חברת שדמות הדרום בע"מ נ. פרקליט מחוז דרום

פסק-דין בתיק בג"ץ 853/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 853/10 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרת: חברת שדמות הדרום בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. פרקליט מחוז דרום 2. פרקליט המדינה 3. היועץ המשפטי לממשלה 4. הועדה המקומית לתכנון ובניה "שמעונים" עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד טל לביא בשם המשיבים: עו"ד אופק חני פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: עתירה זו מכוונת כנגד המדינה וכנגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ומטרתה ליתן צו כנגדן שיורה להן לחזור בהן מטענת ההתיישנות שהעלו כנגד העותרת בהליך אזרחי שהתנהל ביניהן. העובדות הצריכות לענין 1. העותרת, חב' "שדמות הדרום בע"מ", בקשה להקים ולהפעיל תחנת דלק ומרכז מסחרי בסמוך לצומת הכניסה ליישוב שגב שלום, בחלקה שבבעלותה. זכויותיה של העותרת בחלקה הועברו אליה, בתמורה למחצית ממניותיה, מאת בנו של השיח' עודה מנצור אבו מעמר (להלן: השיח'), אשר קיבל אותן מאביו ללא תמורה. השיח' זכה בחלקה זו במסגרת הסכם פשרה שנחתם בינו לבין מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל). במסגרת הסכם זה, התחייב המינהל לפעול לשינוי ייעודה של החלקה לתחנת דלק. ואמנם, תכנית הבניה של תחנת הדלק אושרה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה "שמעונים" (המשיבה 4) (להלן: הוועדה המקומית) ביום 14.2.1993, ובהמשך, ביום 11.9.1995, אושרה על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובניה. ביום 16.1.1997 ניתן היתר בניה לתחנת הדלק על ידי הוועדה המקומית. ואולם, בעקבות טעות שנתגלתה בתכנית הבניה של תחנת הדלק, בוטל היתר הבניה באופן זמני ביום 22.5.1997, ולבסוף, בוטל ההיתר באופן קבוע ביום 28.12.1997. מקור הטעות בסלילתו של כביש הגישה לישוב שגב שלום, עוד בשנים 1981-1982, בסטייה משמעותית מהתוואי שיועד לו על פי תכנית המתאר. לאורך שנים, לא תאם הרישום הגיאוגרפי של הכביש במפות הרשמיות של מדינת ישראל את תוואי הכביש בשטח, וכך יצא, כי עיקר השטח שלגביו הוצא היתר הבניה לא היה מצוי כלל בחלקה שבבעלות העותרת, אלא בחלקה סמוכה. לאחר שאושרה תכנית רשמית להסטת תוואי הכביש למיקומו הנכון, ולאחר שנדחתה עתירה מנהלית כנגד תיקון התכנית, שהוגשה על ידי חברה בעלת החלקה הסמוכה (עת"מ 104/99), קיבלה העותרת ביום 14.12.2000 היתר בנייה מתוקן, בכפוף לביצוע התכנית המתוקנת. סלילת הכביש נסתיימה בשנת 2003, וכך החלו תחנת הדלק והמרכז המסחרי לפעול רק ביום 14.11.2003. 2. ביום 31.12.2006 הגישה העותרת תביעת פיצויים כנגד המדינה וכנגד גורמים נוספים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (בש"א 4985/07 בת"א 7321/06, כב' השופט יעקב), בגין הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב הטעות הרשלנית שנפלה בתכנון הביצוע של הכביש, ברישומי המיפוי הגיאוגרפי שלו, ובמתן היתר בניה שגוי מבלי שנבדקה התאמת הרישום למצב בשטח. העותרת טענה שטעות זו הביאה לעיכוב של כ-76 חודשים בהקמת תחנת הדלק והמרכז המסחרי. המדינה הגישה בקשה לסילוק על הסף של תביעת העותרת מחמת