מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל נ. ג'וסלין אבישר

10 1 בבית המשפט העליון רע"א 8518/21 לפני: כבוד השופט ש' שוחט המבקשת: מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ ג ד המשיבים: 1. ג'וסלין אבישר 2. סטיב שגיא בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 7.10.2021 ומיום 20.10.2021 בת"א 66115-10-18 שניתנה על ידי כבוד השופט רמי אמיר בשם המבקשת: עו"ד ישראל בלום; עו"ד טלי מרקוס בשם המשיבה 1: עו"ד ירון ממן בשם המשיב 2: עו"ד גיא יפרח פסק-דין בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בת"א 66115-10-18 (כב' השופט ר' אמיר), מהימים 7.10.2021 ו-20.10.2021, בגדרן קיבל בית המשפט המחוזי באופן חלקי את בקשת המבקשת לתיקון כתב התביעה. רקע עובדתי המבקשת, מדינת ישראל, הגישה ביום 28.10.2018 תביעה נגד המשיבה 1, ג'וסלין אבישר (להלן: אבישר), ונגד המשיב 2, סטיב שגיא, אחיה של המשיבה 1 (להלן: שגיא), בגדרה התבקש סעד לתשלום דמי שימוש ראויים ולהשבת רווחים, שהופקו שלא כדין בגין שימושים חורגים במקרקעין. סכום התביעה הועמד על סך של 4,972,500 ש"ח, בתוספת הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל. המקרקעין מושא התביעה מצויים בשטח שמוגדר כאזור חקלאי בתחומי גנות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (להלן: האגודה). בימים עברו, הורי המשיבים, היו חברים באגודה ובני רשות במקרקעין, בהתאם לחוזה שנחתם בינם לבין רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י). בשנת 1992 נחתם הסכם נוסף בין הורי המשיבים לבין רמ"י, ובו הוסכם על הסדרת שימוש 'לא חקלאי' בחלק מהמקרקעין לטובת הפעלת 'אולם אירועים' (להלן: ההסכם הנוסף). ההסכם הנוסף היה תקף ל-4 שנים. לאחר פטירת אבי המשיבים, הפכה אבישר למחזיקה ולאחראית הישירה לנעשה במקרקעין. שגיא, מחזיק אף הוא במקרקעין ועל כן צורף לתביעה כנתבע נוסף. על פי הנטען בכתב התביעה, מספר שנים לאחר שפג תוקפו של ההסכם הנוסף, במועד שאינו ידוע למבקשת (כפי הנראה עוד בשנת 2003), הוקמו במקרקעין, בהרשאת אבישר, מבנים חורגים שלא כדין, אשר שימשו כאולם אירועים. בעקבות פעילות זו, הורשעו המשיבים ונאשמים נוספים בעבירות תכנון ובנייה, ובתוך כך נפתחו גם הליכים אזרחיים הנוגעים להפסקת השימוש והפינוי של המקרקעין. דמי השימוש הראויים שהתבקשו במסגרת התביעה מושא הבקשה שלפני, חושבו על בסיס מסמך שנערך בשנת 2003 בין אבישר לבין חברה שהפעילה את אולם האירועים, במסגרתו נקבעו דמי השכירות החודשיים ששולמו לאבישר עבור השכרת המקרקעין. מטעמי התיישנות, הסעד התבקש עבור התקופה שבין חודש אוקטובר 2011 לחודש מרץ 2017 – המועד בו חדל גן האירועים מלפעול. במסגרת כתב התביעה, דרשה המבקשת, בין היתר, לקבל את כלל ההסכמים הרלוונטיים שנחתמו עם מפעילת אולם האירועים, לרבות פירוט החשבונות בנוגע לדמי השכירות. עוד ביקשה המבקשת, כדי למצות את זכותה, להוסיף ולהמציא ראיות חדשות לשיעורם של דמי השימוש הראויים בהמשך ההליך המשפטי, ככל שיידרש. בישיבת קדם המשפט הראשונה שנערכה ביום 18.12.2019, הציע בית המשפט המחוזי