בוריס חבקין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8510/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8510/06 ע"פ 8511/06 ע"פ 8761/06 - א' ע"פ 8785/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' אלון המערער בע"פ 8510/06: המערער בע"פ 8511/06: המערער בע"פ 8761/06: המערער בע"פ 8785/06: בוריס חבקין מיכאל סינט אלכס קלימוב לב קוגן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 13.9.06, בתיק ע"פ 3006/06, שניתן על ידי כבוד השופטים י' אלרון, ר' סוקול, כ' סעב תאריך הישיבה: ז' בשבט התשס"ח (14.01.08) בשם המערער בע"פ 8510/06: בשם המערער בע"פ 8511/06 בשם המערער בע"פ 8761/06: בשם המערער בע"פ 8785/06: עו"ד סלימאן עלאא עו"ד פארס בריק עו"ד ישראל קליין עו"ד גיל משה בשם המשיבה: בשם שירות המבחן למבוגרים עו"ד דותן רוסו גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערערים, על פי הודאתם, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה וקשירת קשר לבצע פשע, עבירות לפי סעיפים 329(א)(1) ו-499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. התשתית העובדתית להרשעה היתה זו: מעורב נוסף בפרשה, דוד גונצר (להלן: גונצר) וחסן אמון (להלן: המנוח) עסקו במהלך שנת 2005 בסחר בסמים מסוכנים, ועל רקע זה נותר גונצר חייב למנוח סכום של 10,000 ש"ח. על רקע דרישותיו החוזרות ונשנות של המנוח לפירעון החוב, גמלה בלבו של גונצר ההחלטה לגרום לו חבלה של ממש, כדי לשכנעו להסתלק מדרישתו. לסוד העניין הכניס גונצר את אלכס קלימוב, המערער בע"פ 8761/06 (להלן: קלימוב), ובהמשך צורפו לקשר הנאשמים הנוספים בפרשה – מיכאל סינט (המערער בע"פ 8511/06, להלן: סינט); בוריס חבקין (המערער בע"פ 8519/06, להלן: חבקין); ולב קוגן (המערער בע"פ 8785/06, להלן: קוגן). 2. בתאריך 28.11.05, בשעות הערב, הזמין גונצר את המנוח להיפגש עמו בגן ציבורי הנמצא סמוך לביתו (של המנוח), וחבורת הקושרים יצאה לשם כאשר חבריה מצוידים באלות וגונצר נושא עמו גם סכין מתקפלת. גונצר המתין למנוח במוקם גלוי, בעוד שחבריו ארבו במקום סמוך, ולאחר זמן מה הגיע המנוח מלווה באחר – עבד אמון (להלן: אמון). גונצר והמנוח החלו לשוחח על החוב, ועד מהרה עברו להחלפת מהלומות. בשלב זה שלף גונצר את הסכין מכיסו, ודקר את יריבו 9 דקירות בפלג גופו העליון וכן בגרונו. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי גונצר פעל כך לאחר שהחליט להמית את המנוח, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שיכול היה להבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין מכשיר שבו המית את המנוח. במקביל לדקירת המנוח הגיחו ארבעה בני החבורה האחרים ממקום מארבם, ועם האלות שבידיהם החלו הולמים במנוח מתוך כוונה לגרום לו חבלה חמורה. משניגש אמון לעבר המנוח כדי לסייע לו ידה לעברו קלימוב אבן-משתלבת, ובעקבות כך דקר אמון את סינט. לאחר כל אלה נמלטו המנוח ואמון על נפשם במכוניתם, אולם לאחר נסיעה קצרה התמוטט המנוח ובהמשך נקבע מותו. כאמור, הורשעו המערערים בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה וקשירת קשר, בעוד שלגונצר יוחסה עבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, ובעקבות כך נגזרו לקלימוב וסינט 6 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי, בעוד שלחבקין וקוגן נגזרו 5 