התיישנותה. בית המשפט המחוזי נענה לבקשה, כמו גם לבקשה דומה של יתר הנתבעים, ודחה את התביעה על הסף. הוא קבע, כי, על פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), מרוץ ההתיישנות לתביעת העותרת החל ביום בו נסלל הכביש בתוואי השגוי, בשנת 1982, או לכל המאוחר במועד ביטול היתר הבניה באופן זמני, בחודש מאי 1997, עת נודע למשיבה על המשגה והנזק שארע בעקבותיו, ומכאן שתקופת ההתיישנות, שמניינה שבע שנים ב"שאינו מקרקעין", חלפה זה מכבר (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות)). 3. העותרת ערערה על פסק הדין לבית המשפט העליון. למחרת הדיון שהתקיים בערעור ביום 7.12.2009, ולפני שניתן פסק הדין, בקשה העותרת את ב"כ המדינה לפנות ליועץ המשפטי לממשלה, על פי האפשרות המותווית בסעיף ד' להנחיה מס' 16.8 להנחיות פרקליט המדינה (להלן: נוהל 16.8), על מנת שישקול לוותר על העלאת טענת ההתיישנות מטעם המדינה ביחס לתביעה שהוגשה. במקביל, בקשה העותרת את בית המשפט לעכב את מתן פסק דינו עד למתן מענה לבקשתה על ידי היועץ המשפטי לממשלה. כשבועיים לאחר מכן הודיעה ב"כ המדינה, על דעת היועץ המשפטי לממשלה, כי המדינה אינה רואה הצדקה לוותר על טענת ההתיישנות בהליך זה. משכך, נתן בית המשפט (כב' השופטת חיות, כב' השופט דנציגר וכב' השופט עמית) ביום 6.1.2010 את פסק דינו. 4. בית המשפט העליון דחה את ערעור העותרת, וקבע כי עילת התביעה הנזיקית שהגישה התיישנה בעת פתיחת ההליך בשנת 2006. נקבע, כי מרוץ ההתיישנות החל במועד בו בוטל לראשונה היתר הבנייה שניתן לתחנת הדלק, קרי בחודש מאי 1997, באשר זהו מועד התרחשות הנזק, וכי ממועד זה ואילך נמנית תקופת התיישנות בת שבע שנים, אשר נסתיימה כשנתיים וחצי קודם להגשת התביעה. בית המשפט העליון הבהיר, כי אין מדובר במקרה של עוולה נמשכת, המקימה עילות תביעה חוזרות ונישנות, שתקופת ההתיישנות נבחנת לגבי כל אחת מהן בנפרד, אלא בנזק מתמשך שהינו תולדה של מעשה עוולה נקודתי. כן הוסבר, כי מכיוון שמדובר בנזק ממשי שנוצר כבר בעת ביטול ההיתר, אין נפקא מינה אם הנזק טרם התגבש במלוא היקפו באותה עת, ואין בכך כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. עוד נקבע, כי כבר במועד התרחשות הנזק ידעה העותרת אודותיו, שכן עם ביטול היתר הבניה, היה ברור כי היא לא תוכל להתחיל בבניית תחנת הדלק, וכי משמעות עובדה זו היא כי הדבר יסב לה נזקים לא מבוטלים. מכאן, קבע בית המשפט, כי אין תחולה לסעיף 89(2) סיפא לפקודת הנזיקין, המאפשר הארכה של תקופת ההתיישנות במקרה בו לא נתגלה הנזק ביום שבו ארע (ע"א 9292/07 חברת שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובנייה "שמעונים" (לא פורסם, 6.1.2010)). 5. כנגד החלטת המדינה לעמוד על טענת התיישנות התביעה ולא לוותר עליה מופנית העתירה שלפנינו. טענות העותרת 6. העותרת קובלת על השימוש שעושה המדינה בטענה דיונית של התיישנות כטענת הגנה מפני תשלום פיצוי צודק למי שנפגע מרשלנות מנהלית. היא טוענת כי העלאת טענת התיישנות בתביעה זו אינה בבחינת מדיניות דיונית ראויה מטעם המדינה כבעלת דין. לוז טענותיה של העותרת מוסב על נוהל 16.8 של פרקליט המדינה, המורה, ככלל, לפרקליטים מטעם המדינה להעלות טענת התיישנות בשם המדינה, כאשר חלפה, לכאורה, תקופת