זוהר בן-אשר נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק רע"פ 849/07 בבית המשפט העליון רע"פ 849/07 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' אלון המבקש: זוהר בן-אשר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסקי דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק ע"פ 70281/05 שניתן ביום 21.1.07 על ידי כבוד השופטים י' שיצר, ז' המר וי' שבח תאריך הישיבה: ח' באב התשס"ז (23.7.2007) בשם המבקש: עו"ד י' רזניק בשם המשיבה: עו"ד א' וינשל פסק-דין השופט י' אלון: 1. בראשית שנות השמונים זייף המערער את טופס תעודת המאסטר (תאר שני) שקיבל מאוניברסיטת שיקאגו, בכך ששינה בה את המילים “Master of Arts” ל- “Doctor of Philosophy”. במקביל זייף המערער "יש מאין", תעודה נוספת, ולפיה הוסמך כביכול לתואר דוקטור באוניברסיטת לונדון (להלן: התעודות המזויפות). בכתב האישום שהוגש נגדו לבית משפט השלום בתל אביב ביוני 2002 נכללו ארבעה אישומים לעניין עבירות מירמה, זיוף וכיוצא באלה שעבר המערער בקשר עם התעודות המזויפות. לאחר שמיעת הראיות הורשע בכל העבירות והאישומים, ודינו נגזר לשלוש שנות מאסר בפועל, שני עונשי מאסר על תנאי וקנס כספי. הוא ערער לבית המשפט המחוזי על הרשעתו ועל מידת עונשו. בפסק הדין בערעור נתקבל ערעורו לעניין הרשעתו באישום הרביעי, ונותרה על כנה הרשעתו בשלושת האישומים האחרים. לאור זאת, הופחתה תקופת המאסר בפועל שנגזרה עליו והועמדה על 31 חודשים. המערער פנה לבית משפט זה בבקשת רשות לערער על הרשעתו, וביום 10.4.07 נעתרה בקשתו בחלקה וניתנה למערער רשות ערעור "בשאלת הרשעתו באישום השני שהוגש נגדו". 2. וכך נטען באישום השני שבכתב האישום: ביום 18.7.81 הגיש המערער את מועמדותו למשרת הוראה בסמינר הקיבוצים בתל אביב (להלן: הסמינר), מוסד להשכלה גבוהה המתוקצב על ידי משרד החינוך המשלם את שכרם של עובדי ההוראה שבו. במסמכי המועמדות שהגיש לסמינר הציג המערער את עצמו כבעל תוארי דוקטור מאוניברסיטאות שיקאגו ולונדון וצירף לבקשתו זו העתקי התעודות שזויפו על ידו כמפורט לעיל. הסמינר העביר את טופסי בקשת המועמדות למשרד החינוך לצורך אישור העסקתו וקביעת דרגת השכר התואמת את השכלתו ותואריו. ביום 2.10.81 – בעקבות מצגי השוא האמורים – אישר משרד החינוך את העסקת המערער בסמינר וקבע לו – בהתאם לאותם מצגי השוא – דרגת שכר של בעל תואר דוקטור. ביום 10.7.84, בעקבות מצגי השוא האמורים, אישר משרד החינוך כי תינתן לנאשם "קביעות" בעבודתו בסמינר, וזאת למפרע החל מיום תחילת העסקתו ב-1981. המערער התמיד בעבודתו בסמינר ובקבלת שכר בדרגת דוקטור, עד שנחשפה פרשת המירמה והזיוף בראשית שנת 2001. בהמשך הדברים נטען לעניין זה בכתב האישום כדלהלן: "במעשיו האמורים לעיל קיבל [המערער] במירמה את משרתו כעובד קבוע של הסמינר, בה החזיק בין השנים 1981 ל-1.1.2001 ושכר ולפי דרגת השכר החלה על דוקטור. במעשיו האמורים לעיל עשה [המערער] שימוש במסמך מזויף, ביודעו כי הוא מזויף". בשל המעשים האמורים יוחסו למערער, באישום השני, עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ושימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 420 בנסיבות סעיף 418 סיפא לחוק הנ"ל. 3. בית משפט השלום קבע כממצא שבעובדה, כי המערער אכן זייף את שתי "תעודות הדוקטורט", כי הציג עצמו במירמה בפני הסמינר באוקטובר 1981 כנושא תואר דוקטור, וכי מתוך מצג מירמה וזיוף זה אישר משרד החינוך את העסקתו בסמינר החל מאוקטובר 1981. בהמשך הדברים, בשנת 1984, אישר לו משרד החינוך מעמד "קביעות" רטרואקטיבית מתחילת עבודתו. ממצאי עובדה אלה נתאשרו גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור. המערער אינו חולק בפנינו על ממצאים אלה. עוד קבע בית משפט השלום, כי בעקבות מעשיו האמורים החזיק המערער באותה המשרה בסמינר עד שנחשפו מעלליו בתחילת 2001, ומשך כל