עמותת איגוד האמרגנים ומפיקי אמנויות + 5 מערעין נוס נ. היכל ה

פסק-דין בתיק ע"א 8537/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8537/10 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שהם המערערות והמשיבות שכנגד: 1. עמותת איגוד האמרגנים ומפיקי אמנויות הבמה בישראל 2. שמואל צמח בע"מ 3. שפויים בע"מ 4. המון ווליום בע"מ 5. דורון פרידמן הפקות בע"מ 6. אל. אן. יונייטד פרומוטרס בע"מ נ ג ד המשיבות: 1. היכל התרבות בע"מ המערערת שכנגד: 2. היכלי הספורט תל אביב יפו בע"מ 3. החברה למוסדות חינוך, תרבות ושיקום שכונות בתל אביב 4. עמותת האופרה הישראלית תל אביב-יפו 5. מרכז הקונגרסים הבינלאומי אי.סי.סי. ירושלים בנייני האומה ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בה"פ 18045-08-09 מיום 6.10.2015 שניתן על-ידי השופט פרופ' ע' גרוסקופף תאריכי הישיבות: י' באדר התשע"ג (20.2.2013) א' בתמוז התשע"ד (29.6.2014) בשם המערערות: עו"ד פ. ג. נשיץ; עו"ד עופר מוטולה; עו"ד עמית מור; עו"ד נטלי דולינגר זק"ש בשם המשיבה 1: בשם המשיבה 2 והמערערת שכנגד: בשם המשיבה 3: בשם המשיבה 4: בשם המשיבה 5: בשם המדינה: עו"ד חיים סאמט; עו"ד יניב סטל; עו"ד ירון אליאסי עו"ד אלון גלרט; עו"ד עידן לרון; עו"ד עמית יריב עו"ד משה אנזל עו"ד גלית בונה; עו"ד מיכל יעקב-דגן; עו"ד סופי ספוביץ עו"ד אסף שחם עו"ד דינה דומיניץ פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. מזה שנים רוֹוח נוהג, המעוגן בחוזים להשכרת אולמות למופעים, לפיו מפיקי אירוע השוכרים אולם נדרשים להקצות למפעיליו כרטיסים למופע. מפעיל האולם בתורו מקצה מן הכרטיסים לגורמים שונים המוזמנים מטעמו למופע, לפי שיקול דעתו (להלן: הנוהג). על הרקע הזה הגישו המערערות (להלן: המפיקים והאמרגנים) תובענה בדרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי מרכז, במסגרתה עתרו למתן סעד הצהרתי שיאסור על המשיבות, מפעילות אולמות, מן הבולטות בארץ (להלן: מפעילי האולמות), להמשיך ולפעול לפי הנוהג. לטענת המפיקים והאמרגנים, מדובר בנוהג שאינו חוקי, לא ראוי ונוגד את תקנת הציבור. 2. בית המשפט המחוזי נעתר לתובענה באופן חלקי. ראשית דן בית המשפט בטענות המקדמיות שהעלו מפעילי האולמות – ובהן טענת אי-יריבות, השתק מחמת שיהוי, טענה מתחום ההגבלים העסקיים, וטענה של אחד ממפעילי האולמות שעניינה בבוררות – ודחה אותן. לאחר שהתקין עצמו בפרוזדור, נכנס בית המשפט המחוזי לטרקלין, ודן בנוהג לגופו. באשר לסוגיה העקרונית – מהו, אם בכלל, הפגם המהותי-ערכי בנוהג – פסק בית המשפט המחוזי, כי עצם דרישת מפעילי האולמות לקבל תמורה נוספת בדמות כרטיסים למופעים לבד מן התמורה הכספית שהם מקבלים, היא דרישה לגיטימית, אשר איננה פוגעת במפיקים ובאמרגנים מבחינה כלכלית, וגם איננה פוגעת ככלל בפררוגטיבה הקניינית שלהם. הפגם המתקיים בנוהג הוא שמדובר בתמורה שניתנת בצורה חריגה בדמות כרטיסי הזמנה, ונוצר חשש כי אופן הקצאתם של הכרטיסים הללו על-ידי