פסק-דין בתיק על"ע 8509/03
בבית המשפט העליון
על"ע
8509/03
על"ע 10685/03
בפני:
כבוד המשנה לנשיא א' מצא
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערער בעל"ע 8509/03
והמשיב בעל"ע 10685/03:
הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
בתל- אביב-יפו
נ ג ד
המשיבה בעל"ע 8509/03
והמערערת בעל"ע 10685/03:
עו"ד נילי הרפז
ערעורים על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי
של לשכת עורכי-הדין, בד"א 15/03 מיום 17.9.03 שניתן על-ידי כבוד
הדיינים ע"ד ד' אבן-להב, עו"ד א' גרפי ועו"ד ד' ורשאי
תאריך הישיבה:
כ"ב באלול תשס"ד
(8.9.04)
בשם המערער בעל"ע 8509/03
והמשיב בעל"ע 10685/03:
עו"ד ע' ויצמן
בשם המשיבה בעל"ע 8509/03
והמערערת בעל"ע 10685/03:
עו"ד נ' נברו
פסק-דין
המשנה לנשיא א' מצא:
המערערת
בעל"ע 10685/03, עורכת-הדין נילי הרפז (המערערת), הורשעה על‑ידי בית‑משפט השלום בעבירות לפי
סעיפים 98(א) ו-98(ג) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963.
היא נידונה לשלושה חודשי מאסר בעבודת שירות, לשבעה חודשי מאסר על-תנאי ולתשלום קנס
בסך 30,000 ₪. משהפך פסק‑הדין בעניינה חלוט ביקש הוועד המחוזי של לשכת
עורכי-הדין בתל-אביב, מבית‑הדין המשמעתי של הלשכה במחוז, להטיל על המערערת
עונש משמעתי, בהתאם לסעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961. משהודתה
המערערת לפני בית‑הדין, כי בעבירות שבהן הורשעה יש משום קלון, גזר עליה
בית-הדין - על דעת שניים מחבריו - שמונה חודשי השעיה בפועל וכן עונש של השעיה
על-תנאי; בעוד שאחד מחברי בית-הדין הציע, בדעת מיעוט, להעמיד את תקופת ההשעיה
בפועל על שנים-עשר חודשים. בערעורה לפני בית-הדין המשמעתי הארצי השיגה המערערת על
צדקת קביעתו של בית-הדין המחוזי, כי בעבירות שבהן הורשעה על-ידי בית-משפט השלום יש
משום קלון. לחלופין טענה, כי בהטילו עליה עונש משמעתי של השעיה בפועל החמיר עימה
בית-הדין המחוזי יתר על המידה. בית-הדין הארצי דחה את טענתה הראשונה של המערערת,
אך קיבל את טענתה החלופית, ביטל את גזר-דינו של בית-הדין המחוזי והשית על המערערת
שנת השעיה על-תנאי לתקופה בת שלוש שנים וקנס בסך 10,000 ₪.
כנגד פסק-דין זה מופנים ערעורי הצדדים
שלפנינו. בערעורו בעל"ע 8509/03 מלין בא-כוח הוועד המחוזי על התערבותו -
הבלתי-מוצדקת, לטענתו - של בית-הדין הארצי בגזר-דינו המשמעתי של בית-הדין המחוזי
ומבקשנו להחזיר על כנו את גזר‑דינו של בית-הדין המחוזי. המערערת, מצידה,
טענה, כי בהיעדר קביעה מנומקת של בית-הדין המחוזי כי בעבירות שבהן הורשעה על-ידי
בית-משפט השלום יש משום קלון, לא התקיים תנאי הסף הקבוע בסעיף 75 לחוק לשכת עורכי
הדין להענשתה, עקב הרשעתה האמורה, בעונש משמעתי. בתשובתה לערעורו של הוועד המחוזי
טענה המערערת, כי הגשתו של ערעור זה הייתה טעונה החלטה מפורשת של הוועד המחוזי וכי
מבדיקה שערך סניגורה עלה כי החלטה כזאת מעולם לא התקבלה, ולפיכך דינו של ערעור זה
להימחק על הסף.
