכות הממלאת אחר דרישות החוק והפסיקה לצורך הפסקת מרוץ ההתיישנות. גם מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, שדינו כדין הודאה בזכות לפי סעיף 9 הנ"ל – לא היה לדידי. בנסיבות אלה, מתייתר הדיון בסוגיית טיבה של התביעה – האם תביעה במקרקעין מוסדרים היא אם לאו וגם אין צורך להכריע בכל טענות הצדדים. 23. סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע: הודאה בקיום זכות 9. הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות. ב-ע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול (לא פורסם, 1.4.1996) (להלן: פרשת הכפר הירוק), ביקשו המערערים לראות במזכרים פנימיים של מינהל מקרקעי ישראל ובהתכתבות של המינהל עם אחד המשיבים שם משום הודאה בזכות, לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות. השופט זמיר לא ראה צורך להכריע בשאלה האם מסמכים פנימיים עשויים להיחשב כהודאה בזכות המקיימת אחר דרישותיו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות. זאת מן הטעם שבנסיבות המקרה שעמד לפניו, גם אם מתעלמים מכך שמדובר במסמכים פנימיים, לא ניתן היה לראות במסמכים הנ"ל משום הודאה בזכות כנדרש בחוק. לגבי רוב המסמכים שנדונו שם, נקבע כי אין הם מהווים הודאת נתבע, משום שדובר במסמכים פנימיים של מינהל מקרקעי ישראל, שכלל לא היה נתבע בתיק. בעניין זה, נקבע כי אין ממש ב"הודאה" אלא אם היא הודאה מצד הנתבע עצמו. אשר לאחד המסמכים מטעם הכפר הירוק (שהיה הנתבע בבית המשפט המחוזי), בחן בית המשפט האם הוא מהווה הודאה מצד המשיב (הכפר הירוק) בקיום זכות של המערערים וזאת משתי בחינות – צורת המסמך ותוכן המסמך. וכך נקבע לעניין אותו מסמך: "מבחינת הצורה, זהו, על פניו, מסמך תמוה. הוא נכתב במכונת כתיבה, לא על נייר מכתבים מודפס, נושא כותרת "הכפר הירוק" ולצידה תאריך שלאחר הגשת התובענה נגד הכפר הירוק. הוא אינו אומר מי כתב אותו, למי הוא מופנה, לאיזה צורך הוא נכתב, ואף אין הוא חתום. האם מסמך כזה יכול להיחשב, מבחינת הצורה, הודאה המבטלת התיישנות? נראה כי הדבר תלוי בראיות חיצוניות לגבי מהותו של המסמך, הנסיבות בהן נכתב והצורך אותו הוא נועד לשרת. בפני בית המשפט לא היו ראיות כאלה. בהעדר ראיות, אין לבית המשפט אלא מה שעיניו רואות. כאמור, המסמך אינו כתוב על גבי נייר מכתבים רשמי של הכפר הירוק; אין הוא חתום; לא ידוע מי הכותב, מה היה תפקידו, אם בכלל היה לו תפקיד בכפר הירוק, ואם היתה לו סמכות למסור הודעה או הודאה מטעם הכפר הירוק; באילו נסיבות נערך המסמך וכלפי מי הופנה. על רקע כל אלה, מסמך זה, יהיה תוכנו אשר יהיה, אינו יכול להיחשב 'הודאה' המבטלת את ההתיישנות" [פסקה 8 לפסק הדין; ההדגשה הוספה – מ.נ.]. נקבע כי מדובר במסמך פנימי של המשיב שם (הכפר הירוק), לצורך דיונים פנימיים, וכי תוכנו של המסמך אינו נוגע לזכויות להן טענו המערערים שם. עוד נקבע בפרשת הכפר הירוק כי סעיף 9 לחוק ההתיישנות דורש שהודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע", דהיינו בקיום הזכות שאותה הוא תובע בבית המשפט. לשם כך, לכל הפחות "צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות". 