ע"א 8513-12
טרם נותח
שלמה אברהם נ. עילית יברה לביטוח בע"מ
סוג הליך
ערעור אזרחי (ע"א)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"א 8513/12
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8513/12
לפני:
כבוד השופט י' דנציגר
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט צ' זילברטל
המערער:
שלמה אברהם
נ ג ד
המשיבים:
1. עילית חברה לביטוח בע"מ
2. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב
3. איילון חברה לביטוח בע"מ
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב בת"א 1424/04 שניתן ביום 28.10.2012 על ידי כבוד השופט י' פרגו
בשם המערער:
עו"ד אילן קנר
בשם המשיבות 2-1:
עו"ד דן סלע
פסק-דין
השופט י' עמית:
העובדות הצריכות לעניין
1. המערער נפגע בשתי תאונות דרכים, התאונה הראשונה ארעה ביום 5.11.1997 כאשר המערער נהג ברכבו הפרטי שהיה מבוטח על ידי המשיבות 2-1 (להלן: המשיבות). התאונה השנייה ארעה ביום 19.3.1998 כאשר המערער החליק במהלך עבודתו בעיריית חולון ממשאית לפינוי אשפה. תאונה זו הוכרה גם כתאונת עבודה. בגין שתי התאונות הגיש המערער תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).
2. בית המשפט מינה מומחים רפואיים בתחום האורטופדי ובתחום השיקומי. ד"ר ברוך עמרמי, המומחה בתחום האורטופדי, קבע כי המערער סובל מנכות רפואית בשיעור של כ-35% בגין הגבלה בתנועות הצוואר (10%), חולשת יד ימין (20%) וחולשה ביד שמאל (10%). בחוות הדעת חילק ד"ר עמרמי את הנכויות של המערער בגין שתי התאונות שווה בשווה. פרופ' עורי, בתחום השיקום, קבע, בין היתר, כי המערער איבד את יכולתו להשתכר, וזקוק לעזרת הזולת משך 5-4 שעות ביום.
3. המערער ומבטחות המשאית בתאונה השניה הגיעו להסדר מחוץ לכתלי בית המשפט, והודיעו לתיק בית המשפט על הסכמה לדחיית התובענה בגין התאונה השנייה ללא צו להוצאות. ביום 3.1.2012 ניתן פסק דין הנותן תוקף להסדר בין הצדדים, כך שעל שולחנו של בית משפט קמא נותרה אפוא התביעה בגין התאונה הראשונה בלבד.
פסק דינו של בית משפט קמא
4. בפסק דינו דחה בית המשפט את חוות דעתו של המומחה בתחום האורטופדי, בקובעו כי אינו תמים דעים עם ד"ר עמרמי במסקנתו לפיה התאונה הראשונה הותירה נכות כלשהי אצל המערער או שהחמירה את מצבו הרפואי עוד טרם התאונה. נקבע, כי נוכח הראיות שהובאו בפני בית המשפט, לרבות המסמכים הרפואיים וחוות הדעת של ד"ר עמרמי עצמו, עולה כי מצבו הרפואי של המערער אינו תוצאה של התאונות מושא התביעה, אלא תוצאות חולי/עבר רפואי עשיר שהחמיר עם השנים. בית משפט קמא עמד על כך שמהמסמכים הרפואיים ניתן ללמוד, כי עוד לפני התאונות מצבו הרפואי של המערער בתחום האורטופדי לא היה שפיר, וכי בחוות הדעת של ד"ר עמרמי מפורטת רשימה ארוכה של ביקורים אצל רופאים, מהם עולה כי המערער סבל משינויים ניווניים לכל אורך עמוד השידרה עוד טרם התאונות. בית משפט קמא ציטט מתוך חוות הדעת של ד"ר עמרמי, והביע תמיהתו הכיצד, למרות מצבו התחלואתי של המערער טרם התאונות, הגיע ד"ר עמרמי למסקנה כי התאונה הראשונה גרמה למצבו של המערער והתאונה השניה החמירה את מצבו.
