יריב אלי נ. נציב שירות המדינה

בבית המשפט העליון בירושלים עש"ם 85/01 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש המערערים: 1. אלי יריב 2. יעקב יפת נגד המשיב: נציב שירות המדינה ערעור על פסק הדין של בית הדין המשמעתי של עובדי המדינה בירושלים מיום 30.11.00 בתיק בד"מ 81/98 שניתן על ידי כבוד אב בית הדין עו"ד י' תלרז וחברי המותב מר ש' כהן ומר ע' מוסרי תאריך הישיבה: כ"ח בסיון התשס"א (19.6.2001) בשם המערער 1: עו"ד חרותה הראל בשם המערער 2: עו"ד דור חזקיה בשם המשיב: עו"ד אורי כרמל פסק דין העובדות 1. המערערים הינם עובדי משרד הביטחון, והאירועים הרלוונטיים להליך שבפניי אירעו בשנת 1996. המערער 1 שימש אז בתפקיד ראש מחלק שמאות ציוד ויבשה והמערער 2 שימש בתפקיד של ראש מחלק שמאות רכב. שניהם היו כפופים למנהל מחלקת שמאות במשרד הביטחון, שלמה הורן. ביום 26.8.98 הוגש נגד המערערים כתב תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בירושלים, ובו נטען כי ביום 30.5.96 הגישו השניים מכתב תלונה לקב"ט משרד הביטחון (להלן: "התלונה"), המייחסת לממונה עליהם, מר הורן (להלן: "הורן" או "הממונה"), חשד לקבלת שעונים כשוחד מספק של משרד הביטחון. על פי הנטען בכתב התובענה, הודו המערערים בחקירתם כי תלונתם היתה כוזבת וחסרת בסיס. בהסתמך על העובדות הנ"ל, נטען כי המערערים הפרו את הוראות סעיפים 42.131 ו-42.224 לתקשי"ר, האוסרים על עובד לשדל או לסייע לעובד אחר לעבור עבירת משמעת (סעיף 42.131) ומחייבות עובד לנהוג בנימוס כלפי הממונה עליו (סעיף 42.224). בכתב התובענה יוחסו למערערים עבירות לפי סעיפים 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: "חוק המשמעת" או "החוק"). ההליך בבית-הדין המשמעתי 2. בתום פרשת התביעה החליט בית הדין, על-פי סמכותו לפי תקנה 32 לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין של בית-הדין), תשכ"ד-1963 לקבל את טענת המערערים כי "אין להשיב לאשמה", וזיכה את המערערים. בית הדין נימק החלטתו בכך שהתביעה לא הניחה את הבסיס הראייתי הדרוש, אשר יאפשר לקבוע כי החקירה שהתנהלה בגין החשדות נגד הורן, נפתחה בעקבות הגשת התלונה על-ידי המערערים. בית-הדין ציין כי הראיות מצביעות על כך שהחקירה נגד הורן נפתחה למעלה משנה לאחר הגשת התלונה הנ"ל בשל מידע נוסף שהגיע בעניינו של הורן, והתביעה לא הצליחה להראות כי תלונתם של המערערים היא שגרמה לפתיחתה של חקירה זו. בית-הדין קבע כי במכתב התלונה ששלחו השניים ובראיות אחרות אין יסודות ראייתיים "ולו דלים" לגירסת התביעה לפיה המערערים טפלו עלילת שוחד על הממונה. עוד קבע בית-הדין כי התביעה לא הביאה ראיות להוכחת יסודות השידול שבהוראת תקשי"ר 42.131, וכי משלוח מכתב התלונה אין בו משום הפרת הנימוס כאמור בהוראת סעיף 42.224 לתקשי"ר, שכן מערכת יחסי העבודה במקום עבודתם של המערערים היתה עכורה ביותר, והדבר מחייב הורדת "רף הנימוס" הנדרש מהמערערים עד כדי השמטתו. לאחר החלטת הזיכוי, פנו המערערים בבקשה לפסיקת הוצאות הגנה בסך 50,000 ש"ח בתוספת מע"מ לכל אחד מהם, לפי סעיף 36 לחוק המשמעת. בית הדין דחה את הבקשה. בהחלטתו, ציין בית הדין כי בניגוד לסעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), המאפשר תשלום פיצויים לנאשם שזוכה בהליך פלילי כאשר "לא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת", הרי שבחוק המשמעת לא קיימת העילה של "נסיבות אחרות". הבדל נוסף שציין בית הדין בין ההסדר הפלילי להסדר המשמעתי בעניין זה, הוא שבהסדר הפלילי נקבעו בתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 סכומי הוצאות ופיצוי מירביים, בעוד שחוק המשמעת אינו קובע סכום מירבי לתשלום בעד הוצאות הגנה. בית הדין מצא, אפוא, כי העילה היחידה לתשלום הוצאות הגנה לנאשם שזוכה בהליך משמעתי היא כי לא היה יסוד להגשת התובענה, ואף אז הדבר נתון לשיקול דעת בית הדין. בית הדין הוסיף וקבע כי עילה זו לא התקיימה במקרה דנן, מכיוון שחומר הראיות שהיה בידי התביעה טרם הגשת כתב התובענה קיבל תפנית משמעותית בעקבות העדויות שהושמעו בפרשת התביעה, והתביעה לא יכולה היתה לדעת מראש אילו מסקנות יסיק בית הדין מהחומר. בית הדין סבר, אמנם, כי סעיף 80(א) לחוק העונשין והפרשנות שניתנה לו בפסיקה מהווים בסיס לפרשנותו של סעיף 36 לחוק המשמעת, אך לא מצא כי יש בכך כדי להביא למסקנה לפיה יש מקום לפסוק למערערים את הוצאות הגנתם. בשולי ההחלטה ציין בית הדין כי לו נקבעה בסעיף 36 לחוק עילה לפסיקת הוצאות בשל "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" כבחוק העונשין, היה מקום לשקול בכובד ראש מתן פיצוי למערערים וזאת "משיקולי צדק כלליים, שיסודם בנסיבות אווירת מקום העבודה, שהולידו את החקירה והתובענה". עוד ציין בית הדין כי "יש מקום לשקול את תיקונו של החוק, ולהוסיף בו את העילה החסרה". על החלטת בית הדין שלא לפסוק להם את הוצאות הגנתם, הגישו המערערים את הערעור שבפניי. המערערים מבקשים כי נורה על תשלום הוצאות הגנה כמבוקש, בסכום של 50,000 ש"ח לכל אחד מהם. ערעור על ההחלטה בעניין