חיים שיינקר נ. עו"ד אביב פריצקי

14 1 בבית המשפט העליון רע"א 8498/22 לפני: כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט י' כשר כבוד השופטת ר' רונן המבקשים: 1. חיים שיינקר 2. אלישבע שיינקר נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד אביב פריצקי 2. כונס הנכסים הרשמי 3. חיה אילובצקי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 03.10.2022 בתיק פשר 017725-12-12 בשם המבקשים: בעצמם בשם המשיב 1: בעצמו בשם המשיב 2: עו"ד חיים זקס בשם המשיבה 3: עו"ד יונתן בר יהודה פסק-דין השופטת ר' רונן: לפניי בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (כב' השופט ח' ברנר) בפש"ר 17725-12-12: החלטה מיום 3.10.2022 בה נדחתה בקשת המבקשים לאשר עריכת שמאות מעודכנת לדירת מגוריהם; והחלטה מיום 5.12.2022 בה נדחתה בקשת המבקשת 2 להחלפת הנאמן לנכסיה. הרקע לבקשה בשנת 2004 פתחה המשיבה 3 – גב' חיה אלוביצקי כהן (להלן: הנושה) בהליך בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים כנגד אחותה – היא המבקשת 2 – גב' אלישבע שיינקר (להלן: המבקשת). בבסיס התביעה עמדה טענתה של הנושה לפיה המבקשת נטלה מחשבון אמן המנוחה סכום כסף השייך לה על פי צו הירושה. לאחר הגשת התביעה ולבקשת הנושה הוטל צו עיקול זמני על כל הזכויות והנכסים של המבקשת, ובכלל זה על כספים בחשבונותיה ועל דירת מגוריהם של המבקשת ובעלה – הוא המבקש 1 (להלן בהתאמה: דירת המגורים; והמבקש). דירה זו הייתה רשומה באותה עת על שמה של המבקשת בלבד. צו העיקול צומצם בהמשך ונותר רק על דירת המגורים, תוך שהמבקש נתן את הסכמתו להטלתו. ביום 31.5.2011, בחלוף כשבע שנים מאז נפתח ההליך, ניתן פסק דין לטובת הנושה, לפיו על המבקשת לשלם לה סכום של 676,855 ₪ (בתוספת ריבית והצמדה) וכן שכר טרחה של בא-כוחה בסך של 6,000 ₪ (להלן: פסק הדין של בית משפט לענייני משפחה). לאחר שהמבקשת לא פרעה את החוב שנפסק לחובתה, נקטה נגדה הנושה במספר הליכי גבייה, לרבות הליך פשיטת הרגל נושא הבקשה דנן, במסגרתו ניתן ביום 12.2.2013 צו כינוס; והמשיב 1, עו"ד אביב פריצקי, מונה כנאמן לנכסי המבקשת (להלן: הנאמן). בסמוך לאחר פתיחת הליכי פשיטת הרגל נקט המבקש בהליך בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב להכרה בזכויותיו במחצית מדירת המגורים (תמ"ש 29059-04-13). בשנת 2014 ניתן פסק הדין (כב' השופטת א' ז'יטניצקי רקובר) בו נקבע כי מחצית מהזכויות בדירה יירשמו על שם המבקש, אך העיקול שהוטל על הזכויות בדירה לטובת הנושה יחול הן על זכויות המבקשת והן על זכויות המבקש בה (להלן: פסק הדין בעניין רישום זכויות המבקש בדירה). בהמשך, בשנת 2016 קבע בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט נ' פלקס) במסגרת פסק-דין שניתן בתביעה נפרדת שהגישה הנושה למינוי בא-כוחה ככונס נכסים לצורך מימוש העיקול שהוטל על דירת המגורים (תמ"ש 67904-09-16), כי יש לראות בהסכמת המבקש להטלת העיקול על הדירה, משום מישכון חלקו בדירה להבטחת חובה של המבקשת לנושה. על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (עמ"ש 34556-11-17, להלן: ערעור המבקש). ביום 13.1.2019, ניתן בהליכי פשיטת הרגל צו הפטר מותנה. בית המשפט קבע, בהסכמת הצדדים, כי המבקשת תפקיד בקופת פשיטת הרגל סכום של 680,000 ₪ תוך 24 חודשים וזאת הן לצורך קבלת הפטר על חובותיה והן לשם סילוק חובו של המבקש. במסגרת ההסכמות שגובשו בקשר עם צו ההפטר המותנה, הוסכם כי המבקש ימשוך את הערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים (קרי את ערעור המבקש). ואולם, חרף