סמי רג'בי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8498/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8498/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט י' אלון המערער: סמי רג'בי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בת.פ. 2063/06 מיום 18.6.07 ועל גזר הדין מיום 10.7.07 שניתנו ע"י כב' השופט נ' סולברג תאריך הישיבה: כ"א בשבט התשס"ח (28.1.08) בשם המערער: עו"ד יעקב קמר בשם המשיבה: עו"ד בת-עמי ברוט פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט נ' סולברג) בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת נשק שלא כדין, תקיפה סתם ופציעה בנסיבות מחמירות. הושת עליו עונש כולל של 4 שנות מאסר לריצוי בפועל ושנה אחת של מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. הערעור לפנינו נסוב על הכרעת הדין ועל גזר הדין. 2. המערער מתגורר בסילוואן. כתב האישום שהוגש נגדו כלל שלושה אישומים, כולם על רקע סכסוך בין משפחתו של המערער לבין משפחה אחרת בסילוואן באשר לחלקת אדמה הגובלת בחלקות שתי המשפחות. באישום הראשון יוחסה למערער עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, על פי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק) ועבירה של החזקת נשק שלא כדין, על פי סעיף 144(א)(רישא) לחוק. מדובר באירוע בו, על פי הנטען, במסגרת עימות רב משתתפים שפרץ בין שתי המשפחות שלף המערער אקדח וירה מספר רב של יריות לכיוון בני המשפחה היריבה. נטען, כי מיריות אלו נפגע אחד מבני המשפחה השנייה בירכו. יצוין, כי במסגרת ההליך הוצאה תעודת חיסיון. המערער עתר לגילוי הראיות החסויות. התעודה באה למנוע חשיפת זהותם של מוסרי מידע מודיעיני לגבי האירוע. בעקבות החלטתו של בית המשפט בעתירה אישרה המשיבה כי במהלך האירוע נורו יריות גם על ידי אחיו של המערער וכן על ידי בני המשפחה היריבה. בעקבות התפתחות זו הודה המערער בכך שהחזיק נשק וכי ירה בשטח פתוח. הוא אף הודה בעובדות שבאישום השלישי. האישום השני מתייחס לאירוע שהתרחש מספר ימים לפני האירוע שבאישום הראשון. באירוע זה, כך נטען, הגיע המערער לביתו של אחד מבני המשפחה השנייה והחל לאיים על בני הבית, תוך שהוא מנופף באקדח שהיה ברשותו. בגין אישום זה יוחסו למערער עבירות של החזקת ונשיאת נשק שלא כדין, על פי סעיפים 144(א)(רישא) ו-144(ב)(רישא) לחוק, ועבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק. באישום השלישי יוחסו למערער עבירות של תקיפה סתם, על פי סעיף 379 לחוק, ושל פציעה בנסיבות מחמירות, היינו, תוך נשיאת נשק, לפי סעיף 334 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק. במקרה זה נטען, כי כשלושה חודשים מוקדם לאירועים המתוארים באישומים הראשון והשני, במסגרת מאבק עם שניים מבני המשפחה השנייה, הכה אותם המערער ברגליהם בכלי דמוי גרזן וגרם לפציעה של אחד מהם. 3. כאמור, בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בחלק מן העבירות שיוחסו לו. לעניין העבירות נשוא כתב האישום הראשון קבע בית המשפט, כי אף שהמערער הודה, בסופו של יום, שנשא נשק ואף עשה בו שימוש במהלך האירוע, אין ראיות מספיקות הקושרות בין ירי המערער לפציעתו של בן המשפחה השנייה. זאת, לאור עמדת המשיבה, שאישרה