פסיקת הוצאות 3. זכות הערעור על פסיקותיו של בית-הדין המשמעתי הוסדרה בחוק המשמעת בסעיף 43(א) לחוק: "פסק הדין של בית הדין בתובענה ניתן לערעור, של העובד ושל התובע, לפני שופט של בית המשפט העליון כדן יחיד, לא יאוחר מהיום השלושים לאחר שניתן פסק הדין, אם ניתן בפני המערער, או לאחר שהומצא לו העתק ממנו, אם ניתן שלא בפניו". הסעיף קובע הסדרים לעניין ערעור על פסק-דין, אך איננו מתייחס לערעור על החלטה לפי סעיף 36 לחוק המשמעת. סעיף 36 עצמו איננו קובע כי ניתן לערער על החלטה שניתנה על פיו, וזאת בשונה מסעיף 80(ג) לחוק העונשין הקובע באשר לפיצויים לפי סעיף 80(א) כי "החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים". בית-משפט זה איפשר לערער על החלטות לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, בטרם חוקק סעיף 80(ג) לחוק האמור (ראו: ע"פ 292/78 גבאי נ' מדינת-ישראל, פ"ד לג(1) 36, 40). אף בענייננו, איפשר בית-משפט ערעור על החלטות לפי סעיף 36 לחוק המשמעת (ראו: עש"מ 4/86 מיכאל קרפין נ' יושב ראש רשות השידור (לא פורסם); ער"מ 5011/96 אוחנה נ' בית הדין למשמעת של עובדי עיריית ירושלים (לא פורסם)). לא ראיתי גם אני לחרוג מדרך זו. טענות הצדדים 4. לטענת המערערים, טעה בית-הדין בקביעתו שהתביעה לא יכולה היתה לדעת מראש שאין יסוד להגשת התובענה. מאחר שמדובר בעבירת התנהגות - "חוסר נימוס" - הרי שלטענת המערערים, היה על התביעה לבחון את התנהגותם על רקע האווירה הכללית ששררה במקום העבודה בזמנים הרלוונטיים לתובענה. המערערים מוסיפים עוד כי בית-הדין התעלם מקביעתו שלו עצמו כי אין בנוסח התלונה ובראיות האחרות שהוצגו בפניו משום יסודות ראייתיים ולו דלים לגירסת התביעה כי המערערים טפלו עלילת שוחד על הממונה. לחלופין, טוענים המערערים כי אף אם ייקבע כי היה יסוד להגשת התובענה, יש לפסוק להם הוצאות בהתבסס על פרשנות מרחיבה של סעיף 36 לחוק המשמעת. לטענתם, בית הדין עצמו קבע כי קיים דמיון בין ההסדר המופיע בסעיף 36 לחוק המשמעת להסדר המופיע בסעיף 80 לחוק העונשין. בשל כך, ראוי לפרש את סעיף 36 לחוק באופן שבהליכי המשמעת כמו בהליכים פליליים ניתן לפסוק הוצאות הגנה בעילה של "נסיבות אחרות", גם כאשר מתברר כי היה יסוד להגשת התובענה. כשם שבכל הקשור לניהול המשפט נוהג בית הדין על בסיס עקרונות ההליך הפלילי, כך היה על בית הדין לנהוג גם בנושא ההוצאות. במקרה דנן, טוענים המערערים כי מן הדין ומן הצדק להיענות לבקשתם ולפסוק לטובתם הוצאות משפט. מנגד, פירט בא-כוח המשיב בתשובתו את עיקר חומר הראיות שעמד בבסיס ההחלטה להגיש את כתב התובענה נגד המערערים. לטענתו, אין מדובר במצב בו לא היה יסוד להגשת התובענה, שכן הראיות לכאורה הקימו חשש לכאורי כי העובדות היו שונות מכפי שהוצגו במכתב התלונה (ת/2) שהגישו המערערים. כמו-כן, טוען בא-כוח המשיב כי העילה של העדר יסוד להגשת התובענה מתקיימת במקרים בהם גורמי החקירה והתביעה נטפלו לנאשם וטפלו עליו אשמת שווא בלא שהיה בסיס סביר לראיות, ולא כך הדבר במקרה זה. לטענת בא-כוח המשיב, הטעמים לזיכוי היו נעוצים בעיקר בהחלטת בית-הדין שלא לקבל את עיקר הראיות המפלילות שהציגה התביעה. כך באשר להחלטת בית-הדין שלא לייחס את כתיבת המכתב האנונימי (מכתב שנכתב מספר ימים לאחר מכתב התלונה) למי מן המערערים, אף שבהודעתו ת/4 מסר המערער 1 כי הוא שכתב את המכתב האנונימי, שנרשם על ידי בתו. כך באשר להחלטת בית-הדין שלא לקבל את הודעתו המפלילה של המערער 2 (ת/3) מן הטעם שהוא לא הוזהר בטרם נגבתה. בא-כוח המשיב מציין כי מדובר בהחלטה שהפתיעה את התביעה. באשר לטענת המערערים בדבר הפרשנות המוצעת של סעיף 36 לחוק המשמעת, סבור בא-כוח המשיב כי לשונו של הסעיף ברורה, וכי העילה היחידה העולה ממנה לחיוב בהוצאות לפי שיקול דעתו של בית-הדין היא כי "לא היה יסוד להגשת התובענה". לטענתו, הפרשנות המוצעת על ידי המערערים לקרוא לתוך סעיף 36 לחוק את העילה מחוק העונשין של "נסיבות אחרות..." עומדת בניגוד ללשון הסעיף, לפרשנותו בבית המשפט העליון כמו גם לתכלית החקיקה ולכללי פרשנות בסיסיים. לגישת בא-כוח המשיב, הדין לגבי פסיקת הוצאות בדין המשמעתי צר מזה הקבוע בדין הפלילי, והדבר נובע מכך שתכלית הדין המשמעתי שונה מתכליתו של הדין הפלילי. המחוקק נמנע מהכנסת "עילת סל" רחבה לפסיקת הוצאות בדין המשמעתי, וכידוע אף חוק העונשין בטרם תיקונו בשנת 1974 לא הכיל עילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", אך המחוקק בחר לתקן את חוק העונשין לבדו ולהוסיף את העילה האמורה. 