ההתיישנות של תביעה. היא טוענת, כי הגם שחוק ההתיישנות אינו מונע מהמדינה להעלות טענת התיישנות, העלאת טענה כזו מפיה אינה ראויה כאשר היא נועדה לגונן עליה מפני מילוי חובה מכח הדין המוטלת עליה כלפי הפרט. כן נטען, כי נוסחו של נוהל 16.8 נועד למנוע מהפרקליט המטפל בתביעה את שיקול הדעת לוותר על טענת ההתיישנות, שכן סעיף ג' לנוהל, המותיר פתח לוותר על העלאת טענת ההתיישנות בפי המדינה, איננו מתווה כל אמות מידה להפעלת שיקול דעת בענין זה. כך יוצא, כי המדינה אינה מפעילה את נוהל 16.8 במלואו; הנוהל משמש אמצעי ל"הכשרת" טענות התיישנות מטעם המדינה, ואינו ישים לצורך מניעת העלאת טענת התיישנות במקרים מתאימים, כך לטענת העותרת. העותרת ממשיכה וטוענת, כי לא זו בלבד שנוהל 16.8 איננו ראוי לגופו, הוא גם נעדר תוקף חוקי; הוא מהווה הנחיה של פרקליט המדינה, וככזה הוא עומד בסתירה להנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 51.006 משנת 1969 (להלן: הנחיה 51.006), הנוגעת אף היא לנושא העלאת טענת התיישנות בתביעה אזרחית על ידי המדינה. מאחר שפרקליט המדינה איננו מוסמך לשנות מהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, והנחיית היועץ לא בוטלה, יוצא כי נוהל 16.8 ניתן בחוסר סמכות. השינוי אף נערך בלא כל הנמקה, ולא פורסם כראוי ברבים. מן הטעמים האמורים, מבקשת העותרת את ביטול נוהל 16.8 בידי פרקליט המדינה, או, למצער, את הבאתו לפרסום ברבים. 7. העותרת טוענת כי עמידת המדינה על טענת ההתיישנות בנסיבות מקרה זה הינה בלתי סבירה. היה מקום, כי בהפעלת שיקול דעתה, תתן הפרקליטות עדיפות לזכות הגישה לערכאות, הגוברת על אינטרס המדינה בסופיות הדיון. עוד נטען, כי במקרה זה לא נגרם למדינה נזק ראייתי, שעשוי היה להצדיק העלאת טענת התיישנות, שכן התביעה הוגשה באיחור של שנתיים וחצי בלבד מחלוף תקופת ההתיישנות, ואין מדובר בסטייה ניכרת מתקופת ההתיישנות. החלטת היועץ המשפטי נתקבלה מבלי שמכלול העובדות והטענות הרלבנטיות נפרשו בפניו, מבלי שניתן משקל ראוי לכל אחד מהשיקולים, ומבלי שניתנה לעותרת הזדמנות להשמיע טענותיה, ולו בכתב. מדובר בפגמים היורדים לשורש ההחלטה לעמוד על טענת התיישנות, ולא לותר עליה, באופן המקים עילה להתערבות שיפוטית בדרך הפעלת שיקול דעת היועץ המשפטי לממשלה במקרה זה. 8. העותרת מסכמת את עמדתה בטענה כי ככל שתתקבל עתירתה, ראוי לבטל את פסקי הדין שניתנו בתביעתה על ידי בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון, ולאפשר דיון בתביעה לגופה, בלא חשיפה לטענת התיישנות. טענות המשיבים 9. המדינה טוענת כי דין העתירה להידחות, הן על הסף והן לגופה. על הסף – בשל השיהוי בהגשתה; העתירה הוגשה לאחר שבית המשפט העליון כבר דן בערעור העותרת, ודחה באופן חלוט את תביעתה, מחמת התיישנות. די בקיומו של "מעשה עשוי" זה, שבו נטמע המעשה המינהלי בהחלטה שיפוטית חלוטה, כדי לדחות את העתירה על הסף. לגישת המדינה, ככל שניתן להעלות טענות כנגד עמדת המדינה ביחס להעלאת טענת התיישנות, המועד הראוי להשיג על טענה כזו בידי העותרת הוא בסמוך לאחר העלאתה, ומכל מקום, לא לאחר בירור התובענה בערכאה הדיונית, ולא כל שכן שלא לאחר מתן פסק דין בערכאת הערעור. יתרה מכך, בידי העותרת היתה הזדמנות להגיש את עתירתה