לצדדים לפנות להליך גישור חלף בירור התביעה בבית המשפט – הצדדים הסכימו להצעה זו. בחלוף כשנה וחצי, משלא צלח הליך הגישור, הודיעו הצדדים ביום 23.5.2021, כי ייאלצו לשוב לנהל את התביעה בבית המשפט. ביום 14.7.2021 התקיימה ישיבת קדם משפט שנייה במהלכה הציע בית המשפט המחוזי לצדדים לשוב ולקיים ישיבת גישור נוספת. הצדדים הסכימו ונקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 21.7.2021 כי "התיק יימשך כסדרו ללא קשר לעניין חידוש הגישור". ביום 9.8.2021 הגישה המבקשת בקשה לתיקון כתב התביעה לפי תקנה 46(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, היא הבקשה העומדת במוקד בקשת רשות ערעור זו (להלן בהתאמה: הבקשה ו-התקנות החדשות). בית המשפט המחוזי התבקש לתקן את כתב התביעה כך שיתווספו לו סעד חלופי של דמי שימוש ראויים לפי שומה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית; וכן תוספת של הפרשי הצמדה וריבית לסכום שהתבקש בכתב התביעה המקורי החל מחודש אוקטובר 2011 ועד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן (בכתב התביעה המקורי סעד זה התבקש ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל). ביום 7.10.2021 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי ובה התקבלה הבקשה באופן חלקי. בית המשפט המחוזי קבע, כי "האיזון ההולם לדעתי הוא בהתרת התיקון בכפוף להוצאות משמעותיות, ובכפוף לכך ששני הסעדים החדשים, הן זה הנילווה והן זה החלופי, יתייחסו לתקופה המתחילה רק 7 שנים לפני החלטתי זו". בהתאם לאמור, הורה בית המשפט המחוזי למבקשת לשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות ושכר טרחת עו"ד, בגין התיקון וכל הכרוך בכך בסך 20,000 ש"ח. מבין השיקולים שמנה בית המשפט המחוזי לקבלת הבקשה באופן חלקי ציין מצד אחד, את הקשר ההדוק שמקיימת הבקשה עם העניינים שבמוקד התביעה, כמו גם את עצם העובדה שהתיק עודנו נמצא בשלביו המוקדמים, על רקע הליך הגישור שהתנהל משך כשנה וחצי. מצד שני, ציין בית המשפט המחוזי, כי הטעם לאי-תביעת הסעדים לכתחילה אינו חזק, שכן אי-הכללתם בתביעה המקורית נבעה מטעות או מרשלנות. עוד הבהיר, כי התיקון יוביל לעיכוב מסוים בבירור התביעה ואף יהיה כרוך בהוצאות עבור המשיבים. בנוסף, ציין בית המשפט המחוזי כי התיקון עוקף את מגבלת 7 שנות ההתיישנות, משום שהוא מבקש להתיר תביעה בגין 10 שנים אחרונות. ביום 18.10.2021 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי "הודעת הבהרה ובקשה לעיון מחדש" בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 7.10.2021. המבקשת הבהירה, כי נפלה שגגה באופן שבו נוסחו הבקשה לתיקון כתב התביעה וכתב התביעה המתוקן, כאשר בחלק מהסעיפים השתמע, כי המבקשת חפצה לתבוע את הסעדים בגין תקופה ארוכה יותר מזו שנתבעה בכתב התביעה המקורי. המבקשת הבהירה כי "כוונתה הייתה לתקן את כתב התביעה באופן בו הן הסעד העיקרי שנתבע בתביעה המקורית [...] והן הסעד הנוסף החלופי שמתבקשת כעת הוספתו [...] יחושבו בגין אותה התקופה שצוינה בכתב התביעה המקורי היינו החל מחודש אוקטובר 2011 ועד לחודש מרץ 