5. סעיף 36 לחוק המשמעת קובע בזו הלשון: ראה בית הדין שלא היה יסוד להגשת התובענה, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לעובד את הוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית הדין". "36. הוצאות ההגנה שתי שאלות טעונות הכרעה בהליך הנדון. האחת, האם צדק בית הדין בקבעו כי העילה הקבועה בסעיף 36 - "לא היה יסוד להגשת התובענה" – אינה מתקיימת בעניינם של המערערים. השאלה השניה היא האם משנקבע כי מלכתחילה היה יסוד להגשת התובענה, עשויה לקום עילה להחזר הוצאות גם בשל נסיבות אחרות, עילה הקיימת בדין הפלילי. לפיכך, עלינו לבחון תחילה האם ניתן לומר כי בנסיבות המקרה "לא היה יסוד להגשת התובענה" כאמור בסעיף 36 לחוק המשמעת. "לא היה יסוד להגשת התובענה" 6. בפתח הדיון בשאלה האמורה, נזכיר כי בכל הנוגע להוצאות או פיצוי בהליכים פליליים, ההלכה שיצאה מלפני בית-משפט זה קובעת שככלל ראוי הוא שהערכאה הדיונית היא שתכריע גם בשאלת ההוצאות ותקבע אם נתקיימה העילה של העדר יסוד להגשת התובענה. לערכאה שבפניה התנהל המשפט יש יתרון לעניין זה כיוון שהיתה לה הזדמנות להתרשם מאופיו ומטיבו של חומר הראיות שהובא בפניה. לפיכך, הכלל הוא כי רק במקרים בהם קיים נימוק מיוחד, המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור, יתערב בית-המשפט בהחלטת הערכאה הראשונה בדבר שאלת התקיימות העילה של העדר יסוד להגשת התובענה. (ראו: רע"א 310/84 ברעלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 503, 504; ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, 499; ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 109 (להלן: פרשת דבש)). כך הוא הכלל בדין הפלילי, והוא יחול גם בדין המשמעתי. כבר נאמר בפסיקתנו כי על אף הדמיון המילולי והמושגי בין מצב בו החליט בית-המשפט בתום פרשת התביעה כי "אין להשיב לאשמה", לבין מצב בו "לא היה יסוד להאשמה" או "לא היה יסוד להגשת התובענה", הרי אין משמעות הדבר כי בכל מקרה בו החליטה הערכאה השיפוטית כי אין להשיב לאשמה יגרור הדבר גם מסקנה כי "לא היה יסוד להאשמה" (ראו דברי השופט בך בע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת-ישראל, פ"ד מח(2) 650, 656). במקרים בהם היו לאירועים שקרו במהלך פרשת התביעה השפעה על הראיות באופן ששינה את מערך הראיות שנתקבלו בהליך לעומת חומר הראיות שעמד לרשות התביעה מלכתחילה בעת שנתקבלה ההחלטה להגיש תובענה, אין לומר כי מצב של "אין להשיב לאשמה" מחייב את המסקנה כי לא היה יסוד להגשת התובענה. משמעותה של העילה של העדר יסוד להגשת התובענה היא, כי לפי חומר הראיות שהיה בפני התביעה בעת הגשת התובענה, היה צריך תובע סביר להסיק שהזיכוי צפוי מראש, מאחר והראיות אינן יכולות לבסס הרשעה. עמד על כך הנשיא ברק בנוגע לסעיף 80(א) לחוק העונשין, הקובע עילה מקבילה לעילה המצויה בסעיף 36 לחוק המשמעת שעניינה העדר "יסוד להאשמה": "מתי יש לומר כי לא היה "יסוד להאשמה"? התשובה הינה כי המבחן לכך הוא אובייקטיבי. השאלה הינה אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב- האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס ההרשעה" (ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505, 519). 7. הכרעתו של בית-הדין בעניין שלפנינו היתה כי היה יסוד להגשת התובענה מלכתחילה, על אף מסקנתו עם סיום פרשת התביעה כי אין להשיב לאשמה. ההחלטה בדבר קיום יסוד להגשת התובענה התבססה על ניתוח חומר הראיות שהיה בידי התביעה מלכתחילה. בחינת חומר הראיות מעלה כי המערערים הגישו נגד הורן תלונה שתוכנה כוזב. במכתב התלונה מיום 30.5.96 נטען על ידי המערערים בזו הלשון: "הנדון: קבלת שעונים ע"י שמאי ציוד חיצוני למח' שמאות א.נ. בתחילת חודש מאי 1996 חולקו למח' שמאות שעוני קיר ע"י מנמ"ח שמאות. השעונים נמסרו למנמ"ח שמאות מר הורן שלמה ע"י שמאי הציוד מר שחם זאב. אני רוצה לציין, על השעונים לא רשום שם השמאי, ולא שום פרסומת. השעונים הוחזרו למנמ"ח שמאות ע"י מר יריב אליהו וח"מ, ובתגובה, מנמ"ח שמאות החזירם אלינו, וטען – כי לא הוא מסר לנו את השעונים, טענה זו אינה נכונה. בשיחה בנושא זה עם מר גולנגורו אלכס שנערכה בתאריך: 30/05/1996 נמסר לי, ומר יריב לפנות לקב"ט, ואכן כך עשינו. מצורפים למכתב זה השעונים. להמשך טיפולכם אנו מודים. על החתום: מר יריב אליהו / יפת יעקב". לפי התלונה, קיבל הממונה, מר הורן, שעונים מן השמאי וחילקם במחלקתו אף על פי שלא היו בגדר פרסומת כמותר. זמן מה לאחר מכן, הודו המערערים כי המידע שמסרו לא היה נכון. מההודעה (ת/3) שנגבתה מהמערער 2 ביום 17.6.97 עולה כי המערערים הם שפנו ישירות לשמאי בכדי לקבל ממנו את השעונים, והשמאי הוא שמסר להם את השעונים. המערער 2 פרט בהודעתו כי המערערים רשמו במכתב התלונה שהממונה עליהם הוא שמסר להם את השעונים, וזאת רק לאחר שהתברר להם כי המתת עלולה להיות בניגוד לכללים. המערער 2 מסר בהודעה זו כי המניע למעשה היה רצון להביא לסילוקו של הממונה, וכי היוזמה לכך היתה של המערער 1. המערער 2 אף הביע צער על המעשה, אשר גרם עוול לממונה. גם המערער 1 בהודעתו (ת/4) שנגבתה ביום 18.6.97 הודה כי השעונים לא נמסרו למערערים על-ידי הממונה, וכי פרט זה במכתב איננו נכון. כמו-כן, הודה המערער 1 בהודעתו בחקירה בכתיבת מכתב אנונימי מספר ימים לאחר הגשת מכתב התלונה, הנוגע לקבלת השעונים וטובות הנאה אחרות על ידי מר הורן. מכתב זה נכתב לראש מלמ"ב במשרד הביטחון בכתב ידה של בתו. התמונה העולה מהודעות אלו היא שבידי התביעה היו ראיות לכך שהמערערים מסרו מידע כוזב ביחס להתנהגותו של הממונה עליהם. בהחלטתו, נימק