פסקי דין בית המשפט העליון

כל כרטיס מציג בקצרה את עיקרי פסק הדין. הנה דוגמה מהפסיקה הראשונה בעמוד — ריחוף/לחיצה על תווית הסבר מדגיש את האזור המתאים בכרטיס.

ע"פ 8515/23

פלוני נ. מדינת ישראל

המערער ערער על חומרת עונש המאסר (10 שנים) וגובה הפיצוי שנפסקו לו בגין עבירות חבלה בכוונה מחמירה וגניבה.

נדחה (לטובת הנתבע/המשיב) ?
תאריך פרסום 17/07/2024 — תאריך פרסום פסק הדין על ידי בית המשפט.
סוג התיק ע"פ — ערעור פלילי.
מספר התיק 8515/23 — פורמט ישן: מספר סידורי / שנה.
נושא/קטגוריה ערעור פלילי על חומרת העונש — לחיצה על התווית מציגה את כל פסקי הדין באותה קטגוריה.
שם התיק (הצדדים) שם התיק כולל את שמות הצדדים. הקיצור "נ׳" שביניהם = "נגד".
תמצית הטענה / עתירה / ערעור המערער ערער על חומרת עונש המאסר (10 שנים) וגובה הפיצוי שנפסקו לו בגין עבירות חבלה בכוונה מחמירה וגניבה.
החלטת בית המשפט נדחה (לטובת הנתבע/המשיב) — בית המשפט דחה את ההליך לטובת הצד שכנגד (הנתבע/המשיב).

הסבר זה לא ייפתח אוטומטית בביקורים הבאים. תמיד אפשר לפתוח אותו שוב מהפס בראש הרשימה.

ע"פ 8515/23

פלוני נ. מדינת ישראל

המערער ערער על חומרת עונש המאסר (10 שנים) וגובה הפיצוי שנפסקו לו בגין עבירות חבלה בכוונה מחמירה וגניבה.

נדחה (לטובת הנתבע/המשיב) ?

סיכום פסק הדין

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, גניבה וניסיון לגניבת רכב, ונידון ל-10 שנות מאסר ופיצוי לנפגע בסך 120,000 ש"ח. המערער הגיש ערעור לבית המשפט העליון בטענה כי העונש חמור מדי וכי פעל מתוך פחד מתקיפה מינית. בית המשפט העליון דחה את הערעור, בקובעו כי המערער לא הוכיח נסיבות מקלות, כי התנהלותו לאחר התקיפה (גניבת רכוש ומכירתו) אינה עולה בקנה אחד עם טענתו כקורבן, וכי העונש והפיצוי שנפסקו תואמים את חומרת המעשים ואת אמות המידה המשפטיות.

סוג הליך ערעור פלילי (ע"פ)
הרכב השופטים י' אלרון, א' שטיין, ג' כנפי-שטייניץ
בדעת רוב 3/3

ניתוח פסק הדין

תובעים

  • פלוני

נתבעים

  • מדינת ישראל
  • פלוני

טענות הצדדים

טיעוני התביעה
  • העונש שהושת תואם את חומרת העבירה ואת אמות המידה שנקבעו בפסיקה לעבירות לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין.
  • מצבו הכלכלי של הנאשם אינו מהווה שיקול בהטלת פיצוי לנפגע עבירה.
טיעוני ההגנה
  • קיומה של 'מעין קרבה לסייג' לאחריות פלילית בשל פחד מתקיפה מינית.
  • עונש המאסר של 10 שנים הוא קיצוני בחומרתו בהתחשב בגילו הצעיר של המערער.
  • חוסר יכולת כלכלית לשלם את הפיצוי שנפסק.
מחלוקות עובדתיות
  • האם המערער פעל מתוך הגנה עצמית מפני תקיפה מינית או שמא מדובר בתקיפה יזומה על ידו.

ראיות משפטיות

ראיות מרכזיות שהתקבלו
  • תסקיר נפגע העבירה המתאר את מצבו הרפואי והנפשי הקשה.
  • ממצאי בית המשפט קמא לגבי אופי האירוע והתנהלות המערער לאחר התקיפה.
ראיות מרכזיות שנדחו
  • טענת המערער כי פעל מתוך פחד מתקיפה מינית.