מיד לאחר שקיבלה את תגובת ב"כ המדינה להשגותיה בעניין העלאת טענת ההתיישנות, קרי, בעיצומו של הליך הערעור, ובטרם נתן בית משפט זה את פסק דינו. ואולם, גם בעיתוי זה נמנעה העותרת מלהגיש את עתירתה, ופנתה לבית המשפט רק לאחר מתן פסק הדין בערעור. מכל הטעמים הללו, דין העתירה להידחות על הסף. לגוף הענין נטען, כי נוהל 16.8 בענין העלאת טענת התיישנות מטעם המדינה הינו סביר וראוי. סעיף 28 לחוק ההתיישנות מחיל את הוראות חוק זה גם על המדינה, ורציונל ההתיישנות חל גם על המדינה כבעלת דין. נוהל 16.8 שינה בשנת 2003 את מהותה של הנחיה 51.006 להנחיות היועץ המשפטי לממשלה, בכך שקבע כי, ככלל, על המדינה להיזקק לטענת התיישנות במקום שהעובדות מבססות טענה כזו, ואילו הוויתור על טענה זו הוא החריג החל בנסיבות מיוחדות. גישה זו תואמת את החוק ואת הרציונל של דיני ההתיישנות, ומשקפת את השינוי התפיסתי שחל במעמד המדינה כבעלת דין בהליכים אזרחיים. הנוהל משקף רעיון זה בהקמת מנגנוני בקרה פנים-ארגוניים, בדמות פניית הפרקליט המטפל בתביעה לפרקליט המחוז לקבל את אישורו לוותר על העלאת טענת ההתיישנות, ככל שהוא סבור כי אין זה ראוי להעלותה בנסיבות הענין. עוד צוין, כי שינוי מדיניות המדינה בענין העלאת טענת התיישנות כפי שהתבטאה בנוהל 16.8 לא חולל בשטח כל תמורה משמעותית, שכן גם במשטר ששרר על פי ההנחיה הקודמת, אישור היועץ המשפטי להעלאת טענת התיישנות היה ניתן כמעט כענין שבשגרה במרבית ההליכים בהם הוא התבקש. עוד נטען, כי בפרסום נוהל 16.8 באתר האינטרנט של משרד המשפטים, ובהעמדתו לעיון הציבור במשרדי פרקליטויות המחוזות נענתה במלואה חובת הפרסום של עיקרי הנוהל. כן נטען, כי הנוהל יושם באופן סביר וראוי במקרה הנדון. על פי אמות המידה הקבועות בנוהל, מתקיימות נסיבות המצדיקות העלאת טענת התיישנות: ראשית, עקב חלוף הזמן הרב, נגרם למדינה נזק ראייתי. הארועים העוולתיים המיוחסים למדינה מקורם בסלילת הכביש בתוואי שגוי עוד בתחילת שנות השמונים. גם לגבי ארועים נושנים אלו תידרש המדינה להביא ראיות, ובעובדה כי תקופת ההתיישנות חלפה כשנתיים וחצי קודם להגשת התביעה אין כדי לשנות מדרישה זו. שנית, הוסבר, כי אי העלאת טענת ההתיישנות על ידי המדינה היה מביא לכך שנטל הפיצוי היה מונח רק על כתפיה, שכן התביעה כנגד הנתבעים האחרים, אשר נזקקו לטענת ההתיישנות, היתה נדחית. כמו כן, ראוי להבחין בין תביעת העותרת לתביעות תובעים אחרים, שלגביהן ויתרה המדינה על טענת התיישנות, בשל שוני מהותי בשיקולים הרלבנטיים בין המקרים השונים. ואחרון, בית משפט זה אינו נוהג להתערב בהחלטת הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה ביישום מדיניות העלאת טענת התיישנות בידי המדינה בהליכים אזרחיים – ענין המצוי בגרעין הקשה של שיקול הדעת הנתון להם, מלבד במצבים חריגים ביותר. 10. הוועדה המקומית לתכנון ובניה "שמעונים" (המשיבה 4) טוענת אף היא, כי דין העתירה להידחות על הסף, וזאת נוכח העובדה כי הסוגיה הנדונה הוכרעה זה מכבר בהכרעה חלוטה בידי בית משפט זה בערעור העותרת. לגופם של דברים, טוענת הוועדה המקומית, כי היא איננה רשות מרשויות המדינה, וככזו היא גם אינה מיוצגת על ידי הפרקליטות, ועל כן הכללים החלים על המדינה בהעלאת טענת התיישנות, ובכלל זה נוהל 16.8, אינם חלים עליה, כך שבעניינה אין כל מניעה בהעלאת טענה כזו. כן טוענת הוועדה כי ככל שהעתירה נוגעת אליה, מקומה להידון בבית המשפט לעניינים מינהליים, ולא בבג"ץ. ולבסוף, היא מביעה את התנגדותה לבקשת העותרת לבטל את פסקי הדין שניתנו בעניינה בשל עקרון סופיות הדיון. הכרעה 11. דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. נפתח בשיקולים לגופה של העתירה. 