מדינת ישראל נ. נאיל סבובה

פסק-דין בתיק ע"פ 8513/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8513/05 ע"פ 9162/05 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ד' חשין המערערת בע"פ 8513/95 והמשיבה בע"פ 9162/05: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 8513/05 והמערער בע"פ 9162/05: נאיל סבובה ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת.פ. 1131/04 שניתנו ביום 25.7.05 על-ידי השופטת ד' מויאל תאריך הישיבה: ט' באב תשס"ו (3.8.06) בשם המערערת בע"פ 8513/05 והמשיבה בע"פ 9162/05: עו"ד דפנה ברלינר בשם המשיב בע"פ 8513/05 והמערער בע"פ 9162/05: עו"ד תופיק אבו אחמד פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. שני ערעורים, שנשמעו כאחד, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת מויאל) בת"פ 1131/04 מיום 25.7.05: ערעור המדינה (ע"פ 8513/05) נסב על הכרעת הדין ובמיוחד על קולת העונש שנגזר על המשיב, כמפורט להלן, ובערעור המשיב (ע"פ 9162/05) לעניין אותו גזר דין, נטען כי העונש שהושת על המשיב חמור מדי. ב. על פי כתב האישום – בתמצית – הואשם המשיב בכך שיחד עם נאשם נוסף (חוסין לואבנה – להלן חוסין) הגיע לדירת המתלוננת, חברתו לשעבר של המשיב הטוען לאבהות על בנה, שעה ששהו בדירה גם חברה לחיים, המתלונן, וכן ילדיה. המשיב ביקש לקחת את הילד, דבר לו התנגדו המתלונן והמתלוננת, ובויכוח שפרץ קילל המשיב את המתלונן והמתלונן היכהו מכה יחידה. בהמשך נטען כי שני הנאשמים, תוך שימוש בסכין ואיום על-ידי הצמדתו לגוף המתלונן, לקחוהו לרכב בכוונה לסחטו ובהמשך – ברכב – היכה המשיב את המתלונן וחוסין דקר אותו בנסותו לצאת מן הרכב. משנעצר הרכב ולאחר שיצא המתלונן היכה אותו המשיב במגבה ("ג'ק") וכן - כנטען – דקרו. חוסין נטל בכוח את הטלפון הנייד מן המתלונן, והמשיב אמר לו "תמות כאן ולא תוכל להתקשר לאמבולנס ולמשטרה...". הנאשמים עזבו לאחר מכן את המקום והותירו את המתלונן פצוע ומדמם, ובהמשך איבד את הכרתו וגם נותח ואושפז 3 ימים. אחר כך התקשר המשיב למתלוננת והדיח אותה באמרו כי אם לא תחזור מתלונתה, ילדיה "יישארו בלי אמא". העבירות בהן הואשמו השניים היו חטיפה לשם איומים, חטיפה לשם חבלה חמורה, חבלה בכוונה מחמירה, שוד בנסיבות מחמירות, הסגת גבול פלילית, איומים והסתייעות ברכב לביצוע פשע, והמשיב הואשם גם בהדחה בחקירה, בהפרת הוראה חוקית ובתקיפה סתם. ג. חוסין הגיע להסדר טיעון עם המדינה, בו הודה בעובדות כתב האישום כולן ונדון ל-30 חודשי מאסר. במסגרת ההסדר הסגיר למשטרה אקדח ושלושה מוקשים. ד. המשיב ניהל – כזכותו – משפט הוכחות, וזוכה מחמת הספק מחלק ניכר מן העבירות – עבירות החטיפה והשוד; הסגת גבול פלילית; הסתייעות ברכב לביצוע פשע והפרת הוראה חוקית. ואולם, הוא הורשע בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה בעקבות הכאת המתלונן במגבה (מדקירת המתלונן על-ידיו בסכין זוכה), איומים, הדחה בחקירה ותקיפה