אותה התקופה קיבל, כתוצאה מאותה המירמה, תנאי שכר של בעל תואר דוקטור. בית משפט השלום הוסיף וקבע, כי "בכל אותן שנים בהן עבד (המערער – י"א) כמורה בסמינר הקיבוצים (2001-1981 – י"א) לא פצה [המערער] פיו, ולא 'הכה על חטא', והמשיך לגרוף את השכר המועדף". גם ממצאי עובדה אלה נתאשרו בערכאת הערעור, ואין המערער חולק עליהם בפנינו. עם זאת, טען המערער בפני הערכאות קמא – וזו היא גם טענתו האחת שבפנינו – כי העבירות שיוחסו לו באישום השני (קבלת דבר במירמה ושימוש במסמך מזויף) התישנו זמן רב בטרם הוגש כתב האישום ביוני 2002. וכך היא הטענה: מצגי המירמה והזיוף נעשו על ידי המערער – כנטען וכמוכח – בחודש אוקטובר 1981, שעה שהציג בפני הסמינר ומשרד החינוך את תעודות הדוקטור המזויפות. ה"דבר" שנתקבל על ידו כתוצאה ממצגי המירמה היה אישור העסקתו כמורה בסמינר, גם זאת באוקטובר 1981, ומתן הקביעות בתפקיד זה ביולי 1984. שתי העבירות שבנדון הינן מסוג "פשע", שתקופת ההתישנות הקבועה לצידן הינה עשר שנים (סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982), ותקופה זו חלפה עברה לה שנים ארוכות בטרם הוגש כתב האישום בחודש יוני 2002. בית משפט השלום (כבוד השופטת ד' שריזלי) דחה טענת התיישנות זו, כשתמצית נימוקיו כדלהלן: "מן העובדות המוכחות עולה כי הנאשם התקבל להוראה בסמינר הקיבוצים בשנת 1981 והועסק בהוראה באורח רצוף עד לשנת 2001. קבעתי לעיל כי הוכח לפני שהנאשם קיבל את משרת ההוראה במרמה, בנסיבות מחמירות, בעקבות טענות מרמה שטען בשנת 1981 ותעודות מזויפות שהציג בפני משרד החינוך. המשכיותה של המישרה נובעת מאופייה, אופי שהנאשם היה מודע לה, והמשיך לעסוק באותה המישרה חודש בחודשו, שנה אחר שנה, בידיעה שמלכתחילה השיג את המשרה במרמה ותוך שימוש במסמכים מזויפים. על כן, אין מדובר ב'אקט' יחיד וחד פעמי, אלא במעשים נמשכים. מכאן, שהרכיב ההתנהגותי לא הושלם בשנת 1981, ומשרת ההוראה שהתקבלה על ידי הנאשם ודרגת השכר שנקבעה לו (בשנת 1981 – י"א), על סמך טענות המרמה והמסמכים המזויפים, לא היוו את המתת היחיד והסופי שקיבל הנאשם. …אותו קשר סיבתי שפעל בשנת 1981, והשפיע על שיקול הדעת בעטיו התקבל הנאשם לעבודה, ועל פיו נקבעה דרגת שכרו המועדפת, הוא אותו קשר סיבתי ישיר שהביא להמשכיות בהעסקתו של הנאשם. והרי אמרו עדי התביעה – אילו נודע דבר המירמה והזיוף – לא היה הנאשם מועסק כלל. על כן, ובהתאם לדוקטרינה המקובלת (לעניין 'העבירות המתמשכות' – י"א), הגיעו מעשי הנאשם לכלל השלמה רק בשנת 2001, השנה בה הופסקה העסקתו, לאחר שהתגלה הכזב והזיוף במעשיו; ממועד זה החל מירוץ ההתיישנות. יודגש גם כי ההתנהגות העבריינית בעבירות הנמשכות איננה ניתנת לפיצול כיוון שביצוען הסתיים בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, ומשכך, לא חלה ההתיישנות על אף רכיב מרכיבי ההתנהגות של הנאשם". גם בית המשפט המחוזי הגיע בפסק דינו שבערעור לאותה המסקנה, ולפיה העבירות נשוא האישום השני הן עבירות מתמשכות, שכן: "מן העדויות עולה באופן הברור ביותר ואשר אינו משתמע לשתי פנים, כי קבלתו של המערער לעבודה בסמינר הקיבוצים ובמכללה למנהל, ובמשתמע אף בהמשך החזקתו במשרות אלו, נעשתה על יסוד מצגי השווא בדבר תארי הדוקטור וכי אף דרגת השכר הגבוהה שנקבעה לו, אותה המשיך לקבל מדי חודש בחודשו, מושתתת על תארי כזב אלו" ומסקנת הערכאה קמא היתה: "לא יעלה על הדעת כי האקט הרגעי של הצגת התעודות (המזויפות – י"א) בשנת 1981… היה מצמיח עבירה פלילית, גם אם ימים ספורים לאחר מכן היה המערער 'מכה על חטא' וחוזר בו מדרכו הרעה, ואילו אותה הצגה אשר תמשיך ותשתרע על פני עשרים שנה, תאבד את צביונה הפלילי על אף שהמערער התמיד בה באופן המגביר את החומרה משנה לשנה, ולא מחליש אותה. אף טעמי ההתיישנות אינם רלבנטים לעבירה הנמשכת, שהרי הדעת אינה סובלת לומר כי במקרה דנן העבירה חדלה מן העולם מזה זמן רב ועל כן ראויה לסליחה וכפרה, שהרי היא ממשיכה להתקיים באופן המעצים את חומרתה ובאופן המנציח את דבר העבירה. העולה מן האמור הוא שבפנינו עבירה נמשכת ועל כן אין היא באה, במועדים הרלבנטיים לתיק זה, בשערי ההתיישנות". הרשות שניתנה לערעור והערעור שבפנינו מתמקדים בשאלה האחת והיחידה: האמנם ניתן לסווג את מעשי העבירה האמורים כ"עבירה נמשכת" באופן בו מירוץ ההתישנות לגביה התחיל רק עם סיום עבודת המערער בסמינר בשנת 2001. 