הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה נ. משה קוטלר

פסק-דין בתיק עע"ם 8541/06 בבית המשפט העליון עע"ם 8541/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ד' חשין המערערות: 1. הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה 2. עיריית חדרה נ ג ד המשיבים: 1. משה קוטלר 2. עו"ד ישראל קוטלר ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה מיום 13.9.06 בעת"מ 3198/06 שניתן על ידי כבוד השופט י' דר תאריך הישיבה: כ"ד באדר תשס"ז (14.3.07) בשם המערערות: עו"ד י' חן בשם המשיבים: עו"ד ד' קוטלר; עו"ד א' קוטלר פסק-דין השופט ד' חשין: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כבוד סגן הנשיא י' דר) מיום 13.9.06 בעת"מ 3198/06, שהורה על ביטול ההפקעה של שטח השייך למשיבים ועל ביטול הערת האזהרה שנרשמה בעקבות הפקעה. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה ועירית חדרה (להלן – המערערות) מבקשות לבטל את פסק הדין. המשיבים הם בעלים של חלקה 193 בגוש 10037, ששטחה 2,301 מ"ר. 800 מ"ר מתוכם (להלן – השטח) ומבנה למגורים מסוף המאה ה-19, המצוי בחלקו הצפוני של השטח (להלן – בית קוטלר), הם נושא הערעור שלפנינו. ביום 29.10.92 אישרה הוועדה המחוזית "תכנית שינוי מפורטת מס' חד/883 – שימור בית פיינברג ובית קוטלר" (להלן – התכנית החדשה או התכנית). התכנית פורסמה למתן תוקף ביום 14.10.93. מטרות התכנית הן: שימור "בית פיינברג" ו"בית קוטלר"; קביעת שטח לבנייני ציבור; איחוד וחלוקה; קביעת איזור מגורים ג'; הריסת חלק ממבנה; וביטול דרך (סעיף 12 לתכנית). התכנית כוללת הוראות מיוחדות לשימור בית פיינברג ובית קוטלר (שם, בסעיף 16). משך הזמן לביצועה של התכנית נקבע ל- 10 שנים מיום אישורה כחוק; להפקעה הוקצבו 3 שנים ו"לגמר ביצוע השימור בבית קוטלר" - 5 שנים מיום אישור התכנית (שם, בסעיף 27). במסגרת התכנית, שטח של כ-800 מ"ר שיועד לבנייני ציבור בתכנית קודמת, חד/781 (שפורסמה למתן תוקף ביום 11.5.87), הועתק מצידה המערבי של חלקה 193, שגבל בחלקה 192 (אף היא בבעלות המשיבים), לצידה המזרחי (הגובל ברחוב הגיבורים). כתוצאה מכך נוצר רצף בין שתי החלקות, שאוחדו (בעקבות קבלת התנגדותם של המשיבים), ובית קוטלר, שיועד בתכנית החדשה לשימור, נכלל עתה בשטח שיועד לבנייני ציבור (ראו החלטת הוועדה המחוזית מיום 2.11.92 ותשריט התכנית). הוועדה המחוזית לא קיבלה את התנגדות המשיבים, בגדרה ביקשו תוספת אחוזי בנייה, הגדלת מספר הקומות והגבהת קומת העמודים בחלקות המיועדות למגורים. זאת, לאור המהלכים והחלטות דלעיל, שלדעת הוועדה, כבר שיפרו את מצבם של המשיבים. ביולי 1993 הוחלט בעיריה כי לאחר שבית קוטלר יופקע, הוא יושכר לחברה להגנת הטבע, שהתחייבה לשפצו על פי תכנית שימור. ביום 3.4.00 פירסמה הוועדה המקומית הודעה על הכוונה להפקיע את המקרקעין ועל הכוונה לתפוס בהם חזקה, לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן – פקודת הקרקעות), ולפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. ביום 13.4.00 נרשמה הערה אזהרה על ההפקעה. המשיבים התנגדו להפקעה, וממילא גם למסירת החזקה (ראו מכתביהם מיום 30.5.00 ומיום 10.12.00, ומכתב העיריה