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי. 3. הערעורים שבפנינו מופנים כנגד גזר-דינו של בית המשפט המחוזי. קלימוב סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו משלא נתן משקל הולם להמלצת שרות המבחן להעדיף בעניינו את השיקול השיקומי. כמו כן, נטען כי לא ניתן משקל הולם לגילו הצעיר, להודאתו, חרטתו ונטילת האחריות למעשה הפלילי בו היה מעורב; עובדת היות המנוח עבריין, שהפיל חיתתו על אחרים; ולבסוף, מלין קלימוב על כך שבית המשפט לא נתן משקל לנסיבותיו האישיות ולשינוי המהותי שבוצע בכתב האישום המקורי. גם בפיו של סינט טענות דומות. להשקפתו, לא נתן בית המשפט המחוזי משקל לכך שחלקו בפרשה היה קטן ושולי; הוא לא הכה את המנוח ואף נדקר על ידי אמון; הצטרפותו לחבורה נועדה להרתיע את המנוח ולא לחבול בו; ולבסוף, נטען כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות ולהסכמות אותן גיבשו הצדדים במישור העובדתי. חבקין סבור אף הוא כי לא היה מקום להחמיר עמו נוכח נסיבותיו האישיות, וקשייו לבנות את חייו בישראל מאז עלייתו לפני מספר שנים. כמו כן, נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל לכך שלא הובאו ראיות לתקיפת המנוח על ידי מערער זה בפלג גופו העליון, ושהוא ידע על כך שגונצר נושא עמו סכין. קוגן טען כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא הסכים להתיר את הגשתו של תסקיר מבחן משלים בעניינו, אף שמדובר באדם צעיר, נעדר הרשעות קודמות, שהתסקיר שהוגש בעניינו התבסס על עובדות שגויות. כמו כן, נטען כי קוגן לא ידע שגונצר נשא עמו סכין, ושהוא נמלט מהזירה מיד לאחר שנודע לו כי המנוח נדקר על ידי גונצר. ועוד נטען, כי המערער סובל מדיסלקציה והפרעות חמורות ביכולת הביטוי, ועל כן היה חשוב לשוב ולהפנותו לשרות המבחן כדי לקבל תמונה מדויקת ומלאה על מבנה אישיותו. לבסוף נטען, כי המערער הנו ספורטאי מצטיין, שנסיבות חייו הטרגיות אילצו אותו לסייע בפרנסת משפחתו כבר מגיל צעיר. 4. לאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב והאזנו לטיעוני הצדדים על-פה, לא מצאנו מקום לשנות מגזר הדין. קלימוב הסכים להצעתו של גונצר לתקוף את המנוח ולחבול בו. לקלימוב לא היה דין ודברים עם המנוח, וגם לחוב הכספי שעמד בבסיס התקיפה לא היתה לו זיקה. חרף זאת הוא הצטרף לקשר הפלילי, ככל הנראה, עקב התמורה הכספית שהוצעה לו (800 ש"ח). ואם בעניינו של קלימוב ניתן להצביע על מניע כלשהו, קשה להבין את להיטותם של המערערים האחרים להצטרף לתקיפתו של אדם שבינם לבינו לא נפל דבר. כנגד עובדה חמורה זו מתגמדות נסיבותיהם האישיות של המערערים, אף שאסור להתעלם מהן כליל, הואיל וסכנתם שוב אינה טעונה הוכחה. כך או כך, המתואר בכתב האישום הוא ראייה נוספת לנגע האלימות שפשה בחברה הישראלית, ולביעורו של נגע זה פסקנו ושבנו ופסקנו כי יש לנקוט ביד קשה גם אם הדבר יחייב כליאה ממושכת. המערערים, גם אם לא ידעו כי גונצר נושא עמו סכין, בחרו, כאמור, מדעת ובמחשבה תחילה לתקוף אדם זר להם ולגרום לו חבלה. זו התנהגות אשר בית המשפט המחוזי היה מצווה להגיב עליה בחומרה ומאסר ממושך, ומשכך עשה לא מצאנו כי הוכחה עילה להתערבותנו בעונש. אשר על כן, הערעורים נדחים. ניתן היום, ז' בשבט התשס"ח (14.01.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06085100_O02.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il