לאחר ההחלטה בעתירה לגילוי ראיה, כי גורמים נוספים שנטלו חלק באירוע ירו אף הם בכלי נשק, לאור הקשיים שנתגלעו בעדויות העדים מטעם המשיבה ובשל היעדר ראיות פיזיות אובייקטיביות נוספות. יצוין, כי המערער עצמו לא העיד לעניין האישום הראשון. משכך, קבעה הערכאה דלמטה, כי לא הוכחו נסיבות סעיף 329(א)(1) לחוק, כלומר, לא הוכח שהמערער הוא שגרם לחבלה, קרי לפגיעה מירי בבן המשפחה היריבה. עם זאת, בית המשפט קבע, כי הוכח במידה מספקת שהמערער ירה לכיוון בני המשפחה היריבה. משכך, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה על פי סעיף 329(א)(2) לחוק - ניסיון לפגוע באדם בקליע, בסכין, או בנשק מסוכן או פוגעני אחר. את היסוד הנפשי הנדרש ביסס בית המשפט על כך, שניתן לראות את התוצאה של חבלה ככמעט הכרחית מירי של מספר רב של כדורים לכיוון בני אדם, כפי שעשה המערער. לפיכך נקבע, כי מתקיימת החזקה שאדם הרואה את תוצאת התנהגותו כאפשרות קרובה לוודאי, ניתן לייחס לו כוונה לגרום לאותה תוצאה (סעיף 20(ב) לחוק). נוסף לזאת, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער, על פי הודאתו, בעבירה של נשיאת נשק במסגרת האישום הראשון, ובעבירות שיוחסו לו באישום השלישי. מהעבירות נשוא האישום השני, זיכה בית המשפט את המערער. 4. בערעור טוען המערער נגד הרשעתו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ונגד חומרת העונש. לטענתו, בעניין האירוע נשוא האישום הראשון, הוא אומנם הודה בכך שנשא נשק וירה בשטח פתוח, אך היריות לא כוונו כלפי בני המשפחה השנייה. מכאן, שלא התקיימו היסודות הנדרשים להרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק. התימוכין היחידים לכך שהמערער ירה לכיוון בני המשפחה היריבה נמצאים, כך נטען, בעדויות בני אותה משפחה. הערכאה הדיונית קבעה, כי עדויות אלה אינן אמינות לעניין הפציעה של בן המשפחה. מכאן הטענה שאין להסתמך עליהן גם לעניין כיוון הירי. בנוסף, מעלה המערער טענות ל"הגנה מן הצדק" בשל העובדה שהוא היחיד שהועמד לדין בעקבות האירוע, למרות שהוכח שיריות נורו על ידי אנשים נוספים, אף מבני המשפחה השנייה, ובשל מחדלים שנפלו לכאורה בחקירת המשטרה. בדיון שהתקיים בפנינו, העלה בא כוח המערער גם טענות לעניין הפגיעה שנגרמה, לכאורה, להגנתו של המערער עקב הוצאת תעודת החיסיון, פגיעה שלטעמו מחזקת את זכותו של המערער ל"הגנה מן הצדק". כך למשל, נמנעה מן המערער היכולת להעלות טענה של "הגנה עצמית". לבסוף טוען המערער גם לעניין חומרת העונש. לטענתו, לא נתן בית המשפט המחוזי משקל מספיק לכך שגם בני המשפחה השנייה נטלו חלק פעיל בירי. כן נטען, כי בית המשפט לא נתן משקל מספיק למחדלים בחקירת המשטרה, לנסיבותיו האישיות של המערער ולהשלכה של מאסר על משפחתו, ולכך שבסופו של יום זוכה המערער מחלק נכבד מהאישומים בהם הואשם והודה בחלק אחר מן האישומים. 