הסכמות הצדדים לעניין ההפטר המותנה, לא הפקידה המבקשת ולו תשלום אחד בקופת פשיטת הרגל במשך התקופה שנקבעה לכך. לפיכך ביקש הנאמן לחדש את הליכי פשיטת הרגל ולפעול למימוש הנכס היחיד שבבעלות המבקשת – דירת המגורים. בשלב זה ביקשה המבקשת לעכב את הליכי מכר הדירה, וזאת לאור בקשה שהוגשה על ידיה לביטול פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה ולקיום "משפט חוזר". בהקשר זה יובהר בקצרה כי בית המשפט מוסמך לבטל פסק דין אזרחי חלוט ולקיים "משפט חוזר" אזרחי כאשר מוכח כי פסק הדין הושג במרמה, וכן במקרים מסוימים בהם התגלתה ראיה חדשה (להרחבה על "משפט חוזר" בעניין אזרחי ראו ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(3) 366 (2003)). המבקשים טענו כי נמצאה ראיה חדשה שיכולה לשנות את תוצאות פסק הדין ובכך גם להשפיע על חובה של המבקשת כלפי הנושה העומד בבסיס הליכי פשיטת הרגל. בהחלטותיו מימים 22.6.2021 ו-22.7.2021 קבע בית משפט קמא (כב' השופט ח' ברנר) כי אין לעכב את הליך מכר הדירה עד להכרעה בבקשה לביטול פסק הדין ולמשפט חוזר. על החלטות אלה לא השיגו המבקשים – לא במסגרת הבקשה שלפניי ולא בכלל. ביום 17.8.2021, משלא התקבלה תגובה עניינית מטעם המבקשים לבקשת הנאמן, התיר בית משפט קמא לנאמן לפעול למימוש זכויות המבקשת בדירת המגורים. ביום 12.9.2021 הודיע המבקש כי בכוונתו לחדש את הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים, הוא ערעור המבקש. בדיון בבקשת הנאמן למימוש חלקו של המבקש בדירת המגורים מיום 9.11.2021, קבע בית משפט קמא כי הנאמן יבחר אם לפעול למימוש חלקה של המבקשת בדירה בלבד, או להמתין 60 ימים עד שתתברר בקשת המבקש לחידוש ערעורו. בחלוף 60 ימים, ומשלא ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים כל צו שהורה על עיכוב מימוש זכויותיו של המבקש בדירה, הגישו הנאמן והנושה בקשה למימוש מלוא הזכויות בדירה כפנויה. ביום 21.3.2022 קבע בית משפט קמא כי למבקשת עומדת הגנה לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, ולכן יש לפעול למימוש הדירה כתפוסה, כך שהמבקשת תיחשב לדיירת מוגנת של הבעלים החדש של דירת המגורים. באשר למבקש, נקבע כי נוכח הקביעה באשר לדיירות המוגנת של המבקשת, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם גם הוא דייר מוגן. זאת מכיוון שמחצית מהזכויות בדירה רשומות על שמו החל משנת 2014, וזאת מתוקף פסק הדין בעניין רישום זכויות המבקש בדירה. בעקבות החלטה זו, ניתנה ביום 8.5.2022 חוות דעת שמאי מקרקעין מטעם הנאמן לפיה שווי הדירה כתפוסה עומד על סך של 810,000 ₪ (להלן: חוות הדעת מטעם הנאמן). הנאמן פרסם הזמנה להציע הצעות לרכישת הזכויות בדירה כתפוסה. הנושה הייתה היחידה שהגישה הצעה לרכישת הדירה, והצעתה עמדה על סך של 1,000,000 ₪. ביום 12.9.2022 הגישו המבקשים לבית משפט קמא בקשה להורות על הוצאת שמאות מעודכנת בהליך מכירת הדירה. לטענתם, הערכת השווי הנוכחית מבוססת על ההנחה שהמבקשים, שהם זוג מבוגר, הם הדיירים היחידים בדירה. חוות הדעת לא הביאה בחשבון את העובדה שבדירה מתגוררים יחד עמם גם שניים מנכדיהם, הרשאים להיות מוכרים כדיירים מוגנים נגזרים. לעניין זה יש השפעה על ערך הדירה, כך שיש להעמידו על שווי נמוך יותר. הערכה מחודשת כזו של שווי הדירה תאפשר למבקשים לפדות את זכויותיהם בה. הנאמן והמשיבה 3 התנגדו לבקשה. המשיב 2, כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר) טען כי היות ומדובר בדירת מגורים, יש לנקוט במשנה זהירות, והציע לקבל את הבקשה. בהחלטתו מיום 3.10.2022 קבע בית משפט קמא כי "בקשת [המבקשים] נועדה להוריד מערכה של הדירה על מנת שיעלה בידם לפדותה [...] אך הכלל הוא שיש להשיא ערך לנושים ולא להפחית ערך לנושים" (להלן: ההחלטה מיום 3.10.2022). לכן, נקבע כי במצב הדברים הקיים, כאשר הנושה מוכנה לרכוש את הדירה תמורת סכום של 1,000,000 ₪ חרף היותה תפוסה, אין כל הגיון להזמין שמאות נוספת שתכליתה היחידה היא להפחית את ערך הדירה ולמכור אותה בתמורה נמוכה יותר. ביום 6.10.2022 אישר בית משפט קמא את מכר הזכויות בדירה לנושה בתמורה לסך 1,000,000 ₪. בין הנאמן לבין הנושה התעוררה מחלוקת באשר לסכום שתשלם הנושה על דרך הקיזוז. בהחלטתו מיום 6.10.2022 קבע בית משפט קמא כי 80% מהתמורה עבור הדירה תשולם על-ידי קיזוז חובה של המבקשת כלפי הנושה. באשר ל-20% הנותרים, הם ישמשו לדברי הנאמן, כ"כרית ביטחון" עבור תשלומים שסכומם אינו ידוע לפי שעה (כגון תשלומים לרשות המיסים ולוועדה המקומית לתכנון ובניה, וכן לתשלום שכר טרחה ואגרת השגחה). ביום 28.11.2022 הגיש הנאמן בקשה למתן הוראות בה ביקש כי בית המשפט יתיר לו לחתום בשם המבקשים על טופס הצהרה למס שבח בדבר מכירת זכויותיהם בדירת המגורים. במסגרת תגובתה לבקשה, הלינה המבקשת על התנהלות הנאמן וטענה כי הוא נוהג בה בחוסר הוגנות וחוסר אובייקטיביות. לפיכך, ביקשה כי בית המשפט יורה על החלפתו בנאמן אחר. ביום 5.12.2022 קבע בית משפט קמא כי אין עילה להחלפת הנאמן בנאמן אחר (להלן: ההחלטה מיום 5.12.2022). על ההחלטות מימים 3.10.2022 ו-5.12.2022 הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. טענות המבקשים לטענת המבקשים, עומדת להם זכות ערעור על החלטות בית משפט קמא. זאת משום שמדובר בהחלטות שהן בגדר "צו בפשיטת רגל" כמשמעותו בסעיף 182(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל). המבקשים מוסיפים כי גם אם לא מדובר ב"צו בפשיטת רגל", עומדת להם זכות ערעור מאחר שמדובר בהחלטה המסיימת את הסוגיה הנדונה. לחלופין, המבקשים טוענים כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור, וזאת משום שבקשתם מעלה סוגיות בעלות השלכות רוחב הנוגעות לציבור הרחב. לגופם של דברים, המבקשים טוענים כי עריכת שמאות מעודכנת שתוביל לכך שערך הדירה יהיה נמוך יותר ויתאפשר להם לפדות אותה, לא תפגע בנושה. זאת, מאחר שמדובר במקרה ייחודי בו הנושה היא גם הרוכשת של הדירה. משכך, אין זה משנה אם היא תהיה הבעלים של דירת המגורים או אם המבקשים יהיו בעליה, שאז שווי הדירה יעבור לקופת הנשייה והחוב ישולם לה באמצעותו. המבקשים הוסיפו וטענו כי אין כל הצדקה להתעקשות הנושה לרכוש את הדירה למעט רצונה להתעמר באחותה, המבקשת. כמו כן, אין לשיטתם כל מניעה לעכב את הליך מכר הדירה עד לאחר ההחלטה במשפט החוזר, וזאת משום שבמצב הייחודי שנוצר בו הנושה היא גם הרוכשת של הדירה והדירה ממילא מעוקלת לטובתה – לא ייגרם לה כל נזק בפועל. באשר להחלטה מיום 5.12.2022, טוענים המבקשים כי בית משפט קמא שגה כאשר דחה את בקשתם להחלפת הנאמן. זאת משום שהנאמן נהג בהם בחוסר תום לב, ואף הפר את חובת היידוע החלה עליו כאשר קידם את הליך המכירה מבלי לעדכן בכך את המבקשת. מדובר בפגם מהותי היורד לשורש העניין, שכן התנהלות הנאמן מנעה מהם להגיש שמאות מתוקנת מטעמם, באופן שהביא לידי כך שהם איבדו את הדירה. בנוסף, לגישת המבקשים עומדת להם "הגנה מן הצדק", וזאת ממספר טעמים: ראשית, כיוון שלמבקש לא ניתנה הזדמנות לנהל הליך הוגן, כאשר במסגרת ההסכמות שהובילו לצו ההפטר המותנה הוא התחייב למשוך את ערעור המבקש שהוגש על ידיו לבית המשפט המחוזי בירושלים. אולם, משהסדר זה לא התממש, התחדשה