פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8515/21
לפני:
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופטת י' וילנר
כבוד השופט ח' כבוב
המערערים:
1. פלוני
2. פלוני
נ ג ד
המשיבה:
שירותי בריאות כללית
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת י' אילני) מיום 17.10.2021 בתיק א 10910-02-17
תאריך הישיבה:
י"ט בטבת התשפ"ג
(12.01.2023)
בשם המערערים:
עו"ד רינה רחמני רבינוביץ; עו"ד אריק ריבציקי;
עו"ד אלעד דנוך
בשם המשיב:
עו"ד מירב ג'יניאו הבר
פסק-דין
השופטת י' וילנר:
1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופטת י' אילני) בת"א 10910-02-17 מיום 17.10.2021, בגדרו נדחתה תביעת המערערים בגין רשלנות רפואית שגרמה, לטענתם, ללידה מוקדמת של המערער 1 (להלן: המערער) ושל אחיו התאום, ולהידבקות המערער בפטריית קנדידה במהלך שהותו בפגיה בבית החולים 'סורוקה' בבאר-שבע (להלן: בית החולים), שבבעלות המשיבה.
2. במהלך שנת 2004, נבדקה אמו של המערער (להלן: האם) במסגרת מעקב היריון על-ידי רופאי המשיבה. בשבוע ה-25 להיריון נולדו המערער ואחיו התאום בבית החולים, ואושפזו בפגיה. לאחר לידתו אובחן המערער כסובל מבעיות בריאותיו ובמוחו, שהותירו בו נכויות קשות, ולדאבון הלב, אחיו התאום נפטר כשלושה שבועות לאחר הלידה. המערערים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המשיבה, בטענה כי רופאיה התרשלו במהלך ביצוע מעקב ההיריון, מאחר שלא עקבו אחר אורכו של צוואר הרחם; לא אבחנו אי-ספיקת צוואר רחם; ובהתאם לכך, לא ביצעו תפר צווארי שיכול היה להאריך את ההיריון ולמנוע את תוצאות הלידה המוקדמת. כמו כן, המערערים טענו כי אשפוז המערער בפגיה, אף על פי שהיה ידוע כי באותה עת סבלו תינוקות רבים שאושפזו בפגיה מפטריית קנדידה, עולה כדי התרשלות, שהובילה להידבקות המערער בקנדידה, ולגרימת נזק, או למצער להחמרתו. מנגד, המשיבה טענה כי התנהגות הרופאים לא הייתה רשלנית. בין היתר, נטען כי המערער כלל לא חלה בקנדידה; כי מעקב ההיריון בוצע כנדרש; כי לא הוכח שאי-ספיקה צווארית גרמה ללידה המוקדמת; וכי מכל מקום, לא היה מקום לבצע תפר צווארי בנסיבות העניין, ולא ניתן היה למנוע את הלידה המוקדמת.
3. בית המשפט המחוזי, בפסק-דין מפורט ומנומק היטב, דחה את תביעת המערערים, לאחר שבחן לעומק את חווֹת-דעת המומחים שהוגשו מטעם הצדדים, התרשם מעדויותיהם ואימץ את חוות-דעתו של המומחה מטעם המשיבה. בית המשפט עמד על כך שהאם נבדקה מספר פעמים במהלך מעקב ההיריון, וכי תוצאות הבדיקות לא הצביעו על אי-ספיקה צווארית. נקבע כי אי-מדידת צוואר הרחם, במסגרת בדיקות שנערכו בשלב מאוחר יותר של ההיריון, איננה בגדר סטייה מהפרקטיקה הרפואית המקובלת. בית המשפט הוסיף וקבע כי, מכל מקום, הוכח שלידתו המוקדמת של המערער לא נגרמה בשל אי-ספיקה צווארית, וכי בנסיבות אלו, תפר צווארי לא היה מונע את הלידה המוקדמת. לנוכח האמור, נקבע כי לא ניתן היה למנוע את לידתו המוקדמת של המערער. נוסף על כך, נקבע כי המערער לא נדבק בקנדידה במהלך שהותו בפגייה, וכי נזקיו נגרמו רק בשל הלידה המוקדמת.
על פסק-דין זה הוגש הערעור שלפנינו.
4. אקדים ואומר, כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים, ושמענו את טיעוניהם בדיון שנערך לפנינו, שוכנענו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי; כי ממצאים אלו תומכים במסקנותיו המשפטיות; וכי לא נפלה בפסק-הדין טעות שבחוק. לנוכח האמור, לא מצאנו עילה להתערב בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי.
5. הלכה עמנו, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה המבררת, אשר התרשמה באופן בלתי-אמצעי מהתשתית הראייתית ומהעדויות הרלוונטיות, אלא במקרים חריגים ביותר (ראו, מני רבים: ע"א 6530/20 כהן מנשה נ' נחום, פס' 6 (6.7.2022); ע"א 1596/18 ח'ורי נ' עמוס, פס' 17 (16.3.2020)). כך, ביתר שאת, כאשר הערכאה הדיונית ביססה את קביעותיה על חווֹת-דעת של מומחים מקצועיים, לא כל שכן כאשר המומחים העידו לפניה (ראו: ע"א 5131/10 אזימוב נ' בנימיני, פס' 12 (7.3.2013); ע"א 8257/17 פלוני נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פס' 3 (23.1.2019)). הדברים נכונים במיוחד, בכל הנוגע להתערבות ערכאת הערעור בהחלטה להעדיף חוות-דעת של מומחה מסוים על-פני זו של רעהו (ראו: ע"א 5218/16 החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ נ' המכון הישראלי לחקר הנדסה ימית בע"מ, פס' 4 (29.1.2019); ע"א 7211/15 פלוני נ' בית החולים נהריה, פס' 6 (6.2.2018)).
6. במקרה דנן, טענות המערערים, נוגעות, רובן ככולן, לקביעות עובדתיות מובהקות שקבע בית המשפט המחוזי. כאמור, קביעות אלו מבוססות, בעיקרו של דבר, על עדויות המומחים שנשמעו לפני בית המשפט, ועל החלטתו לאמץ את חוות-דעת המומחה מטעם המשיבה, אשר הותיר על בית המשפט רושם מהימן ביותר. מנגד, המומחה מטעם המערערים הותיר רושם שונה על בית המשפט המחוזי, אשר ציין כי המומחה סתר בעדותו, לא פעם, את שנכתב בחוות-דעתו; כי "ניתן היה לצפות כי המומחה יציין בחוות דעתו את מלוא הנתונים ויתייחס לתמונה כהווייתה"; וכי "הצגת תמונה עובדתית חלקית פוגמת בסופו של יום במשקל שניתן לייחס למסקנות חוות הדעת" (פס' 42 לפסק-הדין). חוסר מהימנות זה לא מותיר לנו אלא לדבוק בכלל האמור, שלפיו ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטה להעדיף חוות-דעת של מומחה רפואי אחד על פני זו של אחר.
7. בשים לב לכל האמור, לא נמצאה לנו עילה להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, ואף לא מצאנו פגם בקביעות המשפטיות שהתקבלו על בסיס ממצאים אלו. לפיכך, ומבלי להקל ראש בנזקי המערער, או בקשיים הניכרים שחווים המערערים כתוצאה מכך, אין לנו אלא לדחות את הערעור.
8. אנו דוחים אפוא את הערעור ומאמצים את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי על נימוקיו, לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ש ו פ ט ת
השופט י' עמית:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט ח' כבוב:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר.
ניתן היום, ג' בשבט התשפ"ג (25.1.2023).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________________
21085150_R07.docx מה
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il