סתם. עונשו נגזר לתקופה זהה לשל שותפו (30 חודשי מאסר בפועל), וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 12 חודש. הוטלו בנוסף מאסר על תנאי חדש של 12 חודש, קנס של 10,000 ₪ ופיצוי למתלוננת סך 5,000 ₪. כיוון שהמתלונן בחר שלא להעיד – ובית המשפט ציין כי בכך נמנעה מהסניגור האפשרות לחקור את המתלונן בחקירה נגדית אפקטיבית – לא הוטל פיצוי לטובתו. ה. ערעור המדינה מופנה, לעניין הכרעת הדין, כלפי אי החלתם של דיני השותפות על מעשי חוסין והמשיב, ונטען כי על פי הראיות תקפו המשיב וחוסין את המתלונן יחדיו, זה במגבה וזה בסכין, ועל כן – על פי הפסיקה – האחריות משותפת. באשר לעונש, הטענה היא כי המשיב הוא האחראי העיקרי לאירוע, ועברו חמור לעומת זה של שותפו ומעיד על מסוכנות רבה, מה גם שהעבירות בוצעו אך יומיים בלבד לאחר שהמשיב שוחרר מכלאו בעבירות נגד המתלוננת ובתה. נטען גם כי יש מקום לפצות את המתלונן, ולא רק את המתלוננת. ו. ערעור המשיב מופנה כנגד ההשוואה בין המשיב לחוסין בעונש, הגם שחוסין הורשע בכתב האישום כולו והמשיב זוכה מחלק משמעותי ממנו, ומהעבירות החמורות שבו (כפי שציין בית המשפט המחוזי בגזר הדין). נטען כי היה מקום שהעונש המוטל על המשיב יהא פרופורציונלי לחלקו בעבירות, וכן להפעלת המאסר המותנה בחופף ולא במצטבר. ז. (1) בפנינו הטעים עו"ד אבו אחמד, במיטב היכולת, את עובדות זיכויו של המשיב מחלק ניכר מפרטי האישום - שישה במספר, דבר הצריך לשמש לשיטתו מסד הענישה בתיק. (2) באת כוח המדינה טענה, באשר להכרעת הדין כי בית המשפט קמא לא הפריד בין המשיב לחוסין, והמדובר איפוא בביצוע בצוותא אף אם הדוקר היה השותף ולא המשיב. כן ציינה את היותו של המשיב איש מרכזי בכל האירועים ("הרוח החיה", כדברי בית המשפט); הוא גם ניסה להדיח את המתלונן, תקף הן את המתלונן והן את המתלוננת, ועברו הפלילי רב בנושאי אלימות. ח. (1) באשר להכרעת הדין, סבורים אנו כי הדין עם באת כוח המדינה באשר לשותפות המשיב בעבירה של חבלה מחמירה, והיא הדקירה בסכין שנעשתה בידי חוסין. ודוק: איננו מדברים על דקירה בסכין על-ידי המשיב עצמו, כפי שנטען בכתב האישום, שלגביו סברה השופטת המלומדת כי לא הוכחה כדבעי, אלא לשותפות בדקירה שנעשתה על-ידי חוסין. כל האירוע כולו, בכך אין ספק, הוא אירוע משותף. אין חולק, כעולה גם מעדות המשיב עצמו, כפי שציטט בית המשפט קמא, כי בעקבות ויכוח ברכב עם המתלונן "התחלתי (המשיב – א"ר) להרביץ לרושדי (המתלונן – א"ר) שישב מאחורה. היה שם כלי של אוטו ג'ק. נתתי לו מכה עם הג'ק בראש. כשהסתובב, חוסין מהצד השני, דקר אותו בסכין. לי לא היה סכין, גם רושדי היתה לו סכין...". ולהלן "ש. חוסין מתי דקר אותו. ת. כשאני ירדתי מהאוטו הוא הסתובב מהצד השני ודקר אותו"; ועוד, בחקירתו הנגדית של המשיב "ש. אחרי שחוסין דקר את רושדי רושדי מבקש עזרה מחוסין שאתה תעזוב אותו. ת. ששנינו נעזוב אותו". לעניין זה ברור מיללו שפתי המחוקק בהוראת סעיף 29(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שלפיה: "(א) מבצע עבירה – לרבות מבצעה בצוותא... (ב) המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". הדברים נהירים לענייננו: באירוע משותף, שלאורכו נמצאו שניהם בצוותא חדא, חבלו המשיב וחוסין במתלונן, זה במגבה (ג'ק) וזה בסכין, וכל אחד מהם היה מודע למעשה האחר, כעולה מן האמור; והודאת פיו של המשיב ענתה בו, וכזכור הודה חוסין בכתב האישום לגבי חלקו שלו, דבר המחזק את דברי המשיב. כדברי השופט (כתארו אז) חשין בע"פ 259/97 בשתאווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), "מודעות זו של כל אחד מן השניים למעשי זולתו, שעה שהשניים פעלו למטרה אחת, עשתה אותם מבצעים בצוותא...". כן ראו דברי השופט (כתארו אז) שמגר בע"פ 872/76 יוסף ישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 573, 580-579: "... כאשר נפנים ארבעה בצורה מאיימת ותוקפנית כלפי אחר,... כדי להראות לו נחת זרועם... אין נפקא מינה מבחינת האחריות הפלילית בין מי שהולם באגרופו לבין מי שמחפה בגופו על המכה... והוא בתנאי שהיחלצות משותפת כמתואר נעשית בצוותא, תוך מגמה תוקפנית, וזאת גם אם לא קודמים לכך דיון והחלטה אלא הפעולה נעשית ספונטנית, על אתר, אך במשותף". ראו גם ע"פ 418/77 ברדריאן נ' מדינת ישראל (השופט שמגר) פ"ד ל"ב(3) 3. (2) בכתב האישום (סעיף 19) תוארו מעשיהם של הנאשמים בהקשר דנא כך: "הנאשמים אף חבלו במתלונן חבלה בכוונה לגרום לו נכות או מום או חבלה חמורה, וזאת בהיותם מזוינים בסכינים שהינם נשק קר". אכן, בית המשפט קמא קבע כי לא הוכח שהמשיב דקר את המתלונן, אך החיבור בין הודאת חוסין בדקירה והרשעת המשיב בהכאה במגבה, הכל באותו מעמד מתמשך, מגבש אל נכון את הביצוע בצוותא. וכדברי השופט חשין בע"פ 259/97 הנזכר, דברים שיפה כוחם בענייננו כאילו נכתבו למענו: "השניים (באותו מקרה – א"ר) ראו איש את מעשי רעהו: עלי ראה את מעשי המערער בגופו של המתלונן, המערער ראה את עלי חובט במתלונן בסכין, ונתקיים בהם הפסוק (זו הפעם – לרעה) 'איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק' (ישעיהו מ"א, ו'). זה במקל וזה בסכין, השניים בצוותא חדא חבלו במתלונן עד שכרע והובהל לבית החולים". ובענייננו שלנו, הדברים שיצאו מפורשים מפי המשיב מזה והודאת חוסין מזה נצטרפו והיו לאחדים. (3) לפיכך יש להרשיע את המבקש בעבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין שעניינה פציעת אדם או גרימת חבלה חמורה שלא כדין לא רק בקשר להכאת המתלונן על-ידי המשיב במגבה, אלא גם כמבצע בצוותא עם חוסין לעניין דקירתו של המתלונן על-ידי חוסין באותו מעמד. ט. (1) אשר לעונש, איננו רואים מנוס מהחמרה מסוימת בעונשו של המשיב. אכן, בצדק טען בא כוחו המלומד כי הוא זוכה מחלק ניכר מן העבירות שבכתב האישום. לכך יש לייחס משקל. אך חלקו בפרשה מרכזי – בית המשפט קמא ציין בגזר הדין, ש"עולה מהראיות ומהנסיבות כי הנאשם היה 'הרוח החיה'...", ולהלן "גם בלב ליבם של האירועים נשוא