4. סניגורו של המערער, עוה"ד י' רזניק, טוען כי עבירת "קבלת דבר במירמה", בהיותה עבירה תוצאתית מובהקת, אינה יכולה בתור שכזו להיות מסווגת כ"עבירה נמשכת". יתד ופינה לטענתו מוצא הוא בדברי המלומד פרופ' ש' ז' פלר ("שאלות ותשובות בסוגית העבירה הנמשכת" פלילים ב 7, 19 (1990)): "לא למותר לציין כי השתייכות עבירה לסוג העבירות התוצאתיות מוציאה אותה מכלל אפשרות להשתייך גם לסוג העבירות הנמשכות. שכן, כל עוד לא התרחשה התוצאה שבה מותנית השלמתה, עשוי האירוע ליפול בגדר ניסיון בלבד, ואילו עם התרחשות התוצאה כבר אין כל מקום להתמדה ברכיב ההתנהגותי שהביא לאותה תוצאה". על פי הטענה, הרכיב ההתנהגותי בעבירה דנן הושלם במעשי ובמצגי המירמה שהציג המערער לסמינר ולמשרד החינוך באוקטובר 1981. הרכיב התוצאתי הושלם עם קבלת המשרה בסמינר (כתוצאה ממצגי המירמה), סמוך לאחר מכן, או לכל המאוחר עם קבלת מעמד הקביעות ביולי 1984. המערער לא ביצע לאחר מכן מעשים נוספים במישור הרכיב ההתנהגותי של העבירה. הוא גם לא ביצע "מחדל" מעבר למעשה התחילי האמור, שכן עבודת ההוראה לא הקימה כלפיו כל חובה שבדין למתן מצגים נוספים במהלך עשרים שנות עבודתו, מעבר למצג המירמה הראשוני שהציג. הסניגור מסכים כי אם המדובר היה דרך משל בהתחזות של רופא, הרי שעצם המשך עיסוקו ברפואה מהווה התמשכות, על דרך המחדל, של מצב המירמה הראשוני. זאת, הואיל ולא ניתן על פי דין לעסוק במקצוע הרפואה אלא למי שהוסמך לכך. ברם, הוראה בסמינר כשלעצמה אינה מותנית על פי דין או על פי כל מקור אחר בתנאי הכשרה של תואר דוקטור. על כן, עצם המשכת העיסוק כמורה בסמינר לא עולה כדי "מחדל" בכלל ו"מחדל מתמשך" בפרט לעניין זה של העבירה דנן. 5. המדינה בתשובתה מחזיקה בהנמקות שתי הערכאות קמא. לטענתה, גם אם נניח כי "הרכיב ההתנהגותי" של עבירת המירמה הושלם ב"אקט התחילי" של מצג המירמה והזיוף ב-1981, הרי ש"המרכיב התוצאתי", דהיינו "קבלת הדבר", התמיד ונמשך עד לסיום העסקת המערער בסמינר. לאמור, גם עבירת תוצאה יכול ותהייה "עבירה נמשכת", שכן המרכיב התוצאתי ("קבלת הדבר"), נמשך והולך. העבירה תושלם משיושלם הרכיב התוצאתי. ובענייננו, המשך והתמדת העסקתו של המערער בסמינר נובעת ממעשה המירמה המקורי, והמשך קבלת תנאי השכר המועדפים נובע אף הוא מאותה מירמה ראשונית. לחילופין, טוענת המדינה, נגיע לתוצאה דומה (לעניין תחילת מועד ההתיישנות) גם אם נחיל לעניין המעשים והעבירה דנן את דוקטרינת "עבירת השרשרת" או את דוקטרינת "העבירה מרובת הפרטים", כפי שאלה נבחנו בפסיקת בית משפט זה. 6. עבירת "קבלת דבר במרמה" לפי סעיף 415 לחוק העונשין מוגדרת כדלהלן: "415. קבלת דבר במרמה המקבל דבר במרמה, דינו – מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו – מאסר חמש שנים". מרכיבי העבירה מתמצים בשלוש המילים "המקבל דבר במרמה". שתים מהן – "דבר" ו"מרמה" – מוגדרות בס' 414 לחוק, כדלהלן: "'דבר' – מקרקעין, מיטלטלין, זכות וטובת הנאה; 'מרמה' – טענה עובדתית בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת...". המרכיב השלישי של העבירה – "המקבל" – אינו מוגדר בהגדרה נפרדת בסעיף 414, ומשמעותו, על פני הדברים, כפשוטו. כולל הוא הן מרכיב אקטיבי (לקבל דבר) והן מרכיב פסיבי (התקבלות הדבר על ידי המקבל). שילובם של דברים הינו איפוא זה: על מנת שתשתכלל עבירה לפי סעיף 415, על עושה המעשה להציג מצג מירמה (הרכיב ההתנהגותי הראשון) בידיעה