מפעילי האולמות, שאינם מצויים בבעלות פרטית, אינו תואם את החוק. למפעילי האולמות נתון שיקול דעת בלתי מוגבל בהקצאת הכרטיסים, מבלי שהוברר האם קיימים מנגנונים המבטיחים כי הקצאה זו תֵעשה כדין. עוד זאת פסק בית המשפט המחוזי, כי למפיקים ולאמרגנים ישנו אינטרס לגיטימי לוודא כי מפעילי האולמות מקצים את הכרטיסים כדין, שכן למארגני מופע יש עניין להבטיח שלא יפול בו פגם, ולמתקשר בחוזה יש אינטרס לגיטימי שלא להיות מעורב בפעילות בלתי-חוקית. 3. מכאן המשיך בית המשפט המחוזי לדרוש ולבדוק האם קיים הסדר נורמטיבי המאפשר להתערב בנוהג שנקבע בחוזה שאת תוכנו סיכמו הצדדים ביניהם. בית המשפט המחוזי בחן מקורות נורמטיביים שונים, והחליט שלא להעניק סעד מכוח חוזר מנכ"ל משרד הפנים 1/2009, ולהותיר בצריך עיון את האפשרות לבסס את הכרעתו על המשפט המנהלי. חלף זאת ביסס בית המשפט את הכרעתו על דוקטרינות מתחום דיני החוזים. נפסק, כי לא ניתן להעניק את הסעד המבוקש מכוח חוק החוזים האחידים, אולם תקנת הציבור ועקרון תום הלב במשא ומתן מתאימים שניהם לנסיבות, ומצדיקים התערבות בנוהג. תקנת הציבור – על שום שהנוהג עלול לפגוע בסדרי מינהל תקין. תניה המעגנת נוהג לדרוש כרטיסי הזמנה מבלי ליצור הסדר להקצאת הכרטיסים באופן ראוי וללא פיקוח הולם הריהי תניה בטלה העומדת בניגוד לתקנת הציבור כפי שעוגנה בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 שעניינו ב"חוזה פסול"; חוסר תום לב במשא ומתן – על שום שבשים לב לאופיים הציבורי, הצגת הדרישה מצד מפעילי האולמות כי המפיקים והאמרגנים יתנו ידם להתנהגות שחוקיותה מוטלת בספק מבלי להסכים להסדר המסיר את הספק, מהווה כשלעצמה התנהגות בחוסר תום לב. 4. אשר על כן פסק בית המשפט המחוזי כי המפיקים והאמרגנים זכאים לכך שהקצאת הכרטיסים תֵעשה בכפוף לקיומו של הליך מסודר ובהתאם לכללי מינהל תקינים. הליך כאמור "צריך להיות מגובה בנוהל כתוב, ומאושר כדין, המסדיר שורה של סוגיות כגון: מהם הקריטריונים המאושרים לחלוקת כרטיסי הזמנה; מיהו הגורם המוסמך להקצות את כרטיסי ההזמנה על פי הקריטריונים המאושרים; כיצד מדווח הגורם המוסמך למפיק על זהות מקבלי כרטיסי ההזמנה; מהו המנגנון באמצעותו יכול המפיק לוודא כי לא נעשה שימוש בלתי מורשה בכרטיסי הזמנה וכיוצ"ב" (פסקה 42 לפסק הדין). מאחר ונוהל שכזה איננו קיים אצל אף אחד ממפעילי האולמות, העניק בית המשפט המחוזי למפיקים ולאמרגנים סעד הצהרתי המורה כי מפעילי האולמות אינם רשאים לדרוש כרטיסי הזמנה ושמירת מקומות כפי שנעשה עד כה, עד אשר יקבע נוהל חוקי כאמור. עוד קבע בית המשפט, כי בשל ההיבטים הציבוריים העולים מן הסוגיה, "מן הראוי שהיועץ המשפטי לממשלה יתן דעתו לסוגיה, ויגדיר את התנאים בהם צריך נוהל כאמור לעמוד" (פסקה 46 לפסק הדין). 