בית-הדין את המסקנה לפיה "אין להשיב לאשמה" בכך שהראיות שהובאו בפניו אין בהן כדי להוכיח את קיומם של יסודות העבירות שפורטו בכתב התובענה. בהתייחסו לראיות שהציגה התביעה, ציין בית-הדין כי החליט שלא לקבל את הודעת המערער 2 (ת/3) באומרו: "עדות זו נגבתה ללא אזהרתו של החשוד, ותוכנה אינו יכול לשמש כראיה נגדו, או כנגד אחרים. אין כל אפשרות לראות בה אמרת נאשם. בית הדין אינו סבור כי בהליכים שבפניו ראוי להישען על פתח המילוט הצר מדיני הראיות, לפי סעיף 11 לחוק המשמעת" (עמ' 13 להחלטה). הנה כי כן סבר בית-הדין כי ההודעה ת/3 אינה ראיה קבילה מחמת העובדה שנגבתה ללא אזהרת החשוד. בהחלטתו בעניין פסיקת ההוצאות קבע בית-הדין: "בית הדין סבור כי במקרה שבפנינו, לאור חומר הראיות שהיה בידי התביעה, לא היה לאל ידה לדעת מראש, אילו מסקנות יסיק בית-הדין מהחומר, ובמיוחד כאשר חומר הראיות שהיה בידי התביעה, קיבל תפנית משמעותית, בעקבות העדויות שהושמעו בפרשת התביעה, לרבות בחקירתם הנגדית של העדים. ... לא ניתן לאמר על "סל הראיות", שהיה בידי התביעה (כמפורט בעמ' 9 בהחלטה מתאריך 3.9.00), כי כל תובע סביר, היה צריך לצפות כי זיכויים של הנאשמים צפוי מראש, על פי שנקבע בנדון בפסיקה. הקבילות והמשקל, שייחס בית הדין לראיות התביעה, הוא אשר דלדל עד מאד את מצב ראיותיה, עד כדי אי עמידתה בנטל הבאת ראיות לכאורה, שנדרש ממנה" (עמ' 6 להחלטה). מקובלת עלי קביעתו של בית-הדין כי בהתחשב בחומר הראיות שהיה בידי התביעה מלכתחילה, אין לומר כי לא היה יסוד להגשת התובענה. התביעה, אשר תמכה יתדותיה בהודעות המערערים, לא יכולה היתה לדעת מראש כי בית-הדין יראה בהודעת המערער 2 (ת/3) הודאה שאיננה קבילה, וזאת בשים לב להלכות המקובלות בעניין זה בדין הפלילי. טעה בית-הדין כאשר סבר שעל-פי ההלכה הפסוקה, הודאה שנגבתה ללא אזהרה אינה קבילה. על-פי פסיקה רבת שנים של בית-משפט זה, הודאה שניתנה בלא אזהרה אינה הופכת בלתי קבילה רק בשל כך. (ראו: ע"פ 69/53 סיץ' נ' היועמ"ש, פ"ד ז 801, 805 ; ע"פ 307/60 יאסין ואח' נ' היועמ"ש, פ"ד יז 1541, 1556; ע"פ 161/77 זוהר נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 326, 329). אמנם, עמדתי היא שלאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש מקום לפרשנות לפיה אי אזהרה בדבר זכות השתיקה עלולה בנסיבות מסוימות להביא לכך כי בהעדר אזהרה תיפסל הודאה שמסר חשוד בחקירתו. אולם, כבר עמדתי על כך שאין לקבוע בעניין זה כלל פסילה גורף. (ראו: ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 529, בפיסקה 8 לחוות-דעתי). הדברים אמורים ביחס לדין הפלילי. שאלת החיוב באזהרת החשוד בטרם גביית ההודאה בהליכים משמעתיים נגזרת מטיב ההליכים ומתכליתם וכן מאופי הפגיעה הצפויה לנחקר בעקבות קבלת הודאתו כקבילה. גם אם מקובל עלי כי בדרך כלל על בית-הדין למשמעת לבסס את הכרעותיו על אותה רמת הוכחה הנדרשת בהליך הפלילי, הרי שאלת קבילותה של הודאה ללא אזהרה בהליך המשמעתי אינה פשוטה כלל ועיקר, וספק בעיני אם חובת האזהרה אמנם חלה בהליכי חקירה משמעתיים. מכל מקום, בנסיבות העניין שלפנינו, כאשר החוקר העיד כי בשלב גביית ההודעה ת/3 כלל לא חשד במערער, הרי גם בהליך של חקירה פלילית ספק אם היה מחויב להזהירו בשלב זה, ושאלה היא אם ההודאה היתה נפסלת בהליך הפלילי בשל העדר האזהרה. כיוון שכך, אין לומר כי תובע סביר צריך היה לצפות את פסילתה של הודעת המערער 2, אשר עמדה בבסיס ראיות התביעה, רק בשל העדר אזהרה. כמו-כן, קביעתו של בית-הדין כי לא ניתן לייחס את כתיבת המכתב האנונימי למי מן המערערים (עמ' 13 להחלטת הזיכוי) כאשר, כאמור, המערער 1 העיד על עניין זה בהודעתו ואישר את כתיבת המכתב, אף היא איננה בגדר עניין שתובע סביר היה חייב או אפילו יכול לצפותו. אוסיף עוד כי גם טענת באת-כוח המערער 1 לפיה הגרסה שהשעונים נמסרו למערערים מהשמאי ולא מהורן היתה ידועה לחוקר מתוך הודעת המערער 1 שניתנה עוד ביום 30.7.96, אינה משמעותית כלל. ההודעה שנגבתה היתה קשורה לחקירה נגד הורן, ובאותו שלב המערער 1 לא היה חשוד כלל. לכן לא נבדקה, ככל הנראה, גרסתו בשאלה הרלוונטית, כל עוד לא חזר בו המערער 1 מהודעתו בת/2. מטעמים אלו, ונוכח החלטות בית הדין במהלך ניהול פרשת התביעה, החלטות אשר אני נמנעת מלנקוט עמדה ביחס להיותן מוצדקות לגופן, הוחלש מערך הוכחותיה של התביעה לעומת משקלו של חומר הראיות שעמד לרשותה בעת שנתקבלה ההחלטה להגיש את כתב תובענה. בנסיבות אלה הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית הדין לפיה מלכתחילה היה יסוד להגשת התובענה, ובשל כך לא נתקיימה העילה הקבועה בסעיף 36 לחוק המשמעת המצדיקה החזר הוצאות. "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" 8. באי-כוח המערערים טענו בפניי עוד כי יש לפסוק למרשיהם הוצאות הגנה בהתבסס על פרשנות מרחיבה של סעיף 36 לחוק המשמעת מתוך היקש לסעיף 80 לחוק העונשין, המאפשר פסיקת הוצאות הגנה בעילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". כאמור, סעיף 36 מסמיך במפורש את בית הדין לפסוק