זכות הערעור שלו. מכירת הדירה כעת, מבלי לאפשר לו למצות את הליך הערעור באשר לחלקו בדירה, פוגעת בזכותו להליך הוגן; שנית, משום שלטענת המבקשים התנהגותו של הנאמן עולה כדי רדיפה והתעמרות בהם; ושלישית, כיוון שמכירת הדירה תגרום לפגיעה לא מידתית בזכויותיהם של המבקשים ושל נכדיהם. טענות המשיבים המשיבים 3-1 מתנגדים לבקשת רשות הערעור. הנאמן טוען כי שיקול הדעת המסור לבית משפט של חדלות פירעון בעניינים הנוגעים לאופן ניהול ההליך הוא רחב, והתערבות ערכאת הערעור בו שמורה למקרים מיוחדים, שמקרה זה אינו נמנה עמם. לגופו של עניין טוען הנאמן כי בקשותיהם השונות של המבקשים לאורך ההליך, כמו גם בקשת רשות הערעור דנן, מהוות ניסיון לעריכת "מקצה שיפורים" ביחס לטענות שנדחו, וכאשר ההחלטות שהכריעו בטענות אלה הפכו להחלטות חלוטות. כך, בקשת רשות הערעור הוגשה לאחר שמכר הזכויות בדירה אושר על ידי בית משפט קמא ולאחר שנחתם הסכם מכר בין הנאמן לבין הנושה. יתרה מכך, לשיטת הנאמן אין למבקשים זכות קנויה לפדות את הזכויות בדירה בתמורה הנמוכה מתמורת המכר שאושרה על ידי בית משפט קמא לאחר שהתנהל הליך מכר סדור וממושך. כך, לטענתו, משעה שהנושה מוכנה לשלם 1,000,000 ₪ עבור הדירה חרף היותה תפוסה, אין כל טעם או הצדקה להזמין שמאות שתכליתה היחידה היא הפחתת ערך הדירה. הנאמן סבור כי הנחת המבקשים כאילו יש להעדיף את האינטרס האישי שלהם על פני האינטרס של הנושה, מנוגדת לעקרונות היסוד של הליך חדלות הפירעון. בית משפט קמא היטיב מאוד עם המבקשים כאשר הורה על מימוש הדירה כתפוסה. בכך הוא הבטיח כי המבקשים יתגוררו בדירה עד לסוף חייהם ועל כן אין מקום להוסיף ולפגוע בזכויות הנושה. באשר לטענת המבקשים בנוגע להחלפתו, טוען הנאמן כי המבקשים לא העלו טעמים שיכולים להצדיק מתן סעד כה חריג. הוא מוסיף כי אין כל ממש בטענות המבקשים לעניין זה, כיוון שלאורך כל ההליך הוא גילה כלפיהם סבלנות רבה, ופעל למימוש זכויותיה של המבקשת בדירה רק כאשר לא נותרה כל חלופה אחרת נוכח התנהלותה. הכנ"ר טוען כי בניגוד לעמדת המבקשים, עריכת שמאות מתוקנת תביא בהכרח לפגיעה בנושה, שכן בתיק פשיטת הרגל אין עוד נכסים שמהם היא יכולה להיפרע. פדיון הדירה בשווי נמוך מהשווי בו הציעה הנושה לרכוש אותה, יוביל לכך שהסכום שיועבר לקופת פשיטת הרגל יכסה רק חלק קטן מסך הנשייה של הנושה. לעומת זאת, רכישת הדירה על-ידי הנושה בשווי גבוה יותר, משקפת את הערכת הנושה ביחס לשווי הדירה כתפוסה. עוד מוסיף הכנ"ר וטוען כי פדיון הדירה על ידי המבקשים בשווי נמוך יותר אף יפגע במבקשים עצמם, שכן לאחר פדיון הדירה ייוותר למבקשת חוב כלפי הנושה, אותו היא תאלץ לפרוע ממקורות אחרים. זאת, משום שלא מדובר בפדיון מוסכם המלווה בהפטר מותנה. כן נטען שזכויות נכדיהם של המבקשים לא ייפגעו מרכישת הדירה על ידי הנושה. זאת, משום שהנושה הסכימה לרכוש את הדירה כמות שהיא ("as is"). לכן, ככל שיתברר שלנכדים יש זכויות מוגנות בדירה, המכר יהיה כפוף לזכויות אלה. לגישת הכנ"ר, בית המשפט אמנם היה מוכן בעבר, במספר מקרים, לשקול הצעה מאוחרת של חייבים המנסים לגייס הון כדי לרכוש את דירת המגורים שלהם. אך במצבים כאלה, הנחת המוצא הייתה שהצעת החייבים תשתווה, לכל הפחות, לתועלת הצפויה שתצמח לנושים ממכירת הדירה לצד שלישי. זה אינו המצב במקרה דנן. בנוסף, אין לדידו הצדקה לעריכת שמאות מתוקנת לאחר ביצוע הליך של הצעה לציבור. זאת, משום שהלכה היא שזכות הפדיון צריכה להתבסס על שוויין הריאלי המוערך של זכויות החייב בנכס הנפדה, ובמקרה שלפנינו, כך טוען הכנ"ר, שוויה הריאלי של הדירה נקבע על ידי הצעתה של הנושה