הפניות לתיקים אחרים

פרטי התיק המקורי
מספר התיק בערכאה הקודמת
תפ"ח 24544-09-20
בית המשפט שנתן את ההחלטה המקורית
בית המשפט המחוזי ירושלים

תגיות נושא

  • חבלה בכוונה מחמירה
  • ענישה
  • פיצויים לנפגע עבירה
  • ערעור פלילי

שלב ההליך

ערעור
שאל עם ChatGPT

פסק הדין המלא

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8515/23 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט א' שטיין כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערער: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. פלוני ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטים א' דראל, א' אברבנאל וח' זנדברג) שניתן ביום 13.9.2023 בתפ"ח 24544-09-20 תאריך הישיבה: ב' בתמוז התשפ"ד (8.7.2023) בשם המערער: עו"ד סנא חיר בשם המשיבים: עו"ד שרית משגב פסק-דין השופט א' שטיין: ערעור זה מלין על אורכו של עונש המאסר שהושת על המערער ביום 13.9.2023 בתפ"ח (י-ם) 24544-09-20 (השופטים א' דראל, ס"נ, א' אברבנאל וח' זנדברג) בעקבות הרשעתו, בהכרעת הדין מיום 3.1.2023, בחבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק) – זאת, חלף ניסיון לרצח, עבירה ממנה המערער זוכה – וכן בגניבה ובניסיון לגניבת רכב, עבירות לפי סעיפים 384 ו-413ב(א), בהתאמה. עונש המאסר שהושת על המערער לריצוי בפועל עומד על 10 שנים, ולצדו נקבעו עונשים נלווים אשר כוללים מאסרים על-תנאי ופיצוי בסך של 120,000 ש"ח לנפגע העבירה, שגם כנגדו הוגש הערעור. בזמן ביצוע העבירות, המערער היה בן-18, ואילו נפגע העבירה היה בן-75. המפגש הגורלי ביניהם התרחש ביום 16.8.2020 על רקע יחסים הומוסקסואליים שהשניים קיימו בעבר, אשר כללו שיחות בעלות אופי מיני ומפגש אחד. ביום זה, נפגשו השניים בסביבות השעה 19:00 לשם קיומו של מגע מיני בעקבות תיאום מוקדם. נפגע העבירה אסף את המערער לרכבו, נסע עמו לאתר בנייה, וחנה את רכבו. השניים יצאו מהרכב וצעדו אל חלל פנימי בכניסה לבניין. בשלב זה, נטל המערער לידיו חפץ קהה שמצא במקום והכה עמו על ראשו של נפגע העבירה, אשר התמוטט ונפל על הרצפה. המערער נטל מנפגע העבירה את מפתחות הרכב ועזב אותו לאנחות בעודו שרוע על הרצפה ומדמם. המערער לא הצליח להתניע את רכבו של נפגע העבירה: קודן הרכב מנע זאת ממנו. המערער גנב מתוך הרכב את תיקו של נפגע העבירה ובו ארנק עם כרטיס אשראי וטלפון סלולרי. המערער הסתלק מהמקום יחד עם השלל. עוד באותו הערב, מכר המערער את הטלפון הסלולרי של נפגע העבירה תמורת 600 ש"ח, ואף ניסה, ללא הצלחה, למכור את כרטיס האשראי. נפגע העבירה אותר רק למחרת היום והובהל לבית החולים. החבלות שנגרמו לו כללו שבר בגולגולת, דימום ובצקת בראשו, שברים בגג ארובות העיניים ושבר בידו השמאלית. תסקיר נפגע העבירה שהוגש לעיוננו מתאר את נפגע העבירה כשבר כלי וכאדם שבבת אחת נהפך מפעיל לנכה סיעודי אשר מתקשה לתפקד בחיי היומיום ותלוי בעזרת הזולת. תסקיר זה מתאר גם את הסבל הרב שנגרם לבני משפחתו של נפגע העבירה. באת-כוחו של המערער ביקשה לשכנענו כי עסקינן במעין קרבה לסייג לאחריות פלילית, אשר אמורה לזכות את שולחה בהקלה משמעותית בעונש. לטענתה, המערער עשה את אשר עשה מאחר שפחד שנפגע העבירה עומד לכפות עליו מגע מיני בניגוד לרצונו. טענה זו אינה מתכתבת עם העובדות. מוכן אני להניח לטובת המערער – כפי שעשה בית משפט קמא – כי נפגע העבירה התקרב אליו ואף ניסה להפשיטו מבגדיו. בשלב זה, יכול היה המערער לברוח מהמקום בנצלו את העובדה שנפגע העבירה – לפי גרסת המערער עצמו – עמד מולו כשמכנסיו הופשלו מטה עד גובה ברכיו, דבר שהקשה על תנועותיו. כמו כן נזכור שנפגע העבירה היה בן-75, ולפיכך, יש להניח שהמערער היה מצליח להימלט ממנו, אילו זה היה רצונו. למצער, כפי שקבע בית משפט קמא, יכול היה המערער להכות את נפגע העבירה