קבוצת איגרא בע"מ נ. משרד התיירות

פסק-דין בתיק בשג"ץ 8524/18 בבית המשפט העליון בשג"ץ 8524/18 לפני: כבוד השופט ד' מינץ המערערות: 1. קבוצת איגרא בע"מ 2. הרודס בניה ופיתוח (1990) בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. משרד התיירות 2. מנהלת השקעות ופיתוח (1990) בע"מ 3. משרד האוצר 4. המשרד להגנת הסביבה 5. אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה ערעור על פסק דינו של הרשם ג' לובינסקי זיו מיום 5.11.2018 בבג"ץ 1754/17 בשם המערערות: עו"ד חגי סיטון; עו"ד יצחק הניג פסק-דין לפנַי ערעור על פסק דינו של הרשם ג' לובינסקי זיו מיום 5.11.2018 במסגרת בג"ץ 1754/17 (להלן: ההליך העיקרי או העתירה), בגדרו הורה על מחיקת העתירה לבקשת משיבה 5, העותרת בהליך העיקרי, אדם טבע ודין (להלן: העותרת) וכן על החלטתו מיום 26.11.2018 במסגרתה נדחתה בקשת המערערות לביטול המחיקה. 1. עניינו של ההליך העיקרי בהחלטת משיבה 2 מיום 30.11.2016 להקפיא כתב אישור מיום 24.12.2008 למתן מענקי הקמה בסך 72,000,000 ש"ח למערערות עבור הקמת בית מלון וכפר נופש הגובלים בשמורת הטבע פארק תמנע ובסמוך לאזור הידוע כ"עמק ססגון" (להלן: החלטת ההקפאה). על פי הוראות סעיף 94(א)(5א)(א) לחוק לעידוד השקעות הון התשי"ט-1959, תוקפו של כתב אישור זה הוא עד שבע שנים, ומכאן שמועד פקיעתו חל ביום 23.12.2015. בעקבות התארכות ההליך התכנוני וכן מספר הליכים משפטיים (ראו לדוגמה: עת"מ 264/08; עת"מ 54688-03-12; בג"ץ 2748/11) במסגרתם נבחנו חלופות שונות להיקף הפרויקט, התעכב ביצועו. על כן, ביום 28.11.2016 הגישו המערערות בקשה להקפאת כתב האישור, וביום 30.11.2016 נתנה משיבה 2 את החלטת ההקפאה כאמור. ביום 2.3.2017 הוגשה העתירה בה טענה העותרת, בתמצית, כי החלטת ההקפאה אינה תקפה שכן זו התקבלה לאחר קרוב לשנה ממועד פקיעת תוקף כתב האישור. 2. ביום 6.9.2018 הגישו משיבים 4-1 (להלן: המדינה) הודעה מעדכנת בה מסרו כי לאחר קיום דיון בהקפאת כתב האישור ועריכת שימוע למערערות, נחתמה ביום 5.9.2018 החלטה חדשה לפיה החלטת ההקפאה מבוטלת (להלן: ההחלטה המבטלת). בהתאם לכך, סברה המדינה כי העתירה התייתרה ודינה להימחק. בעקבות הודעה זו הורה בית המשפט (המשנה לנשיאה ח' מלצר) ביום 12.9.2018 לעותרת ולמערערות להגיש תגובה להודעת המדינה עד ליום 4.10.2018, ולבקשת המערערות הוארך מועד זה עד ליום 15.11.2018. ואולם, בטרם הגישו המערערות תגובה כאמור, הודיעה העותרת ביום 5.11.2018 כי היא אינה עומדת על העתירה וביקשה למחוק אותה תוך חיוב המשיבים בהוצאות. בו ביום נתן הרשם פסק דין המוחק את העתירה והורה למשיבים להשיב לבקשת העותרת לחיובם בהוצאות. 3. ביום 7.11.2018 הגישו המערערות בקשה לביטול פסק הדין, במסגרתה נטען כי הוא פוגע בזכות הטיעון שלהן ומונע מהן להגיב להודעת המדינה כפי שהורה המשנה לנשיאה ח' מלצר. ביום 14.11.2018 הגישו המערערות תגובה מפורטת כפי שנתבקשו בה שטחו את טענותיהן כלפי עמדתה העדכנית של המדינה וכלפי הטענות אשר הועלו על ידי העותרת בעתירה. כן ביקשו המערערות כי בית המשפט יקיים דיון לגופה של העתירה, בו תינתן להן ההזדמנות לפרוש את טענותיהן נגד אי החוקיות לה טענה העותרת בהחלטת ההקפאה. 