יעקב ריכטר נ. בנימין כהן

פסק-דין בתיק ע"א 8506/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8506/15 וערעור שכנגד לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם כבוד השופט ג' קרא המערערים והמשיבים שכנגד: 1. יעקב ריכטר 2. יהודית ריכטר נ ג ד המשיבים והמערערים שכנגד: 1. בנימין כהן 2. מרים (מארי) יעקבי 3. עמירם (עמי) יעקבי המשיבים בערעור ובערעור שכנגד: 4. עו"ד יעקב הרכבי 5. בצלאל גיא ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 26.10.2015, בת"א 13077-02-12, שניתן על ידי כבוד השופט א' יעקב – סג"נ תאריך הישיבה: כ"ד בחשון התשע"ח (13.11.2017) בשם המערערים והמשיבים שכנגד: עו"ד אלקס הרטמן; עו"ד אוריאל פרינץ; עו"ד ד"ר שלומית ולרשטיין בשם המשיבים 3-1 והמערערים שכנגד: עו"ד גיורא ארדינסט; עו"ד דן סלע; עו"ד טל ארדינסט פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט א' יעקב – סג"נ), בת"א 13077-02-12, מיום 26.10.2015, אשר נסב על בעלות וזכויות בבית המצוי בישוב ארסוף (להלן: הנכס). בגדרו של פסק הדין, נקבע כי יעקב ויהודית ריכטר (להלן: המערערים) הם בעליו החוקיים של הנכס. בנוסף, הורה בית המשפט המחוזי כי המשכנתא לטובת מר בנימין כהן (להלן: המשיב 1) תימחק, אך זאת בכפוף לכך שהמערערים ועו"ד יעקב הרכבי (להלן: המשיב 4), ביחד ולחוד, יעבירו לפקודת המשיב 1 סכומי כסף, כפי שיפורט להלן. 2. ביום 27.3.2016, הורה בית משפט זה (השופט ע' פוגלמן) על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עד להכרעה בערעור ובערעור שכנגד, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית על ידי המערערים. רקע והליכים קודמים 3. המערערים חתמו, בחודש מאי 2001, על הסכם נאמנות עם המשיב 4, שהוא בן דודה של גב' יהודית ריכטר (להלן: המערערת), אשר מכוחו רכש המשיב 4, עבור המערערים, נכס מגורים בישוב ארסוף. המשיב 4 התחייב, בהתאם להסכם נאמנות שנחתם בין הצדדים (להלן: הסכם הנאמנות), להעביר את הנכס לידי המערערים מיד עם דרישתם. כמוסכם בין הצדדים, נרשמה הבעלות בנכס על שמו של המשיב 4, אך מבלי שצוין כי הלה מחזיק בזכויות בנכס, כנאמן של המערערים. יצוין, כי המשיב 4 נהג לרכוש, במשך שנים, נכסי מקרקעין בנאמנות עבור המערערים. 4. בחודש מאי 2008, התקשר המשיב 4, ביחד עם שותפו, מר בצלאל גיא (להלן: המשיב 5), בהסכם הלוואה למימון עסקת נדל"ן ברומניה, עם המשיב 1, שהוא אזרח זר. על פי הסכם ההלוואה, התחייב המשיב 1, אשר יוצג במעמד זה על ידי מיופי כוחו – גב' מרים יעקבי (להלן: המשיבה 2), שהיא אחותו, ובן זוגה, מר עמירם יעקבי (להלן: המשיב 3) – להעביר למשיבים 4 ו-5 סכום של 5 מיליון דולר (להלן: החוב). לצורך הבטחת פירעון הקרן ותשלומים נוספים, אשר נקבעו בהסכם ההלוואה, ניתנו על ידי הלווים מספר בטוחות, ובכלל זאת נרשמה, ביום 18.5.2008, משכנתא על הנכס, בפנקס המקרקעין, לטובת המשיב 1 (להלן: המשכנתא). לצורך ביצוע ההלוואה ורישום המשכנתא, הצהיר המשיב 4 כי הוא הבעלים הרשום והמחזיק הבלעדי בנכס, וכי הנכס נקי מכל שעבוד או זכות לצד שלישי כלשהו. בין הצדדים לחוזה ההלוואה הוסכם, כי ככל שהחוב לא ייפרע עד ליום 30.11.2009, יהא המשיב 1 זכאי לדרוש את מימוש המשכנתא, וככל