24. אכן, הדרישה העיקרית שמציב סעיף 9 לחוק ההתיישנות לשם חידוש מרוץ ההתיישנות היא כי הודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע". השאלה האם מסמכים פנימיים עשויים לקיים אחר דרישות החוק והפסיקה לצורך קיומה של הודאה בזכות, הושארה כאמור בצריך עיון בפרשת הכפר הירוק. מבלי להכריע בדבר, אציין כי נוטה אני לדעה לפיה מסמך פנימי אשר לא הובא לידיעת התובע, אינו יכול להוות הודאה בזכות. מכל מקום, גם בענייננו אין הכרח להכריע בשאלה זו, וזאת מן הטעם שבנסיבות המקרה הנוכחי ניתן לקבוע כי התרשומת הפנימית אינה מהווה הודאה בזכות – לא מבחינת צורתה ולא מבחינת תוכנה. מבחינת צורתו, המסמך נכתב בכתב יד, על גבי נייר הנושא את הכותרת "פנימי" ואין הוא מנוסח באופן פורמאלי. כל שיש במסמך הוא אותה שאלה שהפנה "עמירם" [ינר – מ.נ.] אל מר פרח – "מה גמרת עם הבדיקה לגבי 880 מ"ר המגיעים לשלומיאן (דרך למרחב)", ובתחתית אותו עמוד, הוסיף מר פרח את תשובתו, אף היא בכתב יד. על פני המסמך כלל לא היה ברור מי הוא אותו "עמירם", מה תפקידו ומכוח מה הוא סבור שמדובר ב-"880 מ"ר המגיעים לשלומיאן". המסמך דומה יותר לפתק המועבר בין עובדים המבקשים לברר דבר מה ביניהם, מאשר למסמך המגלם הודאה בזכות כלשהי, כל שכן זכות חכירה במקרקעין כפי שנטען על ידי המערערת. גם מבחינת תוכנו של המסמך, אין הוא עונה לקריטריונים שקבע השופט זמיר בפרשת הכפר הירוק, שכן אין בו משום הודאה בעובדות המקימות למערערת את הזכות לה היא טוענת. מר פרח מצידו מצטט בתשובתו ממכתב קודם של ראש המועצה בעניין טענותיו של המנוח. זאת ותו לא (עוד לעניין אופן יישומו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות בהלכה הפסוקה, ראו: ע"א 2125/00INTERNAIONALE MUSIKVERLAGE HANS SIKORSKI נ' רשות השידור, פסקה ח' לפסק הדין (טרם פורסם, 10.11.2005); ע"א 2703/98 אברהם גינדי בע"מ (בפירוק) נ' שפיגלר, פ"ד נה(1) 369, 384-383 (1999); ע"א 5187/01 ברנע נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 545, 556, 564-563 (2002); רע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון, פסקאות 7-5 לפסק הדין (טרם פורסם, 16.8.2005); ע"א 2016/07 לוי נ' לוי (טרם פורסם, 9.11.2009)). 25. בנוסף, הצדק עם בית המשפט המחוזי אשר קבע כי בניסוח "הפוזיטיבי" שבו נקט ינר אין כדי להפוך את מסמך התרשומת הפנימית להודאה בזכות. גם אם ינר האמין שלמנוח "מגיעים", כלשונו, 880 מ"ר בחלקה כלשהי, וכזכור בית המשפט המחוזי סבר כי מדובר בעניין תמוה, נראה כי ינר לא התכוון "להודות" בזכות כלשהי של המנוח בשטח נשוא הערעור – אלא כוונתו הייתה לברר היכן עומד הטיפול בעניינו של המנוח. כפי שקבע השופט זמיר בפרשת הכפר הירוק, בבוא בית המשפט לבחון האם מדובר בהודאה אשר יש בה כדי להביא להפסקת מרוץ ההתיישנות, יש לבחון את הראיות החיצוניות לגבי מהותו של המסמך, הנסיבות שבהן הוא נכתב והצורך שאותו הוא נועד לשרת. כאשר קוראים את מסמך התרשומת הפנימית, על רקע ההתכתבויות המוקדמות בין בא כוח המנוח דאז לבין גורמים שונים בקרב המשיבה, נראה כי ינר לא בחן לעומק את שאלת זכאותו של המנוח (הגם שלפי תצהירו הוא עיין בתיק האישי של המנוח), אלא הוא ביקש לברר היכן עומד הטיפול בעניינו של המנוח נוכח פניותיו של המנוח אל המשיבה. כזכור, ינר כלל לא עבד במועצה בשלב חתימת ההסכם וגם על פי תצהירו, האמונה בדבר זכויותיו של המנוח בשטח נשוא הערעור באה לו, בעיקרו של דבר, בעקבות עיון בהסכם משנת 1968. 