אלירן צפורה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8528/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8528/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם המערער: אלירן צפורה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 14.11.2012, בת"פ 10523-07-11, שניתן על-ידי כב' השופטת ק' רג'יניאנו תאריך הישיבה: יז' באדר התשע"ג (27.2.2013) בשם המערער: עו"ד ירום הלוי בשם המשיבה: עו"ד נעימה חנאווי בשם שרות מבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' שהם: פתח דבר 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בת"פ 10523-07-11, שניתן ביום 14.11.2012, על-ידי כב' השופטת ק' רג'יניאנו. המערער היה הנאשם 4 בכתב אישום מתוקן, שהוגש נגד ארבעה נאשמים, ויוחסה לו עבירה של מתן אמצעים לביצוע פשע, לפי סעיף 498(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בית המשפט המחוזי דחה את המלצת שירות המבחן בעניינו של המערער, להימנע מהרשעתו בעבירה שבעובדותיה הוא הודה, והחליט להרשיעו בעבירה זו. בית משפט קמא גזר על המערער, בעקבות הרשעתו בדין, 3 חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות; 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירה שבה הורשע וכן עבירה על פקודת הסמים המסוכנים מסוג פשע; וקנס בשיעור של 2000 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתו. הערעור שלפנינו נסב על שאלת הרשעתו של המערער ולחילופין על חומרת העונש שהושת עליו. עובדות כתב האישום המתוקן 2. כאמור, מדובר בכתב אישום מתוקן שהוגש נגד ארבעה נאשמים, שבמסגרתו יוחסה למערער ולנאשם 3 עבירה של מתן אמצעים לביצוע פשע, לפי סעיף 498(א) לחוק העונשין. לנאשם 1 בכתב האישום יוחסו עבירות של נסיון להחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית שלא כדין, לפי סעיף 7(א)+(ב) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים) ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין; זיוף, לפי סעיף 418 רישא לחוק העונשין; שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין; והתחזות כאדם אחר, לפי סעיף 441 לחוק העונשין. לנאשם 2 יוחסה עבירה שעניינה סיוע לנסיון להחזיק סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א)+(ב) לפקודת הסמים המסוכנים ביחד עם סעיפים 31 ו- 25 לחוק העונשין. 3. בכתב האישום המתוקן נטען כי ביום 17.6.2011, הגיעו שני בלדרים בטיסה מברזיל לישראל, כשהם נושאים בגופם 138 אריזות סם מסוכן מסוג קוקאין, במשקל כולל של 2.150 ק"ג. הבלדרים נסעו למלון שערי ירושלים, שם היו אמורים לפלוט את הסמים מגופם, ולהעביר אותם "לידי משלחיהם או מי מטעמם". עם הגיעם של הבלדרים למלון, הם נעצרו על-ידי אנשי משטרת ישראל כשברשותם הסמים המסוכנים. בהמשך, ועל-מנת להביא למעצרם של המעורבים הנוספים, התחזה שוטר כאחד הבלדרים, ולאחר שהתמקם בחדר בבית המלון, הוא המשיך לנהל שיחות טלפון עם המעורבים הנוספים, באופן שנחזה כי הסמים עדיין ברשות הבלדרים. ביום 21.6.2011, הובא לידיעת הנאשם 1 כי הבלדרים נמצאים במלון וברשותם הסמים. הנאשם 1 הודיע על כך לנאשם 2 וביקש ממנו להתלוות אליו, על מנת שזה יסייע לו "ליטול את הסמים". הנאשמים 1 ו- 2, אשר לא ידעו פעילות המשטרה וסברו כי הסמים מצויים ברשות הבלדרים, פנו אל הנאשם 3 