רות טורג'מן לחמן נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 8497/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8497/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל המערערת: רות טורג'מן לחמן נ ג ד המשיבים: 1. בנק דיסקונט לישראל בע"מ 2 שמואל אמזלג 3. רשות שדות התעופה בישראל 4. משרד המשפטים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 31.7.06 בת"א 6131/04 שניתן על ידי כבוד השופט י' שפירא תאריך הישיבה: כ"ג בסיון תשס"ח (26.6.08) בשם המערערת: עו"ד מ' לוי ועו"ד א' בן-יאיר בשם המשיב 1: עו"ד י' שפלר ועו"ד ש' זסלבסקי פסק-דין השופטת ע' ארבל: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' שפירא) שדחה את תביעת המערערת להצהיר כי השעבודים הרשומים על דירה בירושלים, הרשומה בבעלות בעלה, חלים על מחציתה בלבד לאור החלת חזקת השיתוף בינה לבין בעלה. השאלות העיקריות המתעוררות בעניין זה הן האם למערערת זכויות בדירה שבמחלוקת, ואם התשובה לכך חיובית - האם זכויותיה בדירה עדיפות על זכויות המשיב 1. רקע עובדתי 1. המערערת נישאה בנישואין אזרחיים ביום 27.7.69 בעיריית פריס מבלי שנחתם בין בני הזוג הסכם ממון. בני הזוג התגוררו שנים רבות בצרפת, ובעודם שם נרכשה בשנת 1992 על ידי בעלה של המערערת (להלן: הבעל) דירת מגורים בירושלים (להלן: הדירה). עוד באותה שנה משכן הבעל את הדירה לטובת המשיב 1 (להלן: הבנק או המשיב) ללא הגבלה בסכום ונרשם כבעלים היחיד של הדירה בלשכת רישום המקרקעין. בשנת 1998 עלו בני הזוג יחד עם שלושת ילדיהם ארצה. באותה שנה ייסד הבעל את חברת רג'יקום איירפורט 2000 (1998) בע"מ (להלן: חברת רג'יקום). הבעל שימש כמנהלה היחיד של החברה וכבעל השליטה בה. הבעל משכן את הדירה לטובת הבנק להבטחת סכומים שיגיעו לבנק מחברת רג'יקום כנגד העמדת מסגרת אשראי. במסמך מאותו מועד הצהיר הבעל בפני הבנק כי הוא תושב צרפת והדירה נרכשה על ידו לצרכי השקעה. בשנת 1998 אף המערערת ייסדה חברה בשם ב.ל. טכניק אימג' בע"מ יחד עם בנה. בשנת 2000 רכשו המערערת ובעלה מחצית מהזכויות בנכס מקרקעין בהרצליה פיתוח המהווה יחידת מגורים נפרדת, ונרשמו במרשם המקרקעין כבעלי הזכויות בחלקים שווים. 2. ביום 13.1.04 הגישה המערערת לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לסעד הצהרתי לפיו היא בעלת מחצית מזכויותיו ונכסיו של הבעל, לרבות ובמיוחד הדירה בירושלים. הבנק לא היה צד לאותו הליך, וניתן בו פסק דין בהסכמת הצדדים לפיו כל הנכסים, לרבות הדירה בירושלים, הרשומים על שם הבעל בלבד, נרכשו מכספים משותפים ונרשמו על שם הבעל מטעמים טכניים בלבד, וכי אין ברישום זה כדי לגרוע מבעלות המערערת במחצית הזכויות בהם. ביום 29.2.04 נמלט הבעל מהארץ ומאז לא שב. ביום 31.3.04 הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים התביעה נשוא ערעור זה. בתביעתה ביקשה המערערת להצהיר כי השעבודים הרשומים על הדירה חלים על מחציתה בלבד לאור החלת חזקת השיתוף בין המערערת ובעלה. לטענתה, הרישום על שם הבעל בלבד נעשה מטעמי נוחות, וקניית הדירה מומנה על ידי שני בני הזוג. ביום 11.7.04 הגישה המערערת בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני לעיכוב ההליכים שננקטו בידי הבנק למימוש הדירה בירושלים. בית המשפט נעתר לבקשה תוך התניית מתן הצו בהפקדת ערובה ממשית להבטחת נזקיו והוצאותיו של הבנק. להשלמת התמונה יצוין כי בשנת 2005 מונה כונס נכסים למימוש הדירה בהרצליה מכוח משכנתא שהיתה רשומה עליה, וכן הוגשה בקשה כנגד הבעל למתן צו כינוס והכרזתו פושט רגל בידי הבנק. ההליכים בבקשה זו מתנהלים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתה של המערערת. בית המשפט קבע כי בחינת שאלת שיתוף הנכסים בין בני הזוג תיעשה על-פי הדין הישראלי ולא הזר, וזאת לאור הלכות שנקבעו בבית משפט זה. מאחר שבני הזוג נישאו לפני כניסתו לתוקפו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 חלה עליהם חזקת השיתוף. בית המשפט סבר כי כאשר מדובר בחיים משותפים לאורך זמן, נטל הוכחת השיתוף בנכס מסוים המוטל על כתפי האישה אינו כבד. עם זאת, כאשר מעורב צד שלישי זר בסכסוך, וכאשר אין מדובר בנכס היחיד של בני הזוג, הרי שיש לשקול שיקולים נוספים כגון יציבות מסחרית והסתמכות על המרשם. מהראיות שנשמעו בפניו קבע בית משפט קמא כי בני הזוג ניהלו הפרדה רכושית, אשר בה נכללה אף הדירה בירושלים. עם זאת, ציין בית המשפט כי גם אם נראה בעסקי בני הזוג עסקים משותפים, הרי שחובות העסק יחולו גם על המערערת. בית המשפט הטיל ספק בתום ליבה ומהימנותה של המערערת והעלה את החשד כי בני הזוג פועלים במשותף כדי להתחמק מקיום התחייבויותיהם, ולפיכך אף ניהלו את ההליך הקודם בבית המשפט לענייני משפחה למראית עין בלבד ועל מנת להציל את מחצית הדירה בירושלים מנושיה. באשר לדירה עצמה קבע בית המשפט כי לא הוכח שבעת קנייתה היו לבני הזוג תוכניות לעלות לארץ, וכן קבע כי הדירה לא היתה אמורה לשמש כדירת מגוריהם של בני הזוג לאחר שיעלו לארץ, אלא הדירה שנקנתה בהרצליה. בית המשפט ציין כי בני הזוג אף רכשו דירת נופש בקיסריה, אשר המערערת ציינה אותה ככתובת מגוריה באחד המסמכים. עוד ציין בית המשפט כי בין השנים 1992 עד 2004 שכרו בני הזוג דירות במרכז הארץ, שם היו עסקיהם. בית המשפט סבר כי המשפחה עברה להתגורר בדירה בירושלים רק לאחר שהמערערת חשה בהסתבכות עסקי המשפחה. לפיכך נקבע כי הדירה שימשה לצרכי עסקו של הבעל וכי לא הוכח כי המערערת מימנה מחצית מעלות הדירה ואף לא נשאה בתשלומי המשכנתא המוטלת על הדירה. באשר לשעבוד המוטל על הדירה, דחה בית המשפט את טענת המערערת כי השעבוד נעשה ללא ידיעתה, וקיבל את טענת הבנק כי פעל כראוי ובתום לב. בית המשפט קבע כי המערערת ידעה הן על השעבודים שנרשמו בשנת 1992 והן על השעבודים שנרשמו בשנת 1998. למעלה מן הצורך דן בית המשפט אף בטענת המערערת לעניין זכותה הגוברת במסגרת עסקאות נוגדות. בית המשפט דחה טענה זו הן בשל קביעתו כי היא נעדרת זכויות בדירה והן בשל קביעתו הנוספת בדבר העדר תום ליבה. כמו כן נקבע כי המערערת לא נקטה בצעד כלשהו על מנת להעיר את תשומת לבו של הבנק לזכות כלשהי שלה ולא רשמה הערת אזהרה על הדירה. מנגד נקבע כי הבנק עמד בחובת תום הלב המוטלת עליו, וכי המערערת לא הוכיחה כיצד הוחזרה המשכנתא, ולפיכך לא ניתן לטעון כי הבנק ידע שהדירה שייכת לשני