עבד אלמנעם אבו שקרה נ. בית הדין הארצי לעבודה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8517/19 לפני: כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט א' שטיין העותר: עבד אלמנעם אבו שקרה נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. בית הדין האזורי לעבודה 3. מדינת ישראל - משרד החינוך עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד רובין יהושע פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. עתירה נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (השופטים א' איטח סג"נ, ס' דוידוב-מוטולה ו- ח' אופק גנדלר, ונציגי הציבור ח' שחר ו- ד' קמפלר) מיום 4.11.2019 בע"ע 6066-03-19, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ר' גרוס) מיום 3.2.2019 בסע"ש 10503-10-15. 2. העותר הועסק כעובד הוראה במשרד החינוך בין השנים 2006-1981. בשנת 2006 הוגש נגדו כתב אישום בגין הגשת בקשה כוזבת לאישור הכרה בתואר ראשון, תוך צירוף תואר אקדמי מזויף וניסיון לקבל באמצעותו הטבות שכר ממשרד החינוך. העותר הואשם בביצוע עבירות ניסיון לקבל דבר במרמה, שימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל באמצעותו דבר וכן מרמה והפרת אמונים. בעקבות ההליך הפלילי הושעה העותר מתפקידו. ביום 26.12.2007 גזר בית המשפט את דינו, ובין היתר הטיל עליו ביצוע 220 שעות עבודות לתועלת הציבור, קנס וכן מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים. 3. ביום 8.1.2008 הוגשה על ידי מנכ"לית משרד החינוך לנציבות שירות המדינה קובלנה משמעתית נגד העותר. העותר הורשע בביצוע עבירות משמעת שונות, וביום 12.6.2008 גזר בית הדין המשמעתי את דינו והטיל עליו נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר, פסילה משירות המדינה למשך שנתיים ופסילה ממילוי תפקיד הוראה למשך שנתיים מתום פסילתו בשירות המדינה. בשולי גזר הדין, המליץ בית הדין המשמעתי כי במידה והעותר יבקש לחזור לעולם ההוראה, על משיבה 3 לשקול זאת בלב פתוח ובנפש חפצה, "לפי שיקול דעתו המוחלט" של משרד החינוך. 4. בתום תקופת הפסילה ביקש העותר לחזור ולעבוד כמורה במשרד החינוך אך בקשתו נדחתה. העותר הגיש תביעה לבית הדין לעבודה (סע"ש 35790-07-12) במסגרתה עתר להצהיר כי הוא זכאי לחזור לתפקידו כמורה במשרד החינוך, וכן עתר לתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 50,000 ₪. במסגרת ניהול ההליך התקיים שימוע לעותר בעניין חזרתו לתפקיד כמורה, שבסופו אושרה חזרתו לשמש בתפקיד הוראה, וניתן לכך תוקף של פסק דין. העותר לא הסתפק בכך, וביום 15.3.2015 פנה בדרישה למשרד החינוך לפצותו בסכום של 500,000 בשל כך שלא התאפשר לו לחזור לעבודתו, שלא כדין. ביום 7.10.2015 נענה העותר במכתב בו צוין כי בעקבות השימוע שנערך לו הוסרה החסימה והוא יכול לחזור לעבוד כמורה בכפוף לצרכי המערכת. עוד צוין כי במידה ותמצא משרה בהתאם לכישוריו, הוא ישובץ כעובד הוראה חדש. 5. ביום 8.10.2015 הגיש העותר תביעה לסעדים כספיים בבית הדין האזורי, במסגרתה טען כי משרד החינוך לא שילם לו את מלוא הזכויות המגיעות לו בעקבות הפסקת עבודתו, ובכלל זה פיצויי פיטורים; פדיון ימי מחלה; מענק עידוד ודמי הסתגלות ועוד. בית הדין האזורי דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות, וזאת מאחר וחלפו למעלה מ- 7 שנים ממועד מתן גזר הדין שניתן על ידי בית הדין המשמעתי. בית הדין האזורי הוסיף וטען כי לא סביר שהעותר המתין למעלה מ- 7 שנים על מנת להגיש את תביעתו, וזאת על אף שגזר דינו של בית הדין המשמעתי הגיע לידיו כארבעה חודשים לאחר שניתן. עוד נקבע כי דין התביעה להידחות גם לגופו של ענין, וזאת תוך התייחסות מפורטת של בית הדין לכל אחד ממרכיבי התביעה. אשר לטענות העותר על אי שיבוצו מחדש כעובד הוראה, נקבע בין היתר כי לא חלה על משרד החינוך חובה לחפש לו תפקיד ולהעסיקו מחדש, והיא גם לא התחייבה לעשות כן. יתרה מזאת, משיבה 3 הבהירה במכתב כי העסקתו תלויה בצרכי המערכת. 6. ערעור שהגיש העותר לבית הדין הארצי לעבודה נדחה אף הוא. בית הדין הארצי קבע כי לאחר שבחן את כלל החומר בתיק ואת טענות הצדדים לא מצא מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי ובמסקנותיו, והוא דחה את הערעור תוך חיוב העותר בהוצאות. 7. מכאן העתירה שלפנינו, במסגרתה טוען העותר כי התנהלותו של משרד החינוך אינה ראויה ולוקה בדואליות בלתי סבירה, שכן מצד אחד נמסר לו כי חסימתו הוסרה והוא רשאי לחזור לעבוד, ומנגד הוערמו עליו קשיים בירוקרטיים באופן שמונע ממנו לחזור לעבוד. עוד מוסיף העותר וטוען כי משרד החינוך פעל בחוסר תום לב כאשר העלה את טענת ההתיישנות, וזאת כדי למנוע התמודדות עם טענות העותר נגדו. לבסוף נטען כי בית הדין האזורי ובית הדין הארצי שגו משקיבלו את כל טענות משרד החינוך ודחו את טענותיו, וכי נסיבות המקרה מראות כי ראוי היה לקבלם. 8. לאחר שעיינתי בפסקי הדין של בית הדין האזורי והארצי לעבודה ובטענות שבעתירה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה. התערבות בית משפט זה בפסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה היא מצומצמת ושמורה למקרים חריגים בלבד, כאשר אמת מידה מרכזית להידרשות בית משפט זה לדון בעתירות נגד פסיקת בתי הדין לעבודה היא חשיבותה הציבורית הכללית של הבעיה והשלכות הרוחב שנודעות לה (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 369/15 פרופ' איל וינקלר נ' בית הדין הארצי לעבודה (22.1.2015)). המקרה דנן אינו בא בגדר אמות המידה האמורות ולא קמה הצדקה להתערבותנו בו. אין לפנינו שאלה כללית רחבה הטעונה הכרעתו של בית משפט זה, אלא ענייננו בסכסוך פרטני הנוגע כולו בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות הקשורות לעניינו של העותר. העותר גם לא הצביע על טעות משפטית מהותית או שיקולי צדק המחייבים התערבותו של בית משפט זה בנסיבות העניין. 9. סוף דבר: העתירה נדחית על הסף. העותר יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ₪. ניתן היום, א' בטבת תש"ף (29.12.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 19085170_B01.docx מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il