שהמצג הוא מירמה (היסוד הנפשי) ולקבל כתוצאה מכך את ה"דבר". בד בבד, אלמנט "קבלת הדבר" מבטא את המרכיב התוצאתי שבלעדיו לא יושלם ביצוע העבירה. שלא כבעבירות תוצאה אחרות, הרי שבעבירת קבלת דבר במירמה, "התוצאה", דהיינו "הדבר" שנתקבל, מקפלת בתוכה גם מרכיב התנהגותי נוסף של עובר העבירה, דהיינו "קבלתו" את הדבר. הדברים בוארו בע"פ 6350/93 מדינת ישראל נ' גולדין, פ"ד מט(4) 1, 34 (1995): "העבירה של קבלת דבר במירמה הינה עבירה תוצאתית, כשרכיבה ההתנהגותי הוא הצגת טענה כוזבת, ותוצאתה – קבלת הדבר על יסוד טענה זו. התוצאה בעבירה זו הינה תוצאה מסוג מיוחד, שכן היא מקפלת בתוכה מרכיב התנהגותי, הוא קבלת הדבר". מכאן, שלהתגבשות עבירה זו נדרש מהלך הדברים והמרכיבים דלהלן: א. הצגת מצג המירמה בידיעה שהוא מירמה; ב. כתוצאה מהמצג "התקבל" דבר; ג. מציג המירמה "קיבל" את הדבר. המרכיבים הראשון והשלישי הינם מרכיבי עשייה התנהגותיים של עובר העבירה, כשנלווה להם היסוד הנפשי הנדרש. המרכיב השני הינו תוצאתי. בציר הזמן יתרחשו המרכיב התוצאתי וההתנהגותי של ה"קבלה" בו זמנית ובד בבד. אולם יתכנו פערי זמן, ולעיתים משמעותיים ביותר, בין ביצוע המרכיב ההתנהגותי הראשון (מצג המירמה) לבין ביצוע המרכיב ההתנהגותי השני ("קבלת" הדבר) והתממשות התוצאה. מבנה זה של עבירת קבלת דבר במירמה שונה ממבנה עבירות התוצאה הרגילות. שכן, באותן העבירות "המרכיב התוצאתי" הוא תוצאת מעשיו של עובר העבירה המתגבשת מהמעשים שכבר נעשו על ידו. אין תרומת מעשה או התנהגות נוספת מצד העושה מעבר למעשיו שקדמו לתוצאה והמהווים את הסיבה להתרחשותה. לדוגמה, עבירת ההריגה. הרכיב ההתנהגותי של עבירה זו יקדם לעולם לתוצאה הנובעת ממנו. מותו של הקורבן הוא תוצאת מעשה ההורג. עבירה שכזו, שמרכיבה התוצאתי הוא תלוי המעשה הקודם של עובר העבירה, מתגבשת ונשלמת עם התרחשות התוצאה. שונים הדברים כאמור בעבירת קבלת דבר במירמה, שכן להשלמתה של זו נדרשים שני מרכיבי התנהגות נפרדים בציר הזמן של עובר העבירה. המעשה הראשון והמוקדם (מצג המירמה) והמעשה השני המשלים, קבלת הדבר כתוצאה מהמעשה הראשון של מצג המירמה. 7. ניקח, לדוגמה, פלוני המתחזה בפני חברת ביטוח כמי שנפגע בתאונה שמעולם לא התרחשה, וזאת במטרה לקבל במירמה תגמולי ביטוח. על מנת שתתגבש במקרה זה עבירת קבלת דבר במירמה, נדרשים שני שלבי עשיה עבריינית. בשלב הראשון והמוקדם, פלוני מציג בפני חברת הביטוח את מצגי הכזב. לאחר זמן, כתוצאה ממצגים אלה ובהסתמך עליהם, מעבירה חברת הביטוח לפלוני את סכום הביטוח. קבלת הסכום על ידי פלוני מהווה את המעשה הנוסף והמאוחר המשלים את העבירה. ברם, מעשה הקבלה יכול להמשך תקופה ארוכה, ולעיתים ממושכת. למשל, אם תגמולי הביטוח במקרה האמור אינם בתשלום חד פעמי אלא נפרשים הם לתשלומים חודשיים. נמצאנו איפוא עם מעשים רבים של "קבלת" דבר (כל אחד ואחד מהתשלומים בעת קבלתו) ועם מעשה תחילי אחד של מרמה המשותף לכל אותם תשלומים עתיים. ביחס לכל אחד ואחד מהתשלומים העתיים הנ"ל, המרכיב ההתנהגותי הראשון של העבירה – דהיינו, מצג המירמה – הינו אותו מעשה ראשון ויחיד שעשה פלוני מלכתחילה. השאלה המתעוררת בסיטואציה זו הינה, האם קבלת כל אחד מהתשלומים העתיים מהווה עבירה נפרדת, או שמא יש לראות בכל התקבולים עבירה אחת, שכן רכיב המוצא ההתנהגותי התחילי של כולם אחד הוא. בבחינה אנליטית, ענין לנו בדוגמה זו במספר עבירות רב, כמספר "קבלות הדבר". לאמור, קבלת כל תשלום ותשלום מידי חודש בחודשו תהווה השלמתה של עבירה נפרדת. כל אחת מאותן עבירות דרשה פרק זמן ארוך להשלמתה. השלב הראשון במועד מצג המירמה המקורי והשלב המשלים במועד קבלת כל אחד מהתשלומים החודשיים. מאידך גיסא, ניתן להשקיף על רצף העבירות כולן כעשייה עבריינית אחת (הנסמכת על מצג המירמה הראשוני) שתוצאותיו מתפצלות לפרק זמן מתמשך. עבירת קבלת הדבר במירמה – לפי השקפה שכזו – תכלול כמקשה