אלירן לוי נ. פלוני

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8514/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערער: אלירן לוי נ ג ד המשיבה: פלונית ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 59923-11-22 מיום 26.6.2023 שניתנה על ידי כב' סג"נ אליהו בכר בשם המערער: בשם המשיבה: עו"ד חכם חגי עו"ד רוני אלוני סדובניק פסק-דין השופט י' עמית: 1. המשיבה, קטינה ילידת 2011, הגישה ביום 27.11.2022 תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד המערער, בן זוגה לשעבר של אמה, בגין נזקים שנגרמו לה בעקבות פגיעות מיניות שביצע בה כשהייתה בת 10 (ת"א 59923-11-22). התביעה הסתמכה בחלקה על הרשעתו של המערער בשתי עבירות לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: הסדר הטיעון), שבהן הודה במסגרת הסדר טיעון שחתם עם הפרקליטות. בנוסף, התביעה כללה טענות לנזק כתוצאה מפגיעות מיניות שלא נכללו בהסדר הטיעון. יצוין כי המשיבה התנגדה בשעתו להסדר הטיעון ואף הגישה עתירה בנושא לבית משפט זה בשבתו כבית דין גבוה לצדק, עתירה שנדחתה (בג"ץ 1620/22 פלונית נ' פרקליטות המדינה (7.6.2023)). 2. התביעה הומצאה למערער כדין ביום 29.11.2022, אך הוא בחר שלא להגיש כתב הגנה. ביום 22.3.2023 ניתן פסק דין בהעדר הגנה ונפסקו לתובעת הסעדים הבאים: נזק לא ממוני בסכום של 500,000 ₪, הפסדי השתכרות לעתיד בסכום של 1.6 מיליון ₪, הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסכום של 100,000 ₪, הוצאות משפט בסכום של 7,874 ₪ – סה"כ 2,207,874 ₪. לסכום זה הוסיף בית המשפט שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מגובה הפיצוי בתוספת מע"מ, בסך של 516,643 ₪ (להלן: פסק הדין). פסק הדין הומצא למערער במסירה אישית, והוא אישר את קבלתו, תוך שהוא מצרף קללה ליד חתימתו. 3. ביום 4.5.2023, לאחר ארכה שניתנה לו, הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין. בבקשה טען כי לא הגיש כתב הגנה משום שמצבו הנפשי, הגופני והכלכלי ירוד מאז מעצרו ופתיחת ההליכים הפליליים נגדו. לטענתו, הוא התקשה להתמודד עם הגשת התביעה, ורק לאחר מתן פסק הדין, בעקבות התערבות בני משפחתו, נמצא לו ייצוג משפטי. 4. בית המשפט קיבל את הבקשה, וזאת חרף התרשמותו כי לא הייתה מניעה למערער להגיש כתב הגנה במועד. נקבע כי המערער גילה זלזול כלפי ההליך, דבר המתבטא בהתעלמותו מכתב התביעה ובכתיבת הקללה על גבי פסק הדין שהומצא לו. לכך הוסיף בית המשפט את זכותה של המשיבה לנהל הליך באופן יעיל וממצה, בייחוד משמדובר בקטינה. מנגד, נקבע כי קיימת למערער הגנה לכאורית, שכן כתב התביעה מתבסס רק בחלקו על הודאת המערער בהסדר הטיעון, ויתרתו מצריכה הוכחה. עוד נלקח בחשבון סכום הפיצויים הגבוה שנקבע בפסק הדין. לאחר בחינת השיקולים האמורים, נקבע כי קיים "חשש של ממש כי חידוש ההליכים בתיק ישמש[] להתשת התובעת [המשיבה לערעור – י"ע] ולהגדלת הוצאותיה, ללא שתהיה בכך תועלת של ממש" (פסקה 15 לפסק הדין). על מנת להבטיח שהמשיבה לא תיפגע מבחינה כלכלית מניהול ההליך, מצא בית המשפט להתנות את ביטול פסק הדין בהפקדת ערובה בגובה ההוצאות שנפסקו לטובתה בפסק הדין, בסכום של 516,643 ₪. סכום זה נקבע גם בהתחשב בכך שלא עומדת למערער הגנה ביחס לשתי העבירות בהן הודה בהסדר הטיעון, אשר כשלעצמן מקימות אחריות לנזק משמעותי שנגרם למשיבה. 5. המערער לא השלים עם גובה הערובה שנקבע, והגיש בקשה לעיון חוזר ולהעמדת הערובה על סכום של 20,000 ₪. בית המשפט קיבל את הבקשה באופן חלקי, והפחית את סכום הערובה ל-200,000 ₪ (החלטה מיום 26.6.2023; להלן: ההחלטה). בית המשפט הורה בהחלטה על הפקדת הערובה עד ליום 16.7.2023. ביום 17.7.2023, לאחר שהמערער לא הפקיד את הערובה, הגישה המשיבה בקשה למתן תוקף לפסק הדין. עוד באותו יום קיבל בית המשפט את הבקשה וחידש את תוקפו של פסק הדין. ביום 3.12.2023 הוגש הערעור שלפניי, אשר מופנה נגד ההחלטה בעניין הערובה. המערער לא הגיש בקשה לעכב את ביצוע פסק הדין, לא לבית משפט זה ולא לבית המשפט המחוזי. 6. טענות המערער הן כי אין בידו להפקיד את סכום הערובה שנקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי, ולפיכך ההחלטה חוסמת את יכולתו להתגונן מפני התביעה באופן שגורם לו עיוות דין ופוגע בעקרון הצדק; כי בית משפט קמא קבע שיש טעם לשמוע את טענות ההגנה של המערער מפני התביעה; כי במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגדו, נציגת הפרקליטות הביעה דעתה כי לא קיימות ראיות להוכחת טענות המשיבה החורגות מהסדר הטיעון; כי הותרת פסק הדין על כנו תוביל למיטוטו הכלכלי של המערער ולסטיגמה שלו כמי שפגע מינית בבתה הקטינה של זוגתו לשעבר; כי לעומת הנזק שייגרם למערער, הנזק שייגרם למשיבה ממתן אפשרות למערער להגן על עצמו מסתכם אך בהתארכות ההליך; כי ניתן לרפא את הנזק מהתמשכות ההליכים באמצעות הטלת הוצאות לטובת המשיבה; כי יש להורות לכל היותר על הפקדת סכום של 20,000 ₪ בדומה לסכום הערובה שנדרש להפקיד מי שמערער על פסק דין אזרחי, כקבוע בתוספת השלישית לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). 