12. מושכלות ראשונים הם כי טענות הנתונות לבעל דין בהליך אזרחי מכח חוק ההתיישנות נתונות גם בידי המדינה. סעיף 28 לחוק ההתיישנות קובע: דין המדינה "הוראות חוק זה יחולו גם על המדינה". בהיות טענת התיישנות טענה מתחום המשפט הדיוני, רשאי בעל דין נתבע לוותר על העלאתה, ולהציל בכך את התביעה מדחייה על הסף, ולאפשר דיון בה לגופה. אולם, אין צריך לומר, כי שאלת הויתור על העלאת טענה דיונית מפי הנתבע, העשויה לייתר הליך שיפוטי כנגדו, נתונה לשיקול דעתו המלא של הנתבע, וויתורו עליה מוחזק כמעשה של חסד, ולא כמעשה של חובה, להוציא מצבים שבהם נסיבותיו המיוחדות של ענין, אפשר ומצדיקות ויתור כאמור מטעמי תום לב דיוני. עקרונות יסוד אלה חלים על המדינה כבעלת דין, בדומה לכל בעל דין אחר. יתרה מזאת – המדינה, גם במעמדה כבעלת דין בהליך אזרחי, מייצגת את הציבור כולו. בעשותה כן, עליה לראות לנגד עיניה את האינטרס הציבורי, ולצורך ענייננו, את האינטרס הציבורי בהשתקפותו בהליך דיוני. מטרות דין ההתיישנות נועדו לא רק לחסום תביעות מושהות המוגשות כנגד פרטים, אלא למנוע דיון בתביעות אלה גם כנגד המדינה, בהינתן הנזק העלול להיגרם לפרט ולכלל מעיסוק בתביעות שעבר זמנן. ואכן, הנזק לציבור העלול להיגרם מויתור על טענת התיישנות כלפי תביעות נגד המדינה שהתיישנו עלול להיות ניכר, ולכן אין להתפלא על נוהל 16.8, שהוצא על ידי פרקליט המדינה, הקובע, ככלל, את חובת המדינה להעלות טענת התיישנות בתביעה ישנה המוגשת נגדה. במיוחד, מציין הנוהל את הצורך בכך כאשר נגרם למדינה נזק ראייתי בשל חלוף הזמן, או כאשר יש לה טיעונים נוספים להגנתה, וכאשר טענת ההתיישנות עשויה להועיל להקטנת הנזק שהמדינה עלולה לחוב בגינו. שיקולים אלה נעוצים כולם בעניינים שבאינטרס הציבור. הויתור על טענת התיישנות על פי הנוהל מוגבל לנסיבות מיוחדות שבהן "אין זה ראוי למדינה לטעון או לעמוד על טענת התיישנות" (פסקה (ד) לנוהל). סייג אחרון זה מנוסח בכלליות, ולא בכדי. גמישות ניסוחו נועדה להבטיח את התפרשותו על מקרים שונים שבהם חובת ההגינות מצדיקה את בירור התביעה לגופה, בלא חסימתה על הסף בעילת התיישנות, בין היתר תוך התחשבות בעובדה כי היא מוגשת כנגד המדינה כבעלת דין, להבדיל מאשר כנגד פרט. 13. מדיניות המדינה בהעלאת טענות התיישנות בהליכים אזרחיים המתנהלים נגדה היא ענין הכפוף לביקורת שיפוטית, ככל מדיניות רשות הפועלת במסגרת המינהל הציבורי. אולם, כידוע, החלטות השירות המשפטי הציבורי המשקפות את עמדת המדינה בהליכים שיפוטיים הן מסוג ההחלטות שמידת ההתערבות השיפוטית בהן היא מעטה ביותר, ושמורה למצבים חריגים שבהם נפל פגם מהותי קיצוני המצדיק תיקון או שינוי (בג"ץ 269/93 נאסר נ' מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה (לא פורסם, 9.6.1993); בג"ץ 4051/98 חרמוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 