מיום 30.7.00). בנובמבר 2000 החליטה מועצת העיריה להקצות לעמותות "אנוש" (העוסקת בקידום נפגעי נפש בקהילה) ולעמותת "ניצן" (העוסקת בקידום לקויי למידה בקהילה) שטח של 500 מ"ר בחצר בית קוטלר (השטח של 800מ"ר). ביום 2.9.04 שלחה העיריה למשיבים "התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים" וביקשה תגובתם להודעה שפורסמה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות. המשיבים חזרו על התנגדותם למסירת החזקה בשטח. ביום 23.4.06 הודיעה הוועדה המקומית למשיבים על כוונתה לפרסם הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות, להקנייה ולרישום המקרקעין על שמה. בעקבות זאת, עתרו המשיבים ביום 25.5.06 לבית המשפט קמא. בית המשפט הורה למערערות, בצו ביניים, להימנע מפעולה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות. ביום 2.7.06 הגישו המערערות בקשה למתן צו למסירת המקרקעין לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות. פסק דינו של בית משפט קמא 2. בית המשפט קבע, כי התכנית היא תכנית שימור לבית קוטלר (ולבית פיינגולד), ואינה תכנית "רגילה" שבעקבותיה תוכן בעתיד תכנית שימור, וכן כי עיקר התכנית הוא בשימור המבנים. על רקע קביעה זו, קבע כי מהראיות עולה הזנחה ממושכת מצד העיריה, באומרו, כי "נראה שמדי כמה שנים פנה מישהו ועורר את זכרונה של העיריה בעניין, היא הגיבה, אבל לא עשתה דבר לקידום המטרה" (פיסקה 6.5) ובהוסיפו, כי "אפילו עתה, כאשר 'נזכרה' העיריה לנקוט הליך לפי סעיף 8, עשתה זאת רק לאחר שהוגשה העתירה" (שם). בית המשפט קבע עוד, כי "העיריה גם לא נתנה הסבר משכנע לעכוב הממושך בביצוע התוכנית" (שם). כן קבע כי חלוף הזמן לא רק שגרם נזק למשיבים, באשר מחד הוקפאה יכולת השימוש שלהם ברכושם, ומאידך היה עליהם להמשיך ולשאת באחריות למבנה, אלא שהמבנה עצמו, שהיה העילה לייזום התכנית, הלך ונהרס בעוד העיריה אינה עושה דבר. במצב דברים זה, שבו המערערות לא עשו דבר במשך השנים, מעבר לרצונן לשמור על הנכס, פסק בית המשפט, כי אין עוד הצדקה להותיר את ההפקעה בעינה, ומשכך הורה על ביטול ההפקעה הנוגעת לשטח עליו ניצב בית קוטלר (השטח של 800 מ"ר), ועל ביטול הערת האזהרה. טענות הצדדים 3. המערערות טוענות כי בית משפט קמא שגה בקבעו כי התכנית כוונה רק לשימור בית קוטלר (ובית פיינגולד) ולא גם לייעוד השטח לצורכי ציבור. כך עולה, לדבריהן, ממטרות התכנית; מהמצב התכנוני ערב אישורה – ייעוד למבנים לצורכי ציבור בחלקת המשיבים; ומהעובדה שבית קוטלר תופס רק עשירית מהשטח, שמרביתו מיועדת לפעילות העמותות "ניצן" ו"אנוש". עוד טוענות הן, כי בית המשפט שגה בקבעו כי העיריה לא עשתה דבר למימוש השימור וגם לא נתנה הסבר משכנע לכך. לטענתן, התקציב לביצוע השימור היה קיים וזמין - הוסכם עם החברה להגנת הטבע שתישא בעלויות השימור - והסיבה היחידה לאי ביצועו נעוצה היתה במחלוקת בין המשיבים לוועדה המקומית סביב קביעתה של האחרונה שאין מגיע להם פיצויים בגין ההפקעה. לדבריהן, במשך למעלה משש שנים ניסו להגיע עם המשיבים להסכמה בעניין הפיצויים (עד שנקטו בהליכי ההפקעה ללא הסכמה), ובמשך כשש שנים נוספות ניסו להגיע עימם להסכמה בדבר מסירת החזקה (עד שנאלצו להגיש תובענה