ויקטור חנא לולו נ. האפוטרופוס על נכסי נפקדים

פסק-דין בתיק ע"א 8481/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8481/05 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: ויקטור חנא לולו נ ג ד המשיבים: 1. האפוטרופוס על נכסי נפקדים 2. רשות הפיתוח באמצעות מנהל מקרקעי ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 9.8.05 בתיק א' 3006/01 שניתן על ידי כבוד השופטת מ' מזרחי תאריך הישיבה: ט"ז בתמוז התשס"ו (12/7/06) בשם המערער: עו"ד מאהר חנא בשם המשיבים: עו"ד משה גולן עו"ד פרקליטות המדינה פסק-דין השופטת ד' ברלינר: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' מזרחי). 2. רקע א. במהלך שנות החמישים התנהלו הליכי הסדר ביחס לחלקה 21 בגוש שומה 61525 בנצרת (להלן: חלקה 21). בתום ההליכים נרשמה הקרקע כמספר חלקות, כאשר האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: האפוטרופוס או המשיב) נקבע כבעלים של חלקים שונים בחלק מהחלקות, על בסיס זכויות ירושה של מספר נפקדים וביניהם אמו של המערער - תרז נעמה סאלם אלג'אבר (להלן: המנוחה). זכויותיה של המנוחה שהוקנו לאפוטרופוס היו 105/3480 המהווים 346 מ"ר מכלל חלקה 21 - הידועה כיום כחלקה מס' 17 והרשומה על שם המשיבה 2 (להלן: החלקה או המקרקעין). ב. נפקדותה של המנוחה נבעה מהיותה אזרחית ירדן כהגדרת סעיף 1 לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 (להלן: חוק נכסי נפקדים). בשנת 1975 חזרה המנוחה לישראל והפכה לתושבת מזרח ירושלים. המנוחה לא ניצלה את הזכות שקמה לה מכוח תושבותה לתבוע פיצויים ביחס לנכס נפקד על פי חוק נכסי נפקדים (פיצויים), תשל"ג-1973 (להלן: חוק הפיצויים). ג. בשנת 1995 נפטרה המנוחה. בכתב התביעה נטען, כי לאורך רוב שנות חייה הייתה המנוחה חולה במחלת נפש. ד. בשנת 1998 פנה המערער, בנה של המנוחה, לאפוטרופוס בבקשה לשחרר את הנכס. בקשתו נדחתה. הטעם לדחיית הבקשה היה כי "גם אם המנוחה אכן הייתה פסולת דין כל התקופה הרלוונטית הרי שצריך היה להיות לה אפוטרופוס לטיפול בכל זכויותיה ובכלל זה הזכות לקבלת פיצויים על פי חוק... שהיה תקף מ-1973 עד 1988" (מכתב האפוטרופוס מיום 29.12.98 (להלן: מכתב האפוטרופוס)). ה. משנדחתה בקשתו של המערער, פנה לבית משפט המחוזי בירושלים בתביעה לשחרור החלקה ולחלופין לפיצויים (ת.א. 3006/01). במהלך הדיון תיקן המערער את כתב תביעתו וויתר על התביעה בעניין שחרור החלקה. ביום 18.8.02 דחה בית משפט קמא (השופטת ח' בן-עמי) את התביעה לפיצוי. שני טעמים לדחייה: האחד, אליבא דבית משפט קמא: "בשעריו של חוק הפיצויים לא באה תביעה בענין הנכס הנדון כלל". זאת משום שעל התביעה לידון תחילה בפני הממונה לפי חוק הפיצויים. על פי סעיף 9 לחוק הפיצויים – בית המשפט רשאי לדון במחלוקת שהתעוררה לעניין החלטה הממונה. דא עקא – התובע לא הגיש בקשה לממונה ולא ניתנה החלטה שבה ניתן לדון. הטעם השני, התיישנות התביעה (פסק דין זה יכונה להלן: פסק הדין הראשון). ו. ביום 12.11.02 הגיש המערער הודעת ערעור על פסק הדין הראשון לבית משפט זה. לאור הסכמה אליה הגיעו הצדדים, בוטל פסק הדין (ע"א 9563/02 ויקטור לולו נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים (לא פורסם), המשנה לנשיא ת' אור, השופטת ד' בייניש, השופט ס' ג'ובראן), הדיון הוחזר לבית משפט קמא והותר למערער להגיש כתב תביעה מתוקן, בו יהא רשאי לתבוע הן את השבת הנכס והן, לחלופין, פיצוים בגינו. כמו כן, נקבע כי התובע יהיה רשאי לפנות לאפוטרופוס בבקשה לשחרר את הנכס. 3. המערער הגיש לבית משפט קמא כתב תביעה מתוקן. הסעד העיקרי אותו ביקש המערער במסגרת תביעתו הוא השבת החלקה. במקביל - תבע גם פיצויים כסעד חלופי. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' מזרחי) הורה על מחיקת כתב התביעה ללא צו הוצאות, הגם שסבר כי "פתוחה הדרך לתובע – לתבוע פיצוי בגין זכויותיה של אמו". בדומה לפסק הדין הראשון קבעה גם השופטת מזרחי, כי תחילה על המערער להגיש תביעה לממונה. משלא עשה כן – נמחקה התביעה. יחד עם זאת סיימה השופטת מזרחי את פסק הדין בהבעת משאלה "שהנתבעים יחדלו מלהערים קשיים מיותרים בדרכו באופן שתתייתר פניה נוספת לבית משפט זה" (פסק דין זה יכונה להלן: פסק הדין השני). על פסק דין זה הערעור שבפנינו. 4. ממצאי בית משפט קמא אלה הממצאים העובדתיים והמשפטיים שנקבעו בפסק הדין השני: א. המערער הינו היורש היחידי על פי צו ירושה של בית הדין הכנסייתי, של המנוחה. במאמר מוסגר אני רואה לציין, כי המשיבים חולקים על קביעה זו. לטענתם – מהראיות עולה כי למנוחה היו 6 ילדים. האפוטרופוס הציג שאלות בנושא זה למערער אלא שהמערער – כך לטענת המשיבים – התחמק ממתן תשובה. ב. באשר לשחרור החלקה- אין בחוק הפיצויים הוראה כלשהי לענין זה. מכוח סעיף 18 לחוק הפיצויים, יש בידי המערער לעמוד על זכות לפיצוי בגין המקרקעין, ולא על זכות לשחרור המקרקעין (פסקה 4 לפסק הדין). עם זאת, אין בכך למנוע מהמערער לפנות, לפנים משורת הדין, לאפוטרופוס לשחרר את המקרקעין גופו. ג. באשר לפיצויים – כפי שנאמר לעיל, על המערער היה לפנות תחילה להליך הקבוע בסעיף 4 לחוק- קרי: פניה לממונה. ד. התיישנות – לסוגיה זו הוקדש חלק הארי של פסק הדין כאשר הדיון בה נחלק לפן עובדתי ולפן משפטי. בפן המשפטי קבעה השופטת מזרחי, לאחר דיון מקיף, כי חרף קיומו של סעיף התיישנות ספציפי בחוק הפיצויים – סעיף 4 – הוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1959, חלות גם על תביעות שהוגשו מכוחו של חוק הפיצויים. בפן העובדתי קבעה השופטת מזרחי, בניגוד לדעתה של השופטת בן עמי בפסק הדין הראשון, כי עלה בידי המערער להוכיח כי המנוחה הייתה חולת נפש, וממילא לא היה ביכולתה בימי חייה לדאוג לענייניה ולממש את זכויותיה. המנוחה סבלה ממחלת נפש קשה – סכיזופרניה, מאז 1957. מחלת נפש זו פגעה בשיקול דעתה ובכושר שיפוטה לאורך כל התקופה ומצבה מעולם לא היה שפיר. העובדה שאושפזה בפרקי זמן מוגדרים אינה מלמדת שביתרת הזמן הייתה בעלת יכולת להפעיל שיקול דעת צלול וסביר. המערער, כך לשיטתה של השופטת קמא, אינו צריך להוכיח כי המנוחה נמצאה כל הזמן במצב הקיצוני המצריך אשפוז. משכך, ובשל מחלת הנפש של אמו, לא אחר המערער את המועד להגשת תביעתו לפיצוי. ה. בהתבסס על ממצאים אלו קבע בית משפט קמא כי הדרך פתוחה למערער לתבוע פיצוי בגין זכויות אמו המנוחה. דא עקא – מסלול התביעה תחילתו בפנייה לממונה, כאמור בסעיף 4 לחוק הפיצויים. "על התובע לפנות בתביעה ראויה קודם כל לממונה, ואם לא יקבל מבוקשו תהא מסורה לבית