שתמומש המשכנתא על ידו, תהא לו זכות ראשונים לרכוש את הנכס. 5. המשיבים 4 ו-5 והחברה שבבעלותם לא עמדו במועדי פירעון החוב שנקבעו בהסכם ההלוואה, לנוכח קשיים מסוימים בביצוע פרויקט הנדל"ן בחו"ל. לאחר שהתקיימו מגעים בין המשיב 4 לנציגי המשיב 1, חתמו הצדדים, ביום 4.2.2009, על שני מסמכים נוספים. האחד, תוספת להסכם ההלוואה, שבה נקבע, בין היתר, כי במעמד חתימת התוספת, מוכר המשיב 4 למשיב 1 את הנכס, בסכום של 7 מיליון דולר, כנגד ויתור של המשיב 1 על סכום זה, "על חשבון הקרן והרווחים". השני, הסכם למכירת הנכס (להלן: הסכם המכר), שלפיו המשיב 4 מוכר את זכויותיו בנכס למשיב 1 בסכום של 7 מיליון דולר, בהצהירו כי זכויותיו בנכס נקיות מכל חוב, שעבוד או זכויות צד שלישי כלשהן. עוד נקבע, במסגרת זו, כי מועד מסירת הנכס יהיה ביום 21.5.2009. עם זאת הוסכם, במסגרת התוספת להסכם ההלוואה, כי ככל שהמשיבים 4 ו-5 ישלמו למשיב 1 7 מיליון דולר, עד ליום 21.5.2009, ויקיימו תנאים נוספים כמפורט בתוספת, הסכם המכר יבוטל. בהמשך להסכם המכר, נרשמה ביום 1.6.2009 הערת אזהרה בנוגע לנכס, לטובת המשיב 1, ובהמשך ביום 18.6.2009, מסר ב"כ המשיב 1 הצהרה בדבר עסקת המכר לרשויות המס, ואף שילם מס רכישה בסך של כ-1.4 מיליון ש"ח. בין לבין, בחודש יוני 2009, גילו המערערים את דבר הפרת הנאמנות על ידי המשיב 4 ואת שנעשה בנכס, וכעבור כחודש, ביום 13.7.2009, נרשמו הערות אזהרה לטובתם בפנקס המקרקעין. 6. בעקבות השתלשלות עניינים זו, טענו המערערים, מצד אחד, והמשיב 1, מצד שני, כי הבעלות בנכס שייכת להם. לאחר שניסיונות להגיע לפשרה לא צלחו, הגיש המשיב 1 תביעה לבית משפט קמא, במסגרתה טען כי הסכם המשכנתא וכן עסקת המכר נכרתו בתום לב, כנגד תמורה הולמת, וזאת עם הבעלים הרשום בפנקסי המקרקעין. עוד נטען על ידי המשיב 1, כי לא היה עליו לדעת על דבר קיומה של נאמנות בנכס, לא כל שכן על הפרתה על ידי המשיב 4. לפיכך, עתר המשיב 1 לאכיפת עסקת המכר, ולחילופין, לאכיפת הסכם המשכנתא. המערערים הגישו תביעה שכנגד, נגד המשיב 1 ונציגיו, כמו גם נגד המשיבים 4 ו-5. טענתם המרכזית של המערערים הייתה, כי הם הבעלים החוקיים בנכס, כך שהמשיב 4 לא יכול היה, וממילא גם לא היה מוסמך, להעביר את הזכויות בנכס לגורם שלישי. משכך, התבקש בית משפט קמא להצהיר כי המערערים הם בעליו החוקיים של הנכס, וכי עסקאות המשכנתא והמכר משוללות כל תוקף. לחילופין, וככל שבית משפט קמא יקבע כי הסכם המשכנתא תקף, עתרו המערערים להעמיד את יתרת חובם, לשם סילוקה של המשכנתא, תוך קביעת תנאי ריבית הולמים, וחיוב המשיבים בנזקיהם. עיקרי פסק דינו של בית המשפט המחוזי 7. בית משפט קמא, בפסק דין מפורט ומנומק, קיבל באופן חלקי, הן את התביעה העיקרית והן את התביעה שכנגד, בקובעו כי עסקת המשכנתא תקפה, בעוד שלעסקת המכר, אשר לא הסתיימה ברישום, לא יהיה כל תוקף כלפי המערערים. במסגרת פסק הדין, הופחת שיעור הריבית שנקבע בעסקת המשכנתא, לאחר שנקבע, כי "שיעורי הריבית [המוסכמים – א.