בית משפט קמא הזכיר את עדותו של המערער לפיה התאונה הראשונה ארעה כאשר הוא עמד ברמזור באור אדום ורכב שבא מימין פגע בדלת ימין של הרכב סמוך למקום ישיבתה של אשתו, וכי היה מדובר היה בתאונה קלה מאוד. עוד ציין בית המשפט, כי אשתו של המערער שישבה סמוך לדלת שהיתה מוקד הפגיעה, לא נפגעה כלל. עוד נקבע, כי מתיאור התאונה הראשונה עולה, כי לא התקיים המנגנון של חבלת "אחור-פנים" וכי אין מדובר בפגיעת whiplash אופיינית. זאת, למרות שבחדר המיון נרשמה אבחנה של whiplash. בית המשפט קבע כי אין להוציא מכלל אפשרות שכך התרשם הרופא הבודק נוכח הרגישות בצוואר עם הגבלה בתנועות, אך אין באבחנה זו כדי לשלול את המסקנה לפיה עקב מנגנון תאונתי כלשהו, סבל המערער מרגישות והגבלה קלה בתנועות הצוואר, אשר חלפו במהרה ולא שיבשו את אורח חייו ועבודתו. מה עוד, שהמערער עצמו מסר לד"ר עמרמי שמבחינתו היה מדובר בתאונה קלה מאוד שלא הותירה כל שריד.
בית משפט קמא עמד על כך, שהמערער אמנם קיבל אישורי מחלה עד ליום 30.11.1997, אך לא ניצל את ימי המחלה וחזר לעבודתו כנהג משאית אשפה ללא היעדרות. כך עולה מרשימת ימי המחלה ומתלושי המשכורת בחודשים נובמבר-דצמבר 1997, וכן מעדותו של המערער שאישר כי חזר לעבודה אחרי התאונה הראשונה והמשיך בה עד לתאונה השניה.
עוד נקבע, כי מאז התאונה הראשונה ועד לתאונה השניה אין כל תיעוד רפואי או תלונות של המערער, וכי נושא עמוד השידרה הצווארי עלה רק ביום 10.9.1998 כאשר בוצע CT עמוד שידרה צווארי, לגביו נכתב על ידי המומחה כי לא הודגם נזק פוסט-טראומטי, אלא ממצא תחלואתי לחלוטין. מכאן תמיהת בית משפט קמא הכיצד ד"ר עמרמי עצמו כותב כי לא הודגם כל נזק פוסט-טראומטי, ולמרות זאת, קושר בין התאונות למצבו הרפואי הנוכחי של המערער.
בית המשפט הפנה לתשובתו של ד"ר עמרמי לשאלות ההבהרה, בה התייחס לסוגיית הקשר הסיבתי, בקובעו כי הבהרה זו לא שכנעה אותו, מאחר שאם התאונה הראשונה היתה גורמת ל"לחץ קשה על הקורד", כפי שכתב המומחה, היו לכך תוצאות מיידיות והמערער היה מתלונן על כאבים.
5. על רקע כל אלה הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי אם יש קשר כלשהו בין החמרת המצב הרפואי לאירוע טראומטי תאונתי, הרי לכל היותר ייתכן שההחמרה נגרמה בעקבות התאונה השניה, בה נפגע המערער בחלקי גוף שונים. בשורה התחתונה נקבע, כי אין קשר סיבתי בין התאונה הראשונה לבין מצבו הרפואי של המערער, וממילא אין צורך לדון בחוות דעתו של פרופ' עורי בנושא השיקום. משכך, פסק בית משפט קמא למערער סך של 7,500 ₪ בגין נזק לא ממוני.
על כך נסב הערעור שבפנינו.
תמצית טענות הצדדים
6. המערער הלין על המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא. לטענתו, טרם הגיע בית משפט קמא למסקנה הדוחה את חוות דעת המומחים הרפואיים שמינה, ראוי היה לזמנם לחקירה ולשמוע את תגובתם. המערער הצביע על כך שהיו אלה דווקא המשיבות שביקשו לזמן את מומחי בית המשפט לחקירה, בקשה שנדחתה על ידי בית משפט קמא, ומכאן הפתעתו נוכח תוצאת פסק הדין. המערער הוסיף והצביע על טעויות עובדתיות שנפלו לשיטתו בפסק הדין, ואלו יוזכרו בהמשך.