המשפט סמכות לבחון את החלטת הממונה". בית משפט קמא הוסיף וקבע כי "הסכמת הנתבעים (המשיבים כאן – ד' ב') לדלג על שלב הפניה יהיו טעמיה אשר יהיו, אין בה כדי לרפא פגם זה" (עמוד 5 לפסק הדין). על קביעה אחרונה זו בנושא הסמכות מלין בא-כוח המערער קשות, כשטענותיו מופנות בעיקר כלפי המשיבים, כפי שיובהר בהמשך. הטענות בערעור 5. בערעורו מעלה המערער טענות שונות, שעיקרן סביב זכותה של המנוחה לשחרור החלקה. א. החלקה מעולם לא הייתה מוקנית לאפוטרופוס. לחלופין, על האפוטרופוס לשחרר את החלקה מכוח הוראות סעיפים 28 ו- 29 לחוק, זאת לאור העובדה שהמנוחה הייתה זכאית לשחרור ולאור הנסיבות המיוחדות של המקרה לרבות הנסיבות המיוחדות של המקרקעין. לעניין נסיבות המקרקעין הטענה היא כי החלקה פנויה ומובלעת בתוך בתי מגורים של קרובי משפחתו של המערער ועל כן ההיגיון והצדק מחייבים החזרתה לידיו. ב. יש לראות בהבטחת האפוטרופוס לדון בבקשה לשחרור החלקה כהבטחה שלטונית המחייבת אותו. משניתנה הבטחה כאמור, מושתק האפוטרופוס מלטעון כי לא קיימת פרוצדורה או דרך להחזרת הקרקע. ג. מלכתחילה הוגבלה המחלוקת בין הצדדים לשאלת היותה של המנוחה חולת נפש. משהוכרע בפסק הדין כי המנוחה הייתה חולת נפש, היה על המשיבים לשחרר את החלקה, שכן זו משמעות ההבטחה לשקול פעולה "לפנים משורת הדין". ד. בפועל אין ממונה אליו ניתן להפנות את תביעת הפיצויים והוועדה האמורה לדון בתביעה כזו אינה קיימת. ה. יש לאפשר למערער להגיש את תביעתו חרף האמור בסעיף 18 לחוק הפיצויים. זאת, משום שעקב מצבה הבריאותי והנפשי של המנוחה, לא הייתה לה מעולם ההזדמנות להגיש תביעתה על פי סעיף 28 לחוק. יתרה מזאת, בית משפט זה העניק כאמור למערער את האפשרות להגיש בקשה מחודשת לשחרור החלקה. חזקה על בית המשפט כי היה מודע להוראות סעיף 18. החלטתו מצביעה על כך שסבר שאלו אינן מונעות את המערער מלבקש את השחרור. ו. היה על בית המשפט המחוזי לפסוק לזכותו של המערער הוצאות, לאחר שסוגיית ההתיישנות הוכרעה לזכותו. 6. ניתן לרכז את טענותיו של המערער לשלושה ראשים: א. טענה כי המקרקעין מעולם לא הוקנו לאפוטרופוס לפי חוק נכסי נפקדים. ב. טענות הנוגעות לזכותו של המערער כי הנכס ישוחרר לפי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים. ג. טענות הנוגעות לזכותו של המערער לפיצויים על פי סעיף 18 לחוק הפיצויים. ההבחנה בין טענותיו השונות של המערער חשובה היא, שכן – כפי שיובהר – אין ביניהן זהות לא באשר למקור החוקי עליו הן נסמכות ולא באשר להליך המשפטי הקבוע לבירורן. על כן, ולמען בהירות הדברים, נקדיש מספר מילים למסגרת הנורמטיבית בה אנו מדברים. המסגרת הנורמטיבית 7. חוק נכסי נפקדים יוצר הסדר על פיו, בהתמלא תנאים הקבועים בחוק, עוברים נכסים לבעלותו של האפוטרופוס והנפקד מאבד את זכויותיו בהם (ע"א 263/60 קליינר נ' מנהל מס עיזבון, פ"ד יד 2521, 2545 (להלן: פרשת קליינר)). דיון מקיף בהסדר הקבוע בחוק ובתכליתו חורג מענייננו (לדיון כזה ראו פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה: ת"א (חי') 458/00 עסמאת בהאי נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים, פיסקאות 27-24, השופט י' עמית (להלן: פרשת בהאי)). לענייננו חשובות דווקא ההוראות המסדירות את הוצאת הנכסים המופקדים מתחת ידו של האפוטרופוס והוראות הקובעות תשלום פיצויים בגינם. 