ש.] הם כה חריגים ולא מקובלים, עד שיש מקום להורות על הפחתתם". בסופו של יום, קבע בית משפט קמא, כי הנכס יירשם על שם המערערים, וכי הערת האזהרה, שנרשמה לטובת המשיב 1, תימחק מהמרשם. בנוסף, נקבע כי המשכנתא לטובת המשיב 1 תימחק, אך זאת בכפוף לכך שהמערערים והמשיב 4, ביחד ולחוד, ישלמו למשיב 1 את הסכומים הבאים: תשלום הקרן בסך 5 מיליון דולר, בתוספת הריבית ההסכמית, בסך 1.5 מיליון אירו, בקיזוז 200,000 דולר ששולמו למשיב 1 על ידי המשיב 4; תשלום ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום 31.1.2009; וכן יועבר למשיב 1 הסכום ששולם כמס רכישה לגבי הנכס, בסך כ-1.4 מיליון ש"ח, בתוספי הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 3.7.2009. בנוסף, אושרה בקשת המערערים לפיצול סעדים, על מנת לאפשר להם לתבוע את המשיבים 4 ו-5 בגין הנזקים שנגרמו ויגרמו להם, לשיטתם, עקב רישום המשכנתא והערת האזהרה לטובת המשיב 1. 8. במסגרת פסק דינו, קבע בית משפט קמא כי בענייננו חלים דיני הנאמנות, בהתאם לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות), אך באותה מידה חלים גם דיני העסקאות הנוגדות במקרקעין. על יסוד הכללים הנוגעים לדינים אלה, בחן בית משפט קמא את תוקפו של הסכם המשכנתא, ובהמשך את תוקפה של עסקת המכר. אשר להסכם המשכנתא נקבע, כי לא התקיימו, בעת חתימת ההסכם, התנאים המצדיקים שימוש בסמכות בית המשפט, לביטול פעולת הנאמן, הוא המשיב 4, לפי סעיף 14 לחוק הנאמנות. זאת, משהתמורה שניתנה על ידי המשיב 1 ונציגיו, בסך 5 מיליון דולר, הולמת את שוויו של הנכס כבטוחה, במועד חתימת ההסכם; ובהינתן העובדה, כי המשיב 1 ונציגיו היו רשאים להסתמך על הרישום בפנקס המקרקעין, לגבי זכויותיו של המשיב 4, ולא ידעו ואף לא היה עליהם לדעת על קיומה של נאמנות, בהקשר לנכס המדובר, לא כל שכן על הפרתה. עוד קבע בית משפט קמא, כי גם לפי דיני העסקאות הנוגדות, התנאים הנדרשים בסעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) מתקיימים בענייננו, כך שזכותו של המשיב 1, לגבי המשכנתא שנרשמה כדין, גוברת על זכויותיהם של המערערים בנכס. בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי "הראשון בזמן", היינו: המערערים, לא פעלו על מנת לרשום הערת אזהרה כלשהי בפנקס המקרקעין, לגבי זכויותיהם בנכס, וזאת מטעמים השמורים עמם. לעומתם, "השני בזמן", הוא המשיב 1, בדק באמצעות נציגיו את מצב הזכויות בנכס, ובדיקה זו העלתה כי מדובר במקרקעין מוסדרים, כאשר הרישום בפנקס המקרקעין מלמד כי הבעלות בנכס היא של המשיב 4. על כן, בעת עריכת הסכם המשכנתא, עמדו המשיב 1 ומיופי כוחו בדרישת תום הלב הסובייקטיבי, שכן הם לא ידעו, ולא היו צריכים לדעת, על קיומן של זכויות נוגדות של המערערים בנכס. באותה מידה, באה דרישת תום הלב האובייקטיבי על סיפוקה, לאחר שהמשיבים 2 ו-3 בחנו את הרישום, עובר לביצוע העסקה, ולא מצאו כל פגם, בהקשר לזכויותיו של המשיב 4 בנכס. בית משפט הוסיף וקבע, כי אין בסימני האזהרה הנטענים על ידי המערערים, כדי לפגום בתום ליבם של המשיבים 3-1 לגבי הסכם המשכנתא, ואין בסימנים אלה כדי להוביל למסקנה כי היה על המשיבים 3-1 לדעת על קיומן של זכויות המערערים בנכס. בהתייחס לעסקת המכר, קבע בית משפט קמא כי התמורה הנטענת על ידי המשיב 1, איננה עולה כדי תמורה הולמת עבור הנכס. הובהר, כי כאשר עסקינן במכר של הנכס, ואין מדובר עוד בבטוחה גרידא, אלא בשווי השוק של הנכס, התמורה שניתנה רחוקה מלהיות הולמת. לפיכך נקבע, כי