ביחס לסכום אותו היא מוכנה לשלם תמורת הדירה. לבסוף ציין הכנ"ר כי טענת המבקשים לפיה יש לערוך שמאות מעודכנת לאור זכויות המגורים הנגזרות של נכדיהם היא טענה חדשה שלא הועלתה בבית משפט קמא במועד הרלוונטי. כעת, משבית המשפט הורה על מימוש הדירה ואף אישר את הסכם המכר, אין מקום להשיב את הגלגל לאחור. הנושה טוענת כי משהמבקשים לא שילמו ולו תשלום אחד מהתשלומים שנדרשו לשלם כחלק מהסדר ההפטר המותנה המוסכם, הם איבדו את זכותם לפדות את זכויותיהם בדירה. יתרה מכך, לטענתה אין כל בסיס לשינוי השמאות. זאת, משום שהערכת השמאי בה הוערכה הדירה כתפוסה, כלל לא הביאה בחשבון את גילם של המבקשים, אלא נקבע בה כי שוויה של הדירה כתפוסה הוא מחצית משוויה כפנויה. הנושה הוסיפה כי שאלת זכויותיהם של נכדי המבקשים בדירה כדיירים מוגנים נגזרים היא שאלה תיאורטית והיפותטית שאינה נדרשת להכרעה כעת. היא הבהירה כי היא מודעת לטענות המבקשים (המוכחשות על-ידיה) לעניין הדיירות המוגנת של הנכדים. היא לקחה בחשבון, כאשר היא החליטה לרכוש את הדירה (ככל אדם הרוכש זכויות בדירה כתפוסה), את הסיכון שתאלץ להתמודד עם טענות של צדדים שלישיים לזכויות בדירה כדיירים מוגנים נגזרים. במובן זה, אין כל הבדל בין טענת המבקשים כאן אודות נכדיהם החיים עמם כיום בדירה, לבין מקרה אחר בו בני משפחה אחרים יעברו לגור בדירה בשלב שלאחר המכירה. לגישת הנושה, אין למבקשת כל זכות קנויה לפדות את זכויותיה בדירה. בפקודת פשיטת הרגל ובתקנות שהותקנו מכוחה, אין כל הוראה סטטוטורית המזכה את החייב לפדות את בית מגוריו. מקורו של ההסדר לפיו נוהג בית משפט של פשיטת רגל לאפשר לחייבים, במקרים המתאימים, לפדות את זכויותיהם בבית מגוריהם, הוא בהוראת סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל. הסעיף קובע כי במכירת בית מגורים בהליך פשיטת רגל, יש לוודא כי יימצא לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו מקום מגורים סביר או סידור חלוף. עם זאת, בפקודת פשיטת הרגל נקבע כי סעיף זה אינו חל על נכס שחלים עליו דיני הגנת הדייר. בענייננו, נקבע כי המבקשים הם דיירים מוגנים של הבעלים החדש של דירת המגורים. מכאן, שההסדר האמור אינו רלוונטי לענייננו, ואין למעשה כל הכרח לאפשר למבקשים לרכוש בעצמם את דירת המגורים, שכן מגוריהם בדירה מובטחים. הנושה אף מתייחסת לטענת המבקשים לפיה העובדה שהיא גם הנושה וגם הרוכשת של הדירה היא מצב ייחודי המצדיק התייחסות שונה. לטענתה, להבחנה בין מצב בו רוכש הזכויות הוא נושה למצב בו רוכש הזכויות הוא צד שלישי אין כל בסיס או יסוד בדין. דיון והכרעה ראשית יש להתייחס לשאלה הדיונית שהתעוררה בטענת המבקשים, לפיה עומדת להם זכות ערעור. זאת לגישתם הן משום שמדובר בהחלטות שהן בגדר "צו בפשיטת רגל" כמשמעותו בסעיף 182(א) לפקודת פשיטת הרגל; והן משום שמדובר בהחלטה המסיימת את הדיון בסוגיה הנדונה. לטעמי, דין טענה זאת להידחות. הביטוי "צו בפשיטת רגל" כמשמעו בסעיף 182א לפקודת פשיטת הרגל מתייחס לצווים בהם בית המשפט מפעיל את סמכותו המיוחדת כבית משפט לפשיטת רגל (ראו רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 8 (26.10.2011) (להלן: עניין גרוזמן). בבקשת רשות הערעור שלפניי, המבקשים אינם משיגים על החלטת בית משפט קמא שאישרה את מימוש הדירה ואף לא על החלטת בית משפט קמא שאישרה את הסכם מכר הדירה בין הנאמן לנושה. הערעור נושא הבקשה דנן נוגע להחלטה הדוחה את בקשת המבקשים להגיש חוות דעת שמאית מעודכנת. החלטה זו אינה עולה כדי "צו בפשיטת רגל" ואף אינה מהווה "פסק דין" בהתאם לדיני הערעור הרגילים (ראו עניין