בעניין). כן טוענות הן, כי בית המשפט שגה בקבעו כי ההפקעה גרמה נזק למשיבים בכך שנשללה מהם האפשרות לעשות שימוש במבנה. לטענתן, עד לפני מספר חודשים היה המבנה בבעלות המשיבים ובהחזקתם, כך שיכולים היו לעשות בו כל שימוש המותר על פי דין. לבסוף, טוענות הן, כי בית המשפט טעה בבטלו את ההפקעה. כך, משום שהעיכוב במימוש מטרת ההפקעה לא חרג מגדר הסביר, וכך משום הנזק הגדול שייגרם לציבור: השטח נבחר לאכלס מרכז של החברה להגנת הטבע ושל העמותות בשל מיקומו המרכזי ובשל חשיבותו ההיסטורית של המבנה; ואם יידחה הערעור תיאלץ העיריה לחפש מקרקעין חלופיים במרכז העיר, שלא קל למצאם ומחירם גבוה יחסית. המשיבים, מטבע הדברים, תומכים בפסק דינו של בית משפט קמא. לטענתם, המטרה ששימשה בבסיס הפקעת המקרקעין שלהם – שימורו של בית קוטלר – בטלה עקב מחדלן של המערערות, שלא עשו דבר לשימורו של בית קוטלר, או למצער לשמירתו במצבו הקיים. בכך גרמו להתדרדרותו למצב בלתי הפיך, שאיננו מאפשר עוד שימור, ומשבטלה מטרת ההפקעה, בטלה ההפקעה. עוד טוענים הם, כי נכון היה לבטל את ההפקעה, משום שהמטרה שלשמה הופקעו המקרקעין נזנחה על ידי המערערות: העיריה לא תיקצבה במהלך השנים כל סכום לשימורו של בית קוטלר, והסבירות שתוכל להקצות את הכספים הרבים הכרוכים בשימור או בהפקעה אפסית היא, לנוכח הגירעון הגדול שהיא מצויה בו (כ- 200 מיליון ₪, לטענתם); חלפו למעלה מתשע שנים מהמועד שנקבע לסיום השימור, ולמעלה מארבע עשרה שנים מאז אישור התכנית, תקופה שבמהלכה לא נעשה כל שימוש או פעולה במקרקעין, ובפרט לא פעולה הקשורה בשימור. המשיבים טוענים כי במשך כל השנים לא נוהל עימם משא ומתן. בתגובה לטענת המשיבים, שלא ניתן שוב לשמר את בית קוטלר, טוענות המערערות, כי המשיבים מנסים למעשה להיאחז בחוות הדעת שבית משפט קמא לא התיר את הגשתה. על כן, ומשעה שהמשיבים לא הגישו בקשה לצירוף ראיה בערעור, ולא ניתנה להן (למערערות) הזדמנות להתמודד עם הטענה, יש להתעלם ממנה. דיון 4. מקובלת עלי טענת המערערות כי התכנית המפקיעה לא נועדה אך לצורכי שימורו של בית קוטלר. כותרת התכנית איננה קובעת את מטרותיה. אלה נקבעות בגוף התכנית, וכאמור לעיל, שימור בית קוטלר היה רק אחת מהן. בנוסח ההודעה על פרסום התכנית למתן תוקף נאמר אמנם כי "עיקרי הוראות התכנית" הם שימור שני הבניינים והפקעת המגרשים עליהם הם בנויים, אלא שנוסח ההודעה איננו קובע אף הוא את מטרות התכנית. בנוסף, כפי שראינו לעיל, השטח של 800 מ"ר, שיועד לבנייני ציבור, הועתק בתכנית החדשה מצידה המערבי של חלקה 193, לצידה המזרחי של החלקה, באופן שבית קוטלר, ששימורו נקבע בתכנית, נכלל עתה בתוך השטח שיועד לבניני ציבור. וכך, ההפקעה שנועדה לאפשר מימוש ייעודו של השטח לבנייני ציבור, משרתת גם את המטרה של שימור בית קוטלר והפיכתו לבניין ציבורי, אך לא רק אותה. ההוראות לעניין שימורו של בית קוטלר קובעות כי החצר המקיפה את הבית תהיה חלק בלתי נפרד מהתכנית לשימורו (סעיף 16.ו). ברם, לא נאמר בתכנית כי כל השטח יוקצה לבית קוטלר, וכפי שראינו, חלקו הגדול של השטח - 500 מ"ר – הוקצה לשתי העמותות. ומכאן לשאלה של זניחת המטרה. 