26. אניח עתה לרגע, בניגוד לדעה שהבעתי, כי מי משני המתכתבים במסגרת התרשומת הפנימית – ינר או פרח, הודו בקיומה של זכות כלשהי של המנוח במקרקעין נשוא הערעור. עוד אניח כי התרשומת הפנימית, אילו נעשתה למשל ביחסים שבין אנשים פרטיים, עשויה הייתה להוות "הודאה בקיום זכות", לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות. לטעמי, גם בהנחות אלה, אין להגיע למסקנה כי הוכח בענייננו דבר קיומה של "הודאה בזכות" המתחילה מחדש את מרוץ ההתיישנות. טעם הדבר נעוץ בטענה חלופית שהעלתה המשיבה – טענה שלדעתי יש מקום לקבלה – לפיה ינר (ובכלל זה פרח) כלל לא היה מוסמך לחייב את המשיבה בהתחייבות כלשהי – כל שכן, בהתחייבות להעניק למנוח זכויות חכירה בשטח השייך למשיבה או למינהל מקרקעי ישראל. כפי שצוטט בפרשת הכפר הירוק, אחת השאלות שיש לבחון בסוגיית "ההודאה בקיום זכות" הינה האם לנותן ההודאה הייתה בכלל סמכות למסור הודעה או הודאה בשם הנתבע. אכן, כטענת המערערת, גם ינר וגם פרח היו עובדים בכירים של המשיבה. ואולם, חיובה של המשיבה יכול להיעשות רק בדרך הקבועה בסעיף 193 לצו המועצות המקומיות (א), תש"א-1950: חתימה על מסמכים מסויימים 193. (א) חוזה, כתב התחייבות או תעודה אחרת מסוג שקבע השר ושיש בהם התחייבות כספית מטעם המועצה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה, בצד חותמת המועצה, ראש המועצה וכן גזברה; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את המועצה אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה, בצד חותמת המועצה, ראש המועצה וכן מזכירה, ובאין מזכיר - עובד אחר של המועצה, הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה. (ב) לגבי התחייבות כספית שהיא בתחומי הסכום שקבע השר, רשאי הגזבר, באישור המועצה, להסמיך עובד אחר של המועצה להשתמש בסמכויותיו לפי סעיף זה. קיימות הוראות חקיקה נוספות המסדירות את עניין הפרוצדורה הנדרשת לשם חיובה של רשות מקומית (ובכלל זה מועצה מקומית) בהתחייבויות כאלה ואחרות, ורובן ככולן מדברות על דרישה לקבלת אישור מן הגורמים ברשות המקומית המוסמכים לכך על פי חוק; זאת לצד דרישות נוספות אשר נועדו להבטיח שמירה על כספי ציבור. בענייננו, לא ינר ולא פרח היו מוסמכים לחייב את המשיבה באופן שהיה בו כדי להבטיח את זכותו של המנוח במקרקעין כלשהם. כשם שאין השניים מוסמכים להקנות זכויות במקרקעין למערערת או לאדם אחר, כך אין הם מוסמכים "להחיות" – בדרך של מתן הודאה בזכות – חיוב קודם שהתיישן או שעשוי להתיישן, כאשר מדובר בהתחייבות של הרשות המקומית. התחייבות כזו, אפילו ניתנה על ידם – בטלה היא (והשוו: סעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). אכן, לעיתים, ראינו מקום לרכך את תוצאות הבטלות של חוזה בלתי חוקי או חוזה בטל שכרתה רשות מקומית, באמצעות הוראה על השבה הדדית (ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים, פסקה 40 לפסק דיני (טרם פורסם, 22.1.2009) (להלן: עניין בית הרכב)). ואולם, ההליך שלפנינו איננו עוסק בתביעה כספית, אלא בתביעה להקצאת מקרקעין ונסיבות העניין שונות לחלוטין מן הנסיבות אשר תוארו בעניין בית הרכב. על כן, אפילו הייתה כאן – שלא כדעתי – הודאה בזכות, ממילא, מאחר שזו לא ניתנה על ידי הגורמים המוסמכים לכך, לא היה בה כדי לחייב את המשיבה. 