אחת את כל התוצאות שישתלשלו ממעשה המירמה המקורי ומכוונת המירמה המקורית. האחדה של רצף עבירות לכלל מעשה עבירה אחד, יכול ותיעשה במודלים שונים שנבחנו בפסיקה – "העבירה הנמשכת", "העבירה רבת הפריטים", "עבירת השרשרת" – אותם נבחן להלן. "העבירה הנמשכת" 8. בפסיקה סווגו עבירות מסוימות כ"עבירות נמשכות", ובהן, לדוגמה, עבירות של אי הגשת דו"חות במועד (רע"פ 122/82 עלפי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 326 (1983)), החזקת סחורה מוברחת (ע"פ 147/51 פרקש נ' היועץ המשפטי, פ"ד ו 412 (1952)), השתמטות משירות בטחון (ע"פ 265/68 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2) 147 (1968)) ועוד. ברע"פ 122/82 הנ"ל אימץ השופט ש' לוין (כתארו אז) את עיקר ההגדרה שטבע פרופ' ש' ז' פלר לעניין זה (ר' ספרו יסודות בדיני העונשין כרך ג, עמ' 188 (1992)), ופסק כדלהלן: "הדוקטרינה של העבירה ה'נמשכת' מתייחסת לעבירה, המחייבת קיום משך זמן כלשהו עד להשלמתה התחילית, ועם זאת היא הולכת ונמשכת עד להשלמתה הסופית, מבלי שהיא חדלה להיות עבירה אינטגרלית אחת… לאחר שבסיסה ה'איכותי' הושלם היא הולכת ותופחת מבחינה 'כמותית', ככל שחולף הזמן, והעבריין לא מילא את החובה המוטלת עליו, והיא 'מבשילה', כאשר אירע מאורע, המנתק את רציפותה, או כאשר מוגש כתב אישום. אך היא אינה חדלה להיות עבירה אינטגראלית ויחידה, שבגדרה לא ניתן לגזור את דינו של הנאשם אלא פעם אחת. דוקטרינה זו מונעת את התוצאה הבלתי רצויה של פיצולה של מערכת עובדתית אחת באופן מלאכותי לעבירות נפרדות" (עמ' 330-331). הדגש שבהגדרה זו הינו באינטגרליות שבין כל "חלקיקי העבירות" הזהים כולם זה לזה באופן בו ניתוקם והפרדתם לעבירות נפרדות יהיה מלאכותי בעליל. פלוני המנהל עסק של מסעדה ללא רישיון משך שלושים יום, אלמוני המאחר בהגשת דו"ח למס הכנסה משך שלושים יום או הנמנע להעביר ניכויי המס משך שלושים יום, פלמוני שאינו מתייצב לשירות הצבא משך שלושים יום. המשותף לכל אלה הינו באחידות האינהרנטית, עד כדי זהות של כל חלקיקי הזמן המתמשך לכלל מעשה עברייני אחד. הראשון ניהל מסעדה ללא רישיון משך חודש, השני איחר בהגשת הדו"ח או בהעברת הניכויים משך חודש והשלישי לא התייצב לשרות הצבאי משך חודש. העשיה העבריינית של כל אחד מאלה היא מעצם טיבה ומהותה עשיה נמשכת. פיצולה של עשיה עבריינית זאת לאלפי חלקיקי זמן נפרדים תוביל בהכרח לתוצאה מלאכותית, המנוגדת לתכלית הגדרת מעשה כמעשה עבירה. אין בכך למנוע כמובן אמות מידה שונות לגבי רמת ענישת העושה בהתאם להתמשכות העבירה שעשה, ברם העבירה היא אחת שכן ממהותה היא אותה עבירה הנמשכת לאורך זמן. סיווגן של עבירות שכאלה לעבירה נמשכת אחת, ישליך כמובן לעניין ההתיישנות. "יום ביצוע" העבירה – לצורך תחילת מניין תקופת ההתישנות – יחל בעבירה הנמשכת, כנאמר ברע"פ 122/82 הנ"ל – "כאשר אירע מאורע המנתק את רציפותה". האם עבירת קבלת דבר במירמה יכולה גם היא להימנות כ"עבירה נמשכת" לענין זה של "הקפאת" תחילת ההתישנות? השאלה מתייחסת כמובן לאותם המקרים בהם כתוצאה ממעשה המירמה המקורי נתקבל ה"דבר" לשיעורין כדוגמת המקרה שהבאנו לעיל – מצג כוזב לחברת ביטוח בעקבותיו מקבל עובר העבירה סדרת תשלומים חודשיים לאורך תקופה ארוכה. שלא כדעתם של שופטי הערכאות קמא, מתבקשת לדעתי תשובה שלילית לשאלה זו. המייחד את "העבירה הנמשכת" (לענין תחילת מנין תקופת התישנותה) הינו בראש וראשונה התמשכותו והשתרעותו של המעשה העברייני ברציפות שאינה נפסקת מתחילת ביצוע העבירה, באופן בו "החלקיקים האנליטים הנפרדים" של אותן עבירות הנמשכים והולכים בכל רגע מצטרפים לעשיה עבריינית מתמשכת ורצופה אחת. כל חלקיקיה של עשיה זו זהים ותואמים זה לזה בהיבט העשיה (או המחדל) שבהם. לכן, מנין תקופת התישנותה יחל כאמור לעיל "כאשר אירע מאורע המנתק את רציפותה". לא כן בעבירת קבלת דבר במירמה "מרובת התוצאות". מצאנו, כי בדוגמה האמורה לעיל, קבלת כל תשלום חודשי מתקבולי מעשה המירמה מהווה עבירה נפרדת ברכיבי ההתנהגות והתוצאה כאחד. לכולן מרכיב התנהגותי תחילי משותף – מצג המירמה המקורי. ברם, לכל אחת מהן מרכיב התנהגותי ותוצאתי נפרד בזמן, במקום ובכמות. דהיינו, "הדבר" המתקבל במירמה בכל אחת מאותן העבירות, המועד בו הוא מתקבל והכמות או ההיקף הגלומים בכל "דבר" מהדברים השונים שהתקבלו. 