בשל היעדר תמורה מספקת, יש הצדקה לעשות שימוש בסמכותו של בית המשפט, לפי סעיף 14 לחוק הנאמנות, ולבטל את העסקה. גם בחינתה של עסקת המכר באספקלריה של דיני העסקאות הנוגדות ותקנת השוק במקרקעין, הובילה את בית משפט קמא למסקנה דומה. בית משפט קמא הבהיר, בהקשר לכך, כי בשנת 2001 התחייב המשיב 4 לרכוש את הנכס עבור המערערים, בהתאם להסכם הנאמנות שנקשר ביניהם, ולאחר מכן, בשנת 2008, הוא התחייב בעסקת נוגדת, היא עסקת המכר עם המשיב 1, שלא הסתיימה ברישום, אלא נרשמה הערת אזהרה בלבד לטובת המשיב 1. בית משפט קמא הזכיר את קביעתו, לפיה התמורה, עליה דובר בעסקת המכר, לא הייתה הולמת והיא נפלה, במידה רבה, משווי השוק של הנכס באותה העת. משכך, ובהתאם לדיני העסקאות הנוגדות, זכותו של המשיב 1, מכוח עסקת המכר שלא נסתיימה ברישום, נסוגה מפני זכותם העדיפה של המערערים לגבי הנכס. אשר לכללי תקנת השוק, ציין בית משפט קמא, כי "הראשון בזמן", הם המערערים, אמנם לא רשמו הערת אזהרה בפנקס המקרקעין לגבי זכויותיהם בנכס, אך "השני בזמן", הם המשיב 1 ומיופי כוחו, הגם שהסתמכו על הרישום בפנקס המקרקעין, ואף בהנחה שהם פעלו בתום הלב, לא השלימו את עסקת המכר ברישום. לפיכך, ובשים לב לעובדה כי המשיב 1 לא עמד בתנאי התמורה ההולמת, קבע בית המשפט המחוזי כי זכותם של המערערים, ביחס לעסקת המכר, גוברת. בהתאם לכך, התקבלו חלקית הן התביעה והן התביעה שכנגד. המשיב 4 חויב בהוצאות בסך 200,000 ש"ח לטובת המשיבים 3-1 ולטובת המערערים, ובסה"כ נפסקו לחובתו הוצאות בסך 400,000 ש"ח. מסתבר, כי שני הצדדים אינם משלימים עם פסק דינו של בית משפט קמא ומכאן הערעורים שלפנינו. עיקרי טענות הצדדים בערעור 9. לטענתם של המערערים, תנאי סעיף 9 לחוק המקרקעין אינם מתקיימים ביחס להסכם המשכנתא. נטען, בהקשר זה, כי אין לראות מתן הלוואה "בריבית דרקונית שבין 106%-202% תוך שנה", משום תמורה הולמת לגבי הסכם המשכנתא, אשר ניתנה כבטוחה להלוואה זו. עוד נטען על ידי המערערים, כי ספק אם במסגרת הסכם המשכנתא ניתנה תמורה כלשהי למשיב 4, לא כל שכן תמורה המשקפת, באופן אובייקטיבי, את ערכה של הזכות. המערערים טענו בנוסף, כי בחינה אובייקטיבית של דרישת תום הלב מחייבת התייחסות להיקף העסקה ולסוג הנכס, כמו גם לעובדה כי המשיבים 2 ו-3 הם בגדר "נושה מקצועי", כך שחלה כלפיהם חובת בדיקה מוגברת. עוד נטען, בעניין הנדון, כי המשיב 1 כלל לא ידע על עסקת המשכנתא, אשר "נערכה בכספים שאינם שלו", כך שאין לראותו כמי שפעל בתום לב, במסגרת העסקה; ואילו המשיבים 2 ו-3 לא עמדו בדרישת תום הלב, האובייקטיבי והסובייקטיבי, משום שהם השתמשו במשיב 1 כ"איש קש", על מנת להפחית חבות במס, וכן משום שהם עצמו את עיניהם, לנוכח נורות אזהרה ברורות שעמדו לפניהם, במסגרת עסקת המשכנתא. לכך יש להוסיף את תנאי העסקה "הקיצוניים", ואת העובדה כי המשיבים 3-1, או מי מטעמם, לא ערכו ביקור בנכס, ולא ביצעו כל בדיקה נוספת, למרות החשש שהעלו כי לאשתו של המשיב 4 יש זכויות בנכס. נטען בנוסף, כי עסקת המשכנתא לא הסתיימה ברישום, שכן המשכנתא נרשמה רק על שמו של המשיב 1, למרות שהוא לא היה צד "אמיתי" לעסקה; הוא לא ידע עליה; הוא לא היה הנהנה ממנה; ולא העביר "באמת" את כספי ההלוואה למשיבים 4 ו-5. מדובר, לטענת