8. סעיפים 29-28 לחוק נכסי נפקדים קובעים כדלהלן: "28. שחרור נכסים מוקנים (א) האפוטרופוס רשאי, לפי שיקול דעתו בלבד, אך בהתחשב עם הוראות סעיף 29, לשחרר נכס מוקנה, בתעודה חתומה בידו; ומשעשה כן, יחדל אותו נכס מהיות נכס נפקד, וכל זכות שהיתה לאדם באותו נכס ערב הקנייתו לאפוטרופוס תחזור אל אותו אדם או אל מי שבא תחתיו. ...... 29. המלצות הועדה האפוטרופוס לא ישתמש בסמכויותיו לפי סעיף 27(ב) או סעיף 28 אלא אם באה על כך, בכל מקרה ומקרה או לגבי סוג מסויים של מקרים, המלצה של ועדה מיוחדת שתמונה על ידי הממשלה, הודעה על מינוי ועדה כזאת תפורסם ברשומות." סעיפים אלו מקנים לאפוטרופוס את הסמכות להורות על שחרור נכס מופקד, אם המליצה על כך ועדה מיוחדת המוקמת על פי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים (להלן: הוועדה לפי סעיף 29). השחרור אינו מבטל את הקנייתם של הנכסים לאפוטרופוס מלכתחילה, אלא מעבירם מחדש לבעלות הנפקד (פרשת קליינר, עמ' 2545)). ביסודה של סמכות השחרור עומדים טעמים שונים שאין כאן המקום להרחיב בהם (ראו בג"ץ 518/79 איבון קוקרן נ' הוועדה לפי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים, פ"ד לד (2) 326, 330; בג"ץ 4713/93 זאב גולן נ' הוועדה המיוחדת לפי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים, פ"ד מח (2) 638, 646 (להלן: פרשת גולן)). בהפעילם (או באי הפעילם) את סמכותם, פועלים האפוטרופוס והוועדה לפי סעיף 29 כרשות מינהלית. על כן, הביקורת השיפוטית על הפעלת הסמכות נתונה בידי בית המשפט הגבוה לצדק. חשוב להדגיש – אין לערב בין שחרור נכס מופקד לבין הליך שמטרתו לקבוע כי מלכתחילה אין מדובר בנכס מופקד. הטענה, כי נכס מסוים הוכרז כנכס נפקד בטעות אין משמעה שיש לשחרר את הנכס מידי האפוטרופוס אלא שמעולם הוא לא הוקנה לו. הסמכות לדון בטענה שלא נתקיימו התנאים לקביעת הנפקדות בנכס מסוג מקרקעין היא של בית המשפט המחוזי וכמובן שאין צורך בהמלצת הוועדה לפי סעיף 29 (בג"ץ 721/79 שוקרי ניקולא מיכאיל נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד לד (4) 201, 205 (להלן – פרשת מיכאיל)). 9. חוק הפיצויים קובע מקרים בהם ניתן לתבוע פיצויים בגין נכס נפקד. ויודגש: חוק זה מאפשר קבלת פיצוי, אולם הוא אינו מאפשר השבה של הנכס הנפקד עצמו. לפי סעיף 4 לחוק, תוגש התביעה לפיצויים למי שמונה לשם כך על ידי שר האוצר (להלן: הממונה). סעיף זה קובע תקופה מקסימלית להגשת תביעה – חמש עשרה שנים מיום תחילת החוק או שנתיים מיום היות התובע לתושב ישראל, לפי המאוחר. הוראת התיישנות זו הייתה במוקד המחלוקת בין הצדדים ומכוחה דחה המשיב את פניית המערער לפיצוי. בפסק הדין השני נקבע, כאמור, כי זכויותיה של המנוחה לא התיישנו ועל כך לא הוגש ערעור. סעיף 5 לחוק הפיצויים מכונן ועדה מייעצת שתפקידה לברר את זכויות התובע ושיעור הפיצויים להם הוא זכאי (להלן: הוועדה המייעצת). על פי סעיף 8 לחוק, ההחלטה על מתן פיצויים ושיעורם תתקבל על ידי הממונה לאחר שהוועדה המייעצת תסיים את בירוריה. סעיף 9 לחוק קובע כי כל מחלוקת לעניין החלטת הממונה תוכרע על ידי בית המשפט המחוזי. שאלה לא פשוטה מעורר סעיף 18 לחוק הפיצויים הקובע: "מיום תחילתו של חוק זה לא תישמע שום תביעה של נפקד לזכות בנכס, או לשחרור נכס על פי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950... אלא לפי חוק זה". מקריאת הסעיף עולה, לכאורה, המסקנה שמיום חקיקתו של חוק הפיצויים פסה מן העולם סמכותו של האפוטרופוס לשחרר את הנכס. כך אכן נפסק בפרשת מיכאיל, שם אחד הנימוקים לדחיית העתירה היה כי "הסמכות היחידה לפי "חוק זה" היא – לתבוע פיצויים בלבד" (עמ' 205). אולם דווקא מתגובת המשיב אנו למדים, כי בפועל ממשיך האפוטרופוס לדון בבקשות לשחרור לפי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים. בית משפט זה גם הוא לא נמנע מלדון בעתירות שהלינו על אופן הפעלת הסמכות לפי סעיפים 29-28 לחוק (ראו: פרשת גולן; בג"ץ 7514/04 אנדוניה אליאס נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (לא פורסם) – שם הוצא צו על תנאי והתיק הסתיים בהסכמה. כן ראו: ע"א 110/87 מוחמד סעיד עבד אלרחים נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (לא פורסם); פרשת בהאי, פיסקה 23). כפי שנראה, סוגיה זו של היחס בין הסדר השחרור המצוי בסעיף 28 לחוק נכסי נפקדים ובין הסדר הפיצוי שבחוק הפיצויים אינה טעונה הכרעה בענייננו. ובאשר למערער 10. נפנה עתה לדון בטענותיו של המערער. טענתו הראשונה הינה שהמקרקעין לא הוקנו לאפוטרופוס מלכתחילה, שכן הם אינם עונים לתנאים של נכס נפקד. אין חולק שזכויות המנוחה נרשמו על שם האפוטרופוס. עיון בכתבי הטענות, הן אלו שהוגשו בבית המשפט המחוזי והן אלו שהוגשו בבית משפט זה, מלמד כי מלבד הפרחת טענה סתמית שהנכסים לא הוקנו מעולם לאפוטרופוס אין המערער מוסיף דבר. המערער אף אינו מציג, שלא לומר – מוכיח, גירסה עובדתית שמכוחה הוא מבקש לסתור את גירסת המשיב. משכך יש לדחות את טענתו כי המקרקעין לא הוקנו לאפוטרופוס (אם ניתן כלל להכתיר אמירה זו בתואר טענה). 11. את עיקר מרצו מיקד המערער בטענות בעניין סירובו של האפוטרופוס לשחרר את המקרקעין. כאמור, טענות מסוג זה מקומן בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. עם זאת, ובשל העובדה שהטיפול בעניינו של המערער נמשך זמן רב, רואה אני להתייחס לעניין לגופו. מעיון במכתב האפוטרופוס נמצאתי למדה, כי בדחיית בקשתו של המערער הסתמך המשיב גם על הנימוק שזכותה של המנוחה התיישנה. אלא שבפסק הדין השני נפסק, כי זכויותיה של המנוחה לא התיישנו. על קביעה זו לא הוגש ערעור ומאליו מובן שהיא מחייבת את המשיב. משנשמט אחד מהטעמים לדחיית הבקשה נראה לנו לנכון לקבוע כי המערער רשאי עתה לפנות בבקשה חדשה לאפוטרופוס לשחרור הנכס. יודגש: אין בהחלטתנו זו כדי לקבוע כי יש בסיס כלשהו לדרישת המערער לשחרור המקרקעין. אין אנו מביעים דעה גם האם, לאור סעיף 18 לחוק הפיצויים, מהלך של שחרור נכס לפי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים הינו בגדר אפשרות. אם יבחר המערער לפנות בבקשה לשחרור הנכס יכריע בה המשיב לפי שיקול דעתו, ובהתאם להבנתו את סמכותו. אם הכרעת המשיב תחרוג ממתחם הסבירות, יוכל המערער להשיג עליה בהליך המתאים – עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. 