8.7.1998); בג"ץ 2825/04 בארד נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 4.12.2005); בג"ץ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 793, 807-810 (1996); בג"צ 2534/97 יהב נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נא(3) 1, 5-24 (1997)). מתחם ההתערבות השיפוטית צר במיוחד כאשר החלטת הרשות משתקפת בקביעה של דרג מקצועי, כיד מומחיותו, ובמיוחד כשהיא נוגעת למהלך דיוני המקיים זכות שהוענקה למדינה מכח חוק. 14. בענייננו, העותרת לא השכילה להצביע על נסיבה כלשהי המצדיקה ויתור של המדינה על טענת התיישנות שהועלתה על ידה. לא היתה כל הצדקה, ולא ניתן כל הסבר, למעבר השנים שחלף מאז התגבשה עילת התביעה שבגינה היה בידי העותרת להגיש את תביעתה, ועד למועד הגשתה בפועל, שחל כשנתיים וחצי לאחר חלוף ההתיישנות. מעבר של קרוב ל-10 שנים בין מועד גיבוש העילה לבין הגשת התביעה בפועל מקשה ביותר על הנתבעים – ובמקרה זה על המדינה והוועדה המקומית – להתגונן ולהציג את ראיותיהם. ויתור על טענת התיישנות בנסיבות אלה עלול לפגוע במעמדה הדיוני של המדינה במשפט, ולפגוע, על כן, באינטרס ציבורי. העותרת לא הצביעה על אי הגינות כלשהי מצד המדינה בהעלאת טענת התיישנות בנסיבות מקרה זה, טענה הנתונה בידיה מכח החוק, ולא הניחה כל ביסוס לטענה בדבר אי סבירות בשיקול הדעת שהופעל על ידה לענין זה. 15. יתר על כן: דין עתירה זו להידחות על הסף, מן הטעם שהיא עצמה הוגשה באיחור רב, לאחר שההליך האזרחי, נשוא טענת ההתיישנות, הסתיים כולו – הן בפסק דין הערכאה הדיונית, והן בהכרעה בערעור עליו בבית משפט זה, כאשר בשניהם נתקבלה טענת ההתיישנות, והוחלט על דחיית התובענה שהגישה העותרת על הסף. העותרת לא רק השתהתה תקופה ניכרת מעבר לתקופת ההתיישנות בהגשת תביעתה האזרחית, אלא גם השתהתה בהגשת עתירה זו, בהמתינה לסיומו של ההליך האזרחי בהכרעה חלוטה, כדי לפתוח רק לאחריו בעתירה זו, שנועדה להביא לביטולו של ההליך השיפוטי על שתי ערכאותיו, ולפתיחתו מחדש, תוך הוראה למדינה ולוועדה המקומית שלא להעלות טענת התיישנות. שיהוי כזה בהגשת העתירה, לאחר סיומו המלא של ההליך האזרחי, אינו יכול להתקבל, ודי היה בטעם זה, גם כשהוא לעצמו, כדי לדחות את העתירה על הסף (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועד המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 448-449 (2003); בג"ץ 940/04 אבו טיר נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, פ"ד נט(2) 320, 332 (2004); בג"ץ 1135/04 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' "הצוות המלווה" לעניין תמ"א 31/א/3, פ"ד נט(4) 784, 789 (2005); בג"ץ 962/07 לירן נ' היועץ המשפטי לממשלה פסקאות 22-24 לפסק דיני (לא פורסם, 1.4.2007); בג"ץ 4387/06 מועצת הכפר מסחה נ' ראש הממשלה, פסקה 12 לפסק דינה של הנשיאה ביניש (לא פורסם, 11.4.2010)). 16. העתירה נדחית על הסף, ולגופה. העותרת תישא בשכר טרחת עו"ד המשיבים 1 עד 3 מצד אחד, ומשיבה 4 מצד שני, בסכום של 10,000 ₪ לכל צד. ניתן היום, ‏ט"ז באב התש"ע (‏27.07.10). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10008530_R02.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il