המערערים, ברישום פיקטיבי בלבד, שאינו מקיים את תנאי הרישום, כנדרש בסעיף 9 לחוק המקרקעין. לחילופין, התבקש בית משפט זה להפחית את הסכום, אשר על המערערים לשלם כדי לפדות את המשכנתא, באופן שישקף את אשמם התורם של המשיבים 3-1. לחילופי חילופין, עתרו המערערים למחיקת המשכנתא בכפוף לתשלום סכום הקרן בסך 4,800,000 דולר, בתוספת הריבית הקבועה בתקנה 4 לתקנות פסיקת ריבית והצמדה בלבד, ומבלי לשאת בתשלום מס הרכישה. בסיכומי המערערים, כמשיבים בערעור שכנגד, נטען כי צדק בית משפט קמא, בקובעו כי על פי דיני העסקאות הנוגדות, זכותם להירשם כבעלים עדיפה, כיוון שלא שולמה תמורה הולמת עבור הנכס, במסגרת עסקת המכר. המערערים הוסיפו וטענו, כי אין בעובדה שלא נרשמה הערת אזהרה לגבי הסכם הנאמנות במרשם המקרקעין, כדי לפגוע בתום ליבם, ואין בכך כדי להוביל למסקנה לפיה זכויותיו של המשיב 1 גוברות, למרות שעסקת המכר לא הסתיימה ברישום. מנגד, טענו המשיבים 3-1, כי יש לדחות את ערעורם של המערערים, בהקשר להסכם המשכנתא, משהוא נסוב, "כל כולו", על קביעות שבעובדה וממצאי מהימנות שנעשו על ידי בית משפט קמא. נטען בנוסף, כי אין לקבל את טענותיהם של המערערים בעניין חוסר תום ליבם של המשיבים 2 ו-3, וביחס לנורות האזהרה אשר, לטענת המערערים, עמדו לנגד עיניהם. כמו כן, יש לדחות את טענתם של המערערים, לפיה המשיב 1 שימש כ"איש קש". יצוין, בהקשר זה, כי במהלך הדיון שהתקיים לפנינו, טען ב"כ המשיבים 3-1, עו"ד גיורא ארדינסט, כי המשיב 1 מסר למשיבה 2, שהיא אחותו, ייפוי כוח כללי, המסמיך אותה לפעול כמיטב הבנתה, וכי הכספים ששימשו למתן ההלוואה למשיב 4, מקורם בדירה שהייתה בבעלותו של המשיב 1, אשר נמכרה. עוד נטען, כי מדובר "בהסדרים בתוך המשפחה", כאשר אותה דירה שנמכרה, כאמור, נרשמה על שם המשיב 1 לבקשת אביהם של השניים. המשיבים 3-1 טענו בנוסף, כי יש בעובדה שהמשיב 1 העביר למשיבים 4 ו-5, באמצעות המשיבים 2 ו-3, סכום של מיליון דולר, עוד טרם שנחתם הסכם הלוואה, כדי להעיד על תום ליבם. כמו כן, יש בעובדה זו כדי ללמד כי לא עלה כל חשש מבחינתם לכך שקיים אדם אחר שהוא בעל זכויות בנכס. עוד נטען על ידי המשיבים 3-1, כי ההלוואה בסך 5 מיליון דולר, שכנגדה ניתנה המשכנתא, ואשר נועדה להבטיח את החזר התשלומים על ידי המשיבים 4 ו-5, מהווה תמורה הולמת, בהינתן העובדה כי מדובר בבטוחה בלבד. לבסוף, נטען כי עסקת המשכנתא הסתיימה ברישום כדין, שעה שהמשיבים 2 ו-3 פעלו בשמו של המשיב 1, באמצעות ייפוי כוח שניתן על ידו. לפיכך, ועל פי דיני השליחות, כל פעולותיהם וידיעותיהם של המשיבים 2 ו-3 מיוחסים למשיב 1 עצמו, ובכלל זה גם רישום המשכנתא על הנכס. אשר לערעור שכנגד, טענו המשיבים 3-1, כי עסקת המכר תקפה משום שניתנה במסגרתה תמורה משמעותית, כך שזכויותיו של המשיב 1 בנכס, אשר נרכשו בתום לב, עדיפות. נטען, בהקשר זה, כי קיימת תאימות מלאה בין סכום החוב, שהמשיב 1 ויתר עליו במסגרת הסכם המכר, לבין שוויו המירבי של הנכס, כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, היינו: 10 מיליון דולר. עוד נטען על ידי המשיבים 3-1, כי גם אם התמורה, שניתנה במסגרת עסקת המכר, משמעה ויתור על חוב בסך 7 מיליון דולר, כפי שקבע בית משפט קמא, אין לומר כי תמורה