5. המפיקים והאמרגנים לא השלימו עם פסק הדין, והגישו את הערעור שלפנינו. לטענתם, העניק להם בית המשפט רק חלק מן הסעד שביקשו, בכך שאיפשר למפעילי האולמות לגבש נוהל שיכשיר את הנוהג, והם עותרים בערעורם לקבלת הסעד הנותר. טענתם העיקרית היא שהנוהג לפיו עליהם להקצות כרטיסים למפעילי האולמות הריהו פסול לגופו, ואין בנוהל שיתגבש כדי לרפא את הפגמים הגלומים בנוהג. מדובר בנוהג שמקורו באילוץ ובכפייה; הנוהג כמוהו כמיסוי בלתי-חוקי, ללא דיווח, וללא תשלום מיסים; הנוהג פוגע במינהל תקין תוך עשיית עושר ולא במשפט; הנוהג הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד; הנוהג נעשה שלא בתום לב כלפי המפיקים והאמרגנים, ולא בדרך מקובלת; ופוגע בקניינם. המפיקים והאמרגנים טענו עוד כי אין מדובר בתמורה נוספת שמקבלים מפעילי האולמות, משום שלא ניתנת להם אפשרות כלשהי לנהל משא ומתן על שיעורה של אותה תמורה. לדידם, ניתן היה להעניק סעד מכוח חוזר מנכ"ל 1/2009. באשר להפניית בית המשפט המחוזי את הסוגיה אל היועץ המשפטי לממשלה סבורים המפיקים והאמרגנים כי היא איננה במקומה משום שלא נתבקש סעד שכזה במסגרת התביעה שהוגשה, ומכל מקום – היועץ המשפטי לממשלה גילה דעתו ומסר שאין ברצונו להצטרף להליך הנדון. 6. משיבה 2, היכלי הספורט תל אביב-יפו בע"מ המפעילה שני מתקני ספורט – היכל "נוקיה" ואצטדיון "בלומפילד" – הגישה מצִדה ערעור שכנגד. לדידה, בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט אזרחי (ולא כבית משפט לעניינים מנהליים), לא היה מוסמך לבחון את אופן הקצאת המושבים המוחרגים. בית המשפט המחוזי לא היה צריך לפסוק בסוגיה זו גם משום שהמפיקים והאמרגנים מיקדו את טענתם בתקיפת עצם החרגת המושבים, ולא טענו נגד אופן הקצאת הכרטיסים, ועל כן מפעילי האולמות לא השיבו דבר בעניין זה. משיבה 2 מערערת גם על הקביעות המהותיות שבפסק הדין, וסבורה כי למפעילי האולמות אין מעמד ולא אינטרס באשר לאופן הקצאת המושבים המוחרגים. מכל מקום, כך סבורה המשיבה 2, לא הונחה לפני בית המשפט המחוזי תשתית ראייתית המבססת חשד לשימוש לרעה בכרטיסים, שיש בו כדי לסתור את חזקת תקינות המינהל, וממילא קיים אצלה נוהל שאושר במוסדות המוסמכים של התאגיד, העוסק בהקצאת המושבים המוחרגים. יתר מפעילי האולמות המשיבים בערעור, סבורים גם הם כי דין הערעור העיקרי להידחות, וחלקם מבקשים להצטרף לטענות המשיבה 2 בערעור שכנגד. 7. ביום 6.1.2013 הודיענו היועץ המשפטי לממשלה כי בעקבות האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוכן נוהל במשרד המשפטים בשיתוף גורמים רלבנטיים נוספים, בכללם גורמי מקצוע במשרד הפנים, על מנת להסדיר את אופן הקצאתם וחלוקתם של כרטיסי הזמנה לאירועים הנערכים בנכסים המנוהלים על-ידי רשויות מקומיות ותאגידים עירוניים, על בסיס שוויוני וענייני ובשקיפות. טיוטת הנוהל הונחה על שולחנו של מנכ"ל משרד הפנים לצורך בחינה. ביום 20.2.2013 קיימנו דיון בערעור ובערעור שכנגד, ובעקבותיו ניתנה החלטתנו בזו הלשון: "שמענו את טענות בעלי הדין. בשלב זה שוקדת המדינה על נוהל לעניין הקצאת כרטיסי חינם באולמות שבבעלות ציבורית כזו או אחרת, בעקבות פסק הדין קמא – ועיקרו הקצאה לפי סיווג נחיצות מקצועית מקומית או