באזור רגליו במקום להנחית מהלומות בראשו באמצעות אותו חפץ קהה (ראו: פסקאות 107-105 להכרעת הדין). דומני כי אם נענה להזמנתה של באת-כוח המערער ונכיר, בנסיבות דנן, ב"מעין קרבה לסייג", נמצא את עצמנו מפליגים למחוזות של "קרבה לקרבה לסייג" ושוחקים מניה וביה את הנורמה העונשית אשר מתאימה את האחריות הפלילית לאשם שדבק במעשיהם של נאשמים. זאת, כמובן, לא נוכל, וממילא לא נרצה, לעשות. לא מצאתי אצל המערער ובנסיבותיו ולו נסיבה מקלה אחת. באת-כוח המערער, שטענה למען שולחה את כל אשר אפשר היה לטעון – ואף למעלה מכך – ביקשה לשכנענו כי גם שולחה הוא בגדר קורבן שעמד בפני תקיפה מינית. טענה זו, אף היא אינה מתכתבת עם העובדות. אחרי שהמערער הלם בחוזקה בראשו של נפגע העבירה עם חפץ קהה וראה אותו מתמוטט, יכול היה המערער להזעיק עזרה – לכל המאוחר, אחרי שהשתלט, בדרכים-לא-דרכים, על הטלפון הסלולרי של נפגע העבירה. חלף זאת, בחר המערער לנהוג בדרך שאינה מאפיינת קורבנות וניצולי תקיפה מינית. תחילה, ניסה המערער לגנוב את רכבו של נפגע העבירה, ואחרי שהדבר לא עלה בידו, גנב את ארנקו ואת הטלפון הסלולרי של נפגע העבירה, ואף מיהר למכור את הטלפון. באת-כוח המערער טענה, לחלופין, כי עשר שנות מאסר בין סורג ובריח הן עונש קיצוני בחומרתו ככזה וכן בהינתן גילו הצעיר של שולחה ושאר הנסיבות. אינני מסכים. בבואו להטיל עונש כאמור, בית משפט קמא הדריך את עצמו, בין היתר, על ידי אמות-המידה ביחס לענישה בגדרי סעיף 329(א) לחוק העונשין אשר נקבעו בע"פ 687/22 טלוי נ' מדינת ישראל (19.5.2022) – פסק הדין בו קבעתי, בהסכמת חבריי, השופטים י' אלרון וש' שוחט, כדלקמן: "העבירה שבה עסקינן – גרימת חבלה בכוונה מחמירה – גוררת אחריה עונש מירבי של עשרים שנות מאסר. כך קבע המחוקק ומילותיו אינן בגדר מילים ריקות [...] עונש מירבי הקבוע בחוק איננו בא לסמן רק את גבולה העליון של סמכות הענישה הנתונה בידי בתי המשפט. מדובר בעמדתו הערכית של המחוקק ביחס לחומרת העבירה, ועלינו לקיים את דברו. בבואו לגזור את עונשו של נאשם בגדרו של סימן א'1 לחוק העונשין, על בית המשפט לצאת אפוא מתוך הנחה כי העונש המירבי הוא העונש שיש להטילו בנסיבות חמורות ביותר; כי בנסיבות בעלות חומרה בינונית מן הראוי, ככלל, להטיל על הנאשם את מחצית העונש המירבי; וכי בנסיבות מקלות מן הדין הוא שעונשו של הנאשם יוקל בהתאם" (ראו שם, בפסקה 12; ההדגשה הוספה וציטוטי האסמכתאות הושמטו – א.ש.). בהינתן אמות-מידה אלו, ובשים לב לחומרתם המופלגת של מעשי המערער – אשר כללו, לצדה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, עבירות נגד הרכוש – עשר שנות מאסר מאחורי סורג ובריח אינן בגדר עונש חמור כלל ועיקר. לא נוכל אפוא להתערב בעונש זה. באשר לערעור על הפיצוי שנפסק לטובתו של נפגע העבירה – סכום הפיצוי (120,000 ש"ח) עולה בקנה אחד עם הכלל של "עזרה ראשונה" הנהוג בפסיקתנו (ראו: דנ"פ 5625/16 קארין נ' בוקובזה, פסקה 6 לפסק דינו של השופט עמית (13.9.2017)). באת-כוח המערער טענה לפנינו כי שולחה בא ממשפחה דלת אמצעים, ולפיכך אין ביכולתו לשלם את הפיצוי. ברם, מצבו הכלכלי של נאשם שנמצא חייב בדינו כלל אינו בגדר שיקול בהחלטות בדבר פיצויים אשר מתקבלות על בסיסו של סעיף 77 לחוק העונשין (ראו: ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל, פסקה ט(2) לפסק דינו של השופט רובינשטיין (24.7.2006)). מטעמים אלה, לא מצאתי ממש גם בחלק זה של הערעור. הנני מציע אפוא לחבריי לדחות את הערעור שלפנינו על כל חלקיו. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ג' כנפי שטייניץ: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ‏י"א בתמוז התשפ"ד (‏17.7.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23085150_F02.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il