זו נופלת, באופן דרסטי, משווי הנכס באותה העת. המשיבים 3-1 טענו בנוסף, כי לא היה מקום להפחתת שיעור הריבית שנקבע במסגרת הסכם ההלוואה, משום שהטענה לפיה מדובר ב"פיצוי מוסכם", כלל לא נטענה על ידי המערערים, וממילא הנטל להוכחת טענה זו הוא כבד מאוד. עוד נטען, כי אף אם ניתן לראות בריבית המוסכמת משום "פיצוי מוסכם", לא היה מקום להפחית את שיעור הריבית עליו הוסכם, וודאי שלא היה מקום להפחית רכיב זה לכדי שיעור של 4% בלבד, לשנה. נטען, בהקשר זה, כי המערערים לא העמידו תשתית ראייתית המלמדת על כך שתנאי ההלוואה מנוגדים לתקנת הציבור, שעה שלפי עדותו של המומחה מטעם המערערים בבית המשפט, הריבית המקובלת בעסקה מסוג זה היא 12% לשנה. 10. לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, הצענו כי הם יחזרו בהם מן הערעורים ההדדיים, כך שפסק דינו של בית משפט קמא יעמוד בעינו. המערערים, באמצעות בא כוחם, דחו את הצעתנו, ואילו המשיבים 3-1 הסכימו להצעה. ואולם, לאחר שנשמעה עמדת המערערים, הודיע ב"כ המשיבים 3-1, כי "כיוון שאין הסכמה אני מבקש שיישקלו שני הערעורים". דיון והכרעה 11. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, כמו גם בהודעת הערעור ובסיכומים, ולאחר האזנה לטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין שני הערעורים להידחות, תוך אימוץ פסק דינו של בית משפט קמא, בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בראש ובראשונה, אינני רואה מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא, משלא הוצגו בפנינו נימוקים המצדיקים סטייה מכלל אי ההתערבות בממצאי עובדה ובקביעות מהימנות, שנעשו על ידי הערכאה הדיונית (ראו, למשל, ע"א 3576/15 דיין נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (24.1.2017); ע"א 4913/11 מוחתסב נ' אסמעיל (18.2.2013); ע"א 10311/08 כבהא נ' מרכז רפואי הלל יפה (1.8.2011)). הממצאים שנקבעו מבוססים היטב ותומכים במסקנות המשפטיות אליהם הגיע בית משפט קמא. זאת, הן ביישום דיני הנאמנות והן באשר להחלת דיני העסקאות הנוגדות במקרקעין (ראו, בהקשר זה, פסק דיני בע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' גדיר (10.3.2014) והאסמכתאות הנזכרות שם). בהתאם לכך, מסכים אני עם קביעתו של בית משפט קמא, לפיה הסכם המשכנתא תקף, בעוד שאין תוקף לעסקת המכר בנכס, שעה שרכיב התמורה בהסכם זה, נופל בהרבה משווי הנכס באותה עת. עוד מקובלת עליי עמדתו של בית משפט קמא ביחס להפחתת שיעור הריבית, במסגרת הסכם המשכנתא, שכן השיעור שנקבע הוא בגדר "פיצוי מוסכם", שאינו עומד ביחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו במועד כריתת ההסכם. סיכומו של דבר, משלא מצאתי כי נפלה טעות או כי קיים פגם כלשהו בפסק דינו של בית משפט קמא, אציע לחבריי לדחות את שני הערעורים. לא יהיה צו להוצאות, במסגרת הליך זה. עיכוב הביצוע, אשר נקבע במסגרת החלטתו של השופט ע' פוגלמן, מיום 27.3.2016, מבוטל בזאת, והערבות שהופקדה תוחזר למערערים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏כ"ה בניסן התשע"ח (‏10.4.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15085060_I29.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il