צורך חברתי, תוך קביעת גורם מפקח. דעת המערערים אמנם אינה נוחה מכל הקצאה שאינה בתמורה (להבדיל מתמורה תוך מתן הנחה), ועם זאת מרבית המשיבים ייטו ככל הנראה לקבל עליהם נוהל של משרד הפנים שיסודו במשרד המשפטים. החלטנו לדחות לפי שעה את ההכרעה בערעור ובערעור שכנגד, אף שערים אנו לזמן שחלף (וכמובן ערים אנו מנגד גם לתוצאת פסק הדין קמא). אנו יוצאים מן ההנחה כי הואיל וטיוטת הנוהל – שעיקריה נמסרו לנו מפי באת כוח המדינה – קיימת ונתונה עתה להערות, אין צורך בזמן רב כדי לסיימו. עומדים אנו ערב ממשלה חדשה, ואף שאין מדובר בנושא פוליטי או של מדיניות גבוהה שיש צורך לחכות בו לממשלה חדשה, מתוך כבוד ונימוס נצא מן ההנחה כי הנוהל יסתיים בתוך ארבעה חודשים. עד מועד זה יוגש לנו הנוהל על-ידי הפרקליטות במסגרת הודעת עדכון ויופץ לצדדים, ובידם יהא להגיב תוך 30 יום לאחר מכן, כדי לאפשר טיפול מוסדי נחוץ. בעקבות זאת יוחלט באשר להמשך הטיפול, לרבות הצורך בדיון משלים". 8. בקשה למתן ארכה רודפת בקשה נוספת למתן ארכה, וחוזר חלילה, עד אשר עדכנה ב"כ המדינה בהודעה מיום 11.12.2013 כי יומיים קודם לכן אישר מנכ"ל משרד הפנים את הנוהל בדבר חלוקת כרטיסים על-ידי רשויות מקומיות ותאגידים עירוניים, וכי הנוהל יופץ במסגרת חוזר מנכ"ל משרד הפנים. בהחלטתנו מיום 29.12.2013 הבהרנו כי מאחר ונקבע בהחלטתנו מיום 20.2.3013 כי הצדדים יהיו רשאים להגיב לטיוטת הנוהל, אין לראות בו כמוסכם סופית עד להכרעה בערעור: "על המדינה להמתין איפוא בהפעלת הנוהל לעת הזאת, בלא שנביע כרגע דעה לגוף הנוהל עד לתגובות הצדדים שיוגשו לפי ההחלטה האמורה". 9. המפיקים והאמרגנים מזה, ומפעילי האולמות מזה, הגישו הודעות ותגובות באשר לנוהל, וב"כ המדינה השיבה לתגובות. המפיקים והאמרגנים מצִדם מתנגדים באופן עקרוני לעצם קביעת נוהל כלשהו, אשר יאפשר גזֵלת כרטיסים, לטענתם, ללא תמורה, כפי שצויין בערעור. לדידם, הדרך היחידה היא כי אותם מפעילי אולמות ירכשו את הכרטיסים שאותם הם מעוניינים לחלק – בתמורה מלאה או חלקית. מסיבה זו הם סבורים כי: "מן הראוי להחזיר את הערעור לדיון במסלול הרגיל, לגוף העניין, ולא להמשיך בניסיונות לגבש נוהל שהמערערות אינן מקבלות אותו" (פסקה 23 לתגובה מיום 16.2.2014). המפיקים והאמרגנים העלו בנוסף גם טענות שונות נגד הנוהל לגופו. הם טענו באשר להגדרת המושג "תאגיד עירוני" כפי שבא לידי ביטוי בנוהל; כי עמדת היועץ המשפטי לממשלה באשר לנוהל איננה ברורה, כך שהוא איננו ממלא אחר הוראות פסק הדין; כי התנאים שקובע הנוהל באשר להקצאת הכרטיסים פוגעים בזכות הקניין שלהם, אינם ישׂימים ומאפשרים מגוון רחב של אופציות "משחק" באופן פיקטיבי, תוך שהמפיקים והאמרגנים מדגימים את טענתם באמצעות שימוש בסעיפים ספציפיים מהנוהל; הוועדה המקצועית שנקבעה בנוהל חסרת כל פיקוח ושקיפות, ספק אם אכן יקומו ועדות מעין אלה בהתחשב בניסיון העבר, והאפשרות שניתנה לוועדה לקבוע את מכסת הכרטיסים היא פוגענית ובלתי ישימה; גם מנגנון הדיווח והבקרה שנקבע בנוהל איננו יוצר פיקוח אמיתי; ולבסוף – האפשרות להקצות לראש הרשות כרטיסי חינם איננה ראויה, ונוגדת את כללי המינהל התקין ואת דוח מבקר המדינה. לסיכום טוענים המפיקים והאמרגנים כי: "ה'נוהל' היחיד אשר אפשרי בענייננו, הוא קניית הכרטיסים מהמפיק/האמרגן שוכר האולם, בהתאם למכסה קבועה מראש ולמקומות מוסכמים באולם". 