בני הזוג. טענות המערערת 4. המערערת טוענת כי מדובר בעניין זה בהתנגשות זכויות בין זכותה בדירה הנובעת מחזקת השיתוף לבין זכותו של הבנק אשר רשם משכנתא על הדירה ללא ידיעת המערערת וללא הסכמתה. לטענתה, זכויותיה בדירה צומחות הן מהשתתפותה המלאה בתשלום עלות הדירה והן מכוח חזקת השיתוף, והרישום על שם בעלה בלבד נעשה מסיבות טכניות. היא מציינת כי בעלה אישר בתצהיר שאכן הדירה שייכת לשני בני הזוג בחלקים שווים. עוד טוענת המערערת כי הדירה בירושלים הינה דירת המגורים היחידה שלה ומרכז חייה. באשר לשעבוד לטובת הבנק, טוענת המערערת כי הוא נעשה לטובת חובות עסקיים של חברות בשליטת הבעל, ובגין חובות אלו ביקש הבנק לממש את המשכנתא. המערערת טוענת, כאמור, כי השעבוד נעשה ללא הסכמתה או ידיעתה על כך על אף שהבנק ידע כי הדירה שייכת לבני הזוג במשותף. טענה זו היא מבססת על תשלומי המשכנתא שנעשו אף מכספיה, על שליחת דואר עבורה מטעם הבנק לדירה ועוד. לטענתה אין כל נפקות מבחינתה למסמך שחתם עליו בעלה עבור הבנק בו הוא מצהיר כי אין מדובר בדירת מגורים, וכי ספק אם הבעל הבין את משמעותו. המערערת סבורה כי הבנק פעל שלא בתום לב ולכן זכותה עדיפה על-פי סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). לטענתה, על הבנק היה לחקור ולדרוש לעניין זכויותיה של המערערת. טענות הבנק 5. הבנק טוען כי מרבית פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על ממצאים עובדתיים. לטענתו אין הצדקה כי ערכאת הערעור תתערב בממצאים אלו. הבנק מדגיש את קביעותיו של בית המשפט המחוזי המעלות חשד בדבר קנוניה של בני הזוג על מנת להתחמק מהתחייבויותיהם. כמו כן מסתמך הבנק ומצדיק את קביעותיו של בית המשפט המחוזי, ובהן, בין היתר, דחיית טענת המערערת לפיה לא ידעה על השעבוד שנעשה לטובת הבנק; הקביעה כי אין מדובר בדירת המגורים של בני הזוג וכי חזקת השיתוף לא חלה על הדירה; הקביעה כי זכויות הבנק גוברות על זכויות המערערת על-פי דיני העסקאות הנוגדות; הקביעה כי לו היה מוכח שיתוף בדירה הרי שהיו חלות על המערערת אף חובות העסק של בעלה. בקשה להוספת ראיות 6. המערערת הגישה במסגרת ערעור זה בקשה לצירוף ראיה נוספת. הראיה המדוברת הינה מסמכים המעידים, לטענתה, על העברת כספים מחשבונם המשותף של המערערת ובעלה לבנק כהחזר הלוואת המשכנתא שנטלו בני הזוג לצורך רכישת הדירה. המערערת טוענת כי ראיה זו מוכיחה כי הדירה נרכשה אף מכספה וכי הבנק ידע על כך. המערערת טוענת כי הבנק לא חשף מסמכים אלו בהליך גילוי מסמכים שהתנהל בבית משפט קמא ולמעשה העלים אותם מידיעת המערערת. הבנק בתשובתו לבקשה מתנגד להוספת הראיה. הבנק סבור כי מאחר שהמערערת לא צירפה תצהיר מטעמה לבקשה דין הבקשה להידחות על הסף. כמו כן לטענתו, מדובר בדפי חשבון בנק של המערערת, ולפיכך לא היה כל קושי כי המערערת תשיג אותם לצורך הדיון בבית משפט קמא. עוד טוען הבנק כי ממילא אין בראיה זו להשליך על פסק הדין שהתבסס על קביעות רבות אחרות, ואף יצא מהנחה כי המערערת נשאה גם היא בתשלומי המשכנתא. דיון 7. אומר כבר כעת כי הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על קביעות עובדתיות שנעשו בהתאם לראיות שנשמעו בפניו. העובדות שאותן קבע בית המשפט המחוזי אכן מובילות למסקנות המשפטיות אליהן הגיע ולדחיית תביעתה של המערערת. לא מצאנו כי יש להתערב בקביעותיו העובדתיות או במסקנות המשפטיות הנגזרות מהן, ולפיכך דין הערעור להידחות. אשר על כן אנמק בקצרה את דחיית הערעור על ידינו. 