כתב האישום – תקיפת המתלונן בידי הנאשמים... עולה שהנאשם היה הפעיל והאלים יותר מבין השניים". שנית, עברו הפלילי של המשיב למרבה הצער טבול באלימות, לרבות עונשי מאסר בפועל פעמים אחדות, ובהן כלפי חברתו לשעבר, המתלוננת דהאידנא (עבירה שריצה עליה עונש מאסר של 18 חודשים בפועל). אי אפשר שלא להידרש לכך שיומיים בלבד – שומו שמים – לאחר ששוחרר מכלאו לאחר ריצוי עונש מאסר בשל תקיפת המתלוננת ובתה, חזר המערער לסורו. למותר לציין כי אילו היה מורשע בעבירות שבהן הורשע חוסין, היה עונשו בנסיבות ונוכח עברו חמור ביתר באופן משמעותי. (2) עם זאת, גם באותן עבירות בהן הורשע המשיב יש לדעתנו מקום להחמיר. אף לאחר ששקלנו גם את הטענה שובת הלב על פניה, כי אם על חוסין נגזרו 30 חודשי מאסר על עבירות רבות יותר, כולל מאלה שזוכה מהן המשיב, יש להקל בדינו של המשיב, סבורים אנו כי לא היה די בעונש שהוטל, נוכח מסוכנות המשיב, הנלמדת מעברו, מעיתוין וממהותן של העבירות הנוכחיות . בית המשפט קמא הקל עם חוסין על פי הסדר הטיעון, אך היו להסדר טעמים שציין בית המשפט, לרבות הסגרת נשק שהוא אינטרס ציבורי ברור; אין דבר זה עומד לזכות המשיב, אף שאין לזקוף כמובן לחובתו את עצם העובדה שניהל משפט הוכחות, כזכותו על-פי דין. (3) שם הדבר הוא מאבק באלימות. סכסוכים מיישב אדם הגון מן היישוב במלים, לא בעבירות, לא באלימות. עבריינות האלימות היא נגע שלא נלאה מלומר כי על בתי המשפט ליתן יד לעקירתו, ונשקו היחיד של בית המשפט במאבק זה הוא העונש. (4) נוכח זאת, נחמיר בעונשו של המשיב, תוך שעל פי המדיניות הנקוטה בבית משפט שלערעור, וגם נוכח זיכויו מעבירות משמעותיות בכתב אישום, איננו ממצים את הדין. אנו גוזרים איפוא על המשיב במקום 30 חודשי מאסר בפועל על העבירות בתיק זה, 39 חודשי מאסר בפועל. עונש המאסר בפועל יחד עם המאסר על תנאי שהופעל יעמוד איפוא על 51 חודש מיום המעצר. לא ראינו מקום לחפיפת המאסר על תנאי עם העונש הנוכחי, במיוחד בשל העובדה שהעבירות הנוכחיות היו כרוכות בעבירה כלפי המתלוננת, והמשיב חזר לעבור עבירה כלפיה מייד לאחר שחרורו. בנוסף, מצאנו מקום לפיצוי מסוים של המתלונן; בית המשפט קמא קבע שלא יפוצה בהתחשב בעדותו (קרי, בכך שלא העיד והודעותיו במשטרה הוגשו). לא היתה הנמקה נוספת, ובנסיבות, נוכח פציעתו המשמעותית של המתלונן, ראינו לנכון להשית על המשיב פיצוי מסוים לטובתו, אף שאילולא מה ששקל בית המשפט קמא אולי היה מקום לפיצוי גבוה יותר. אנו קובעים איפוא כי יושת על המשיב פיצוי בסך 5,000 ₪. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. (5) ממילא – נוכח האמור – איננו נעתרים לערעור המשיב. (6) בא כוחו המלומד של המשיב אמר כי שולחו מבקש, עם שחרורו, לפתוח דף חדש. בגילו – 32 – הדבר אפשרי. אנו מאחלים לו – ולציבור – כי יעשה כן. ניתן היום, ט' באב תשס"ו (3.8.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05085130_T01.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il