9. המקרה דנן ממחיש את הדברים ביתר שאת. מצג המירמה של המערער היה בהתחזות השוא שהתחזה לבעל תואר דוקטור באמצעות מצגי השוא והתעודות המזויפות שהציג לשם כך בשנת 1981 בפני המכללה ובפני משרד החינוך. כתוצאה ממצג שוא זה קיבל המערער בשנת 1981 את משרת המרצה במכללה. בכך נשלמה עבירת קבלת דבר במירמה, כאשר הדבר שהתקבל הינו משרת ההוראה. מכאן ואילך קיבל המערער מידי חודש בחודשו משכורת מרצה בדרגת דוקטור. בין אם נראה כל אחד מתשלומי המשכורת החודשיים "דבר" שנתקבל כתוצאה מהמירמה המקורית, ובין אם נראה כ"דבר" שהתקבל רק את הפרש השכר שבין משכורת מרצה בדרגת מאסטר (תוארו האמיתי של המערער) לבין משכורת מרצה בדרגת דוקטור – המדובר הינו בסידרת עבירות נפרדות המתבצעות בהפרש של חודש ימים בין אחת לשניה. ניקח לדוגמה את המשכורת שקיבל המערער בינואר 2000. בקבלת משכורת זו (בינואר 2000) הושלמה עבירת קבלת דבר במירמה שתחילתה במצג המירמה מ-1981. עבירה זו שונה ברכיב ההתנהגות המשלים שלה, בתוצאותיה (הדבר שהתקבל) ובעיתויה מהעבירה המקורית באותה שרשרת מירמה שהושלמה ב-1981 ואשר תוצאתה היתה בקבלת המישרה אותה שעה. העבירה שהושלמה בשנת 1981 (קבלת המשרה) שונה בחלק משמעותי ממאפייניה ומרכיביה מהעבירה שהושלמה בינואר 2000 (בקבלת המשכורת של אותו החודש). יש אמנם לשתיהן מרכיב התנהגותי ראשוני משותף (מצג המירמה מ-1981), אך אין הן זהות ותואמות כנדרש לדין "העבירה הנמשכת". לעומת זאת, פלוני חייב היה להתייצב לשרות צבאי ב-1.1.1981 והוא לא עשה זאת עד ינואר 2000. עבירת אי ההתיצבות ב-1.1.2000 זהה וחופפת במלוא פרטיה ומאפיניה לעבירת אי ההתיצבות ב-1.1.81. משיתגלה מעשה העבירה ב-1.1.2000 נראה את אי התיצבותו של פלוני לשרות החל מ-1.1.81 ועד ל-1.1.2000 כרצף התנהגות עברייני אחד ומתמשך – זוהי "עשיה עבריינית" אחת. במקרה דנן, לעומת זאת, קבלת משכורת מרצה בתואר דוקטור ב-1.1.2000 מגלמת מרכיבי מעשה ותוצאה נפרדים מקבלת משרת המרצה ב-1981. "עבירה מרובת פריטים" 10. הבחינה לא מסתיימת במסקנתנו הקודמת, שכן לצד סיווג "העבירה הנמשכת" התפתחה בפסיקתנו אסכולת "העבירה רבת הפריטים" המובילה במישורים שונים לתוצאות משפטיות הנודעות ל"עבירות המתמשכות". ומה בין זו לזו? העבירה רבת הפריטים הוגדרה על ידי הנשיא א' ברק (דנ"פ 4603/97 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 160, 184 (1993)): "כאשר הפריטים השונים מהווים רצף אחד, הנעשה בגדריה של תוכנית עבריינית אחת, ניתן להשקיף עליהם לא רק כעל עבירות רגעיות ונפרדות אלא גם כעל עבירה רגעית אחת, המתבצעת ברצף של זמן, בעלת ריבוי של פריטים. … ודוק: האופי ה'רגעי' של העבירה אינו מחייב בו-זמניות. עבירה עשויה להיות 'רגעית' גם אם היא משתרעת על רצף של זמן, ובלבד שהזמן אינו מרכיב קונסטיטובי. במצב דברים זה – כאשר משקיפים על המכלול כיחידה אחת – תשתכלל 'העבירה הרגעית' עם סיום הפריט האחרון. … על כן, עשויות נטילות מספר של פריטים מספר, הנעשות בפרקי זמן שונים, להוות עבירה עצמאית אחת של נטילת הפריטים כולם. … בדומה, איומים מספר, הנעשים כלפי קורבן מסוים, בזמנים שונים, עשויים להוות עבירה עצמאית אחת של איומים. ... המאפיין את העבירה רבת-הפריטים הוא במחשבה פלילית אחת ובתכנון פלילי אחד, המקיף את הרצף כולו, וסוגר עליו. כן מתאפיינת עבירה זו בסדרת מעשים, המהווים ביטוי לדחף עברייני אחד. פרקי הזמן שבין פריט לפריט צריכים, מטבע הדברים, שלא להיות ארוכים מדי. אף