ואל המערער, וביקשו מהם להסיע אותם למלון, באמצעות רכבו של המערער. הנאשם 3 והמערער נעתרו לבקשה "כשהם עוצמים את עיניהם לאפשרות שעומדת להתבצע במלון עבירת פשע הקשורה לסמים". ביום 21.6.2011, הגיעו כל הנאשמים, ובכלל זה המערער, ברכב מסוג מאזדה השייך למערער, לקרבת המלון "וזאת במטרה לקבל מידי הבלדרים את הסמים". יצוין, כי טרם הגעתם של הנאשמים למלון, הודיעו "המשלחים או מי מטעמם" לשוטר הסמוי "כי אנשים אמורים להגיע ולקחת ממנו את הסמים". בהמשך, בשעת לילה, התקשר הנאשם 1 אל השוטר, ניהל עמו מספר שיחות, והנחה אותו להגיע לרכב בו היו הנאשמים, ולהביא עמו את הסמים. בהתאם להנחיית הנאשם 1, ירד השוטר הסמוי מחדרו במלון כאשר ברשותו חבילה המדמה את הסמים, והחל להתקרב לעבר הרכב. בכתב האישום נטען כי "בהתקרבו [של השוטר] לרכב [המערער] שעמד סמוך לדלת הקדמית ימנית, סימן [לשוטר] להגיע לרכב, בעוד הנאשם 1 עומד בקרבת הרכב, הנאשם 2 יושב במושב האחורי, והנאשם 3 יושב במושב הנהג". בהגיע השוטר לרכב, סימן לו הנאשם 2 למסור לידיו את החבילה, והוא עשה כן. באותו מעמד מסר הנאשם 2 לשוטר סכום של 3,500 ₪. מיד לאחר מכן, נכנס הנאשם 1 לרכב, התיישב במושב האחורי, והנאשמים עזבו את המקום בנסיעה מהירה. בשלב מסוים, במהלך הנסיעה, נעצרו הנאשמים על-ידי אנשי המשטרה. באותו מעמד, התחזה הנאשם 1 לאחר, תוך הצגת תעודת זהות מזויפת. יצויין, כי בסעיף 13 לכתב האישום המתוקן, נאמר לגבי הנאשם 3 והמערער כי "במעשיהם האמורים לעיל, נתנו הנאשמים 3 ו-4 כלים או כל אמצעי אחר, כשהם יודעים שהדבר עלול לשמש, במישרין או בעקיפין, לביצוע פשע או להקלת ביצועו". תסקירי שירות המבחן בעניינו של המערער 4. ביום 27.12.2011, נרשמה הודאתם של הנאשם 3 ושל המערער בעובדות המיוחסות להם בכתב האישום המתוקן, והם הופנו לקבלת תסקירי מבחן, על-מנת לבחון, בין היתר, את שאלת אי הרשעתם בדין. נציין כבר עתה, כי לאחר קבלת התסקיר בעניינו של הנאשם 3, הודיע בא כוחו, ביום 14.5.2012, כי אין התנגדות להרשעתו בעבירה שיוחסה לו, והוא הופנה אל הממונה על עבודות השירות, לצורך בחינת התאמתו לריצוי עונש מאסר בעבודות שירות. ביום 24.6.2012, נגזר דינו של הנאשם 3 בבית המשפט המחוזי, והוטלו עליו 3 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות; 8 חודשי מאסר על-תנאי; וקנס בשיעור של 2000 ₪. 5. אשר למערער, ביום 11.3.2012, הוגש תסקיר ראשון בעניינו ובו נאמר כי מדובר בצעיר, כבן 24, רווק, המתגורר בבית הוריו, ועובד בחנות לממכר בגדים השייכת לבן משפחה. המשפחה עצמה הוגדרה בתסקיר כ"נורמטיבית", כאשר המערער עצמו גדל "בחיק משפחה חמה ומגוננת". עוד צויין בתסקיר, כי המערער ואחותו סובלים מליקויי שמיעה וממחלת כליות הנקראת "תסמונת אלפורט". אשר לעבירה המיוחסת לו, טען המערער כי חברו, הנאשם 3, התקשר אליו וביקש את עזרתו בהסעת אחיו (הנאשם 2) לירושלים, מאחר שאין להם רכב או רשיון נהיגה. לדבריו, הוא לא ידע מה מטרת הנסיעה ולטענתו "תמימותו נוצלה בידי שאר הנאשמים". שירות המבחן התרשם "מטשטוש והפחתה של חלקו [של המערער] ואחריותו לעבירה". הוצע למערער להשתלב בתהליך טיפולי, שיכלול בשלב הראשון טיפול פרטני "ובהמשך השתלבות בקבוצה טיפולית לצעירים עוברי חוק". לאחר שניתנה הסכמתו של המערער להשתלב בתהליך הטיפולי, המליץ שירות המבחן לדחות את הדיון בעניינו לפרק זמן של שלושה חודשים, על-מנת להעמיק את הקשר עמו ולהציג אלטרנטיבות עונשיות. 