הוצאות, אך לכאורה הוא מגביל את פסיקת ההוצאות רק לעילה אחת, והיא כאשר לא היה יסוד להגשת התובענה. השאלה היא, אפוא, האם לשון סעיף 36 ממצה את העילות לפסיקת הוצאות לבעל דין שזוכה בהליך משמעתי. לאחר בחינת השאלה, נוטה אני לדעה כי העילה הקבועה בסעיף 36 אינה ממצה את הסמכות של בית-הדין לפסוק הוצאות הגנה. זאת הן על-פי פרשנותו של הסעיף לפי תכליתו והן מכוח סמכותו הטבעית של בית-הדין לפסוק הוצאות בקשר להליך שהתנהל בפניו. להלן טעמיי לכך. 9. בחינת לשון הסעיפים מעלה כי קיימים שלשה הבדלים מרכזיים בין סעיף 36 לחוק המשמעת לסעיף 80 לחוק העונשין. כאמור, סעיף 36 קובע בזו הלשון: ראה בית הדין שלא היה יסוד להגשת התובענה, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לעובד את הוצאות הגנתו בסכום שייקבע על ידי בית הדין". "36. הוצאות ההגנה לעומתו, קובע סעיף 80 לחוק העונשין: (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. (ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים. (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים". "80. הוצאות ההגנה מאוצר המדינה עינינו הרואות כי סעיף 80 לחוק העונשין נבדל בלשונו מסעיף 36 לחוק המשמעת בכל שלשת סעיפיו. ראשית, בסעיף 80(א) נקבעו שתי עילות לפסיקת הוצאות הגנת הנאשם ולפיצוי על מעצרו. האחת, שראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה, והשניה, שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת. לעומתו, קובע סעיף 36 רק עילה אחת, דומה לזו הראשונה שבסעיף 80. שנית, סעיף 80(ב) מסמיך את שר המשפטים להתקין תקנות הקובעות סכומים מירביים להוצאות ולפיצויים בגין ימי מעצר או מאסר. קביעת תקרה זו נועדה לאזן בין הנזק שנגרם לנאשם בהליך הפלילי לבין הנטל המוטל על הציבור בגין פיצוי הנאשם ותשלום הוצאותיו. תקנות בעניין זה אכן הותקנו בהתאם להוראת סעיף 80(ב) בכל הנוגע להליכים פליליים. סעיף 36, לעומת זאת, אינו קובע הסדר שלם; עניינו בהחזר הוצאות בלבד, והוא אינו קובע תקרה לתשלום הוצאות נאשם. על ההבדל השלישי בין סעיף 36 לחוק המשמעת לסעיף 80(ג) לחוק העונשין - לעניין זכות ערעור על החלטה שניתנה לפי הסעיף - כבר עמדנו לעיל. הבדלים אלו בין שני הסעיפים אינם פותרים את בעיית הפרשן הבא לפרש את סעיף 36 לחוק המשמעת. השאלה היא כיצד יש לפרש את הסעיף על רקע נוסחם השונה של סעיפי החוק המקבילים מחד גיסא, ובשים לב למשותף בתכליתם מאידך גיסא. דומה כי ההיסטוריה החקיקתית של שני הסעיפים עשויה לזרות אור על ההכרעה בשאלה אם יש מקום לפרש את סעיף 36 בפרשנות מרחיבה. 10. סעיף 80 לחוק העונשין עבר שינויים בטרם נתקבל בכנסת בנוסחו הנוכחי. השלב הראשון בחקיקתו היה בהוראת סעיף 36 לחוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), תשי"ד-1954, שהיתה ההוראה המקורית לעניין פסיקת הוצאות משפט לנאשם במשפט פלילי. באותו שלב, קבע המחוקק כי במקום בו ראה בית-המשפט "שלא היה יסוד להאשמה", רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם את הוצאות הגנתו בסכום שקבע בית-המשפט. סעיף 36 לחוק המשמעת, שחוקק בשנת 1963, נוסח באופן דומה לסעיף 36 לחוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), תשי"ד-1954, בשינוי הלשון המחויב: "שלא היה יסוד להגשת התובענה" במקום "שלא היה יסוד להאשמה". ברור היה כי המחוקק התכוון להעניק לנאשם שזוכה בהליך הפלילי או משמעתי, בהתקיים העילה, סעד דומה לעניין ההוצאות. סעיף 36 לחוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), תשי"ד-1954, שעניינו היה כאמור בפסיקת הוצאות הגנה לנאשם במשפט פלילי בעילה של העדר יסוד להאשמה, הפך לסעיף 43 בחוק דיני עונשין (דרכי ענישה) [נוסח משולב], תש"ל-1970. שנה לאחר מכן, תוקן סעיף 43 הנ"ל במסגרת חוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון), תשל"א-1971. חשיבותו של תיקון זה היא בכך שהסמיך את בית המשפט לפסוק לנאשם בהליך פלילי שלא היה יסוד להאשמתו, הוצאות הגנה, וגם: "פיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, בסכום שייראה לבית המשפט". בשנת 1974 נחקק חוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון מס' 3), תשל"ה-1974 ובו נקבעה עילה נוספת להחזר הוצאות ולפיצויו של נאשם שזוכה בהליך פלילי: אם ראה בית-המשפט "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בדברי ההסבר להצעת החוק שהוגשה כהצעת חוק פרטית ביוזמתו של חבר הכנסת יורם ארידור נאמר: "בתיקון משנת תשל"א-1971 הכניס המחוקק חידוש בהקנותו סמכות לבית המשפט לצוות על מתן פיצוי לנאשם שישב במעצר או במאסר והתברר במשפטו שלא היה יסוד לאשמתו. תנאי אחרון זה פירושו, באופן מעשי, מניעת פיצוי לנאשם, שהרי גם אם הוא מזוכה לחלוטין, כחף מפשע, אין זה אומר שמלכתחילה לא היה יסוד לתביעה להאשימו לפי מצב הראיות שהיה בידה לפני המשפט. לפיכך לא הופעל עד היום, שיקול הדעת של בית המשפט לפי הוראה זו. לכן מוצע לתקן את סעיף 43 באופן שיינתן לבית המשפט שיקול דעת לפסוק פיצוי כאמור גם במקרה שהיו נסיבות אחרות המצדיקות