27. כזכור, על פי טענתה החלופית של המערערת, מבקשת המערערת לראות בהתנהגות המשיבה משום "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות ודינו כדין הודאה". זאת, בשל הסכמתה של המשיבה לכך שהמנוח ישתמש בחלקה 165 בפועל ונוכח האמור בשני המכתבים מטעם מהנדסת המשיבה עליהם עמדתי לעיל (המכתב אל יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה שומרון, מיום 27.11.2001; והמכתב אל רפאל שלומיאן, מיום 31.12.2001). מטעם זה, כך טוענת המבקשת, ניתן למנות את תקופת ההתיישנות למן שלהי שנת 2001, מועד כתיבת המכתבים הללו. המשיבה דוחה את התיזה הנ"ל ומשיבה לה בשניים: ראשית, המשיבה טוענת כי היא כלל לא הייתה הבעלים של הקרקע משך מרבית השנים, אלא מינהל מקרקעי ישראל, ועל כן היא לא הייתה יכולה להסכים בשתיקה לשימוש שעשה המנוח בשטח נשוא הערעור. שנית, נטען כי המנוח פלש אל השטח הנ"ל, תוך שינוי ייעוד עסקו (ובהתאמה שינוי סוג השימוש בשטח) ומבלי לשלם בגין שימוש זה. המשיבה טוענת כי העסק שהוקם מהווה "מפגע" וכי אין ללמוד מן המכתבים שאליהם מפנה המערערת אלא על ניסיון לפנות את "המפגע" שהקים המנוח בשטח זה. כאמור, בית המשפט המחוזי לא דן בשאלת "ביצוע מקצת הזכות", ובכלל זה במשמעותם של המכתבים הנ"ל משנת 2001. ואולם, כפי שיפורט להלן, ניתן לדעתי להכריע בסוגיה זו על יסוד חומר הראיות הקיים בתיק. 28. אפתח בעניין המכתבים משנת 2001. לשונם של מכתבים אלה הובאה לעיל. לדעתי, לכל היותר ניתן לקרוא ממכתביה של מהנדסת המשיבה כי המשיבה הכירה בכך שבמשך תקופה מסוימת ניתן אישור לשימוש חורג של המנוח בשטח נשוא הערעור וכי המשיבה אף הכירה בכך ששטח זה מצוי בחלקה 165. ואולם, לא ניתן לקרוא ממכתבים אלה הסכמה לזכות המנוח לחכור את השטח האמור או למצער הודאה שבשתיקה בזכות שכזו. אם כבר, מכתבים אלה מהווים עדות לכך שהמשיבה אכן סברה כי עסקו של המנוח הוקם שלא כדין, וכי הוא אינו תואם את ייעוד הקרקע עליה הוא הוקם; ולכך שהמשיבה הפנתה את המנוח להסדרת העניין מול גורמים שונים במינהל מקרקעי ישראל או בועדה המקומית לתכנון ולבניה שומרון. סופו של דבר, הודאה ב"קיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות" של המנוח בשטח האמור (כלשון האמור בפרשת הכפר הירוק) – אין כאן. המכתב הראשון, מיום 27.11.2001, הופנה אל יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה שומרון ומהקשרו של המכתב, עולה כי המכתב עסק בהשהיית ההליכים המשפטיים שנקטה הועדה המקומית נגד סוג השימוש שעשה המנוח בשטח נשוא הערעור. גם המכתב השני, מיום 31.12.2001, אשר הופנה אל בנו של המנוח, עסק בצורך להגיש בקשה להיתר לשימוש חורג, שכן השימוש שנעשה בקרקע לא עלה בקנה אחד עם השימוש שנקבע לה על ידי רשויות התכנון והבנייה. לאור האמור, יש להגיע לכלל מסקנה כי מכתבים אלה אינם מלמדים על הכרת המשיבה בזכויות של המנוח בקרקע עצמה, כפי שטענה המערערת, שכן עניינם של המכתבים נעוץ בסוג השימוש שנעשה בקרקע ולא בטיב הזכויות לגביה. למעלה