2. לערעורה של המערערת על עצם הענשתה בדין
משמעתי לא מצאנו יסוד. מן העיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים לפני בית-הדין המחוזי
עולה, כי מי שהיה סניגורה של המערערת הודה לפני בית-הדין, בשם המערערת ובנוכחותה,
בלשון מפורשת, כי בעבירות שבהן הורשעה יש משום קלון. לנוכח הודאה זו שוב לא נדרש
בית-הדין לנמק את קביעתו בדבר קיומו של קלון. למען השלמות יצוין, כי משהודיע
הסניגור לבית‑הדין כי המערערת מודה בקיומו של קלון, ביקשה המערערת להסתייג
מדברי סניגורה. בית-הדין ביקש מן הסניגור לשוב ולברר את עמדת שולחתו; ולאחר ששוחח
עימה שב הסניגור והודיע לבית-הדין כי המערערת מודה בקיומו של קלון. ככל שמלכתחילה
נתגלעה אי-הבנה בין המערערת לבין סניגורה, הרי שבהודאתו החוזרת בשם המערערת (שאף
היא נמסרה בנוכחותה) הניח הסניגור את דעת בית-הדין כי שאלת קיומו של קלון אינה
שנויה במחלוקת ועל-כן אין היא מצריכה בירור והכרעה. נמצא כי ערעורה של המערערת
דינו להידחות.
3. בא-כוח הוועד המחוזי לא חלק, כי הגשת
ערעור לבית-המשפט העליון מצד הוועד המחוזי, על פסק-דין של בית-הדין המשמעתי הארצי,
בהתאם לסעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין, אכן מצריכה החלטה של הוועד המחוזי. החלטה
להגיש את ערעורו שלפנינו, טען, אכן התקבלה. להוכחת טענתו הציג לפנינו ספר
פרוטוקולים שנערך בישיבות ועדת האתיקה שליד הוועד המחוזי, שלעניין זה - כך טען -
פועלת כוועד המחוזי לכל דבר, באשר כל חברי הוועד המחוזי מוזמנים להשתתף בישיבותיה.
הופנינו לפרוטוקול ישיבה מיום 10.9.03, בו נרשם: "בד"מ 169/02 לערער".
כן הופנינו לפרוטוקול ישיבה מיום 12.11.03, בו נרשם: "נילי הרפז
להמשיך". בא-כוח הוועד המחוזי הסביר, כי "בד"מ 169/02" הוא
מספר התיק המשמעתי שהתנהל נגד המערערת בבית-הדין המחוזי וכי האמירה
"לערער" משקפת את החלטתה של ועדת האתיקה. אשר לאמירה
"להמשיך", שצוין ליד שמה של המערערת בפרוטוקול הישיבה מיום 12.11.03,
הסביר בא-כוח הוועד המחוזי כי זו משקפת החלטה לדחות את בקשת המערערת לוועד המחוזי
כי יחזור בו מערעורו לבית-משפט זה. בא-כוח הוועד המחוזי הוסיף, כי החלטה המתקבלת
על-ידי ועדת האתיקה בישיבה בה משתתפים אחד-עשר מחבריה נתפסת - על-פי נהליה
הפנימיים של הלשכה - כמחייבת את הוועד המחוזי. משהופנה לעובדה כי בפתח פרוטוקול
הישיבה מיום 10.9.03 - שבה, לדבריו, התקבלה ההחלטה להגיש את הערעור שלפנינו -
צוינו שמותיהם של שמונה משתתפים בלבד, הסביר, כי החלטות המתקבלות על-ידי ועדת
האתיקה בהרכב חסר מובאות לאישור חוזר בישיבתה הבאה של הוועדה ואז נתפסות הן
כמחייבות בכל מספר משתתפים. ההחלטה להגיש ערעור בעניינה של המערערת נמנתה, לדבריו,
עם קבוצת החלטות שאושרו על-ידי הוועדה, כמכלול, בישיבתה מיום 8.10.03.