5. בביצוע הליכי הפקעה, כמו גם בביצוע מטרת ההפקעה, חייבת הרשות לפעול בשקידה ראויה ובמהירות סבירה (ראו פסק דינו של הנשיא ברק בעע"מ 10398/02 וייס נ' הועדה המקומית, ניתן ביום 25.5.05, פיסקה 8). ביסודה של חובה זו אינטרס ציבורי כפול: סיפוק מהיר של הצורך הציבורי שלמענו נקבעה ההפקעה (או הופקעו המקרקעין) ולא פחות חשוב מכך – שמירה על אמון הציבור ברשות (ראו פסק דינו של השופט ג'ובראן בעע"מ 319/05 בונשטיין נ' המועצה המקומית, ניתן ביום 1.2.07, פיסקה 12). ההכרעה אם הרשות זנחה את תכניתה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ראו פסק דינה של השופטת חיות בבג"צ 10784/02 קרן קיימת לישראל נ' אתרים, פ"ד נח(3) 757, 764). גם אם ייקבע כי הרשות זנחה את תכניתה, יש לבחון אלה מול אלה את הנזק שייגרם לאינטרס הציבורי אם תבוטל ההפקעה ואת הנזק שנגרם לפרט עקב השיהוי, כדי להכריע בשאלת ביטול ההפקעה (ראו פסק דינו של השופט זמיר בבג"צ 1135/93 טריידט נ' הוועדה המקומית, פ"ד מח(2) 622, 631). 6. במקרה שבפנינו, אין מחלוקת כי המטרה של שימור בית קוטלר לא מומשה. יתירה מכך, מלבד החלטה להקצות את השטח (שבחלקה 193) המיועד להפקעה לשלושה גורמים - את בית קוטלר לחברה להגנת הטבע, שתבצע את שימורו ותשתמש בו כבסיס לחוגי הסיור שלה, ואת רובו של השטח (500 מ"ר) למרכזי פעילות של שתי העמותות "ניצן" ו"אנוש" - לא נעשה דבר למימוש ההחלטות. כלומר, לא מומשו היעדים שלשמם נקבעה הפקעת השטח של 800 מ"ר, וזאת עד היום. 7. מועדים שנקבעו בתכנית הם, על פי סעיף 84 לחוק התכנון והבניה, מועדים משוערים בלבד (ראו פסק דינו של השופט מצא בבג"צ 1636/92 העמותה לשמירת איכות נ' הוועדה המחוזית, פ"ד מז(5), 573, 580). התכנית כולה, ושימור בית קוטלר בכללה, איננה מסוג התכניות רחבות ההיקף שנדרש לביצוען זמן רב ומעבר לזמן המשוער שנקבע בהן. חרף זאת, לא די בכך במקרה זה כדי להוביל למסקנה בדבר זניחתה של התכנית, כפי שיבואר להלן. 8. מימוש המטרות הציבוריות שבתכנית היה בלתי אפשרי במקרה דנן, משעה שהשטח לא נמסר למערערות. כעולה מן החומר, החזקה בשטח לא עברה לידי המערערות, לא רק משום שלא פעלו בשקידה יתירה אלא גם משום התנגדותם של המשיבים למסרה, וזאת, כנראה בשל מחלוקת בעניין הפיצויים, כאשר העיריה מצידה נמנעת מלפעול בנחרצות, כפי שניתן היה לצפות ממנה בנסיבות אלה. העיריה הסבירה זאת ברצונה להגיע להסכמה עם המשיבים, צאצאים למייסדי העיר חדרה, וגם בחוסר יעילותה. 9. העיריה החלה בצעדים לקראת מימוש התכנית בסמוך למועד אישורה, בקבלה בשנת 93' החלטה למסור את בית קוטלר, לאחר הפקעתו, לחברה להגנת הטבע, שהתחייבה לשפצו על פי תכנית שימור. כלומר, מימון לביצוע תכנית השימור היה מן ההתחלה. נשאלת אפוא השאלה, מדוע לא מימשו המערערות את התכנית, ומדוע המתינו כ-7 שנים עד שפירסמה הודעת הפקעה ולאחר מכן עוד כ-6 שנים עד שביקשו מבית המשפט לקבל את החזקה. ממכתב היועצת המשפטית לעיריה מינואר 97' לראש העיר (ולאחרים), עולה כי היתה מחלוקת בין המערערות לבין המשיבים "בנושא הפיצויים שיכולים לנבוע מההפקעה" (מוצג ה של המערערות). הכתוב מעלה כי המערערות העדיפו באותו שלב שלא להגיע לעימות משפטי עם המשיבים. וכך, היועצת המשפטית מעלה שתי אלטרנטיבות לפעולה. הראשונה, המועדפת, מבקשת לממש את התכנית שלא באמצעות הפקעה, בהיעדר