7. המשיבות טענו כי רשאי היה בית משפט קמא להגיע למסקנה אליה הגיע, וכי מסקנתו מעוגנת למעשה בחוות הדעת של ד"ר עמרמי, ומעוגנת גם בעובדות כפי שפורטו על ידי בית משפט קמא, קרי: התאונה הראשונה היתה קלה ביותר; המערער סבל קודם התאונה משינויים ניווניים ותחלואה מפושטת; העדר תיעוד מאז סוף נובמבר 1997 ועד לתאונה השניה במרץ 1998; והיעדר עדות לכאבים ותלונות גם עשרה חודשים לאחר ארוע התאונה הראשונה.
דיון והכרעה
8. עודנו באים לבחון את הערעור שבפנינו, נשים בצקלוננו מספר הלכות בנושא מומחים.
(-) להבדיל ממומחה על פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א), אין צורך בקבלת אישור בית המשפט לצורך משלוח שאלות הבהרה למומחה שהתמנה על פי חוק הפיצויים – סעיף 6א(ב)(2) לחוק הפיצויים ותקנה 15(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז- 1986 (להלן: תקנות הפיצויים).
(-) מומחה אינו נחקר על חוות דעתו אלא אם נדרש לכך על ידי מי מהצדדים – סעיף 6א(ב)(1) לחוק הפיצויים ותקנה 15(ג) לתקנות הפיצויים (והשוו לתקנה 130א לתקסד"א).
(-) משלוח שאלות הבהרה אינו תנאי להזמנת המומחה לחקירה לאור התכלית השונה שבבסיסם (ע"א 107/88 רז נ' לאף, פ"ד מד(1) 857, 861 (1990) (להלן: עניין רז).
(-) כאשר במומחה מטעם בית משפט עסקינן, המומחה נחקר על ידי שני הצדדים בחקירה נגדית (רע"א 1619/93 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' טטרו, פ"ד מז(4) 89, 98 (1993).
(-) ככלל, כאשר צד אינו שולח למומחה שאלות הבהרה ואינו מזמנו לחקירה, הדבר עשוי להיזקף לחובתו, במובן זה שבית המשפט רשאי להסיק כי חוות הדעת מקובלת עליו. עם זאת, מקום בו בית המשפט מוצא כי יש בעייתיות בחוות הדעת, הוא רשאי ליזום את הזמנת המומחה לחקירה (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים עמ' 711 ( מהד. 4 , 2012)).
(-) הקביעה הסופית לגבי הקשר הסיבתי לתאונה ולגבי שיעור הנכות הרפואית והתפקודית לעולם מסורה לבית המשפט שהוא הפוסק האחרון בשאלות אלה (עניין רז, ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (24.11.2005); ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל, פ"ד נח(2) 583 (2004).
(-) הלכה ידועה עמנו, כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, וכלל זה כוחו יפה גם לקביעות הערכאה הדיונית לגבי מומחים. מטעם זה, אין בית משפט זה נוהג להתערב במסקנות הערכאה הדיונית, מקום בו זו מבכרת חוות דעת של מומחה אחד על פני רעהו, או כאשר הערכאה הדיונית מחליטה לאמץ במלואה או בחלקה את חוות הדעת של המומחה או לדחות במלואה את חוות הדעת של המומחה. הדברים נאמרו אין ספור פעמים בפסיקה, וכפי שנאמר אך לאחרונה בע"א 5131/10 אזימוב נ' בנימיני (7.3.2013):
כלל זה יפה ואף ביתר שאת מקום שבו מבוססות קביעותיה של הערכאה המבררת על חווֹת-דעת של מומחים מקצועיים ובמיוחד כשאלו העידו בפניה (הדגשה הוספה – י"ע).