4. ביום 26.11.2018 ניתנה החלטת הרשם בבקשת המערערות לביטול פסק הדין. בהחלטה ציין הרשם כי הוא מוכן להניח לטובת המערערות, כי בנסיבות העניין היה מקום להמתין לקבלת תגובתן להודעת המדינה בטרם מתן פסק דין המורה על מחיקת העתירה. ואולם, נוכח העובדה כי יוזמת ההליך מבקשת להורות על מחיקתו אין לכפות עליה את המשך בירורו. משזו קיבלה את הסעד לו עתרה במלואו הרי שאך טבעי כי תבקש שלא לעמוד על המשך בירור העתירה. עוד ציין הרשם כי לא ניתן להפנות את העתירה כלפי החלטה חדשה אשר באה לעולם זמן רב לאחר הגשתה. ככל שברצון המערערות להשיג על ההחלטה המבטלת, הדרך הדיונית לשם כך היא בהגשת הליך חדש. המערערות לא השלימו עם הכרעת הרשם ומכאן הערעור שלפנַי. 5. לטענת המערערות החלטת הרשם פוגעת קשות בכללי הצדק הטבעי ומהווה שינוי שלא בסמכות מהחלטת בית משפט זה מיום 12.9.2018. כן נטען כי שליטתו של עותר על עתירתו אינה מוחלטת וקיימת לבית המשפט הסמכות שלא לאפשר את מחיקת העתירה, חרף בקשת עותר. בענייננו מדובר במקרה קיצוני ויוצא דופן, בו בשל טעות טכנית במועד קבלת החלטת ההקפאה נגרם למערערות נזק כבד ואובדן השקעה בהיקף של מיליוני שקלים. עוד נטען כי אין בהגשת הליך חדש נגד החלטת המדינה מיום 5.9.2018 כדי להביא מזור למערערות. אשר על כן, ביקשו המערערות כי יבוטל פסק הדין והחלטת הרשם ויתקיים דיון בגופה של העתירה. 6. לאחר עיון בפסק הדין, בהחלטת הרשם ובטענות המערערות לא מצאתי כי נפל בהם פגם ועל כן דין הערעור להידחות אף מבלי להידרש לתגובת מי מהמשיבים. 7. כידוע, שיקול דעת רשם בית המשפט בעניינים כגון דא הינו רחב. התערבות בו על ידי ערכאת הערעור לא תעשה בנקל (בש"מ 6614/17 ‏קפלן את לוי בע"מ נ' החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ (3.9.2017)). כפי שנקבע בהחלטת הרשם, ככלל, יוזם ההליך הוא זה הרשאי לבקש את מחיקתו מבלי שתינתן החלטה לגופו של עניין. חריגים לכך הם מקרים בהם הפסקת ההליך עשויה לשלול יתרון דיוני משמעותי מהצד שכנגד או כאשר קיים חשש כי נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט (רע"א 6972/16 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' טאו תשואות בע"מ (16.3.2017)). בענייננו, בשים לב לשלב המקדמי בו עמד ההליך העיקרי – טרם התקיים דיון בעתירה ועד למועד בקשת המחיקה לא הגישו המערערות תגובה מקדמית לה – איני מוצא כי מקרה זה נופל לחריגים האמורים. 8. אף מבחינה מעשית איני רואה כיצד ניתן להלום את עמדת המערערות. משעה שקיבלה המדינה את ההחלטה המבטלת, גם לוּ היו מתקבלות טענות המערערות בדבר חוקיות החלטת ההקפאה, לא היה בכך כדי לסייע להן. כאמור לעיל, ההחלטה המבטלת ניתנה לאחר הגשת העתירה ומטבע הדברים כלל לא הוזכרה בה. על כן, בכל מקרה אין העתירה הנוכחית האכסניה המתאימה לדון בה. הערעור נדחה אפוא. בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תגובה, לפנים משורת הדין אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ד' בטבת התשע"ט (‏12.12.2018). ש ו פ ט _________________________ 18085240_N01.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il