7. לאחר שנערכה בפניי ישיבת קדם ערעור, החלטנו להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפנינו, מכוח סמכותנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות. אקדים ואומר כי דין הערעור להידחות מהטעמים שיפורטו להלן. ראשית, ביום 17.7.2023, כשבועיים לאחר מתן ההחלטה עליה הגיש המערער את ערעורו, קבע בית המשפט כי יש להשיב לתוקפו את פסק הדין, משהמערער לא הפקיד את הערובה. על החלטה זו לא השיג המערער ואף לא ביקש לעכב את ביצועה. למעשה, החלטה זו כלל אינה מוזכרת בכתב הערעור. המסקנה מן האמור היא כי פסק הדין הפך חלוט זה מכבר, ובכך לכאורה מתייתר הערעור. 8. שנית, יש לדחות את הערעור שלפנינו מן הטעם שכלל לא ניתן להגיש ערעור על ההחלטה, המהווה "החלטה אחרת" שאין עליה זכות ערעור. החלטה בבקשה לביטול פסק דין מסווגת כהחלטה אחרת "שכן היא אינה ניתנת לגוף המחלוקת, אלא עניינה בשאלת תוקפו של פסק הדין שניתן, וזאת גם אם נושאה חשוב ונכבד כשלעצמו" (ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, פסקה 46 (3.2.2011)). לפיכך, על החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין ניתן להשיג באמצעות בקשת רשות לערער (בש"א 6808/15 גני באר שבע בע"מ נ' עו"ד חבר, פסקה 13 והאסמכתאות שם (30.12.2015); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 143, ה"ש 206 והאסמכתאות שם (מהדורה שלישית 2012)). להבדיל, מחוקק המשנה בחר לחסום את האפשרות להשיג על החלטה הנעתרת לבקשה לביטול פסק דין, ומכאן שלא ניתן להגיש עליה בקשת רשות ערעור (סעיף 1(7) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009). ההחלטה בענייננו קובעת תוצאה אופרטיבית של ביטול פסק דין, בכפוף להפקדת ערובה. מדובר בהחלטה שניתן להגיש עליה בקשת רשות לערער, שכן לא מדובר בקבלה בלתי מסויגת של בקשת הביטול. מכל מקום, למערער לא נתונה לגביה זכות ערעור, וגם משום כך דינו של הערעור להידחות (יובהר כי מצאנו ליתן פסק דין זה בהרכב שלושה אך ורק מהטעם שהבקשה הוגשה כערעור). 9. שלישית, אף אם מדובר היה בערעור בזכות, מסקנתי הייתה כי דינו להידחות. תקנה 131 לתקנות קובעת כי בית המשפט רשאי לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד "בתנאים שייראו לו". במסגרת זו רשאי בית המשפט גם להורות על הפקדת ערובה כתנאי לביטול פסק הדין (ראו, לדוגמה, רע"א 8194/16 שטנגר נ' סבג (2.1.2017)), וכך מצא לעשות בית משפט קמא. אכן, לבית המשפט סמכות לסווג את הערעור כבקשת רשות לערער בהתאם לתקנה 149(4) לתקנות הקובעת כי "[...] הוגש ערעור בזכות במקום שבו היה על המערער להגיש בקשת רשות ערעור, רשאי בית המשפט לדון בערעור כבקשת רשות ערעור ולתת הוראות לפי העניין". ברם, אף אם הייתי נכון לעשות שימוש בתקנה זו לא היה בכך כדי לסייע למערער. ככלל, החלטות שעניינן הפקדת ערובה וגובה הערובה הן מסוג ההחלטות הדיונית המסורות לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות מסוג זה (ראו, מבין רבים, רע"א 1153/23 פדיה מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ נ. מ.ד.ר.א. בנין והשקעות בע"מ פסקה 14 והאסמכתאות שם (27.2.2023)). בהחלטתו, איזן בית המשפט בין השיקולים הרלוונטיים לבחינת גובה הערובה, ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בשיקול דעתו בעניין. לא למותר לציין כי סכום הערובה שנקבע בוודאי שאינו חורג באופן משמעותי כלפי מטה או כלפי מעלה מסכום הפיצוי שהיה נפסק לזכות המשיבה ולו מכוח ההרשעה על פי הסדר הטיעון לאור סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. ובכלל, המערער נהג בזלזול כלפי המשיבה וכלפי ההליך המשפטי, באופן שמעורר ספק לגבי התנהלותו הדיונית, וגם בהיבט זה אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט. 10. אשר על כן, דין הערעור להידחות. המערער יישא בהוצאות המשיבה בסכום של 7,000 ₪. ניתן היום, ‏י"ט בסיון התשפ"ד (‏25.6.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 23085140_E01.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1