גרוזמן, פסקה 10; רע"א 329/17 חברת "גונתר אנרגיית רוח בע"מ נ' מלמד, פסקה 19 (14.8.2017)). באשר להחלטה מיום 5.12.2022 לעניין החלפת הנאמן – אמנם, סעיף 349(א)(2) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון) קובע כי החלטה בבקשה להפסקת כהונתו של נאמן היא פסק דין עליו יש זכות ערעור, אולם, לנוכח מועד פתיחתו של ההליך בבית משפט קמא, סעיף זה אינו חל בענייננו (בעניין זה ראו ע"א 3823/21 שימר נ' ארז חבר, עו"ד, נאמן, פסקה 7 (21.7.2021) (להלן: עניין שימר)). בענייננו חלה פקודת פשיטת הרגל, ובאשר להליכים המתנהלים מכוחה, נקבע כי החלטה הדוחה בקשה להעברת בעל תפקיד בהליך חדלות פירעון מתפקידו היא "החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור (ראו עניין שימר, שם). חרף מסקנה זו, בהתחשב בכך שמבחינה מעשית יש בהחלטה מיום 3.10.2022 אשר דחתה את בקשת המבקשים להגיש חוות דעת שמאית מעודכנת, כדי לסתום את הגולל במידה רבה על טענותיהם ביחס למכר הדירה לנושה; ובשים לב לשינוי שיצרה הוראת סעיף 349(א)(2) לחוק חדלות פירעון ביחס למתן זכות ערעור על החלטות הנוגעות להפסקת כהונתו של נאמן – החלטתי, ולו לשם הזהירות, לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור, בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 149(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. כפי שיובהר להלן, לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. כידוע, לבית המשפט של חדלות פירעון מסור שיקול דעת רחב בניהול ההליך, בין היתר לאור היכרותו העמוקה עם הצדדים וההליכים ומומחיותו הייחודית בתחומו. לכן, ערכאת הערעור תתערב בהחלטותיו אך במקרים חריגים (ראו רע"א 4406/18 בנק הפועלים בע"מ נ' עו"ד מור נרדיה עמית לדרמן – נאמנים, פסקה 17 (19.8.2018); ע"א 3069/17 משרד החינוך נ' עמותת גני חב"ד צפת (בפירוק), פסקה 19 (29.10.2017)). כפי שיובהר להלן, אינני סבורה כי המקרה שלפניי הוא אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות. ההחלטה מיום 3.10.2022 – הוצאת שמאות מחודשת הליכי פשיטת רגל (הן אלה המתנהלים בהתאם לחוק חדלות פירעון והן אלה המתנהלים לפי פקודת פשיטת הרגל) אמורים לאזן בין השאיפה להשיא את שיעור החוב שייפרע לנושים תוך חלוקה צודקת ויעילה של נכסי החייב; לבין שמירה על יכולתו של החייב להתקיים בכבוד חרף חובותיו ותוך שמובא בחשבון גם האינטרס בשיקומו (ראו סעיף 1 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018; רע"א 3913/22 זכאי נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 11 (17.8.2022) (להלן: עניין זכאי); רע"א 5960/21 רפאל ב.ד ייבוא ושיווק בע"מ נ' וייגמן, פסקה 12 (24.10.2021)). כעולה מתיאור הרקע לבקשה הנוכחית, הליכי פשיטת הרגל נפתחו על-ידי הנושה בגין חוב שנפסק לטובתה בפסק הדין של בית משפט לענייני משפחה. בתחילת הדרך ובטרם הוצעה הדירה למכירה, נתן בית משפט קמא למבקשת (בהסכמת כל הצדדים) הזדמנות לפדות את דירת המגורים באופן שיאפשר לה ולמבקש להמשיך ולהחזיק בה ובתוך כך לשלם את מרבית החוב לנושה. קביעה זו נועדה לקיים את העיקרון המחייב לשמור על כבודו של החייב, ולאפשר לו להמשיך להחזיק בדירת מגוריו ככל שהדבר אפשרי (ראו עניין זכאי, בפסקה 13). אולם, כפי שהובהר לעיל, המבקשת לא עמדה בהתחייבויותיה במסגרת הסדר ההפטר המותנה, ולא שילמה לקופת פשיטת הרגל ולו תשלום אחד. כתוצאה מכך נאלץ הנאמן לפעול למימוש הדירה, שהיא הנכס היחיד שבבעלות המבקשת. גם בהחלטתו בהקשר זה הקפיד בית משפט קמא על שמירת האיזון בין עיקרון השאת הרווח לנושים