ודוק: כלל אי ההתערבות לגבי קביעות הנוגעות למומחים, כוחו יפה בעיקר כאשר המומחה העיד בפני בית המשפט. זאת, לאחר שניתנה לצדדים הזדמנות לחקור את המומחה על מנת לנסות לקעקע את חוות דעתו וניתנה למומחה הזדמנות להגן על חוות דעתו, ויש מקום להתרשמות הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית בפניה הופיע המומחה.
(-) מאחר שעל פי חוק הפיצויים אין לתובע אפשרות להוכיח עניין שברפואה בדרך אחרת, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בבואו לדחות את עמדתו של המומחה שמינה, באשר בכך נשללה מהתובע האפשרות להוכיח את נכותו. זאת, בהיקש להלכה לפיה החלטה שלא למנות מומחה רפואי עומדת לביקורת קפדנית של בית המשפט של ערעור, יותר מהחלטה למנות מומחה רפואי (ראו, לדוגמה, החלטתו של השופט ריבלין ברע"א 7135/11 המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ נ' מלכי מירב (12.1.2012)).
(-) נוכח מעמדו המיוחד של המומחה כידו הארוכה של בית המשפט לעניינים שברפואה, ואף שבית המשפט חופשי לסטות מחוות דעתו, הרי שבמצב הדברים הרגיל, בית המשפט יעשה כן כחריג, במשורה ומטעמים מבוררים. זאת, להבדיל ממצב בו הערכאה הדיונית מאמצת את חוות דעתו של המומחה, גם אם לא נחקר אודותיה. אך טבעי הוא, שכאשר הערכאה הדיונית דוחה את חוות דעתו של מומחה בית המשפט, היא תעשה כן, לאחר שניתנה למומחה הזדמנות להסביר ולהבהיר את חוות דעתו. למיצער, מקום שבית המשפט סבור כי המומחה טעה, שומה עליו לשקול אם יש צורך במינוי מומחה נוסף, מקום בו מתעורר ספק. עמד על כך חברי, השופט זילברטל ברע"א 1509/12 שמקה פשייב נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (11.4.2012):
יש להניח, שאם בית המשפט ישתכנע שהבסיס העובדתי שעל יסודו גיבש המומחה את מסקנותיו אינו תואם את התמונה המתקבלת מחומר הראיות, ובהנחה שהמומחה לא התייחס גם למצבים עובדתיים חלופיים, הוא ישקול כיצד לנהוג, ובכלל זה יבחן את הצורך במינוי מומחה נוסף. במילים אחרות - במידה מסוימת קביעת הצורך במינוי מומחה נוסף, שהוא מהלך חריג השמור לנסיבות יוצאות דופן, יכולה להיעשות במקרה דנן, בצורה מיטבית רק לאחר בחינת מכלול הראיות ושמיעת הסיכומים, דהיינו - בשלב גיבוש פסק הדין.
9. על רקע "כללי האצבע" לעיל, אבחן את הערעור שבפנינו.
בית משפט קמא דחה את חוות דעתו של המומחה בתחום האורטופדי, מבלי שהמומחה נחקר על חוות דעתו. תוצאה זו, כשלעצמה, ייתכן ואינה מצדיקה התערבות ערכאת ערעור. אולם, עובדה זו, בהצטבר עם מספר נקודות הנוגעות לתשתית העובדתית עליה ביסס בית משפט קמא את פסק דינו, כפי שיפורט להלן, הביאו אותי למסקנה כי דין הערעור להתקבל.
10. אקדים ואומר, כי אין לזקוף לחובת המערער את אי זימון המומחה לחקירה, שהרי מסקנתו הייתה מקובלת על המערער, והמשיבות ממילא ביקשו לזמנו לחקירה (השוו לדברי השופט זילברטל ברע"א 3810/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון יחזקאל ז"ל בפסקה 7(8.7.2012)). יתרה מזאת, כאשר ב"כ המשיבות ביקש לזמן את ד"ר עמרמי לחקירה אודות הקשר הסיבתי באומרו כי לטעמו "המומחה הוא מאוד מהותי לעניין זה", בית משפט קמא דחה את בקשתו מן הטעם שהתיק נקבע לשמיעת כל הראיות באותו יום, בציינו "בנוסף, כי בחוות דעתו התייחס המומחה לשאלת הקשר הסיבתי, המומחה לא נשאל כל שאלה בנושא זה על ידי ב"כ הנתבעת 1" (עמ' 18 לפרוטוקול הישיבה מיום 9.6.2010).