שהסימולטניות אינה תנאי הכרחי, הרי הפרשי זמן ארוכים מנתקים את הקשר בין הפריטים. תחת עבירה רבת-פריטים יבואו מספר עבירות כמספר הפריטים". הניסיון בענייננו לכרוך התנהלות דברים שהתמשכה כעשרים שנים ל"עבירה רגעית" אחת, אינו עולה בקנה אחד עם המבחנים המצוטטים לעיל. בראש וראשונה מתוך כך שעצם תקופת השנים הארוכה מנתקת את הקשר בין הפריטים השונים שבתחילת המעשים ב-1981 לאלה שבשנים הארוכות שלאחריהם. השכל הישר אינו נותן לראות את קבלת המירמה של משכורת הדוקטור בשנת 2000 בעבירה אחת עם קבלת המירמה של משרת המרצה בשנת 1981. וברוח דבריו של הנשיא א' ברק, בהמשך הדברים שצוטטו לעיל: "המבחן הוא בסופו של דבר מבחן של שכל ישר. העבירה רבת-הפריטים תחול בכל אותם מצבים שבהם הסתכלות על האירוע העברייני מובילה את המסתכל לכלל מסקנה כי תהא זו גישה מלאכותית, להשקיף על האירוע כעל מספר עבירות כמספר הפריטים, וכי ההסתכלות הנכונה, המשקפת באופן אמיתי את התופעה העבריינית, היא זו הרואה באירוע מכלול אחד המבוסס על פריטים מספר". מסקנה זו מתבקשת, ובמידת קל וחומר, גם אם היינו אומרים ליישם לעניננו את דוקטרינת "עבירת השרשרת" – דוקטרינה שנדחתה בעיקרה כבלתי תואמת את עקרונות דיני העונשין שבשיטתנו המשפטית (ר' בפירוט דנ"פ 4603/97 הנ"ל). 11. נוסיף ונציין, כי דוקטרינת העבירה רבת הפריטים פותחה והוחלה בדנ"פ 4603/97 (פרשת משולם) לעניין הקניית סמכותו של בית משפט בישראל לדון בעבירות חוץ, כאשר מקצת הפריטים של "מעשה העבירה" בוצעו בישראל. אולם, ככל שאמורים הדברים בסוגית ההתישנות נוספו הדברים הבאים (שם, עמ' 187): "… נראה לנו – בלי שנפסוק בדבר – כי אין להחילה לעניין דיני ההתיישנות או החנינה. המדיניות המשפטית בסוגיות אלה מובילה לכאורה למסקנה, כי פריט המהווה חלק מעבירה שהתיישנה או שניתנה לגביה חנינה, אינו יכול להצטרף לפריט שטרם התיישן או שטרם ניתנה לגביו חנינה, וליצור יחד עבירה רבת-פריטים שעליה ההתיישנות והחנינה אינן חלות. לעומת זאת, כפי שנראה, מן הראוי להפעיל סוג זה של עבירה ('רבת פריטים' – י"א) לעניין סמכות השיפוט. אכן, העבירה רבת-הפריטים היא מכשיר אשר המשפט מעמיד לרשותנו, ואשר השימוש בו צריך להתיישב עם הסוגיה שבה נעשה בו שימוש". הגיונם של דברים הינו בכך שאין להאריך את תקופת ההתישנות על "מעשה עבירה" מעבר לתקופה שנקבעה לכך על ידי המחוקק על סמך דוקטרינת העבירה רבת הפריטים אשר לא הוגדרה בחוק ואשר גבולותיה ותחומיה נזילים ופרוצים. הארכה שכזו של תקופת ההתישנות "פוגעת בעיקרון החוקיות ואין לקבלה" (השופטת ד' דורנר בע"פ 2213/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 180, 187 (2000)). לאור זאת, לא היה מקום לכרוך את עבירות המירמה המרובות והנפרדות שעבר המערער (החל מ-1981 ועד 2001) ל"עבירה" אחת לעניין תחילת תקופת ההתישנות. פועל יוצא מכך הינו, כי כל אחת מאותן העבירות עומדת בפני עצמה ותקופת התישנותה תהיה בהתאם ובנפרד. על פי הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית משפט השלום ונתאשרו בבית המשפט המחוזי, קיבל המערער מידי חודש בחודשו – עד לחשיפת הפרשה בראשית שנת 2001 – משכורת עבור עבודתו בדרגת דוקטור. על פי אותם ממצאי העובדה, עלה סכום משכורת דוקטור על סכום המשכורת של מרצה שאינו דוקטור. בקבלת כל משכורת כאמור השלים המערער ביצוע עבירה נפרדת של קבלת דבר במירמה. זאת, הן בהשלמת הרכיב התוצאתי והן בהשלמת הרכיב ההתנהגותי. זאת וגם זאת. נקבע כממצא שבעובדה כי אלמלא מצג המירמה המקורי, לא היה המערער מתקבל כלל לעבודה בסמינר, ופועל יוצא מכך לא היה מתמיד בקבלת המשכורת החודשית. העבירות שנעברו על ידו עד למועד ההתישנות (ובהן קבלת המשרה, קבלת הקביעות, וקבלת משכורות הדוקטור עד למועד ההתישנות) – התישנו כאמור וכמפורט לעיל. לעומת זאת, עבירות קבלת דבר במירמה שעבר מאותו המועד ואילך טרם התישנו בעת הגשת כתב האישום. בכתב