2017" (ההדגשה במקור – ש' ש'). ביום 20.10.2021 התקבלה החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון מחדש, ובה נקבע כבר בפתח הדברים, כי "אין מדובר בבקשה לעיון מחדש, כיוון שלא חל כל שינוי נסיבות". לגופם של דברים נאמר, כי אין הצדקה לשנות מההחלטה שהתקבלה ביום 7.10.2021, שכן אילו המבקשת הייתה חפצה להגיש כיום תביעה חדשה ונוספת בגין דמי השימוש הראויים, לא הייתה רשאית לעשות כן ביחס לתקופה שלפני ה-7.10.2014. בתוך כך צוין, כי "מתן היתר לתיקון כעת ביחס לתקופה המקורית שנתבעה בכתב התביעה – משמעה שלילת זכותם הדיונית של הנתבעים להעלות טענת התיישנות". עוד נקבע כי "עניין ההצמדה והריבית אמנם קשור יותר במישרין לתביעה המקורית – ואולם ראיתי לשלול תיקון בשלב זה מעבר לתקופת התיישנות מהיום, וזאת כמידת ביניים וכשיקול מאזן לכך שהתיקון התבקש בשלב מאד מאוחר שאף אינו מצדיק תיקון כלל ועיקר". על החלטות אלו – זו מיום 7.10.2021, וזו מיום 20.10.2021, הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני. טענות הצדדים לשיטת המבקשת, היה על בית המשפט המחוזי לקבל את הבקשה לתיקון כתב התביעה באופן מלא. לדבריה, למרות שהחלטה בעניין תיקון כתבי טענות היא החלטה דיונית שערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בה, המקרה הנוכחי בא בגדר אותם מקרים חריגים בהם נדרשת התערבות. לטענתה, הגם שבקשה לתיקון כתבי טענות לא מתקבלת באופן אוטומטי, הגישה בנוגע להתרת תיקון כתבי טענות היא גישה ליברלית ומרחיבה. בהקשר זה עמדה המבקשת על ההבחנה שהתגבשה בפסיקה בין בקשת תיקון בדרך של הוספת עילה חדשה לבין בקשות תיקון מסוג אחר, דוגמת הוספת סעד כבענייננו. לטענתה, במקרה השני, כאשר התיקון אינו מוסיף עילה חדשה ומתייחס לעילה המקורית ייטה בית המשפט להתיר את תיקון כתב הטענות. זאת, וודאי שעה שההליך עודנו נמצא בשלביו המוקדמים, בטרם ניתנה החלטה בדבר סיום ההליכים המקדמיים ואף בטרם נקבע מועד לקיום הליך הוכחות כבענייננו. לטענת המבקשת, התיקון שהתבקש נדרש לשם קיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, שבגדרו יעמדו לפני בית המשפט מלוא הפלוגתות והטענות, תוך היצמדות לעילת התביעה המקורית – עשיית עושר ולא במשפט. כך לטענתה, שני הסעדים שהתבקשו במסגרת התיקון, הן הסעד החלופי בדבר דמי שימוש ראויים לפי שומה הן התוספת בדבר הפרשי הצמדה וריבית לסכום התביעה המקורי, נובעים מעילת התביעה המקורית. אשר לסעד בדבר תוספת הצמדה וריבית הובהר, כי מדובר בסעד כללי שאין חובה לפרטו בכתב התביעה, שכן בית המשפט מוסמך לפסוק אותו בכל מקרה, כעולה מתקנה 14(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות), אשר היו בתוקף בעת הגשת כתב התביעה, וכן מהוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק ריבית והצמדה). נוכח האמור, נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה משקבע, כי קבלת הבקשה לתיקון תעקוף את טענת ההתיישנות, מכיוון שבראש ובראשונה לא עומדת למשיבים טענת התיישנות; המשיבים עצמם לא העלו מיוזמתם טענת התיישנות; טענה זו הועלתה ביוזמת בית המשפט. עוד הבהירה המבקשת, כי בקשת התיקון נבעה מטעות שנעשתה בתום לב, אשר התגלתה בעקבות חשיפתה למסמכים שהוחלפו בהליכים המקדמיים. המשיבים מנגד סומכים ידיהם על החלטת בית המשפט המחוזי ושבים על נימוקיו. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי המבקשת בחרה באופן מודע לבסס את תביעתה על הסכמי השכירות, וכי כבר בעת קבלת כתב ההגנה היה ביכולתה להבין את הטעות שנפלה בסעד שהתבקש על-ידה. לדבריהם, הטעם העומד ביסוד בקשת התיקון אינו טעם חזק ומבוסס, שכן הדברים היו ידועים למבקשת בשלביו המוקדמים של ההליך ועל כן הבקשה נגועה גם בשיהוי ניכר, שהצדיק את דחייתה. עוד מוסיפים המשיבים, כי יש בבקשה טעם לפגם משהוגשה אגב הליך גישור ובעקבות מסמכים שהוחלפו במהלכו. זאת ועוד. המשיבים טוענים, כי התיקון המבוקש טומן בחובו טענה עובדתית סותרת לזו שנטענה בכתב התביעה, שכן בכתב התביעה ביססה המבקשת את תביעתה על הסכמי השכירות, ואילו כעת מנסה לבסס את תביעתה על שמאות תיאורטית. עוד טוענים המשיבים, כי יהיה בתיקון המבוקש כדי לגרום להרחבת יריעת המחלוקת, לסרבול ההליך ולפגיעה בזכויותיהם הדיוניות, ובכלל כך בטענת התיישנות העומדת להם. לשיטתם, החלטת בית המשפט המחוזי היא החלטת מאוזנת וראויה בנסיבות העניין, אשר מחד גיסא איפשרה קבלה חלקית של התיקון; ומאידך גיסא, לקחה בחשבון את זכויות המשיבים בייחוס אחורנית של חיובים לצד הרחבת התקופה. כמו כן, נטען כי קיימת הלכה מושרשת, לפיה תחום סדרי הדין ובכלל זאת תיקון כתבי טענות נתון לשיקול דעת רחב של הערכאה הדיונית. משכך, בית משפט לערעורים יתערב בשיקול דעת זה רק לעיתים נדירות, כאשר נמצאה חריגה קיצונית המצדיקה התערבות; חריגה זו לדבריהם לא מתקיימת במקרה שלפנינו, וגם מן הטעם הזה – דין הבקשה להידחות. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתשובת המשיבים, כמו גם בהחלטות בית המשפט המחוזי מושא הבקשה שלפני, נחה דעתי כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, בהתאם לתקנה 149(2)(ב) לתקנות החדשות. דין הערעור להתקבל על רקע הנימוקים שיפורטו להלן. ברבות השנים השתרשה בפסיקה גישה ליברלית בנוגע לסמכותו של בית המשפט להיעתר לבקשות לתיקון כתבי טענות. נטיית בתי המשפט היא להיעתר ברוחב לב לבקשת בעל דין לתקן את כתב טענותיו (רע"א 8966/20 מוהנא נ' סולימאן, פסקה 10 (17.1.2021); רע"א 6222/20 הדר נ' שם טוב, פסקה 13 (27.10.2020)) אף הובהר, כי הגם שבמקרים מסוימים בקשת התיקון כרוכה בעוול מסוים לצד השני, נדירים המקרים שבהם אין אפשרות לתקן את העוול בפיצוי כספי (ר"ע 9/84 אגודת ארתור רובינשטיין למוסיקה נ' החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות בע"מ, פ"ד לח(1) 566, 569-568 (1984)). כך גם נקבע, כי היעתרות לבקשות תיקון המוגשות עובר לסיום קדם המשפט או סמוך לסיומו, אינה צפויה בדרך כלל לגרום לעיכובים בניהול ההליך, ומשכך אינה פוגעת כמעט באינטרס הציבורי-מערכתי (רע"א 7192/14 דוד צוקר ובניו חברה לבניין ולהשקעות בע"מ נ' צוקר, פסקה 14 (11.1.2015)). דין זה, שנהג, הוא שנוהג גם לאחר התקנת התקנות החדשות. תקנה 46(א) לתקנות אלה מסמיכה את בית המשפט "בכל עת להורות כי יתוקן כל עניין בכתב טענות או כי יצורף בעל דין או יימחק שמו של בעל דין מכתב התביעה, לשם קיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, תוך התחשבות, בין השאר, בהתנהלותו של מבקש התיקון, השלב הדיוני שבו מוגשת הבקשה, והמטרה שהתיקון המבוקש צפוי להשיג" (ראו: ע"א 5316/20 רמתיים צופים אגודה הדדית בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 15 והאסמכתאות הנזכרות שם (4.4.2021) (להלן: עניין רמתיים)). על אף הגישה הליברלית בהתרת תיקון כתבי טענות כאמור, בבואו של בית המשפט לבחון בקשה לתיקון כתב טענות עליו לאזן בין מספר שיקולים, בהם: האינטרס של מבקש התיקון והתרומה הפוטנציאלית של התיקון לבירור הפלוגתות, אל מול אינטרס המשיב שיריעת הדיון לא תורחב שלא לצורך; השלב שבו מצוי ההליך; תום הלב של מבקש התיקון; שיהוי אפשרי מצדו בהגשת הבקשה; אינטרס הציבור ביעילות הליכים ואי-הקצאת זמן שיפוטי יקר שלא לצורך; ההשפעה של התיקון על משך הדיון וניהולו (ראו: רע"א 3162/14 גזונטהייט נ' איזנברג, פסקה 5 (12.10.2014); רע"א 8892/20 פורטמן נ' צורי שדי ניהול ואחזקות מבנים בע"מ, פסקה 14 (8.4.2021)). סבורני, כי יישום שיקולים אלה על המקרה שלפני מוביל למסקנה, לפיה היה על בית המשפט המחוזי להתיר את תיקון כתב התביעה, כפי שהתבקש בבקשת התיקון והובהר על-ידי המבקשת בבקשה לעיון מחדש. ענייננו בבקשה להוספת סעד חלופי בדבר דמי שימוש ראויים לפי שומה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, וכן תוספת של הפרשי הצמדה וריבית לסכום שהתבקש בכתב התביעה המקורי. אין בבקשה תוספת למסכת העובדתית או עילה חדשה שלא בא זכרה בכתב התביעה המקורי. תיקון מסוג זה הוא תיקון פשוט יחסית, שאין בו כדי לסרבל את ההליך במידה רבה. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף בשים לב לשלב הדיוני בו מצוי ההליך – טרם סיום הליכים מקדמיים וטרם פתיחת הליך ההוכחות. אמנם חלפו למעלה מ-3 שנים ממועד הגשת התביעה ברם, הסיבה להתמשכות ההליך נבעה, בין היתר, מהליכי גישור שהתנהלו משך למעלה משנה. המבקשת הטעימה את בקשתה בכך שהוספת הסעד החלופי בדבר דמי שימוש ראויים לפי שומה נחוץ לה על מנת למצות את כלל טענותיה וזכויותיה נגד המשיבים. ביחס לתוספת בדבר הפרשי הצמדה וריבית ציינה, כי סעד זה לא נכלל בתביעה המקורית מחמת טעות שנעשתה בתום לב. אמנם, יש צדק מסוים בכך שהמבקשת הייתה צריכה להביא בחשבון דברים אלה כבר בעת הגשת כתב התביעה. עם זאת, סבורני, כי בקשה לתיקון נועדה, בין היתר, גם למצבים שבהם מחמת טעות בתום לב נשמט סעד מכתב התביעה או משום שהתברר תוך כדי ניהול ההליך שסעד מסוים לא התבקש, בשל טעות אסטרטגית או טעות משפטית. אשר לסוגיית ההתיישנות, אשר עמדה בלב החלטת בית המשפט המחוזי כטעם לדחיית הבקשה. הפסיקה דנה לא אחת בסוגיית ההתיישנות בהיבט של תיקון כתב טענות. הקו המנחה שהשתרש בעניין זה מתמקד בפרשנות המונח "עילת תביעה" והיחס בין עילת התביעה המקורית לתיקון המבוקש. בעניין רמתיים, אשר עסק, בין היתר, גם בסוגיה זו, ציין בית משפט זה את הדברים הבאים: "לצורך הכרעה בשאלה מהי "עילת תביעה" בתחום של בקשות לתיקון כתב תביעה, אומץ בפסיקה מבחן רחב שעניינו 'העִסקה או המעשה המובא לדיון' [...] עוד נאמר בהקשר זה כי 'כל עוד נשתמרו לאחר התיקון מרכיבי היסוד של העילה המקורית, שמהם השתמעה, אפילו על דרך החסר, חבותו של הנתבע – אין מניעה עקרונית שבית המשפט יתיר את התיקון, אפילו חלפה בינתיים תקופת ההתיישנות'" (עניין רמתיים, בפסקה 18; להרחבה בנושא ראו גם: טל חבקין התיישנות 58 (מהדורה שנייה, 2021) (להלן: חבקין); ההדגשות הוספו – ש' ש'). המקרה הנוכחי נכנס באופן מובהק לגדר אותם מקרים שבהם נדרש בית המשפט להתיר תיקון כתב תביעה, למרות קיומה של התיישנות, כביכול. אין מחלוקת בענייננו, כי במועד הגשת כתב התביעה לא חלה התיישנות ביחס לעילת התביעה. אין מחלוקת גם, כי כתב התביעה בנוסח המתוקן לא כלל תוספת של עובדות, עילת חדשה או טענה מהותית שיורדת לשורשו של עניין, אשר לא נכללו בכתב התביעה המקורי. עניין לנו באותה עילה, באותה תקופה ובאותה מסכת עובדתית אשר עולה בקנה אחד עם "מבחן העסקה או המעשה המובא לדיון" באופן שבו נשמרו גם לאחר התיקון מרכיבי היסוד של העילה המקורית. משמע, לא הייתה מניעה להתיר את התיקון באופן מלא, על שני סעדיו – הן השומה הן התוספת בדבר הפרשי הצמדה וריבית, על כל התקופה שנתבעת בכתב התביעה המקורי. למעלה מכך, טענת התיישנות היא טענת הגנת דיונית. ככזו, על הנתבע להעלותה בהזדמנות הראשונה (ראו: סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התש"יח-1958; חבקין, בעמ' 65-64). עיון בתגובת המשיבים לבקשה לתיקון כתב התביעה מעלה, כי טענה זו לא נטענה על-ידם. הטענה הועלתה ביוזמת של בית המשפט המחוזי במסגרת החלטתו כטעם לדחיית הבקשה. אמנם, בית המשפט אינו 'כבול' בטענות הצדדים והוא רשאי להעלות מיוזמתו טענה מסוימת מטעמים של חתירה לחקר האמת וקידום הליך ראוי והוגן (רע"א 9138/20 פיסטול נ' שמעון, פסקה 15 (7.2.2021)), אולם סמכות זו שמורה למצבים חריגים ולנסיבות מתאימות וגם אז יש לבקש התייחסות הצדדים לה. לא כך במקרה שלפנינו בו בחרו המשיבים שלא להעלות טענה דיונית, גם אם היה בה ממש. כך או כך, גם לגופו של עניין, כפי שהובהר, אין בה ממש. הדברים נכונים במיוחד לסעד השני שנכלל בבקשת התיקון בדבר תוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מחודש אוקטובר 2011, המועד שבו התגבשה עילת התביעה לטענת המבקשת. הסמכות לפסוק הפרשי ריבית והצמדה נקבעה בסעיפים 2 ו-3א לחוק ריבית והצמדה. סמכות זו היא סמכות שבשיקול הדעת של בית המשפט, הן באשר לאפשרות לפסוק סעדים אלו הן ביחס לתקופתם ופרישתם (ראו גם: סעיף 5 לחוק ריבית והצמדה). עם זאת, בפסיקה השתרשה הגישה לפיה "הקו המנחה הסביר והרצוי הוא, שההצמדה והריבית ייפסקו מיום היווצר העילה ולא רק מיום הגשת התביעה, והוא, כמובן, אם אין נסיבות המצדיקות סטייה מן הקו המנחה האמור" (ע"א 672/81 עמיתי מלון ירושלים נ' טייק, פ"ד מ(3) 169, 223-222 (1986); ע"א 3021/11 הרטבי-בורנשטיין-בסון ושות', עו"ד נ' הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית של ירושלים, פסקה 16 (19.12.2012); ופסקי דין רבים אחרים). על