מכך, מקריאת המכתבים עולה כי גם לסוג השימוש שנעשה בקרקע התנגדה המשיבה וכי זו פעלה לתיקון המצב שנוצר עקב אי ההתאמה בין השימוש שנעשה בקרקע בפועל לבין השימוש שיועד לה. 29. לעניין ביצוע מקצת הזכות על ידי מתן הרשאה למנוח להשתמש בקרקע: כזכור, המערערת שבה וטענה בפנינו כי המשיבה אישרה למנוח לעשות שימוש בשטח נשוא הערעור, מבלי שנקטה בהליך כלשהו לפנותו ומבלי לערער על חזקתו בשטח. ואולם, לא עלה בידה של המערערת להראות כי המשיבה נתנה הרשאה מפורשת לכניסתו של המנוח לקרקע, אף שברור כי חלק מעובדי המשיבה (ובהם ינר ומהנדסת המשיבה אשר כתבה את המכתבים משנת 2001) ידעו בפועל על כניסת המנוח לשטח נשוא הערעור ולא נקטו צעד נגד הימצאותו שם, זאת גם לאחר שהקרקע הופקעה על ידי המשיבה. לדידי, כשם שאין במכתבים האמורים כדי להקנות למערערת זכויות בשטח נשוא הערעור, כך לא הוכח כי המשיבה אכן נתנה הרשאה מפורשת לישיבת המנוח בקרקע, ואף הסכמה שבשתיקה אין לייחס למשיבה בענייננו. דווקא האמור במכתבים משנת 2001 טופח על פני הטענה כי למנוח ניתנה הרשאה להחזיק בשטח נשוא הערעור דרך קבע והיא הנותנת כי גורמים בקרב המשיבה ביקשו לפעול להסדרת בעיות שנוצרו עקב ישיבת המנוח שם. שני המכתבים מדברים דווקא על מציאת פתרון קבע בקרקע אחרת, אך לבית המשפט לא הוצגה תביעה שכזו לקרקע חלופית. 30. בין כך ובין כך, לטעמי, כוחם של דברים שנאמרו לעניין חוזה בלתי חוקי שעשתה רשות ציבורית – חוזה שהוא חוזה בטל, יפה גם לעניין טענות המערערת בדבר "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות" שדינו כדין הודאה בזכות. העובדה שעובד זה או אחר "הסכים" (אם אכן כך היה) לפלישה של מאן דהוא לשטח – אינה יכולה לחייב את המשיבה ולהביא לשינוי דיני ההתיישנות. הוא הדין לגבי המכתבים שכתבה מהנדסת המשיבה בשנת 2001. מה שעובד, בכיר ככל שיהיה, אינו מוסמך לעשות במסגרת התחייבות להעביר מקרקעין לידי אחר, אין הוא מוסמך לעשות גם במסגרת הארכתה של תקופת ההתיישנות לגבי ההתחייבות להעביר את אותם מקרקעין. כאמור, חיוב המשיבה כלפי המנוח באופן שהיה בו כדי להקנות למנוח זכות שימוש בקרקע, כל שכן חזקה או זכות לחכור את הקרקע, היה מותנה בעמידה בפרוצדורת האישור שנקבעה לצורך כך בחוק. 31. כזכור, המערערת טוענת להתנהגות חסרת תום לב מצד המשיבה – התנהגות שיש בה כדי להפר את חובת האמון הציבורי החלה על המשיבה בתור רשות ציבורית, בעיקר בשל התנערות ממחויבויות שנטלה על עצמה בהסכם משנת 1968. כפי שציינתי בתחילת הדברים, קשה לומר כי התמונה העובדתית בעניין ההסכם ובעניין ההתרחשויות המאוחרות לו – מלאה וברורה. המנוח נפטר בשנת 1983; ניסיונות לברר דברים עם ראש המועצה דאז, מר סלע, נתקלו בטענה שאין הוא זוכר דבר (כך על פי עדותו של מהנדס המועצה במועד בירור המרצת הפתיחה, מר דניאל ארז). גם אין זה ברור מה היו, אם בכלל, המגעים בין הרשות לבין מינהל מקרקעי ישראל לשם פתרון בעיית "הגובלים". כאמור, ניסינו להביא את הצדדים להתדיינות לסיום המחלוקת בדרכי פשרה, אלא שהדבר לא עלה יפה ובאין הסכמה בין הצדדים, עלינו לפעול לפי הדין. את חוסר הנוחות הכרוכה בדחיית תובענה מחמת התיישנותה, יכול בעל דין התובע סעד פלוני לפתור, בכך שיעמוד על זכותו לסעד מבעוד מועד ולא