האישום הואשם המערער כי כתוצאה ממצגי המירמה משנת 1981 קיבל הנאשם במירמה את משרתו כעובד קבוע של הסמינר בה החזיק בין השנים 1981 ל-1.1.01, ושכר לפי דרגת השכר החלה על דוקטור. מצאנו, כי העבירה של קבלת המשרה התיישנה שנים רבות בטרם הוגש כתב האישום. ברם, העבירה הנפרדת והנוספת של "קבלת השכר לפי דרגת השכר החלה על דוקטור" לא התישנה ככל שהדברים אמורים בשכר שנתקבל במהלך השנים שטרם חלה עליהם תקופת ההתישנות בעת שהוגש כתב האישום. אשר לעבירה הנוספת שיוחסה למערער באישום השני דנן – שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק העונשין – עבירה זו הושלמה במעשה "השימוש" שעשה המערער בשתי התעודות המזויפות. קרי, הצגתן בפני הסמינר ומשרד החינוך בשנת 1981. לא נעשה על ידו מעשה נוסף של "שימוש" במסמכים המזויפים הנ"ל לאחר מכן. לאור זאת, מסקנתי הינה כי עבירה זו התישנה בעת שהוגש כתב האישום. 12. אציע איפוא לחברי, כי נקבל את הערעור בחלקו, וזאת כדלהלן: א. הרשעת המערער, באישום השני, בעבירת שימוש במסמך מזוייף – תבוטל. ב. הרשעתו באישום השני בעבירת קבלת דבר במירמה תצומצם, ותתייחס לקבלת המשכורות לפי דרגת דוקטור ביחס לתקופת עשר השנים הקודמות למועד הגשת כתב האישום. הרשעתו לעניין זה בקבלת המישרה (בשנת 1981) קבלת הקביעות במישרה (ב-1984) וקבלת "משכורות הדוקטור" במהלך תקופת ההתישנות – תבוטל. תוצאה זו של הערעור מחייבת הקלת מה בגזר דינו של המערער, אולם במידה מתונה. הרשעותיו של המערער בעבירות נשוא האישום הראשון והשלישי נותרו בעינן. באישום הראשון הוא הורשע במספר עבירות של ניסיון לקבל דבר במירמה בנסיבות מחמירות. זאת, בכך שתוך שימוש בתעודות הדוקטור המזויפות ניסה לקבל משרות בכירות שבעניינן פורסמו ארבעה מכרזים. באישום השלישי הורשע בקבלת משרת הוראה בדרגת דוקטור במכללה למינהל עקב מצגי המירמה בתעודות המזויפות, ובניסיון שכשל לקבל קביעות באותה המשרה. באישום השני, על אף הזיכוי החלקי לעיל, נותרה על כנה הרשעתו בחלק ניכר ממעשי המירמה שהורשע בהן מלכתחילה. בהינתן כל אלה, אציע לחברי למותב כי נעמיד את עונש המאסר בפועל שיישא בו המערער על 25 חודשים, תחת תקופת המאסר של 31 חודשים שנקבעה בפסק הדין (בערעור) של בית המשפט המחוזי. יתר מרכיבי גזר הדין יישארו ללא שינוי. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט י' אלון. שוב נתקלים אנו בסיטואציה עובדתית שקשה לקטלג אותה על פי מושגים נהוגים ובהתאם למבנים אנליטיים מקובלים. יפים לענייננו דבריו של השופט מ' חשין: "נזכור-נא – אל נשכח – כי הבחינה המושגית אין בה תכלית לעצמה. אין היא אלא כלי לניתוח ולהבנה, ואת הכלי נעצב בדמותנו כצלמנו. גם לניתוח האנליטי הושמו גבולות. האנליזה אינה כופה עצמה עלינו, והרי אנו אדוניה אנו, ולא משרתיה. תפוח שנשר מן העץ לעולם ייפול אל הארץ ולא ינסוק אל-על. ואולם אנו לא בחוקי-טבע ענייננו אלא בנורמות-התנהגות שיועדו לאדם. ויוצרי הנורמות הם אנו. במקרה שבו בחינה מושגית-אנליטית תכביד עלינו ותטרוד את מנוחתנו, נסוב על עקבינו וננסה לבדוק אם לא טעינו אי-שם בדרכנו" (ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, 306 (1997)). לא ניתן להתעלם במקרה זה מכללי ההתיישנות והרציונל שמאחוריהם. המערער קיבל משכורת במרמה במשך שנים. חלק מסוים מאותם אירועים התרחש, והסתיים, תקופה ארוכה מאוד לפני חשיפת הפרשה (בראשית שנת 2001). על כן, אין מנוס מלקבוע כי אותם אירועים שנשלמו עם קבלת כל משכורת ומשכורת בתקופה שקדמה לתקופת ההתיישנות אינם עוד בני ענישה. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט י' אלון, ולהערותיו של חברי השופט א' גרוניס. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, י"ד בשבט התשס"ח (21.1.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07008490_A08.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il