4. ביום 6.10.04, קרוב לחודש לאחר המועד בו
נשמעו טענות הפרקליטים ובעוד הערעורים ממתינים למתן פסק-דין, התבקשנו על-ידי הוועד
המחוזי לאפשר לו להגיש כתב טיעון משלים בכתב בלוויית נספחים, ובהם תשובה מפורטת
לטענת המערערת, כי בהיעדר החלטה כדין של הוועד המחוזי לערער על פסק-דינו של
בית-הדין המשמעתי הארצי, מן הדין למחוק על הסף את הערעור שהוגש מטעמו. בין היתר
צוין בבקשה, כי לנוכח הטענות שבא-כוח המערערת העלה בנושא זה, ומבלי שתהיה בכך משום
הודאה מצידו כי נפל פגם בהחלטותיו, שב הוועד המחוזי ואישר (בישיבתו מיום 23.9.04)
את החלטותיו להגשת הערעורים שהוגשו מטעמו בעשרה תיקים שונים שמספריהם פורטו
בהחלטה, ובכלל זה גם את החלטתו להגשת הערעור מטעמו בעניינה של המערערת. בא-כוח
המערערת התנגד לבקשה, אך משום חשיבות הסוגיה החלטנו לקבל את כתב הטיעון המשלים, על
נספחיו, וליתן למערערת שהות להגיב על הטענות הנוספות. כתב-תשובתה של המערערת,
שהוגש לבית-המשפט ביום 27.10.04, גרר תגובה מצד הוועד המחוזי, ותגובה לתגובה מצד
המערערת, כשבכל אחת מן התגובות הנוספות כלולה טענת-סף כי אין לקבל את כתב-טיעוניו
הנוסף של הצד שכנגד. לא שעינו לטענות הסף ועיינו בכל טענות הפרקליטים, מזה ומזה,
וכן בנספחים הרבים שצורפו לטיעונים שבכתב; ומסקנתנו היא כי דין טענת המערערת
להידחות.
5. כתב הטיעון המשלים, שהוגש מטעם הוועד
המחוזי, העמיד על דיוקן עובדות והבהיר טענות, שבשלב הדיון על-פה נראה כי לא הובהרו
די הצורך. העניין העיקרי שזכה להבהרת-יתר הוא זהות הגוף שהחליט (ביום 10.9.03) על
הגשת הערעור. בעוד שמטיעוניו על-פה של בא-כוח הוועד המחוזי, במועד שמיעת הערעורים,
עלה, כי ההחלטה התקבלה בישיבת ועדת האתיקה שליד הוועד המחוזי (שלישיבותיה מוזמנים
כל חברי הוועד המחוזי), הרי שמכתב הטיעון המשלים ומן הנספחים שצורפו לו עולה
בבירור, כי ההחלטה התקבלה בישיבת הוועד המחוזי עצמו. הוא הדין בהחלטה מיום 8.10.03
(לאשר את ההחלטות שהתקבלו ביום 10.9.03) ובהחלטה "להמשיך" (בערעור) מיום
12.11.03, שאף הן התקבלו על-ידי הוועד המחוזי. אנו מקבלים את הסברו של הוועד
המחוזי, כי בעוד שבעבר ענייני האתיקה נדונו תחילה לפני ועדת- משנה לאתיקה, שפעלה
ליד הוועד המחוזי והגישה לו את המלצותיה, הרי שמזה כעשר שנים שהוועד המחוזי,
במליאתו, יושב כוועדת אתיקה ומחליט בכל ענייני האתיקה. נמצא כי השימוש בתואר
"ועדת האתיקה", בפרוטוקולים ובמסמכים אחרים שהוגשו לנו, אינו צריך
להטעות. בין שהשימוש בו נובע מהרגלים שהשתרשו בעבר, ובין שהוא נועד לאפיין את
ישיבות הוועד המחוזי בשבתו כוועדה לענייני אתיקה, ברי שהמדובר בוועד המחוזי עצמו.