8. על מנת לזכות בתביעתה היה על המערערת לעבור שתי משוכות עיקריות: ראשית היה עליה להוכיח כי יש לה זכויות במחצית הדירה בירושלים, וזאת על אף שהדירה רשומה כולה על שם בעלה. במסגרת זו היה עליה להוכיח גם כי אין היא נושאת בחובות אשר בגינם רובץ השעבוד על הדירה. המשוכה השנייה שהיה על המערערת לעבור הינה עדיפותה של המערערת על הבנק במסגרת דיני העסקאות הנוגדות. את זכויותיה בדירה, ניסתה המערערת להוכיח בשני מסלולים נפרדים: האחד עניינו בהשתתפותה בתשלומים עבור רכישת הדירה; השני עניינו בזכויותיה מכוח חזקת השיתוף בנכסים בין בני זוג. אבחן כל מסלול בנפרד. 9. המערערת טוענת כי התמורה עבור הדירה בירושלים מומנה אף מכספים שלה, ולפיכך היא זכאית למחצית מהזכויות בדירה. לטענתה, הרישום נעשה על שם בעלה מטעמי נוחות בלבד. כפי שקבע בית משפט קמא, טענה זו לא הוכחה בפניו ולא הובאה כל ראיה בעניין זה (פסקה 27 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). במסגרת הבקשה לצירוף ראיה, מנסה המערערת לתקן מחדלה זה ולהוכיח כי המשכנתא הראשונה שהיתה רשומה על הדירה לטובת הבנק שולמה מחשבון בנק משותף שלה ושל בעלה. ראיה זו, לטעמי, לא תועיל למערערת. ראשית, אין מקום לקבלת הבקשה להוספת ראיה, ולו מהטעם שמסמכים אלו שמבקשת המערערת לצרף היתה יכולה ללא שקידה רבה להשיג ולהציג בפני בית המשפט המחוזי (ע"א 2723/05 עאצי נ' רשות הפיתוח (לא פורסם, 18.12.07)). משלא עשתה כך אין מקום לקבל בשלב הערעור את הראיות החדשות. שנית, אף אם היינו נעתרים לבקשה, ובהנחה שאכן הראיות מוכיחות את הנטען על ידי המערערת, עדיין לא היה בכך, לטעמי, לסייע לה. הסיבה לכך היא שאין בראיה זו כדי להעביר את המערערת את המשוכה של דיני העסקאות הנוגדות. אסביר במה דברים אמורים. 10. בהנחה שהמערערת רכשה זכות שביושר בדירה בירושלים מכוח השתתפותה ברכישת הדירה, יש לבחון זכותו של מי עדיפה, זו של המערערת או זו של הבנק. סעיף 9 לחוק המקרקעין נותן עדיפות לבעל העסקה השנייה אם "השני פעל בתום לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום לב". במקרה דנן, אין חולק כי הבנק, שהינו בעל העסקה השנייה, עומד בתנאים שעניינם תמורה ורישום העסקה, והמחלוקת הינה האם פעל הבנק בתום לב. בית המשפט המחוזי קבע כי התשובה לכך היא חיובית. איני סבורה, כאמור, כי ראיות חדשות, אפילו אם יוכיחו כי כספי המשכנתא הראשונה שולמו מחשבון משותף של בני הזוג, ישנו קביעה זו. בנסיבות העניין נראה כי אף לאור ראיות כאלו יש לקבוע כי הבנק פעל בתום לב במסגרת עסקת השעבוד שנערכה בשנת 1998. הבנק ידע כי הדירה בירושלים רשומה כולה על שם הבעל. לא נרשמה על הדירה כל הערת אזהרה היכולה להעיד על זכויותיה של המערערת בדירה, עובדה השוללת את תום ליבה של המערערת (ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385 (2003) (להלן: עניין