10. מפעילי האולמות העלו גם הם מצִדם טענות באשר לנוהל. משיבות 5-3 טוענות כי הנוהל כלל לא חל עליהן, באשר הן אינן "תאגיד עירוני" כהגדרתו בנוהל, לפיו תאגיד עירוני הוא "תאגיד שהוקם בידי רשות מקומית, אשר לפחות מחצית ההון או מחצית כוח ההצבעה בו, הם בידי רשות מקומית, לבדה או יחד עם רשות מקומית אחת או יותר". טענות נוספות עלו באשר לאופן התקנת הנוהל, ובפרט לגבי אי-מתן זכות טיעון. לגופו של הנוהל, חלק ממפעילי האולמות מוכנים לקבל באופן עקרוני את אשר נקבע במסגרתו, אולם טענות שונות בפיהם באשר לקשיחות הנוהל, ולגבי כמה מן ההסדרים שהוא קובע, אשר בגינם יקשה עליהם לקבל על עצמם את מלוא הוראותיו. רוב טענות מפעילי האולמות התמקד בקריטריונים לקביעת זהות הזכאים לקבלת כרטיסים, וליתר דיוק את אלו שלגביהם נקבע, לפי הטענה, כי אינם זכאים לקבל כרטיסים כגון דירקטורים ובנות ובני-זוגם, עובדים שנוכחותם באירוע לא נדרשת ובני ובנות-זוגם (שהכרטיסים ניתנים להם בתור תמריץ), תורמים ונותני חסות, לקוחות, וחברי מועצה. הסדר נוסף שנקבע בנוהל ונתקף על-ידי מפעילי האולמות הוא החובה לפרסם מדי חציון באתר האינטרנט של הרשות המקומית או התאגיד העירוני, בין היתר, את שמות העובדים שקיבלו כרטיסים. 11. ב"כ המדינה השיבה בפרטוּת לתגובות בעלי הדין ולהשגותיהם על הנוהל. לדידה, על פני הדברים, מקומן של שלל הטענות נגד הנוהל אינו במסגרת הערעור האזרחי דנן, אלא בדרך של תקיפה מנהלית במסגרת עתירה לבג"ץ. יחד עם זאת, למען הזהירות, השיבה ב"כ המדינה לטענות שהעלו בעלי-הדין כלפי הנוהל. לעמדתה, לא נפלו פגמים כלשהם בהליך התקנת הנוהל ובהוראותיו. "הנוהל מצמצם במידה משמעותית את האפשרות לחלוקת כרטיסים באופן שרירותי בצורה שעלולה להקים חשש לשחיתות ציבורית, ויחד עם זאת מקטין ככל הניתן את ההתערבות במערך החוזים בין הצדדים" (סעיף 9 לתגובת ב"כ המדינה מיום 30.3.2014). לטענות באשר לתחולת הנוהל, השיבה ב"כ המדינה כי גם אם הנוהל אינו חל באופן ישיר על חלק ממפעילי האולמות, הרי שמדובר בנוהל המיישם ומבטא את עקרונות המשפט המנהלי והכללים החלים על חלוקת משאבים ציבוריים, ומשכך – אין זה מן הנמנע כי יש לראות בו סטנדרט ראוי גם לגופים ציבוריים. בנוגע לטענות על אודות אי-מתן זכות טיעון השיבה ב"כ המדינה, כי אין בנוהל פגיעה בזכות פרטנית המצדיקה מתן זכות טיעון מקדימה. יתר על כן, אין לצפות כי בטרם פרסום חוזר מנכ"ל תינתן זכות טיעון ל-256 הרשויות המקומיות בישראל, ומכל מקום – מרכז השלטון המקומי המייצג את הרשויות המקומיות מסר את הערותיו לנוהל, ולפני קביעת הנוהל גם נערכה ישיבה בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (עניינים אזרחיים), בהשתתפות נציגי עיריית תל אביב-יפו. באשר לפרסום השמות באתר האינטרנט השיבה ב"כ המדינה כי עסקינן בעובדים המעניקים שירות לציבור, וכי במידה והתאגיד אכן יפעל בהתאם לנוהל ויעניק כרטיסים לעובד שנוכחותו נדרשת, לא יהיה חשש כי אותו עובד יתפס בציבור כ'אוכל לחם חסד', ואילו אי-פרסום השמות עלול להביא לתוצאה קשה יותר. 12. עוד השיבה ב"כ המדינה לטענות באשר לזהות הגורמים שאינם רשאים לקבל כרטיסים לפי הנוהל. לגבי עובדים שנוכחותם באירוע איננה נדרשת, נטען כי הקצאת כרטיסים לעובדים אלו תביא לפגיעה בשוויון ולמתן הטבה שאיננה סבירה; וכי אין מדובר בהתערבות ביחסי העבודה הנהוגים בתאגידים, משום שהאחרונים רשאים לרכוש כרטיסים למופע עבור עובדיהם, מבלי לנצל את מעמדם כמפעילי האולם שבו מתקיים האירוע. באשר לדירקטורים נטען כי פיקוח על פעילות מתקני התאגיד נעשית בפועל על-ידי גורמי המקצוע, אשר מורשים לקבל כרטיסים לפי הנוהל; וכי לא הוכח טיב הפיקוח המוטל על הדירקטורים, שבגינו מתבקשת הקצאת הכרטיסים. גישה זו, כך נטען על-ידי ב"כ המדינה, מתיישבת גם עם הדין החל על דירקטורים בחברות ממשלתיות, ועולה בקנה אחד עם האיסור על מתן גמול לחברי מועצת רשות מקומית בגין כהונתם. לבסוף, באשר לתורמים, השיבה ב"כ המדינה, כי לא ברור מה הזיקה בין תרומה לרשות המקומית לבין חלוקת כרטיסים ללא תמורה, ומה ההצדקה לכך, ועל כן לא ניתן לכלול תורמים שכאלה בקבוצה שניתן להקצות לה כרטיסים. לסיום השיבה ב"כ המדינה גם לטענות על אודות קשיחות הנוהל, ולדידה הנוהל דווקא מאפשר גמישות במצבים חריגים, וכי מבלעדי ההוראה לפיה על הרשויות והתאגידים לפעול רק לפי הנוהל, לא תהיה לו משמעות והוא יהווה המלצה שאין חובה לקבּלהּ. 13. ביום 29.6.2014 כינסנו דיון בעקבות הערות המפיקים והאמרגנים ומפעילי האולמות לגבי הנוהל, ותשובות ב"כ המדינה, ובסיומו של שיג ושיח הובעה נכונות למשא ומתן כדי לנסות להגיע למתווה מוסכם. ב"כ הצדדים שקדו על מלאכתם לעשותה היטב, שוב ושוב נתבקשו ארכות לשם כך, וגם ניתנו, עד אשר גובשו הסדרים מוסכמים בין המפיקים והאמרגנים לבין האולמות – כל בעלי הדין בערעור וערעור שכנגד זה – ובהתאם ניתנו על-ידינו 5 פסקי דין חלקיים שבהם ניתן תוקף ל-5 ההסכמים שנעשו בין המפיקים והאמרגנים לבין מפעילי האולמות. 14. אף על-פי כן, המפיקים והאמרגנים עודם עומדים על טענותיהם נגד עצם קיומו של נוהל חלוקת כרטיסים, ונגד הוראות הנוהל שפורסם בחוזר מנכ"ל 5/2013 מיום 18.12.2013. לשיטתם של המפיקים והאמרגנים, ה"נוהל" האפשרי היחיד הוא רכישת כרטיסים מאת המפיק או האמרגן השוכר אולם מאת מפעילוֹ, בהתאם למכסה קבועה מראש ולמקומות מוסכמים באותו אולם, כפי שהוסכם בין המפיקים והאמרגנים לבין מפעילי האולמות במסגרת הסדרי הפשרה הנ"ל. ב"כ המפיקים והאמרגנים מבקש לייחד את ישיבת בית המשפט שנקבעה ליום 12.5.2015 לדיון בטענות לגבי הנוהל. ב"כ המשיבה 2 והמערערת שכנגד הזכיר כי מרשתו שמרה על זכותה להמשיך ולטעון בעניין הנוהל גם במסגרת הליך הערעור דנן, אם כי, לטעמו – משניתנו פסקי דין חלקיים ביחסים בין כל הצדדים בערעור, הרי שההליך דנן אינו המקום המתאים לדיון בנוהל, וניתן למחוק את הערעורים מבלי שיש בכך כדי לוותר על טענותיה של מרשתו ביחס לנוהל. 