6. בא-כוח המערערת טען, כי להחלטה מיום
10.9.03 - גם אם התקבלה על-ידי הוועד המחוזי - אין נפקות באשר התקבלה בהרכב חסר של
שמונה חברי ועד בלבד. כן טען, כי אף בהחלטת הוועד מיום 8.10.03 לא היה כדי לתקן את
המעוות; ראשית, מפני שמפרוטוקול הישיבה לא עולה כי הוועד המחוזי אמנם החליט לאשר
את החלטתו האמורה; ושנית, מפני שהחלטת האישור (אף אם התקבלה) באה לאחר שהערעור כבר
הוגש לבית-המשפט, ועל-כן אינה בבחינת החלטה להגיש ערעור.
טענות אלו אין בידינו לקבלן. בהיעדר
חיקוק המורה אחרת, מוסמך הוועד המחוזי לקבל החלטה בדבר הגשת ערעור על דעת רוב
חבריו (סעיף 20 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981). ענייננו אינו מצריך הכרעה בשאלה
אם סעיף זה מחייב קוורום מינימלי של חברי הוועד בכל הצבעה והצבעה (השוו: בג"ץ
8946/01 עלי נ' שר המשפטים והשר לענייני דתות,
פ"ד נו(2) 415, 427). שכן, על-פי נהליו הפנימיים של הוועד המחוזי החלטות
המתקבלות בהרכב המונה פחות מאחד-עשר חברים (המהווה אל-נכון רוב חברי הוועד המחוזי)
מובאות לאישורו של הוועד בישיבתו הבאה. כך נהג הוועד אף בעניינה של המערערת. בפרוטוקול
הישיבה מיום 8.10.03 תוארו החלטותיו של הוועד מיום 10.9.03 כ"המלצות ועדת
האתיקה" ולא נאמר כי הוועד החליט לאשרן. אך העיון בתצהירו של מנכ"ל
הוועד המחוזי (מר יצחק אלדובי), אשר רשם את פרוטוקול הישיבה מיום 8.10.03, הניח את
דעתנו כי החלטות הוועד המחוזי מיום 10.9.03 אכן אושרו בישיבה האמורה וכי רק מחמת
טעות סופר נשמטה המילה "אושרו" מן הרישום. מן העיון בפרוטוקול זה עולה,
כי בישיבת יום 8.10.03 השתתפו אחד-עשר מחברי הוועד המחוזי. בכך מתייתר הצורך לבחון
את השאלה אם בכוחו של הרכב חסר לאשר החלטה שהתקבלה בהרכב חסר בישיבה קודמת. לא
למותר להוסיף, כי אף בהחלטת הוועד המחוזי מיום 12.11.03, להוסיף ולעמוד על ערעורו,
שהתקבלה בעקבות בקשת המערערת כי ישקול לחזור בו מן הערעור, יש משום אישור נוסף
להחלטתו המקורית של הוועד להגיש את הערעור.
בהגשת הערעור קודם לאישור ההחלטה להגישו
נפל אמנם פגם, אך משאישר הוועד המחוזי את ההחלטה תוקן הפגם (השוו: על"ע
4605/90 הוועד המחוזי של לשכת ערכי הדין, מחוז
הדרום נ' פלוני, פ"ד מו(2) 719). כן נציין, כי לגוף העניין הננו
מקבלים את הסברו של בא-כוח הוועד המחוזי, כי הקדים להגיש את הערעור מחשש שאם ימתין
לאישור ההחלטה להגישו יחמיץ את המועד להגשתו.
7. לנוכח המסקנה שאליה הגענו איננו רואים
צורך להידרש להחלטת הוועד המחוזי מיום 23.9.04, ולפיה חזר הוועד המחוזי ואישר את
החלטתו המקורית להגיש את הערעור שלפנינו. אך לפנים מן הצורך נעיר, כי הוועד המחוזי
היה מיטיב לעשות לו הקפיד לאשר (בישיבתו מיום 8.10.03) את החלטתו לערער בעניינה של
המערערת בהחלטה אינדיווידואלית, ולא בהחלטה המתייחסת למכלול של החלטות קודמות. ככל
שקיימת פרקטיקה כללית לאשר - בהחלטה אחת - צרור של החלטות, מן הראוי לתקנה. מן
החומר המצוי לפנינו אמנם עולה, כי לפני כל אחת מן הישיבות בעניינה של המערערת
העביר מנכ"ל הוועד המחוזי לכל חברי הוועד פירוט של ענייני האתיקה שיידונו
בישיבה, ובכלל זה תוכן ההחלטות שהתקבלו בישיבה קודמת בהרכב חסר ושתועמדנה לאישור.
