פסק-דין בתיק רע"א 8500/02
בבית המשפט
העליון
רע"א
8500/02
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשים:
1. זמיר
סוכנויות לביטוח בע"מ
2. זאב זמיר
3. תלמה זמיר
נ
ג ד
המשיבה:
אררט חברה לביטוח בע"מ
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי
בתל-אביבי-יפו בע"א 3451/01 מיום 24.7.02 שניתן על ידי
כבוד השופטת הילה גרסטל
תאריך הישיבה:
כ"ג באייר התשס"ג
(25.05.03)
בשם המבקשים:
עו"ד משה קפלנסקי
עו"ד ליאת פאתאו
בשם המשיבה:
עו"ד משה בלטר
עו"ד איה דנציגר
החלטה
השופטת א' חיות:
1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ה' גרסטל), לפיו נתקבל ערעור המשיבה
על החלטת כבוד הרשמת שיצר בת.א. 2591/98 ונדחתה על הסף רוב רובה של תביעת המבקשת
1, מחמת התיישנות. כמו כן, סולקה על הסף במלואה תביעת המבקשים 2 ו- 3, בהיעדר
עילה.
2. המבקשת 1 הנה תאגיד ישראלי הפועל כסוכנות
ביטוח (להלן: הסוכנות), בניהולו
ובשליטתו של מר זאב זמיר, המבקש 2 (להלן: זאב). מאז
1981 עוסקת הסוכנות בתיווך ביטוחים בין המשיבה (להלן: אררט) ובין לקוחות הסוכנות. המבקשת 3 היא אשתו של זאב (להלן
ביחד: בני הזוג זמיר).
ביום 18.8.1998 הגישו הסוכנות ובני הזוג
זמיר תביעה כספית נגד אררט לתשלום סך 4 מיליון ₪ (להלן: התביעה הכספית). החוב נשוא התביעה הכספית נובע, על-פי הנטען בכתב
התביעה, מהפרשי הצמדה וריבית המגיעים לסוכנות בקשר עם עמלות תיווך אותן שילמה אררט
לסוכנות במהלך השנים 1990-1981. לטענת המבקשים, חושבו עמלות הסוכנות על-פי הסכומים
הנומינליים של הפרמיות, בלא שהובאו בחשבון הפרשי הצמדה וריבית, אותם גבתה אררט
מהמבוטחים כ"דמי אשראי", על פריסת תשלומי הפרמיות (להלן: החובות הנטענים). אררט עתרה לדחיית התביעה הכספית על הסף בשל
התיישנות ואכן, על פני הדברים, חלפו שבע שנים ויותר מאז נולדה עילת התביעה בגין
החובות הנטענים. אלא שהסוכנות ובני הזוג זמיר טענו כי אין להביא במניין תקופת
ההתיישנות את פרק הזמן שחלף מאז 19.12.1991 ועד 4.6.1998; זאת, בשל הליכים משפטיים
קודמים שהתנהלו בין הצדדים ובהם עלתה שאלת החובות הנטענים. בטענתם זו נסמכו
הסוכנות ובני הזוג זמיר על הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958
(להלן: חוק ההתיישנות) המאפשרת,
בתנאים מסוימים, לעצור את מרוץ ההתיישנות מקום שבו התקיימו בין הצדדים הליכים
קודמים. ההליכים הקודמים אליהם התייחסו הסוכנות ובני הזוג זמיר בהקשר זה הם אלה:
א. המרצת פתיחה שהגישו הסוכנות וזאב ביום
19.12.1991 (ה"פ 1849/91), בה עתרו לסעד הצהרתי הקובע את זכותה של הסוכנות
לחובות הנטענים (להלן: המרצת הפתיחה).