הסכמה על הפיצויים. לפי חלופה זו יימסר בית קוטלר לשימושה של החברה להגנת הטבע, שתשפצו, לתקופה שתוסכם על כל הגורמים, וזאת במסגרת הסכמה בין המשיבים לבין החברה להגנת הטבע. אם לא תושג הסכמה כזו, על פי החלופה השניה, יש לקבל החלטה בדבר קידום הליכי הפקעה, צעד שיאפשר את שיפוץ המבנה, אך גם "יחשוף את העיריה להתדיינות עם בעלי הקרקע בקשר לפיצויי ההפקעה" (שם, בסע' 6). רק כעבור 3 שנים, בשנת 2000, ולאחר שהיתה בפני הוועדה המקומית חוות דעת שקבעה כי אין עליה לשלם פיצויים בגין ההפקעה (מוצג ח של המערערות), פירסמה הוועדה המקומית את ההודעה על הכוונה להפקיע את השטח ולתפוש בו חזקה. המשיבים התנגדו להפקעה, בטענם, בין היתר, כי הוועדה השתהתה השתהות בלתי סבירה במימוש התכנית וזנחה אותה. עם זאת, הביעו המשיבים נכונותם להיפגש עם הוועדה כדי לשכנעה בנכונות התנגדותם וכדי "לחפש פתרון סביר ונאות שימנע מעשי קיפוח וימנע פגיעה בזכויות החוקיות של הבעלים" (מכתבם מיום 30.5.00, מוצג ד של המשיבים, בסעיף 4; וראו גם מכתבם מיום 10.12.00, שם, מוצג ו). על אף שבאותה שנה שבה החברה להגנת הטבע והתחייבה לשאת במימון שיפוצו של בית קוטלר, אם יופקע ויימסר לרשותה, ועל אף שהעיריה היקצתה באותה שנה את השטח לשתי העמותות, נמנעה העיריה מלנקוט בצעדים המתחייבים מהתנגדות המשיבים למסור את החזקה. יצויין, כי באותה שנה פנתה העיריה למשיבים בדרישה לאטום את המבנה ולחזקו, לאחר שנמצא "פרוץ, נטוש ורעוע", ועלול להוות סכנה. אם לא יבצעו את העבודה, הודיעה להם העיריה, תבצעה היא ותחייב את המשיבים בהוצאות (מוצג ז של המשיבים). אלא, שחלפו עוד 4 שנים (על פי החומר שבפנינו) עד שהעיריה שבה ופנתה למשיבים והודיעה להם כי אם יתמידו בהתנגדותם למסור את החזקה, תנקוט נגדם בהליכים משפטיים (מכתבה מיום 2.9.04, מוצג י של המערערות). המשיבים, שדחו את הדרישה, הודיעו לעיריה כי כל ניסיון מצידה לתפוס חזקה במקרקעין תהווה פגיעה בזכויותיהם ודרשו ממנה להימנע מכל כניסה למקרקעין, בהדגישם כי כניסה כזו תיחשב כפלישה שלא כדין (מכתבם מיום 20.10.04, מוצג ט1 של המשיבים). גם הפעם נדרשה עוד כשנה וחצי, עד שהוועדה המקומית הודיעה למשיבים על כוונתה לפרסם הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות (מכתבה מיום 23.4.06; שם, מוצג י). בעקבות הודעה זו עתרו המשיבים לבית המשפט. רק לאחר הגשת העתירה, ומשבית המשפט הורה לה שלא לפעול לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות, פתחה העיריה בהליכים לקבלת החזקה על פי סעיף 8 לפקודה. 10. העיריה לא התנהלה אם כן, לשון המעטה, בשקידה ראויה ובמהירות סבירה, כאשר השתהתה במשך כ- 7 שנים בפרסום ההודעות על הכוונה להפקיע את השטח ולתפוש את החזקה בו, וכאשר בהמשך השתהתה כ- 6 שנים נוספות עד שעשתה לקבלת החזקה בשטח. אלא, שכעולה מן החומר, השתהות העיריה היתה נעוצה גם ברצונה להגיע להסכמה עם המשיבים, למצער בחלק מן הזמן. בדיון בפנינו, לשאלתנו, מדוע לא ביקשו המערערות צו למסירת החזקה לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות, השיב לנו בא כוחן: "התשובה היחידה היא שניסו להגיע עם המשיבים להסכמות בדרכי נועם, אני יכול לשער שהיות שמדובר בבנים של בנים של