15. כאמור, מצִדנו המלצנו, אף המרצנו את בעלי-הדין, להגיע להסדרים דיוניים מוסכמים. אֵלו הוּשׂגו, ונתנו את ברכתנו לכך. אמת נכון הדבר, לא דנו ולא הכרענו בטענות על הנוהל. דא עקא, המדינה אינה צד להתדיינות האזרחית שבין בעלי הדין, והיא תפסה את מקומה בהליך דנן רק בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי שקבע כי מן הראוי ליועץ המשפטי לממשלה ליתן דעתו על הסוגיה, ובעקבות גיבוש הנוהל שנים לאחר מכן. זאת ועוד, מטבע הדברים, משום שטרם בא לעולם אז, לא היה הנוהל מושא לדיון בבית המשפט המחוזי, ואין זה מן המידה לערכאת הערעור לדון בו בראשונה. הדרך המשפטית לתקיפת הנוהל היא באמצעות עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, וזאת בשים לב גם לאופי הטענות – מינהלי – נגד הנוהל, על אופן התקנתו ועל תוכנו. 16. נמצא אפוא כי במחלוקות מתחום המשפט האזרחי שבין בעלי-הדין, נסתתמו טענותיהם בהסדרים הדיוניים המוסכמים – 5 במספר – לכולם ניתן תוקף של פסק דין חלקי; ובנותר – קרי, הנוהל, שמורות למפיקים ולאמרגנים טענותיהם וזכויותיהם לעתור לבג"ץ, ככל שתהא להם עילה לעשות כן, ולמשיבים שמורות כמובן טענותיהם בתשובה. 17. ודוק: איננו ממליצים למפיקים ולאמרגנים להחיש פעמיהם לבג"ץ. אדרבה, המלאכה שנעשתה בשקדנות במשותף לגיבוש ההסדרים הדיוניים המוסכמים לימדתנו עד כמה הסוגיה מורכבת. משהגענו עד הלום, דומה כי ראוי יהיה לבחון במשך שנתיים לפחות את ביצועם של ההסדרים הלכה למעשה. או אז, על סמך הניסיון שיצטבר, ניתן יהיה לשקול, בשיתוף עם גורמי המדינה, את תיקונו של הנוהל. 18. כללו של דבר, אציע לחברי לקבוע, כי הדיון בערעור ובערעור שכנגד מוצה. פסק דיננו זה ביחד עם 5 פסקי הדין החלקיים, יבואו חלף פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי. הדיון שנקבע ליום 12.5.2015 מבוטל בזאת. אין צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: פסק דינו של חברי השופט סולברג מקובל עלי. דומני, בהמשך לדבריו, כי יש מקום לשוב ולהוקיר את בעלי הדין על ההסכמים אליהם הגיעו. כשלעצמי אבקש רק לשוב ולהטעים את המלצתנו, שלא למהר לעת הזאת להביא את הנושא לפני בית משפט זה בשבתו כבג"ץ. כל הצדדים הם גורמים החיים את חיי המעשה, וההסכמות אליהן הגיעו נותנות ביטוי לכך. את הצורך בהתמודדות עקרונית כדאי לבחון "מלמטה למעלה", מיומיום יישומם של ההסדרים המוסכמים, ואין חכם כבעל ניסיון. המשנה לנשיאה השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נֹעם סולברג. ניתן היום, ‏ט"ו באייר התשע"ה (‏4.5.2015). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10085370_O46.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il