פירוט זה מסלק את החשש כי חברי הוועד המחוזי אישרו, באחת, החלטות קודמות רבות מבלי
לדעת את תוכנן. אך בכך בלבד אין כדי לייתר את הצורך במתן החלטה אינדיווידואלית
ביחס לכל מקרה ומקרה.
8. נפנה אפוא לגוף ערעורו של הוועד המחוזי.
בהליך הפלילי הורשעה המערערת, על יסוד
הודאתה, בביצוע שתי עבירות בניגוד לחוק מיסוי מקרקעין: אי מסירת הצהרה במועד על
ביצוע עסקה, בלא סיבה מספקת (לפי סעיף 98(א) לחוק), ומסירת הצהרה ביודעין שאינה
נכונה (לפי סעיף 98(ג) לחוק). מן העובדות שבהן הודתה המערערת עולה, כי בעסקת
מקרקעין שנקשרה בתיווכה, מכרה חברה פלונית את זכויותיה בקרקע חקלאית לקונה תושב
אנגליה בתמורה לסך השווה ל-290,000 דולר. בחוזה הותנה כי חובת התשלום של מס שבח
תחול על הקונה. המערערת, שייצגה את שני הצדדים בעסקה זו, רכשה לבסוף את הקרקע מן
הקונה. בהצהרה על העסקה שהגישה לרשות המיסוי - כארבעה חודשים לאחר מועד העסקה -
דיווחה המערערת, כי תמורת הזכויות בקרקע שולם סך השווה ל-200,000 דולר, היינו סכום
הקטן ב-90,000 דולר מזה שבפועל שולם על-ידי הקונה. כן מסרה בהצהרתה נתונים כוזבים
גם ביחס לצדדים לעסקה: במקום שמה של החברה המוכרת רשמה את שמו של מי שהיה בעל
השליטה בחברה, ובנוסף לשמו של הקונה המקורי רשמה כקונים גם את שמות אביה ובעלה.
במסירת ההצהרה הכוזבת ניסתה המערערת לקבל במרמה ממנהל מס שבח מקרקעין שומת מס שבח
ומס רכישה מופחתת עבור עצמה ועבור הקונה בעסקה המקורית.
9. חומרת המעשים שבעטיים הורשעה המערערת
גלויה לעין. משהסכימו הצדדים, בדיון לפני בית-הדין המשמעתי המחוזי, כי בעבירות
שבהן הורשעה יש משום קלון, החליט בית-הדין (ברוב דעות) להטיל עליה עונש משמעתי של
שמונה חודשי השעיה בפועל וכן עונש של השעיה על-תנאי, בעוד שאחד מחברי המותב סבר כי
את תקופת השעייתה בפועל מן הראוי להעמיד על שנים-עשר חודשים. בקבלו את ערעורה של המערערת
על חומרת העונש המשמעתי שהושת עליה, החליט בית-הדין המשמעתי הארצי להעמיד את עונשה
של המערערת על שנת השעיה על-תנאי למשך שלוש שנים וקנס בסך 10,000 ₪. בית-הדין
הארצי לא מצא יסוד לחלוק על ממצאי בית-הדין המחוזי, בדבר חומרת מעשיה של המערערת
ובדבר הקלון שבו ניגעו המעשים. עם זאת סבר, כי לנוכח עברה הנקי של המערערת, שיעורה
הנמוך של טובת ההנאה הכספית שניסתה להפיק מן העבירות והעובדה שביצעה את עבירותיה
במישור יחסיה עם רשויות המס, ומבלי שפגעה בלקוחותיה, יש להניח לטובתה כי המדובר
במעידה חד-פעמית, שניתן להסתפק לגביה בעונש משמעתי מרתיע.