כך יש להוסיף, כי בתקנה 14(ב) לתקנות הישנות, שחלו בעת הגשת כתב התביעה צוין במפורש, כי "אין צורך לבקש סעד כללי לרבות הפרשי הצמדה, ריבית, שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט שבית המשפט מוסמך ליתן אותו בכל מקרה לפי שיקול דעתו כאילו נתבקש על כך". משאלו הם פני הדברים, אם וכאשר יגיע ההליך בערכאה הדיונית לשלב מתן פסק הדין, יהיה בית המשפט רשאי להחליט בנוגע לתקופת פרישתם של הפרשי ההצמדה והריבית כך שהתרת בקשת התיקון אינה פוגעת בזכות המשיבים להעלות טענותיהם בהקשר זה. בטרם אחתום, אתייחס בתמצית לטענות נוספות של המשיבים: בקשת התיקון נולדה אגב הליך הגישור ובעקבותיו ומחמת הצורך בשמירה על 'טוהרו' של הליך זה היה על בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה. ראשית, בית המשפט המחוזי לא סמך החלטתו על טענה זו שאחרת לא היה צריך להתיר כלל את התיקון. שנית, מקובלת עלי הנחת היסוד של המשיבים, כי הליך הגישור צריך להתנהל בצורה גלויה, כנה, פתוחה וללא מורא וכי אין לתת יד למצב שבו אחד הצדדים ישתמש במידע שגילה בהליך הגישור לטובת ההליך האדברסרי. ברם, אין זה המצב במקרה הנוכחי. המשיבים מודים בתשובתם, כי השומה שעומדת בבסיס בקשת התיקון לא נולדה במסגרת הליך הגישור אלא לפניו כשהם מפנים לטענות בכתב ההגנה שהיה בהן כדי "לעורר" את המבקשת לתקן את תביעתה לרבות לטענה, כי המבקשת לא צרפה חוות דעת להוכחת דמי השימוש הנטענים (סעיפים 3 ו-6 לתגובת המשיבה 1 אליה הצטרף המשיב 2). שלישית, לא מצאתי בתגובת המשיבים, לבד מטענה כללית, מהו המידע שהוחלף בהליכי הגישור שהיה בו כדי להניע את המבקשת לתקן את תביעתה. הבקשה, כדברי המבקשת, נולדה לאחר "חשיבה נוספת שקיימו התובעת ובאי כוחה" וגם אם זה בא בעקבות הליך הגישור אין בכך כדי לפגוע בטוהר ההליך. דבק שיהוי בבקשה ויש לדחותה מטעם זה. אף אם אירע שיהוי מסוים בבקשה, אין בכך כדי להטות את הכף לדחיית הבקשה משום השלב שבו נמצא ההליך הדיוני – טרם סיום הליכים מקדמיים ופתיחת הליך הוכחות – ולנוכח ההוצאות המשמעותיות שבית המשפט המחוזי פסק לזכותם של המשיבים, שיש בהן כדי לרפא במובן מסוים את השיהוי הנטען. התיקון שמבוקש בדבר הוספת חוות דעת שמאית סותר, כביכול, את הסעד המבוקש בתביעה המקורית לדמי שימוש ראויים על בסיס הסכמי השכירות, ומכאן שהמבקשת מושתקת מלטעון טענות עובדתיות סותרות. הסעד המבוקש בבקשה הוא סעד חלופי והעובדות שמגבשות את עילת התביעה הן אותן עובדות. ניתן לבקש סעדים כספיים חלופיים ולקיים הליך הוכחות ביחס לשניהם. המקום לטעון טענות ביחס לדיותן ולחוזקן של ראיות אלה הוא במסגרת הליך ההוכחות ובשלב הסיכומים. סוף דבר – בקשת רשות הערעור מתקבלת. החלטותיו של בית המשפט המחוזי מבוטלות ובקשת התיקון מתקבלת. חרף התוצאה אליה הגעתי ההוצאות שהושתו על המבקשת בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 21.12.2021 תישארנה על כנן. אין צו להוצאות בהליך שלפני. ניתן היום, ‏כ"ו באדר א התשפ"ב (‏27.2.2022). ש ו פ ט _________________________ 21085180_W02.docx חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1