6. ביום 23.4.2012, הוצג תסקיר משלים בעניינו של המערער והתבקשה דחייה נוספת של שלושה חודשים, על מנת לגבש את ההמלצה בשאלת אי ההרשעה. בתסקיר האחרון מיום 7.8.2012, נאמר כי המערער נטל חלק ב- 11 מפגשים פרטניים "במסגרתם גברה מודעותו ביחס לקשייו החברתיים וקשייו בהצבת גבולות". לאחר מכן, שולב המערער בקבוצה טיפולית המיועדת לצעירים עוברי חוק, והשתלבותו בקבוצה היתה "תקינה ומותאמת". שירות המבחן המליץ להעמיד את המערער במבחן למשך שנה, כדי להמשיך בתהליך הטיפולי ולהעמיקו, וכן להטיל עליו של"צ בהיקף של 250 שעות, במסגרת בית חולים "בלינסון" בפתח תקווה. אשר לשאלת אי ההרשעה, המליץ שירות המבחן להימנע מהרשעתו, וזאת "לאור גילו הצעיר [של המערער] התגייסותו המתוארת לתהליך הטיפולי ועל-מנת שלא לפגוע בסיכוייו לבנות את עתידו האישי והמקצועי". פסק דינו של בית משפט קמא 7. בדונו בעתירתו של המערער להימנע מהרשעתו, הזכיר בית משפט קמא את הכלל, לפיו יש להרשיע נאשם שאשמתו הוכחה, כאשר המנעות מהרשעה תעשה במקרים חריגים ויוצאי דופן. לגישתו של בית משפט קמא, הנסיבות שתוארו בתסקירי שירות המבחן אינן מצדיקות המנעות מהרשעה. גם אם ניתן להצביע על פגיעה כלשהי במערער כתוצאה מהרשעתו, הרי שמדובר בפגיעה הצפוייה לכל נאשם המורשע כדין. עוד נקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, כי "קצינת המבחן [והמערער] לא הצביעו על פגיעה קונקרטית" וכי "הטענה הכללית של [המערער] כי יש בכוונתו להמשיך לימודים אקדמאיים אינה מצדיקה המנעות מהרשעה". לפיכך, החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו ולגזור עליו את העונשים המפורטים בפסקה 1 לעיל, שהם זהים לעונשים שנגזרו על הנאשם 3. הערעור 8. בערעור שהוגש על-ידי המערער, באמצעות בא כוחו, עו"ד ירום הלוי, נטען כי שגה בית משפט קמא כשהחליט להרשיע את המערער, שכן ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקומו של המערער. עוד נטען, כי הפגיעה הצפוייה אינה מצטמצמת לתחום התעסוקתי או הלימודי, אלא שהיא יכולה להתבטא גם בתחומים אחרים "כגון נפשיים וחברתיים". ההרשעה עלולה לפגוע במצבו הנפשי והחברתי של המערער "הרעוע ממילא", ותסכל את המשך התהליך הטיפולי. המערער הוסיף וטען, כי גם אם אין פגיעה קונקרטית בתעסוקה או בלימודים, הרי שבגילו הצעיר "אין להקשיח דרישה זו, שכן כיצד ניתן לצפות מכל אדם בגילו שיהיה בעל מקצוע קונקרטי". נטען בנוסף, כי ההרשעה תגרום למערער "חסמים" תעסוקתיים, וגם בכך יש לראות כפגיעה הנובעת מעצם ההרשעה. אשר לעבירה בה הורשע המערער, הפנה עו"ד הלוי לפער העצום בין העבירות שיוחסו לו בכתב האישום המקורי לבין העבירה שבה הורשע, שהיא עבירת עוון, כאשר יסוד המחשבה הפלילית מבוסס על "עצימת עיניים". המערער טוען בנוסף, כי בית משפט קמא לא נתן משקל מספיק לעברו הנקי, ולנסיבות שהובילו אותו לביצוע העבירה, היינו "ניצול מצוקתו החברתית על-ידי האחרים". עוד נטען, כי לא ניתן משקל ראוי להמלצתו של שירות המבחן להימנע מהרשעה, על-מנת להתמיד בתהליך הטיפולי, אליו נרתם המערער, דבר שיוביל לשיקומו. לאור האמור, מבקש עו"ד ירום הלוי לבטל את הרשעתו של המערער ולהסתפק בצו של"צ ובהעמדתו במבחן, כפי שהמליץ שירות המבחן. לחילופין, התבקשנו להקל בעונשו של המערער, שכן לא היה מקום לגזור עליו עונש זהה לזה שהושת על הנאשם 3. לעניין זה, נטען כי עברו של המערער נקי לחלוטין בעוד שלחובתו של הנאשם 3 הרשעה קודמת. המערער הביע נכונות להשתלב בתהליך טיפולי כאשר הנאשם 3 סירב לכך, ולפיכך המליץ שירות המבחן להטיל עליו מאסר בעבודות שירות. לאור זאת, ובמידה שלא יתקבל הערעור לעניין ההמנעות מהרשעה, ביקש עו"ד ירום הלוי להקל בעונשו של המערער במידה משמעותית. 