לכך יש להוסיף, כי כאשר בית משפט קמא מינה את פרופ' עורי כמומחה בתחום השיקום הורה בית משפט קמא כי (עמוד 26 לפרוטוקול):
"חוות דעתו, לעניין הקשר הסיבתי בין המצב הרפואי ובין התאונות הנדונות, תתבסס על חוות דעתו של ד"ר ברוך עמרמי, המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. נקודת הבסיס של פרופ' עורי תהייה חוות דעת זו, הן לעניין קביעת אחוזי הנכות והן לעניין הקשר הסיבתי בין נכות זו ובין שתי התאונות הנדונות".
נוכח כל אלה, לא ייפלא שהמערער לא מצא לזמן את המומחה לחקירה.
11. נושא הקשר הסיבתי לא נעלם מעיני המומחה, שאף השיב על כך בתשובות ההבהרה שנשלחו אליו על ידי ב"כ המשיבות (בניגוד לאמור בהחלטת בית משפט קמא, שצוטטה לעיל, בדחותו את הבקשה לחקירת המומחה – י"ע).
תשובה לשאלה 7: כאמור, במקרה זה, כפי שציינתי קודם מדובר בממצא תחלואתי קשה ללא פגיעה בקורד. ממצא כזה ללא פגיעה בקורד יכול להמשך שנים הרבה ללא פגיעה נוירולוגית שכן במצב של שינויים המתפתחים לאיטם הלחץ על התעלה הינו הדרגתי מאוד והרקמות הרכות יכולות ל"התאים" עצמן לחץ האיטי מאוד והממושך ונוצר מעין "שיווי משקל" בין הלחץ האיטי לכושר הרקמות הרכות להסתגל אליו לאורך השנים.
ברם, במקרה של חבלה פתאומית שווי המשקל העדין יופר. הרקמות הרכות לא יכולות להסתגל ללחץ פתאומי ונוצר לחץ קשה על הקורד עם סמנים נוירולוגיים שלא היו קודם לכן. (בלשון הפרקליטים "תסמונת הגולגולת הדקה").
בית המשפט סבר כי תשובה זו אינה משכנעת, נוכח צילומי ה-C.T והיעדר כאבים ותלונות מצד המערער, אך לטעמי, ראוי היה לאפשר למומחה להשיב ולהגיב על תמיהות אלה, אשר דומה כי לא נעלמו מעיני המומחה עצמו, כפי שעולה מתשובתו.
12. גם פרופ' עורי, שאף הוא לא נחקר על חוות דעתו, השיב בתשובה לשאלת הבהרה של המערער, כי בעיותיו של המערער "קשורות לתאונות, עד כמה שהבנתי מהחומר שנמסר לי ומדבריו".
13. נושא הקשר הסיבתי התעורר במלוא עוצמתו דווקא ביחס לתאונה השניה, לגביה הגיעו הצדדים להסכם פשרה מחוץ לכתלי בית המשפט. זאת, נוכח טענות המבטחת שם כי המערער נפל ונחבל במרפקו, כפי שעלה מתוך החומר הרפואי שנזכר גם בחוות דעתו של ד"ר עמרמי. מטעם זה, אף הגישה המבטחת בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעות המל"ל בנוגע לתאונה השניה.
14. הקביעה כי אשת המערער לא נפגעה כלל בתאונה אינה מעוגנת בחומר הראיות, והמערער טען כי היא נפגעה ואף הוכרה על ידי המל"ל (כפי שעולה, אם כי באופן עקיף, ממוצג 515 לכתב הערעור).
15. רובם ככולם של המסמכים הרפואיים של המערער לפני התאונה, נוגעים לבעיות גב (ע"ש מותני), בעוד שחוות דעתו של ד"ר עמרמי מתייחסת לע"ש צווארי. המומחה אף ציין בחוות דעתו, כי "לאור עבר עשיר כל כך בנושא גב תחתון אין לדעתי כל קשר סיבתי בין נושא ע"ש המותני לתאונה ... נותרה רק שאלת ע"ש הצווארי והקשר לתאונות".