לבין החובה לשמירה על כבודו של החייב, כאשר הוא קבע כי המבקשת היא דיירת מוגנת, וכי לכן יש לממש את הדירה כתפוסה. עתה, לאחר שאושר המכר, מבקשים המבקשים לשוב ולהשיג על שווי דירת המגורים במטרה שייקבע לה שווי נמוך יותר (שהוא אף נמוך יותר לשיטתם מגובה החוב של המבקשת כלפי הנושה), וכך יתאפשר להם לפדות אותה. לצורך כך הם מבקשים כי יתאפשר להם להגיש חוות דעת שמאית מעודכנת שתביא בחשבון את מגוריהם הצפויים של נכדיהם בדירת המגורים. כזכור, בית משפט קמא דחה את הבקשה לאור קביעתו לפיה הליכי פשיטת רגל נועדו להשיא ערך לנושים, בעוד שתכלית הבקשה היא להפחית את הערך לנושים. אני סבורה כי החלטת בית משפט קמא מאזנת כראוי בין האינטרסים השונים של הצדדים העומדים בבסיס הליכי פשיטת הרגל – הן השאת הערך לנושים והן הגנה על זכויותיו של החייב. ראשית, מקובלת עלי טענת הנאמן לפיה קבלת הערעור ומתן אפשרות לביצוע שמאות מחודשת לדירה, תביא הלכה למעשה לביטולן של ההחלטות שאישרו את מכירת הדירה, ואשר עליהן לא השיגו המבקשים במועד. כאמור, בהחלטה מיום 17.8.2021 התיר בית משפט קמא לנאמן לפעול למימוש הדירה וביום 6.10.2022 אישר בית המשפט את הסכם המכר מכוחו יימכרו הזכויות בדירה כתפוסה לנושה. קבלת הערעור דנן, בו מבוקש להתיר עריכת שמאות מחודשת לדירה, תביא הלכה למעשה לביטול ההחלטה שאישרה את הסכם המכר. שנית, למבקשים לא עומדת זכות קנויה לפדות את הזכויות בדירת המגורים. אכן, ככלל מכירת בית המגורים של החייב היא תוצאה קשה עבורו, שכן היא עלולה להותיר אותו ללא קורת גג באופן היוצר בעיה סוציאלית קשה. בעיה כזו מחריפה כאשר לחייב יש בני משפחה התלויים בו והמתגוררים אף הם באותו הבית. לכן, נקבע כי בנסיבות המתאימות יש מקום לאפשר לחייב לפדות את בית המגורים שלו (ראו ע"א 2000/01 בן בסט נ' הנאמנה בפשיטת רגל על נכסי דוד והדסה בן בסט, פ"ד נט(1) 481, 494 (2004)). ואכן, בהתאם לכלל זה, ניתנה למבקשת אפשרות לפדות את זכויותיה בדירה במסגרת הסדר ההפטר המותנה. כאמור, היא לא מימשה אפשרות זו, לא קיימה את התחייבויותיה במסגרת ההסדר ולא שילמה כל תשלום לקופת פשיטת הרגל. המבקשים לא השיגו במועד על ההחלטות לפתוח בהליכי מימוש דירת המגורים; על הערכת השמאי; או על ההחלטה לאשר את מכירת הדירה לנושה בעלות של 1,000,000 ₪, ואין להתיר להם לעשות כן היום. יתרה מכך, השיקול של הגנה על זכויות המבקשת-החייבת יקבל מענה במקרה דנן, גם אם הבקשה תידחה. זאת לאחר שנקבע כי המבקשת היא דיירת מוגנת ומשכך היא והמבקש זכאים להישאר לגור בדירה גם לאחר מכירתה. עובדה זו מפחיתה באופן משמעותי את משקלו של השיקול בדבר מתן אפשרות לחייב להמשיך להחזיק בדירת מגוריו. שלישית, אף לו זכות הפדיון הייתה עומדת למבקשת גם בשלב זה של הליך, הרי שלא עומדת לה זכות קנויה לרכוש את הדירה בתמורה הנמוכה מתמורת המכר שאושרה. כפי שנקבע זה מכבר בפסיקת בית משפט זה, בבואו של בית משפט של חדלות פירעון לקבוע את סכום הפדיון אותו נדרש החייב להפקיד על מנת להביא לשחרור נכס מקופת הנשייה, עליו להתחשב בסכום שניתן לקבל בעבור זכויות החייב בנכס בשוק החופשי. אומנם, בית המשפט רשאי לסטות מסכום זה לכאן או לכאן בהתאם לשיקולים שונים, אך זוהי נקודת המוצא (ראו: רע"א 2234/22 טאוב נ' עו"ד הנדל בתפקידו כמנהל המיוחד, פסקה 12 (7.4.2022)). הערכות השמאי נועדו אם כן אך כדי להתחקות אחר שווי השוק של הדירה, כאשר אין בנמצא קונה מרצון ומוכר מרצון. יתרה מכך – ככלל, נועדה הערכת השמאי כדי להבטיח כי הנכס לא יימכר במחיר שהוא נמוך יותר מערכו הריאלי. מכירת נכס במחיר העולה על ערכו הריאלי תיטיב