9. נציין, כי בתסקיר שהוגש לעיוננו, לקראת הדיון בערעור, נאמר, כי המערער מפיק תועלת מהטיפול הקבוצתי והוא "מגלה כלפיו אחריות ומחויבות". המערער מתחזק ברמה הרגשית, ויכולתו לקחת אחריות על חלקו בביצוע העבירה, התגברה. בימים אלה, החל המערער להתעניין ברישום למכינה קדם-אקדמאית ללימודי משפטים, והוא מבקש לקדם עצמו באמצעות לימודים אקדמאיים. שירות המבחן חזר על המלצתו להימנע מהרשעתו של המערער וזאת "כחיזוק לדרך והתהליך החיובי שעובר [המערער] ולניהול אורח חיים נורמטיבי, ועל מנת שלא לפגוע בעתידו האישי והמקצועי". עמדת המשיבה 10. באת כוח המשיבה, עו"ד נעימה חנאווי, טענה כי יש לדחות את הערעור בנוגע לשאלת הרשעתו של המערער, שכן לא הוצגו נימוקים של ממש להמנעות מהרשעה. עם זאת, ולנוכח עמדת שירות המבחן, הסכימה המשיבה להקלה בעונשו של המערער, באופן שהוא ירצה 250 שעות של"צ כמוצע על-ידי שירות המבחן, במקום מאסר בדרך של עבודת שירות. דיון והכרעה 11. בפתח הכרעתנו בערעור, מן הראוי לחזור על מושכלות ראשונים בנושא המבחנים והשיקולים להמנעות מהרשעה. כפי שנקבע על-ידי השופטת ד' דורנר בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997) (להלן: עניין כתב), "המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה" (שם, בעמ' 341). ועוד נאמר בעניין כתב כי "המנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" (שם, בעמ' 342). דברים אלה חודדו על-ידי השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בע"פ 9262/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 869 (2004): "על דרך הכלל, משנמצא כי נאשם בגיר ביצע עבירה מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו, כחלק מהליך אכיפת חוק שוויוני וכחלק מאינטרס ההרתעה. אמנם, סעיף 1 (2) לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 וכן סעיף 71א(ב) לחוק העונשין מסמיכים את בית המשפט ליתן צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, תוך המנעות מהרשעה. עם זאת, הלכה פסוקה היא כי המנעות מהרשעה של נאשם בגיר אשר נקבע כי ביצע עבירה, מהווה חריג שיופעל 'רק בנסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר [...]'..." (שם, בעמ' 876, וראו גם, רע"פ 11476/08 מדינת ישראל נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ (14.4.2014); רע"פ 9118/12 פריגין נ' מדינת ישראל (1.1.2013)(להלן: עניין פריגין)). בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי המנעות מהרשעה, של מי שאשמתו הוכחה, הינה בגדר "חריג שבחריגים" (ראו, למשל, ע"פ 1042/03 מצרפלס שותפות מוגבלת בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 721 (2003); רע"פ 1189/06 בר-לב נ' מדינת ישראל (12.9.2006)). בפסקי דין אחרים נאמר כי המנעות מהרשעה תעשה אך במקרים יוצאי דופן (עניין פריגין; ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון (23.7.2009), (להלן: עניין ביטון)). הנה כי כן, על בית המשפט לבחון, בראש ובראשונה, את השאלה האם סוג העבירה וטיבה, על רקע הנסיבות הקונקרטיות של המקרה, מאפשרים להימנע מהרשעה. בשלב השני, יש להידרש לשאלה, האם עצם ההרשעה עלול לפגוע "פגיעה חמורה" בשיקומו או בעתידו של הנאשם, וכפי שנקבע בעניין ביטון, על בית המשפט להשתכנע "כי הפגיעה הקשה שתיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב" (שם, בפסקה 7). עוד נקבע, כי בבוא בית המשפט לבחון את הנזק העלול להיגרם לנאשם, יש להתייחס לנזק מוחשי-קונקרטי, ואין להידרש לאפשרויות תיאורטיות, על פיהן עלול להיגרם לנאשם נזק כלשהו בעתיד. בעניין פריגין ציינתי, בהקשר זה, כי קבלת הגישה, לפיה יש לבחון נזקים אפשריים, העלולים להתרחש בעתיד, גם אם מדובר בנאשמים צעירים, "תחייב את בית המשפט להדרש לתרחישים תיאורטיים, שאין לדעת אם יתממשו בעתיד, ולא ברור כלל עד כמה תהיה להרשעה בדין השפעה על התכנותם של אותם תרחישים" (וראו גם, ע"פ 2862/12 מילמן נ' מדינת ישראל (24.1.2013); רע"פ 8627/12 הנסב נ' מדינת ישראל (31.12.2012); רע"פ 654/13 אבו בכר נ' מדינת ישראל (26.2.2013)). ומן הכלל אל הפרט 10. לאחר שבחנו את כלל הנסיבות במקרה דנן, ונתנו דעתנו לטיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי אין להימנע מהרשעתו של המערער. ראשית, אין להקל ראש בעבירה אותה ביצע המערער, שגם אם מדובר בעצימת עיניים לגבי האפשרות כי עומדת להתבצע עבירת פשע הקשורה לסמים, הרי שהמערער בחר שלא לבדוק את הדברים, למרות הנסיבות המחשידות שאפפו את ביצוע העבירה. המערער היה מוכן לתרום את רכבו לנסיעה לירושלים, ובהגיע הרכב לקרבת המלון, הוא סימן לשוטר הסמוי, אשר התחזה לבלדר סמים, להגיע אל הרכב. בנסיבות אלה, אין בידינו לומר כי טיב העבירה ונסיבותיה מאפשרים "לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה", כפי שנקבע בעניין כתב. בנוסף, לא שוכנענו כי במקרה דנן עלולה להיגרם למערער "פגיעה חמורה" בשיקומו או בעתידו, אם יורשע בדין. ההרשעה אינה מונעת מהמערער להמשיך בתהליך הטיפולי בו החל, ואיננו סבורים כי המוטיבציה שלו לשיקום עלולה להיפגע במקרה של הרשעה. אשר לטענה כי קיים חשש שעתידו התעסוקתי ייפגע, הננו סבורים כי מדובר בחשש עתידי, שהוא בשלב זה לא יותר מאשר חשש תיאורטי, והדברים נכונים גם לגבי תוכניותיו של המערער להשתלב בלימודים אקדמאיים. לפיכך, לא מתקיים המבחן השני, הנוגע לחשש כי ההרשעה תגרום ל"פגיעה חמורה" במערער. לאור האמור, הננו דוחים את הערעור, ככל שהוא נוגע לשאלת הרשעתו של המערער. 11. בהסכמת המשיבה, הננו רואים להתערב בעונש שנגזר על המערער, ובמקום עונש המאסר בדרך של עבודות שירות, שהושת על המערער על-ידי בית משפט קמא, הננו קובעים כי המערער יבצע שירות לתועלת הציבור (של"צ) בהיקף של 250 שעות, במסגרת בית החולים "בלינסון", בהתאם לתכנית שפורטה בתסקיר המבחן מיום 21.2.2013. המועד לתחילת ביצוע השל"צ ייקבע על-ידי שירות המבחן. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. סוף דבר 12. הערעור על הרשעתו של המערער נדחה בזאת. הערעור על גזר הדין מתקבל כמפורט בפסקה 11 לעיל. ניתן היום, ‏כ"א באדר התשע"ג (‏3.3.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12085280_I02.doc עפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il