16. מסמכי חדר המיון מאששים פגיעה בצוואר. במסמך חדר המיון נרשם כי המערער "סובל מכאבי צוואר" ובבדיקה נמצאה "רגישות בצוואר עם הגבלת תנועה". ספק אם בית המשפט יכול היה להגיע למסקנה חד-משמעית השוללת פגיעה נוסח פנים-אחור, בשל העובדה שמכוניתו של המערער נפגעה מצד ימין, וראוי היה לשאול את המומחה ולשמוע מפיו אודות מנגנון הפגיעה האפשרי.
לא למותר לציין, כי המומחה התבטא בחוות דעתו כי "אין ספק שקיים קשר לתאונה הראשונה שכן מהבחינה הביומכנית מדובר בחבלת אחור-פנים ותועדה חבלה צווארית ... השאלה הנשאלת הינה באם ההחמרה הינה עקב התאונה השניה או ללא קשר". דהיינו, ספקותיו של המומחה נגעו לקשר הסיבתי לתאונה השנייה. זאת, למרות שהמומחה עצמו מפרט בחוות דעתו כי הצילומים ובדיקות ההדמייה מעלים שהמערער סבל ממצב תחלואתי קודם. לאור זאת, ראוי היה לאפשר למומחה להסביר ולהבהיר מדוע, לשיטתו, המערער לא סבל מכאבים עזים ברציפות עד לתאונה השנייה, בהנחה שהתאונה גרמה ליצירת "לחץ קשה על הקורד", כפי שנכתב בתשובה לשאלות ההבהרה.
17. הקביעה של בית משפט קמא כי אין תיעוד רפואי ותלונות של המערער לאחר התאונה הראשונה אינה מדויקת. התאונה הראשונה ארעה ביום 5.11.97, וכפי שעולה מהמסמכים, המערער שוחרר עם צווארון, ברישומי קופת חולים נכתב "עדיין כאבים בצוואר" והמערער הופנה לטיפולי פיזיותרפיה ואישורי המחלה הוארכו שלוש פעמים עד ליום 30.11.97 (מוצגים 525-522).
המערער טען, כי בית המשפט טעה במסקנתו כי המשיך לעבוד לאחר התאונה הראשונה, באשר לא ניתן להסתמך על תלושי השכר, ופירוט ימי ההיעדרות מתייחס רק לתאונה השניה. אך גם בהנחה שלא כך הדבר, וגם בהנחה שהמערער לא פנה לטיפולי פיזיותרפיה, עולה מהמוצגים דלעיל, כי המערער הגיע לקופת חולים, התלונן על כאבי צוואר, וקיבל חופשת מחלה לשלושה שבועות אחר התאונה הראשונה. רוצה לומר, כי ספק אם התאונה הייתה כה מינורית, כפי שסבר בית משפט קמא.
18. בנקודה זו אחזור לנקודת המוצא עליה עמדנו, ולפיה לא בנקל ידחה בית המשפט חוות דעתו של מומחה מטעמו מבלי שהמומחה נחקר. בהתחשב בנקודת מוצא זו, ובהצטברות הספקות עליהן עמדתי לעיל, אמליץ לחברי לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין, ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא לצורך חקירת המומחה או המומחים על חוות דעתם.
לאור המצב שנוצר, ולשם מראית פני הצדק, אני סבור כי ראוי שהתיק יישמע על ידי שופט אחר. למען הסר ספק אדגיש, כי אין בפסק דיננו כדי לקבוע כל מסמרות לגופם של דברים, וברי כי בית משפט קמא, שבפניו יישמעו המומחה או המומחים, יחליט על סמך מכלול העובדות והראיות שיובאו בפניו.
המשיבות 2-1 ישאו בשכ"ט המערער בסך 5,000 ש"ח.
ניתן היום, ז' בניסן התשע"ג (18.3.2013).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12085130_E05.doc עכב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il