ב. בקשה לביטול הליכי מימוש משכנתא (המ'
151/92), שהגישו בני הזג זמיר בפני ראש ההוצאה לפועל בתל אביב בטענת
"פרעתי". בקשה זו (להלן: הבקשה בטענת
"פרעתי") הוגשה במסגרת הליכי הוצאה לפועל שנקטה אררט נגד בני
הזוג זמיר ביום 25.12.1991, למימוש משכנתא שנרשמה על בית מגוריהם, כערבים לחובותיה
של הסוכנות כלפי אררט. החובות נשוא המימוש נבעו מהלוואות אותן קיבלה הסוכנות
מאררט, שלא נפרעו במועדן.
המרצת הפתיחה נמחקה ביום 26.10.1992,
ובהחלטת המחיקה קבע בית-המשפט המחוזי כי מכלול הטענות הרלוונטיות לחישוב חובה של
הסוכנות לאררט ובכלל זה החובות הנטענים על-ידי הסוכנות, כמפורט בהמרצת הפתיחה,
יתבררו בפני ראש ההוצאה לפועל. הבקשה בטענת "פרעתי" עברה גלגולים לא
מעטים מאז הוגשה בשנת 1992; מתוכם, ראוי להזכיר כי ביום 19.3.1997 הגיעו הצדדים
במסגרת הבקשה הנ"ל להסכמה דיונית, לפיה הודו בני הזוג זמיר כי הסוכנות חייבת
לאררט סך של 65,000 ₪ בגין ההלוואות אותן קיבלה. כמו כן, הוסכם בין הצדדים באותו
שלב כי ראש ההוצאה לפועל יחליט במכלול הטענות שהועלו בפניו במסגרת הבקשה בטענת
"פרעתי", תוך שכל אחד מן הצדדים שומר על מלוא זכויותיו. בעקבות אותה
הסכמה קבעה ראש ההוצאה לפועל (הרשמת א' גזית) בהחלטתה מיום 1.4.1997 כי במסגרת
הטענות העומדות לדיון בפניה, יש לדון גם בחובות הנטענים. בקשת רשות ערעור שהגישה
אררט בעניין זה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב נתקבלה וכבוד השופטת ה' שטיין המנוחה
קבעה בהחלטתה מיום 10.12.1997 כי ראש ההוצאה לפועל אינו מוסמך לדון בטענת בני הזוג
זמיר לעניין החובות הנטענים, בהיותה טענה לזכות קיזוז השנויה במחלוקת, אותה יש
לברר בפני בית-המשפט. בעקבות החלטה זו, דחתה ראש ההוצאה לפועל בהחלטתה מיום
10.2.1998 את הבקשה בטענת "פרעתי" והורתה על המשך הליכי מימוש המשכנתא,
בגין החוב שבו הודו בני הזוג זמיר. ערעור על החלטתה זו של ראש ההוצאה לפועל, נדחה
על-ידי כבוד השופטת גרסטל ביום 21.4.1998, ובקשת רשות ערעור שהגישו בני הזוג זמיר
לבית-משפט זה נדחתה אף היא ביום 4.6.1998.
3. כמענה לטענת ההתיישנות שהעלתה אררט
בתביעה הכספית, כאמור, ביקשו הסוכנות ובני הזוג זמיר לראות כתובענה אחת קודמת את
הליך המרצת הפתיחה וכן את מכלול ההליכים שהתנהלו בבקשה בטענת "פרעתי".
לטעמם, פרק הזמן שבו התנהלו הליכים אלה, אינו צריך לבוא במניין תקופת ההתיישנות
לגבי התביעה הכספית, שהוגשה ביום 18.8.1998.