יאפשר לעילת התביעה להתיישן. על בית המשפט לשקול את התכלית המונחת בבסיס מוסד ההתיישנות; את אינטרס הנתבע ויכולתו להתגונן בראיות מפני תביעה שהוגשה לאחר זמן רב; ואת אינטרס הציבור כי פעולות הערכאה השיפוטית יתרכזו בהווה ולא בעניינים שזמנם עבר (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 444 (2003); ע"א 9292/07 חברת שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון נ' וועדה מקומית לתכנון ובנייה "שמעונים", פסקה 6 לפסק הדין (טרם פורסם, 6.1.2010); ע"א אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פסקאות 16-11 לפסק הדין (טרם פורסם, 22.6.2008)). בנסיבות העניין שלפנינו, ככל שהמערערת או מי מטעמו של המנוח סברו כי קיימת לתביעתם זו עילה שבדין, היה עליהם להגיש את התביעה מבעוד מועד. עתה, אין מנוס אלא לאשר את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה עילת התובענה התיישנה. 32. גם זאת יש להדגיש: ציטטתי לעיל את הסעיפים העיקריים מתוך ההסכם משנת 1968. קריאת ההסכם מגלה כי השטח הנוסף שאמור היה להיות מועמד לרשותו של המנוח, הוא לפי לשון ההסכם שטח שנועד "למטרת בצוע עבודות בלבד, והשטח יישאר פתוח כלפי השמים ולא יוקם עליו כל מבנה, אף לא ארעי (השטח נמצא מתחת לקו מתח חשמל)". לפיכך, אפילו הייתה המערערת זוכה בתביעתה, היא לא הייתה יכולה לעשות שימוש בשטח האמור אלא בהתאם לתנאי ההסכם. בפועל, כך עלה מעדותו של רפאל שלומיאן, המנוח (או רפאל עצמו) בנה בשטח זה "סככה העשויה מפחים וברזל", ובעדותו הסכים רפאל כי בנייה זו לא הייתה לפי ההסכם משנת 1968 (עמ' 18 לפרוטוקול הדיון). 33. ועם כל זאת, בני משפחתו של המנוח יושבים בקרקע ועושים בה שימוש משך שנים רבות. הם טוענים כי הם זכאים לכך על פי ההסכם עם המשיבה. בישיבות הראשונות של קדם המשפט בבית המשפט המחוזי הייתה נכונות לבחון מתווה של העמדת שטח חלופי במקום השטח נשוא ההסכם לרשות המנוח (או יורשיו). אחר כך, התחלפו עורכי הדין מטעם המשיבה ודבר לא נעשה. אף שבשל התיישנות לא נוכל לכפות זאת על המשיבה, עדיין לא מאוחר מדי לכך שהמשיבה תמצא את הדרך לפצות את המערערת, אם לא בשטח נשוא הערעור – אולי במקום אחר. עם דחיית הערעור מחמת התיישנות, אין עוד צורך לדון בשאלות האחרות השנויות במחלוקת, כגון: גודל השטח שאותו התחייבה המשיבה להעביר אל המנוח; מיקומו של השטח במפה; האם מדובר בתביעה לגבי מקרקעין מוסדרים לצורך חוק ההתיישנות; ועוד. סוף דבר 34. אם תישמע דעתי, יידחה הערעור בלא צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה לפסק-דינה של חברתי השופטת מ' נאור. עם זאת אבקש להשאיר בצריך עיון את הסוגיה שהעלתה חברתי בסעיף 26 לפסק-דינה, הנוגעת לתחולת הוראת סעיף 193 לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950 על "הודאה בקיום זכות" הנזכרת בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. כשלעצמי יש לי ספק בדבר, אך הואיל וההכרעה בסוגיה זו אינה צריכה לענייננו ניתן להותירה לעת מצוא. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ט' בניסן, תש"ע (24.3.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06085420_C09.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il