מייסדים חשבו בעיריה שצריך לתת להם את הכבוד הראוי, מדובר באחד המייסדים מהמאה ה-19". המשיבים טענו מנגד, כי "מעולם לא נוהלה אתנו שיחה אחת. זו טענה שנשמעת מאוד יפה [כש]כתובה על הנייר, הנייר סופג הכל. התנגדנו לתוכנית לפני שאושרה על ידי הוועדה בשנת 92'. מעבר לכך, לא פנו אלינו, לא ניסו להגיע איתנו למו"מ". אלא, שטענתם זו נטענה לראשונה רק בדיון בפנינו. זאת, למרות שמכתבה של היועצת המשפטית לעיריה משנת 97' צורף כבר לכתב תשובתה של העיריה בעתירה, והטענה בדבר רצון המערערות להגיע עם המשיבים להסכמה נטענה בכתב התשובה ובדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא, וכך גם בהודעת הערעור ובסיכומי המערערות. משכך, אין בידי לקבל את טענת המשיבים. העולה מן האמור, כי ההשתהות בביצוע התכנית נבעה, לא רק מחוסר יעילות, כפי שהודו המערערות עצמן, ומאי שקידה ראויה, על דרך ההמעטה, אלא גם מרצון המערערות, למיצער בחלק לא מבוטל מן הזמן, לפעול בדרך של הסכמה. מכל מקום, אין לפנינו חוסר מעש רצוף של 14 שנים, אלא עשייה קטועה בפרקי זמן ארוכים של חוסר מעש, שאיננה מלמדת - ככל שהיא אכן לקויה, פגומה וראויה לביקורת - על זניחת המטרה. אמנם "פרצי עשייה", כביטויו של בית משפט קמא, אינם תחליף לעשייה הנדרשת, אך בנסיבות המקרה שבפנינו, אין מדובר, כאמור, בזניחת המטרה. 11. ראיתי להוסיף בהקשר זה: הסכמה עדיפה תמיד על פעולה חד צדדית. וכך, גם ברכישת מקרקעין הנחוצים לצרכי ציבור - עדיפה רכישתם בדרך של שיתוף פעולה והסכמה על פני רכישתם בדרך של הפקעה (וראו פרופ' נמדר הפקעות מקרקעין, עקרונות, הליכים ופיצויים, תשס"ה-2005, בעמ' 78-79, וההפניות שם). אלא, שלצד האינטרס הציבורי בהסכמות ובהסכמים, יש להביא בחשבון את האינטרס הציבורי בסיפוק הצרכים הציבוריים שנקבעו בתכנית ובשמירת אמון הציבור ברשות. על כן, גם בניסיון להגיע להסכמות אין לחרוג ככלל ממסגרת הזמן שנקבעה בתכנית, ובכל מקרה, אין לעשות כן אך משום שמדובר בבעלים מסויים. רצונה של הרשות להגיע להסכמה והזמן שיוקדש לכך אינם צריכים להיות מושפעים מזהות בעלי המקרקעין, כפי שאולי היה במקרה זה, כעולה מדברי בא כוח המערערות בדיון בפנינו. 12. המשיבים טוענים לביטול ההפקעה גם משום ששוב לא ניתן, לטענתם, לשמר את בית קוטלר, לנוכח מצבו כיום. בית משפט קמא דחה, כאמור, את ניסיונם של המשיבים לצרף חוות דעת בנושא זה לאחר תום הדיון ולא נדרש אליו. משעה שהנושא לא נדון ולא הוכרע בערכאה הדיונית, ולא ביקשו מבית משפט זה רשות לצרף את חוות דעתו של המומחה בנושא,לא ראיתי מקום לדון בו. 13. לאור כל האמור לעיל, באתי למסקנה כי יש לקבל את ערעורן של המערערות, אך זאת בכפוף לכך שגמר ביצוע שימורו של בית קוטלר ייעשה בתוך שנתיים ממועד קבלת החזקה בשטח על פי סעיף 8 (אם יינתן הצו). 14. לסיכום אציע לחבריי לקבל את הערעור כאמור בסעיף 13. בנסיבות הכוללות של המקרה לא הייתי עושה צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט א' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' חשין. ניתן היום, י"ז בכסלו תשס"ח (27.11.07). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06085410_F05.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il