הרשמת י' שיצר, אשר בפניה נדונה בקשת
אררט לדחיית התביעה הכספית על הסף מחמת התיישנות, דחתה את הבקשה ואימצה את עמדת
המבקשים בקובעה כי לנוכח ההליכים הקודמים שהתקיימו בין הצדדים, כמתואר לעיל, חלה
הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, העוצרת את מירוץ ההתיישנות לפרק הזמן שתחילתו ביום
הגשתה של המרצת הפתיחה (19.12.1991) וסופו ביום שבו נדחתה בקשת רשות הערעור
בבית-משפט זה (4.6.1998). על החלטתה זו של הרשמת י' שיצר הגישה אררט ערעור
לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ה' גרסטל), אשר קיבל את הערעור בקובעו כי
אין לראות את המרצת הפתיחה ואת ההליכים בבקשה בטענת "פרעתי" כתובענה אחת
לצורך סעיף 15 לחוק ההתיישנות, משום שמדובר בשני הליכים נפרדים, בפני ערכאות
שונות, בין צדדים שונים ובעילות שונות לחלוטין. עוד קבע בית-המשפט המחוזי כי הבקשה
בטענת "פרעתי", להבדיל מהמרצת הפתיחה, איננה "תובענה"
כמשמעותו של מונח זה בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, בהיותה הליך של הגנה המוגש במסגרת
הליכי הוצאה לפועל הננקטים על-ידי הנושה ובמקרה זה, הבקשה למימוש המשכנתא, שהגישה
אררט. לבסוף, קבע בית-המשפט המחוזי כי התביעה הכספית אינה מגלה עילת תביעה כלשהי
מבחינת בני הזוג זמיר, שכן החובות הנטענים הינם חובות שחבה אררט, על-פי הנטען,
לסוכנות. מכל הטעמים הללו, הורה בית-המשפט המחוזי כי דין התביעה הכספית להידחות על
הסף מחמת התיישנות, ככל שהיא מתייחסת לעמלות ששולמו לפני 10.10.1990 (התקופה בה
הייתה המרצת הפתיחה תלויה ועומדת הוכרה – בהסכמה – כתקופה העוצרת את מירוץ
ההתיישנות). כמו-כן, הורה בית-המשפט המחוזי כי דין התביעה במלואה, ככל שהיא נוגעת
לבני הזוג זמיר, להימחק על הסף בהיעדר עילת תביעה, תוך שניתנה לבני הזוג זמיר
האפשרות, שלא נוצלה, להגיש בקשה לתיקון כתב-התביעה בתוך 60 ימים מיום מתן
פסק-הדין.
דיון
4. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כי:
"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה
באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת
ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".
מקובלת עלי קביעתו של בית-המשפט המחוזי,
לפיה לא ניתן לראות בהמרצת הפתיחה ובבקשה בטענת "פרעתי", יחד, תובענה
אחת לצורך סעיף 15 רישא לחוק ההתיישנות. נימוקיו של בית-משפט קמא בעניין זה יפים
בעיני ואין צורך להוסיף עליהם. שאלה אחרת היא השאלה האם בקשה בטענת
"פרעתי", המועלית על-ידי חייב במסגרת הליכי הוצאה לפועל, עונה ככזו
להגדרת "תובענה" לצורך סעיף 15 לחוק ההתיישנות. שאלה זו, יש לה פנים לכאן
ולכאן. מחד-גיסא, אכן מדובר בטענת הגנה מובהקת, שנועדה להדוף הליכי הוצאה לפועל
כגון: ביצוע פסק-דין, ביצוע שטר או מימוש משכנתא ועל כן, אין בפנינו
"תובענה" או "תובע" במובן הרגיל של מונחים אלה. מאידך-גיסא,
המונח "תובענה" בחוק ההתיישנות הוגדר באופן רחב כ"הליך אזרחי לפני
בית משפט". הגדרה כללית זו יכולה להכיל פירוש לפיו בקשה בטענת
"פרעתי", המוגשת על-פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 ובה
מפעיל ראש ההוצאה לפועל סמכות שיפוטית (ראו: רע"א 6658/00 גמאל אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד
נה(4) 66, 72), מהווה "תובענה" כמשמעותה בסעיף 15 לחוק ההתיישנות. לצורך
הבקשה שבפנינו אין צורך להכריע בסוגיה זו, שכן גם אם נניח לטובת המבקשים כי הבקשה
בטענת "פרעתי" היא "תובענה", כמשמעותה בסעיף 15 לחוק
ההתיישנות, אין בכך כדי להועיל להם. זאת, בשל חוסר הזהות שבין בעלי הדין הצריכים
לעניין. בצדק קבע בית-המשפט המחוזי כי לצורך הסייג הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות
ראה המחוקק לנגד עיניו שתי תובענות, המוגשות על-ידי אותו תובע. במצב דברים כזה,
נקבע כי מקום שבו נדחתה התובענה הראשונה, באופן שאינו שולל מן התובע את הזכות
לחזור ולהגיש תובענה חדשה באותו עניין, אין להביא במניין תקופת ההתיישנות את פרק
הזמן שבו הייתה התביעה הראשונה תלויה ועומדת. במקרה שלפנינו, "התובעים"
בבקשה בטענת "פרעתי" הם בני הזוג זמיר, אשר עתרו בה לביטול מימוש
המשכנתא, באמצעות קיזוז החובות הנטענים. אך לבני הזוג זמיר אין, ולו לכאורה, עילת תביעה כספית בגין החובות הנטענים. עילה זו, על-פי האמור בתביעה
הכספית עצמה, נתונה לסוכנות ולסוכנות בלבד, שכן היא צומחת מתוך מערכת היחסים
העסקית שהתקיימה בעבר בין הסוכנות לבין אררט. ודוק – כל עוד עמדו בעינם הליכי
מימוש המשכנתא לגבי בית המגורים של בני הזוג זמיר, כערבים לחובותיה של הסוכנות
כלפי אררט, זכאים היו בני הזוג להיאחז בחובות הנטענים על-מנת לנסות ולאיין את החוב
שבגינו ביקשה אררט לממש את המשכנתא. זאת אכן עשה זאב בהצטרפו כמבקש מעוניין להליך
המרצת הפתיחה, וכך עשו שני בני הזוג זמיר בבקשה בטענת "פרעתי", בה עתרו,
ללא הצלחה, לקיזוז החובות הנטענים מחובותיה של הסוכנות לאררט, בגין הלוואות
שקיבלה. זכותו של ערב להתגונן כנגד הנושה בטענות העומדות לחייב מעוגנת בסעיף 7(א)
לחוק הערבות, התשכ"ז-1967, הקובע כי "כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר
לחיובו עומדת גם לערב" (לעניין קיזוז כטענת הגנה העומדת לערב ראו: ע"א
1181/93 גמבש נ' בנק מרכנתיל לישראל בע"מ
ואח', פ"ד מח(4) 463). אולם, משתמו הליכי מימוש המשכנתא וערבותם של
בני הזוג זמיר לחובותיה של הסוכנות כלפי אררט מיצתה את עצמה במסגרת אותם הליכים,
לא נותרה לבני הזוג זמיר אחיזה או נגיעה כלשהי לחובות הנטענים. על כן, בצדק קבע
בית-המשפט המחוזי כי התביעה הכספית, ככל שהיא נוגעת לבני הזוג זמיר, דינה להימחק
על הסף בהיעדר עילה. הפועל היוצא מכך הוא , כי אין במקרה שלפנינו זהות בין התובעת
(הסוכנות) בתביעה הכספית ובין התובעים (בני הזוג זמיר) בבקשה בטענת
"פרעתי", אפילו נראה בבקשה זו "תובענה" לצורך סעיף 15 לחוק
ההתיישנות. ממילא, אין לעצור את מרוץ ההתיישנות בתביעה הכספית, לפרק הזמן שבו
הייתה הבקשה בטענת "פרעתי" תלויה ועומדת.
5. מכל הטעמים שפורטו לעיל, אני מציעה לדחות
את בקשת רשות הערעור שבפנינו, ולחייב את המבקשים, יחד ולחוד, לשלם למשיבה הוצאות
הבקשה בסך 15,000 ₪.
ש
ו פ ט ת
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בהחלטתה של השופטת א' חיות.
ניתנה היום, ז' אלול, תשס"ג
(04.09.03).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02085000_V05.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il