זאת. במקרה כזה יוכל בית המשפט לשקול אם בנסיבות העניין מן הראוי לתת לנאשם שזוכה פיצוי בשל מאסרו או מעצרו. על ידי כך יהפוך סעיף זה מאות מתה שבחוק להלכה בעלת חשיבות לצדק הישראלי" (ה"ח תשל"ד, 278). מדברי ההסבר עולה כי במוקד השינוי בחוק העונשין עמד מיעוטם של המקרים בהם נפסקו הוצאות ופיצויים לנאשם שזוכה בגין מעצרו או מאסרו (ראו גם: דברי הכנסת 72 (תשל"ה) 350, מיום 12.11.1974). כנגד הרחבה זו, הוסיף המחוקק סייג לחוק שנקבע בסעיף קטן (ב), ובו הסמכות לשר המשפטים לקבוע בתקנות סכומים מירביים להוצאות ולפיצויים כאמור. תקנות אלו הותקנו, כאמור, בשנת 1982. סעיף 43 על תיקוניו הפך מאוחר יותר לסעיף 80 לחוק העונשין, בו אנו דנים. לסעיף זה נוסף בשנת 1980 סעיף קטן (ג) אשר אפשר לערער על החלטה שניתנה על-פי סעיף 80(א). החוק הכיר, איפוא, בצורך להחזיר הוצאות משפט ולפצות בגין מעצר או מאסר של נאשם שהועמד לדין וזוכה מהטעם של העדר יסוד לאשמה, או בשל נסיבות אחרות המצדיקות זאת - טעם רחב ובלתי מוגדר. ראוי לציין חיקוק נוסף המאפשר לפסוק הוצאות בהליך משמעתי לטובת נאשם שזוכה, הוא סעיף 69(א)(5א) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1969 (להלן: חוק לשכת עורכי-הדין) הקובע לאמור: (א) "בית-דין משמעתי רשאי - (5א) לחייב את הלשכה בתשלום הוצאות ההגנה לנאשם בסכום שיקבע בית הדין, אם הנאשם זוכה ובית הדין מצא שלא היה יסוד להגשת הקובלנה או שנתקיימו נסיבות אחרות המצדיקות זאת; הגיש היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה את הקובלנה, רשאי בית הדין לחייב את אוצר המדינה בתשלום כאמור". "69. החלטות אחרות של בית הדין יודגש כי סעיף זה תוקן בעקבות פסק-הדין בעניין על"ע 663,691/90, 5154/91 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל-אביב יפו, פ"ד מז(3) 397 (להלן: פרשת פלוני). בעניינו של פלוני נחלקו הדעות בין שופטי בית משפט זה בשאלת סמכותו של בית הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין לחייב את הלשכה בתשלום הוצאות הגנה. הוראת החוק שהיתה קיימת לענין זה אותה עת, הסמיכה את בית הדין למשמעת לחייב את המתלונן בהוצאות משפט אך לא הסמיכה את בית הדין לחייב את הלשכה בהוצאות כאמור. מסקנתם של שופטי הרוב באותה פרשה (השופטים ש' לוין ומ' חשין), היתה שלענין הסמכות לפסוק הוצאות, דינם של ההליכים בבית הדין המשמעתי כדין הליכים פליליים, ובהעדר הוראה בחקיקה הראשית אין בית הדין מוסמך לפסוק הוצאות. בשולי פסק דין הרוב, ציין השופט ש' לוין כי התוצאה אליה הגיע אינה משביעה רצון, "ורצוי שהמחוקק יתן דעתו לתיקון החוק על ידי הסמכתו של בית הדין המשמעתי לפסוק הוצאות נגד הלשכה, אפילו בסייג, כדוגמת סייגיו של סעיף 80 לחוק העונשין" (שם, בעמ' 402). שופט המיעוט בפרשת פלוני, השופט ברק, עמד על כך כי מכוח הסמכות הטבועה שמעניק הדין הכללי לרשות שיפוטית או כעין שיפוטית להטיל הוצאות משפט על צד, ניתן לקבוע כי סמכות כזו נתונה גם בידי בית הדין למשמעת. לשיטתו, העובדה שהסמכות הנתונה לאותה ערכאה היא מעין פלילית אין בה כדי לשנות, ובלבד שאין להסיק משתיקת החוק הסדר שלילי (שם, בעמ' 404-408). בעקבות פסק דין פלוני תוקן הסעיף העוסק בהוצאות לנאשם שזוכה בהליכי משמעת בלשכת עורכי-הדין, והסמכות לפסוק הוצאות הועמדה על אותן עילות שקבע סעיף 80 לחוק העונשין. 11. מבט זה על ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 80 לחוק העונשין וסעיף 69(א)(5א) לחוק לשכת עורכי-הדין, לעומת סעיף 36 לחוק המשמעת, מלמד כי ההבדלים בנוסחי הסעיפים הנם פרי תהליך חקיקתי מדורג אשר המחוקק החילו ראשית על הדין הפלילי ולאחר מכן על הדין המשמעתי בחוק לשכת עורכי-הדין, בעקבות פסיקתו של בית משפט זה. חקיקה זו מבטאת תפיסה הבאה להרחיב את קשת המקרים בהם יינתן החזר כספי לנאשם שיצא זכאי בדינו, בין אם לא היה מלכתחילה יסוד להאשמתו, ובין אם לפי עקרונות כלליים קיים טעם מוצדק אחר שייראה לבית המשפט או לבית הדין לפסיקת הוצאות. המחוקק לא ביצע תיקון מקביל לתיקונים האמורים בחוק המשמעת של עובדי המדינה, והשאלה הניצבת בפנינו היא אם בכך נקבע הסדר שלילי המונע מבית הדין את סמכותו הטבועה השאובה מהדין הכללי, לפסוק הוצאות הגנה. בפסק דינו בפרשת פלוני הביע השופט ברק את דעתו לענין קיומה של סמכות טבועה לכל ערכאה שיפוטית לפסוק הוצאות, וכך אמר: "הזכות להוצאות נתונה לזכאי מכוח דיני הנזיקין. מי שמקיים הליך נגד חברו, ובסופו של דבר מתברר כי אדם סביר לא היה מקיים הליך שכזה, מבצע כלפיו עוולה. לעתים יתקיימו היסודות של עוולת הנגישה (סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). לעתים יתקיימו היסודות של עוולת הרשלנות (סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וכן ע"א 243/83). נמצא, כי הפגיעה בזכות הקניין הנגרמת על-ידי תשלום הוצאות מעוגנת בחוק - הוא פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הכרה בסמכותה הטבעית של כל רשות שיפוטית לפסוק הוצאות אינה אלא "קיצור דרך" דיוני, הבא לאפשר הגשמה יעילה של זכות מהותית לפיצוי" (שם, בעמ' 403). בבוחנו את שאלת קיומו של הסדר שלילי בסעיף 69 לחוק לשכת עורכי הדין, אמר השופט ברק באותה פרשה: "שתיקת החוק בסוגיה משפטית אינה מצביעה בהכרח על 'הסדר שלילי'. שתיקת החוק מדברת בכמה לשונות. לעתים השתיקה מהווה חסר (לאקונה); לעתים השתיקה מהווה חוסר נקיטת עמדה בסוגיה משפטית, תוך השארת הסדרתה למערכות נורמאטיביות שמחוץ לחוק המתפרש. לעתים השתיקה מהווה ,הסדר שלילי'. דבר זה יקרה מקום שתכלית החקיקה הינה לשלול הסדר משפטי מסוים. "הסדר שלילי" קיים אפוא, רק מקום ששתיקת החוק היא 'שתיקה מדעת' (השופט זוסמן בע"א 108/59 י' פריצקר ואח' נ. 