10. בא-כוח הוועד המחוזי השיג לפנינו, הן על
עצם התערבותו של בית-הדין הארצי בהחלטת בית-הדין המחוזי, והן על צדקת הנימוקים שעל
יסודם החליט בית-הדין הארצי להתערב בהחלטה. אלמלא נוכחנו כי בית-הדין המחוזי לא
טרח לנמק את החלטתו, נוטים היינו לקבל גם את הטענה הראשונה. אלא שלהכרעה בערעורו
של הוועד המחוזי די לנו בקבלת טענתו השנייה. הגשת הצהרה כוזבת ביודעין לרשויות המס
מהווה, בכל הנסיבות, עבירה פלילית חמורה. בהגשת הצהרה כוזבת, כאמור, בידי עורך-דין
יש גם משום כישלון אתי חמור. ובכך שעורך-דין מגיש את הצהרתו הכוזבת במטרה להשיג
טובת-הנאה פסולה לעצמו, אין משום נסיבה מקילה כל-עיקר. עורך-דין המבצע עבירה
פלילית שיש עימה קלון פוגע בדימויו ובכבודו של המקצוע ובאמון שהציבור הרחב רוחש
לעורכי-הדין. השעייתו מן המקצוע לתקופה מתאימה מיועדת, לא רק להגן על הציבור מפני
הסיכונים הכרוכים ברכישת שירותיו של עורך-דין שסרח, אלא גם להרתיע עורכי-דין אחרים
מפני עשייתם של מעשים דומים, ובכך להגן על שמם הטוב של עורכי-הדין ועל אמון הציבור
בהם (על"ע 3866/95 ברזל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי
הדין בתל-אביב-יפו, תק-על 98(1) 620). הצידוק להשעותו נגזר גם מן ההשלכה
שיש להרשעתו בעבירה שיש עימה קלון על מידת כשירותו להמשיך ולעסוק בעריכת‑דין
(על"ע 3467/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין
בתל-אביב נ' צלטנר, פ"ד נו(2) 895).
המעשים שבעטיים הורשעה המערערת בהליך
הפלילי הצדיקו, ואף חייבו, להטיל עליה עונש משמעתי הכולל השעיה בפועל. תקופת
ההשעיה בפועל שגזר עליה בית-הדין המחוזי היוותה, בנסיבות העניין, עונש משמעתי
הנוטה בבירור לקולה. אף שבית-הדין לא נימק את החלטתו, תקופת ההשעיה שהשית על
המערערת מעידה בבירור כי בית-הדין הביא בחשבון גם את עברה הנקי וכן את נסיבותיה
האישיות והמשפחתיות שפורטו לפניו. להתערבותו של בית-הדין הארצי בעונש משמעתי זה לא
מצאנו כל הצדקה. בערעורו שלפנינו הסתפק הוועד המחוזי בבקשה, כי נחזיר על כנו את
עונש ההשעיה בפועל שנגזר על המערערת בבית-הדין המחוזי. בקבלנו טענה זו אין אפוא
משום נקיטת עמדה בדבר עונש ההשעיה שמן הראוי היה להשית על המערערת מלכתחילה. עם
זאת, ומשום חוסר בהירות בדבר עונש ההשעיה על-תנאי שנגזר על המערערת בבית-הדין
המחוזי, נותיר על כנו את עונש ההשעיה על-תנאי שגזר עליה בית-הדין הארצי.
11. אשר-על-כן, הננו דוחים את ערעורה של
המערערת בעל"ע 10685/03 ומקבלים את ערעורו של הוועד המחוזי בעל"ע
8509/03. עונש ההשעיה בפועל לתקופה של שמונה חודשים, שהוטל על המערערת (עורכת-הדין
נילי הרפז) על-ידי בית-הדין המשמעתי המחוזי, מוחזר בזה על כנו. עונש ההשעיה
על-תנאי, שנגזר עליה לפי פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי, מתאשר; ואילו הקנס,
שהושת עליה על‑ידי בית-הדין המשמעתי הארצי, מתבטל.
המשנה לנשיא
השופטת ע' ארבל:
אני מסכימה:
ש ו פ ט ת
השופט ס' ג'ובראן
אני מסכים:
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיא.
ניתן היום, י"ח בכסלו תשס"ה
(1.12.04).
המשנה לנשיא ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03085090_F05.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
/עכ.