גנז)). המערערת, שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי ידעה על הליכי השעבוד, לא הפנתה את תשומת ליבו של הבנק לזכויותיה הנטענות בדירה. כמו כן, הבעל הצהיר וחתם בפני נציגי הבנק על מסמך ממנו עולה כי מדובר בדירה לצרכי השקעה וכי הוא תושב צרפת. הדירה שועבדה לצורך קבלת אשראי עבור עסקיו של הבעל. הבנק ידע כי הבעל אכן מנהל עסקים בישראל. בני הזוג לא התגוררו בזמן החתימה על מסמכי השעבוד בדירה בירושלים, כך שביקור בה לא היה משנה את התמונה שהצטיירה בעיני הבנק. בנסיבות אלו, אף אם שולמו תשלומי משכנתא מחשבון בנק משותף של בני הזוג, לא ניתן לקבוע כי הבנק ידע או חשד כי הדירה שייכת בפועל לשני בני הזוג. משכך, זכותו של הבנק גוברת ממילא על זכותה של המערערת. 11. המסלול השני בו ניסתה המערערת להוכיח את זכויותיה בדירה בירושלים הינו המסלול של חזקת השיתוף בנכסים בין בני זוג. מסלול זה מקל יותר בדרישות מהמערערת. כך למשל, לא נדרש מבן זוג לרשום הערת אזהרה על הנכס על מנת להיחשב כתם לב אם עשה זאת מטעמים של אחדות המשפחה (עניין גנז, בעמ' 406). מנגד, מסלול זה מחמיר בדרישותיו מהבנק, למיצער ככל האמור בדירת המגורים של בני הזוג (ראו ע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5 (1995)). במקרה דנן אני נכונה לצאת מהנחה שבין בני הזוג חלה חזקת השיתוף על כלל נכסיהם, בין אם הפרטיים ובין אם העסקיים, וכי גם לגבי הדירה בירושלים לא היתה כוונה להפרדת רכוש. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מדובר בדירת המגורים של בני הזוג, וכי הדירה בהרצליה היא זו אשר, ככל הנראה, היתה אמורה לשמש כדירת מגוריהם. בית המשפט ציין כי במהלך השנים 1992-2004 שכרו בני הזוג דירות באיזור המרכז, שם התנהלו עסקיהם, וכי גם אם עברה המשפחה או חלקה לדירה בירושלים, דבר זה נעשה רק לאחר שהמערערת חשה בהסתבכות עסקי המשפחה. מאחר שאין מדובר בדירת מגורים הרי שהמועד בו מתגבש השיתוף בזכויות בגינה הינו "מועד קריטי" כלשהו, כגון משבר חמור בחיי הנישואין או אירוע כלכלי חריג (רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ (לא פורסם, 13.12.06) (להלן: עניין שלם)). חתימת הבעל על שעבוד הדירה בשנת 1998 נעשתה בטרם התרחש "מועד קריטי" כלשהו בחיי בני הזוג. אשר על כן, שעבוד הדירה באותה עת נעשה כדין והוא קודם לזכותה של המערערת בדירה מכוח חזקת השיתוף. יוער כי מכל מקום בעת התרחשות המועד הקריטי מתגבש, לצד שיתופו של בן הזוג בזכויות בן הזוג השני, גם שיתוף בחובותיו (עניין שלם, פסקאות 14-16 לפסק הדין). לפיכך, כל עוד לא נסתרה החזקה בדבר שיתוף בחובות, וככל שהתגבש "מועד קריטי" בחיי בני הזוג, הרי שהמערערת שותפה אף לחובותיו העסקיים של בעלה, וגם מטעם זה יש לאפשר את מימוש הדירה לטובת הבנק. מהאמור לעיל עולה כי הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיב 1 שכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪ וכן הוצאות משפט. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, כ"ז בתמוז תשס"ח (4.8.08). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06084970_B09.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il