'ניב' בע"מ בפירוק, פ"ד יד 1545, 1549). שתיקה היא 'מדעת' מקום שהגשמת תכלית החוק מחייבת הכרה בהסדר השלילי. נראה לי כי על-פי אמת מידה זו, אין לראות בשתיקת חוק הלשכה בדבר סמכות בית הדין המשמעתי לחייב את הלשכה בתשלום הוצאות נאשם שזוכה, משום 'הסדר שלילי'" (שם, בעמ' 404). בהתאם לגישתו ולאחר שסקר את תולדות הסעיף הגיע השופט ברק למסקנה כי: "אין לומר כלל, כי על-פי מבנה חוק הלשכה ומהות הסדריו, ההיסטוריה החקיקתית שלו, ותפישות היסוד שלנו, מתחייבת המסקנה כי מטרת החוק הייתה לשלול מבית הדין המשמעתי את סמכותו להטיל על הלשכה חובת תשלום הוצאות לעורך-דין נאשם אשר זוכה בדינו" (שם, בעמ' 404). נראה בעיני כי למסקנה דומה ניתן להגיע באשר לפרשנותו של סעיף 36 לחוק המשמעת. תכליתו של סעיף 36 לאפשר בנסיבות מיוחדות ומתאימות תשלום הוצאות לנאשם שיצא זכאי בדינו בהליך המשמעתי. על פי הדין הכללי יש לערכאה שיפוטית או מעין שיפוטית סמכות לפסוק הוצאות למי שנגרם לו נזק כתוצאה מההליך, בשל הליכים בלתי סבירים באופן קיצוני ופוגעני. בעניין זה, סבורה אני כי להתפתחות המקבילה בחקיקה הנוגעת להוצאות בדין הפלילי ובדין המשמעתי בלשכת עורכי הדין, יש כדי להשפיע על פרשנותו של חוק המשמעת באופן שראוי להכיר באפשרות לפסיקת הוצאות גם "בנסיבות אחרות המצדיקות זאת", ולא רק כאשר לא היה יסוד להגשת התובענה. פרשנות מעין זו יש בה כדי ליצור הרמוניזציה עם הדין הנוהג בפסיקת הוצאות בתחום הפלילי והמשמעתי עליהם עמדנו. לגישתי, אין לראות בהעדר עילה מפורשת בסעיף 36 לחוק המשמעת הסדר שלילי. מבחינה היסטורית, נחקק סעיף 36 בטרם תוקן חוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון מס' 3), תשל"ה-1974, אשר הרחיב את העילות להחזר הוצאות בדין הפלילי. אין כל אינדיקציה כי העדר תיקון מקביל בחוק המשמעת היה מתוך כוונה לצמצם את סמכותו של בית הדין לפסוק הוצאות "בנסיבות אחרות המצדיקות זאת". תפיסה זו עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד החוקתיים של שיטתנו ועם עקרונות היסוד של דיני הנזיקין הנוהגים אצלנו (ראו: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113, 127-128). אשר על כן, על רקע ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף, ובהתחשב בעקרונות היסוד של שיטתנו, רואה אני מקום לפרש את סעיף 36 לחוק המשמעת כמאפשר פסיקת הוצאות גם בנסיבות אחרות אשר יצדיקו זאת ולא רק כאשר לא היה יסוד להגשת התובענה. כאמור, פרשנות זו נובעת מתכליתו של סעיף 36 לחוק המשמעת ומסמכותה הטבועה של ערכאה שיפוטית לפסוק הוצאות. עם זאת, מכיוון שאין מדובר בהוצאות אשר המחוקק קבע אותן במפורש בחוק; נוכח העובדה שלא נקבעה תקרה לפסיקתן; ובשל העדר הגדרה ברורה של אותן נסיבות יוצאות דופן המצדיקות החזר הוצאות, על בית-הדין לעשות שימוש מצומצם ביותר בסמכותו לפסוק הוצאות בהליך המשמעתי. כבר נאמר מפי השופט חשין בע"א 6185/00 עו"ד חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 366, 379: "כוח הנגזר מסמכותו הטבועה של בית-המשפט, השימוש בו ייעשה בזהירות ולו משום שמרחב פרישתו יכול שיהא רחב-מכל-רחב. כך באשר ליסוד הצדק המזין את הסמכות הטבועה וכך באשר לצורך שמערכת השיפוט תפעל באורח תקין ויעיל". על כן יפסוק בית הדין הוצאות כאמור רק במקרים חריגים ונדירים בהם ברור ממכלול נסיבות המקרה כי ניהול ההליך אופיין בפגיעה משמעותית ובלתי מוצדקת בנאשם, עד כי הצדק מחייב לפצותו על כך בהחזר הוצאותיו. כך למשל, כאשר הוכחה חפות הנאשם באופן פוזיבטיבי, וכך לעתים עקב מעשים הקשורים בהתנהגות גורמי החקירה, או התביעה, שפגיעתם בנאשם הינה בלתי ראויה ובלתי מוצדקת, מבלי שהנאשם גרם או תרם בהתנהגותו לפגיעה. מן הכלל אל הפרט – האם קיימות נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת הוצאות למערערים? 