5. דין הערעור להידחות. הטענה העיקרית עליה סומך המערער את ערעורו על הכרעת הדין נוגעת לשאלה, האם בדין קבע בית המשפט המחוזי כי יריות המערער כוונו כלפי בני המשפחה השנייה. באם מתקבלת קביעתו זו של בית משפט קמא נובעת ממנה גם הקביעה, כי התקיים היסוד הנפשי הנדרש להרשעה, בהסתמך על סעיף 20(ב) לחוק (השוו, ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישאל (לא פורסם, 29.6.05); ע"פ 1122/00 אסלאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 113 (2002)). לא מצאנו שנפל פגם בנימוקיה של הערכאה הדיונית. אמת, בעדויות שעמדו בפני הערכאה דלמטה היו קשיים לא מעטים. בית המשפט המחוזי מפרט קשיים אלו ואף מבסס עליהם את הנימוק להימנעותו מהרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק. עם זאת, בית המשפט אף מנמק מדוע, על אף קשיים אלו, השתכנע מעל לכל ספק סביר שיריות המערער כוונו כלפי בני המשפחה היריבה. זאת, בשל כך שעדויות עדי המשיבה, על אף הפגמים שבהן, היו עקביות ומשכנעות בנקודה זו. הלכה פסוקה היא, כי בית משפט זה לא יתערב בקביעות עובדתיות ובקביעות של מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ראו, ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4), 119, 125-124 (2004); ע"פ 5889/01 נחום נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 817, 824-823 (2005) ורבים אחרים). המקרה שלפנינו אינו ממין אלה המצדיקים התערבותנו. יש לזכור, כי כל העדים העידו על כך שהמערער ירה לעבר בני המשפחה היריבה. המערער עצמו הודה בכך שירה, אלא שכאמור טען כי ירה בשטח פתוח. זאת ועוד, המערער לא העיד כלל לגבי אירוע זה. בהקשר זה נאמר גם, כי הטענות שהעלה בא כוח המערער בדיון שהתקיים בפנינו, לגבי אפשרות שמדובר היה בהגנה עצמית, אינן מסייעות בידי המערער. נאשם אינו יכול לטעון לשתי גרסאות עובדתיות חלופיות. לא ייתכן כי המערער יטען מחד גיסא לכך שלא ירה לכיוון בני המשפחה השנייה ומאידך גיסא יצדיק את היריות לכיוונם בטענה של הגנה עצמית, במיוחד כאשר הוא עצמו אינו מעיד על כך. מדובר בגרסה כבושה שהועלתה לראשונה בערעור בבית משפט זה, בחצי פה וכאפשרות תיאורטית בלבד. לא ניתן לקבלה. טענת ההגנה מן הצדק נדונה אף היא לגופה על ידי בית משפט קמא אשר קבע, כי לא שוכנע שנפל פגם בהתנהלות הרשויות, וכי המשיבה סיפקה הסבר מניח את הדעת לכך שהמערער בלבד הועמד לדין בגין האירוע. ההסבר היה כי לא היו ראיות מספיקות על מנת להעמיד לדין אחרים שירו, ביניהם אחיו של המערער. גם בעניין זה לא מצאנו מקום להתערב. 6. דינו של הערעור על חומרת העונש שהוטל על המערער אף הוא להידחות. יש לזכור, כי העבירות בהן הורשע המערער הינן חמורות וקשות. העובדה שאין מדובר באירוע חד פעמי, אלא במספר אירועים אלימים בהם היה המערער מעורב לאורך תקופה לא קצרה, כמו גם ההרשעות הקודמות של המערער בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ובעבירה של הצתה, מהווים אף הם גורמים מחמירים שצריך לקחתם בחשבון. על כל אלה יש לציין, כי הרקע לכל האישומים הינו מחלוקת בין משפחות על חלקת קרקע. ברור מאליו הצורך להרתיע את המערער ואחרים מלאפשר למחלוקות שכאלה להתדרדר לכדי סכסוך אלים, ועוד תוך שימוש בנשק חם. בית המשפט המחוזי בחן את כלל השיקולים ואיזן בין הנסיבות המקלות לטובת המערער ובין הנסיבות המחמירות שבאירוע. לא מצאנו שנפל פגם בשיקוליו. 7. משכך, נדחה הערעור על כל היבטיו. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, י"ב באדר א' התשס"ח (18.2.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07084980_S02.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il