תמיד – הן עם הנושים וקופת הנשייה והן עם החייב, ולכן אין מניעה למכור את הנכס במחיר כזה. במקרה דנן, קיימת רוכשת – הנושה – המציעה לרכוש את הדירה במחיר העולה על הערכת המחיר של השמאי. ככלל, כאשר ישנה הצעת מחיר ממשית, היא עדיפה על ההערכה התיאורטית של השמאי ביחס לשווי הנכס ובלבד שהיא גבוהה יותר מהערכת השמאי. במקרה דנן, ברי כי הנושה מוכנה לשלם עבור הדירה את הסכום שהיא מעריכה שמשקף את ערכה בעיניה. יובהר בהקשר זה כי סכום החוב שנפסק בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה עמד על 676,855 ₪, ואין זה ברור מה סכום החוב נכון להיום והאם הוא עולה על הסכום של 1,000,000 ₪ אם לאו. משכך, מתן האפשרות לנושה לרכוש את הדירה תמורת סכום של 1,000,000 ₪ עשויה להביא לפירעון חובה של המבקשת כלפיה, או למצער חלק ניכר ממנו. תוצאה כזו לא תובטח אם הדירה תימכר למבקשת תמורת מחיר נמוך יותר. לכן, גם לו היו המשיבים מצליחים להעמיד את הסכום בו הוערכה הדירה בהתאם להערכה העדכנית של השמאי ולבקש לרכוש אותה תמורת 800,000 ₪, הרי שמרגע שהוגשה על ידי הנושה הצעה לרכישתה במחיר גבוה יותר, אין מקום עוד לבכר את זכותם של המבקשים לרכוש את הדירה, ויש למכרה במחיר הגבוה ביותר המוצע עבורה. המבקשים טענו כאמור גם כי יש להביא בחשבון לצורך הערכת השווי את העובדה שבדירה חיים גם הנכדים שלהם, שבבוא העת יהיו זכאים להמשיך להתגורר בדירה כדיירים מוגנים. אינני סבורה כי יש בעובדה זו כדי לשנות מהמסקנה שלעיל. הטעם לכך הוא שהנושה, שהסכימה לרכוש את הדירה תמורת סכום של 1,000,000 ₪, מודעת לטענה זו של המבקשים. חרף זאת היא אינה מבקשת לחזור בה מהצעתה. השאלה האם הנכדים יהיו בעתיד בעלי זכות דיירות מוגנת בדירה, היא שאלה שמובן שלא ניתן ואין צורך להכריע בה כבר עתה. די בכך שהרוכשת מודעת לטענת המבקשים בהקשר זה, ושהיא נכונה לשלם עבור הדירה את הסכום המוצע, ולהתמודד, ככל שיהיה בכך צורך, בעתיד עם שאלת זכויותיהם של הנכדים בדירה. ההחלטה מיום 5.12.2022 – העברת הנאמן מתפקידו בית משפט של חדלות פירעון רשאי להעביר נאמן מתפקידו ולמנות נאמן אחֵר תחתיו, אם הוכח כי נפל בהתנהלות הנאמן פגם מהותי היורד לשורש העניין (רע"א 3138/21 דיוטי פארם פ"ת בע"מ נ' ארז חבר, עו"ד, בתפקידו ככונס נכסים, פסקה 14 (29.6.2021); ע"א 3823/21 שימר נ' ארז חבר, עו"ד, נאמן, פס' 9 (21.7.2021) (להלן: עניין שימר)). הפסיקה קבעה כי בית המשפט לא ימהר להורות על העברת נאמן מתפקידו אלא על יסוד טעמים ממשיים (עניין שימר, פסקה 11). בענייננו, אינני סבורה כי הוכח קיומו של פגם מהותי בהתנהלות הנאמן, המצדיק את העברתו מתפקידו. כזכור, המבקשים טוענים כי הנאמן לא יידע אותם על כך שהוא מקדם את הליכי מכר הדירה ומשכך לא התאפשר להם להגיש שמאות מתוקנת מטעמם. ואולם, הנאמן הגיש בקשה למימוש הדירה כבר ביום 11.4.2021. עוד באותו היום ביקש בית משפט קמא את תגובת המבקשים לבקשתו. חלף הגשת תגובה עניינית לבקשת הנאמן למימוש הדירה, הגישו המבקשים בקשות לעיכוב הליכי המכר עד לסיום בירור בקשת המבקשת למשפט חוזר. משכך, אין לקבל את טענתם לפיה לא ידעו אודות הליכי המכר. סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה בזאת, והצו הארעי שניתן ביום 12.12.2022 מבוטל אף הוא. בשים לב למצבם הכלכלי של המבקשים ולנסיבות העניין, המבקשים יישאו בהוצאותיה של הנושה בלבד בסכום כולל של 2,500 ₪. ניתן היום, ‏כ"ח בשבט התשפ"ג (‏19.2.2023). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 22084980_P19.docx סג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1