12. בית משפט זה עמד בפסיקתו על אמות המידה המנחות באשר לפסיקת הוצאות ופיצויים בעילת "הנסיבות האחרות" שבסעיף 80 לחוק העונשין. לאחרונה נידונה הסוגייה בפסק הדין בעניין דבש, וכך נאמר שם מפי השופט חשין לעניין טיבה של עילת "הנסיבות האחרות המצדיקות" שיפוי והוצאות: "עילה זו של ,נסיבות... המצדיקות' שיפוי ופיצוי, עילה היא ללא גבולות וסייגים. אין לה לא גוף ולא דמות-הגוף ושואבת היא כוח ואון במישרין ממעיין הצדק. הצדק הוא האמור להורות לבית-המשפט הדרך, כמובן תוך הבנה שזיכויו של נאשם באשר הוא אין די בו כדי לזכות בפיצוי" (שם, בעמ' 91). בשורה של פסקי דין מנה בית המשפט את השיקולים לעניין פסיקת הוצאות הגנה. שאלת טיב הזיכוי – חפות מלאה, או זיכוי גבולי מחמת הספק - נקבעה בכולם כשיקול מרכזי בשלב ההכרעה בשאלת פסיקת הוצאות. (ראו: ע"פ 52/89 מדינת ישראל נ' סבאח, פ"ד מד(1) 653, 660; ע"פ 7826/96 רייש הנ"ל, בעמ' 497; ע"פ 292/78 גבאי הנ"ל, בעמ' 43; ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי הנ"ל, בעמ' 653; רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 294; ע"פ 1767/94 יוסף הנ"ל, בעמ' 524; ע"פ 4466/98 דבש הנ"ל, בעמ' 111-117 לפסק-דינו של השופט חשין). ניתן ליישם אמות מידה דומות בנוגע להחזר הוצאות בהליך המשמעתי, בנוגע לעילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". 13. הזיכוי של המערערים בעניין שלפנינו היה לכאורה זיכוי מוחלט, כיוון שניתן על יסוד החלטה שאין להשיב על האשמה. אולם, אין לומר בשום פנים ואופן שהוכח כי המערערים לא מסרו מידע כוזב ביחס לממונה עליהם, גם אם חזרו בהם מההודאה בשלב מוקדם, כנטען על ידם. במכתב האנונימי אשר שימש ציר מרכזי לאישומים, נטען כי הממונה על המערערים נתן להם שעונים. המכתב הועבר לגורמי חקירה במשרד הביטחון ותרם תרומה משמעותית לפתיחת החקירה כנגד הממונה. מסיבות שונות עליהם עמדתי לעיל, לא קיבל בית הדין את המסמך כראיה, אולם בכך אין כדי לבסס ממצא פוזיטיבי כי המסמך לא נכתב ונשלח על ידי המערערים. אכן יתכנו מקרים בהם החלטת הערכאה השיפוטית כי "אין להשיב לאשמה" תעלה לכדי זיכוי ברור ומוחלט, אולם הדבר תלוי בנסיבות ההחלטה, בנימוקיה ובעוצמת הראיות אשר עמדו לנגד בית-המשפט בהחלטתו. מנגד, יהיו מקרים בהם החלטת בית-המשפט כי "אין להשיב לאשמה" נושאת עמה אופי "טכני" ולא החלטה אשר ניתן ללמוד ממנה כי הנאשם לא ביצע את העבירה. במקרה דנן, נימק בית-הדין את החלטתו כי "אין להשיב לאשמה" בנימוק שהתביעה לא עמדה בנטל הבאת ראיות לכאורה להוכחת היסודות המהותיים של העבירות שיוחסו למערערים. עם זאת, בית הדין ציין בהחלטתו (עמ' 15) כי חלק מן הראיות עשוי להצביע על אשמת המערערים. כך למשל, המערערים העידו בחקירתם כי מסרו מידע כוזב במכתב התלונה מיום 30.5.96. המערער 1 הודה אף בכתיבת המכתב האנונימי הנוגע לקבלת השעונים, שנכתב בכתב ידה של בתו. בהודעתו ובחקירה ציין המערער 2 מניע שעמד בבסיס מסירת המידע הכוזב והוא רצונו של המערער 1 להביא לסילוקו של הממונה. המערער 2 אף הביע צער בחקירתו על המעשה אשר גרם עוול לממונה עליו. זאת ועוד; כאמור, נסיבות פסילתה של הודעת המערער 2 בחקירה אינה מבוססת, נוכח כללי הקבילות ביחס להודאה שנגבתה ללא אזהרה. מכל מקום, לאור האמור ביחס להליך משמעתי בעניין זה, יש לאפשר הכללתה של הודאה כזו בגדר השיקולים שישקול בית-המשפט בהחלטה לפסיקת הוצאות. בנסיבות אלה, אני סבורה כי אין לראות בהחלטת בית-הדין כי "אין להשיב אשמה" קביעה פוזיטיבית בדבר חפותם של המערערים, ועל-כן אינני סבורה כי ניתן לראות בזיכויים של המערערים זיכוי מן הסוג המצדיק תשלום הוצאות. 14. שיקולים נוספים הרלוונטיים להכרעה בשאלת ההוצאות נוגעים להתנהגות גורמי החקירה והתביעה מצד אחד, ולהתנהגות נאשם בחקירה מצד אחר. לא מצאתי כי יש בהתנהגות התביעה בעניינם של המערערים פסול מן הסוג המצדיק פסיקת הוצאות למערערים. מנגד, המערערים שיתפו פעולה בחקירה וכשנדרשו לכך לא הסתירו את מעורבותם בהעלאת האשמות נגד הממונה עליהם. לאחר בחינת כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי המקרה דנן איננו נופל בגדר אותם מקרים בהם מתקיימות הנסיבות החריגות המצדיקות פסיקת הוצאות. זאת בהתחשב בכך שכאמור, פסיקת הוצאות בהליכי משמעת בגין עילה שאינה קבועה בחוק תיעשה במקרים קיצוניים וחריגים בלבד ועניינם של המערערים אינו נכלל בגדר חריגים אלה. מטעמים אלה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. 15. בשולי הדברים, רואה אני להוסיף הערה ביחס לשיקול הדעת של התביעה בהחלטה להעמיד לדין את המערערים. אין ספק כי בעת העמדה לדין היו בידי התביעה ראיות לכאורה כנגד המערערים המבססות טענה של מסירת הודעה כוזבת לגורמי החקירה. אולם, כאשר דנים בהליכי משמעת הנוגעים להתנהגות במקום עבודה, אין להתעלם לחלוטין מהקשר בין התנהגות המערערים לאוירה ששררה במחלקתם. בית המשפט ובית הדין אינם נוהגים להתערב במדיניות התביעה בהעמדה לדין מבחינת אינטרס הציבור – כאשר יש בידה ראיות לכאורה, וזאת אם אין פסול או שיקול זר הפוגם בשיקול הדעת בהעמדה לדין. אף על פי כן, איני יכולה להימנע מלהביע עמדתי כי ספק אם במכלול האירועים והנסיבות שסבבו פרשה זו, היה זה מן התבונה להעמיד את המערערים לדין בפני בית הדין המשמעתי, והאם לא ניתן היה להסתפק באמצעי משמעת פחותים מאלה. עם זאת, כאמור, ספק זה כשלעצמו, אינו מקים עילה משפטית להחזר הוצאות. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ה באלול התשס"ב (2.9.2002). ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 01000850.N05 /צש נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il