12. באשר לטענתו של המערער לפיה ניתנה לו הבטחה שלטונית שהנכס ישוחרר: לאחר בחינת הדברים לא נראה לי כי יש בטענה ממש. המערער טוען, כי המשיב הבטיח לו כי אם יתברר כי אמו המנוחה אכן הייתה חולת נפש, יהיה מוכן, לפנים משורת הדין, לשחרר את הנכס. לא הובאה כל אסמכתא התומכת בטענה. כל אשר ניתן למצוא במכתב שנשלח על ידי המשיב (הנושא את התאריך 31.8.98), שאליו מפנה המערער לעניין זה, הינו הבטחה לשקול פעולה לפנים משורת הדין אם יתברר שהמנוחה אכן הייתה חולת נפש. גם הפעולה אותה הבטיח המשיב לשקול הינה שחרור תמורת הנכס (ראה פסקה 3 למכתב). לצורך זה ביקש המשיב כי המערער יספק פרטים והבהרות, וכן מסמכים התומכים בטענה, וזו מטרת המכתב, ולא שחרור הנכס עצמו. כלל הוא כי: "הבטחה שלטונית קמה רק כאשר משתקפת כוונה לתת לדברים תוקף משפטי מחייב. על ההבטחה להיות ברורה וחד משמעית. "על הטוען לה להוכיח כי הבטחה כזו אכן ניתנה וכי היא מפורשת, ברורה ולא מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא"" (בג"ץ 7474/05 העמותה לקידום ויישום יום חינוך ארוך נ' משרד החינוך (טרם פורסם), פיסקה 6). המכתב האמור אינו יכול להיחשב כהבטחה מינהלית, ודאי לא הבטחה "ברורה וחד משמעית". 13. יש לדחות גם את טענת המערער, כי מפסק דינו של בית משפט זה בערעור על פסק הדין הראשון (ע"א 9563/02 הנ"ל) עולה שבית המשפט הניח שסעיף 18 לחוק הפיצויים לא יעמוד למערער לנגף בבואו לבקש שחרור הנכס. גם בית המשפט כפוף למרותו של החוק, שעל כן מקום בו קיימת הוראת חוק אופרטיבית כדוגמת סעיף 18, לא יעלה על הדעת כי בית המשפט יבטלה במחי יד, מבלי להתייחס לשאלת פרשנותה וחלותה במקרה הקונקרטי. מכל מקום – בפסק הדין נאמר מפורשות כי "כל צד שומר על מלוא טענותיו מכל סוג ומין". לפיכך - כל אשר נקבע הוא שהמערער רשאי לחדש את בקשת השחרור שלו ואת תביעתו. אין למצוא בכך הבעת דעה כלשהי לגבי זכויותיו וסיכוייו. 14. הראש השלישי של טענות המערער נוגע לדחיית תביעתו לפיצויים מנימוק של חוסר סמכות, וזאת על אף שבדיון בבית משפט קמא ויתרו המשיבים על טענת חוסר הסמכות. דעתי היא שמסקנתו של בית משפט קמא לפיה הוא משולל סמכות עניינית לדון בתביעה לגופה, בדין יסודה. כידוע, אין בהסכמת הצדדים להקנות לבית המשפט סמכות עניינית. אף כי הולכים וניבעים סדקים בגישה לפיה ניתן להעלות טענת חוסר סמכות עניינית בכל שלב (ראו ע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים, פ"ד נו (6) 295, 312-310), אין ספק שבית המשפט, למצער ביושבו כערכאה ראשונה, רשאי להעלות מיוזמתו טענה של חוסר סמכות עניינית. על פי סעיף 9 לחוק הפיצויים, קמה סמכותו של בית המשפט המחוזי כאשר יש "מחלוקת לעניין החלטת הממונה". היינו, כל עוד לא ניתנה החלטתו של הממונה אין לבית המשפט המחוזי סמכות להיזקק לעניין. באופן מהותי יותר ניתן לומר כי אין מדובר רק בחוסר סמכות, אלא באי קיומו של סעד אותו יכול בית המשפט להושיט שהרי הסעד מותנה בקיומה של מחלוקת לעניין החלטת הממונה. לפיכך אין מנוס מבירור תביעת הפיצויים של המערער על פי הפרוצדורה הקבועה בחוק הפיצויים. במידת הצורך – ושותפה אני לתקוותו של בית משפט קמא שצורך כזה לא יתעורר – יובאו חילוקי הדעות להכרעתו של בית המשפט המחוזי, אך זאת רק לאחר שתינתן החלטת הממונה. 15. טוען המערער, כי בפועל אין ממונה ואין ועדה מייעצת בפניהם יוכל להגיש את תביעתו. מובן, כי משעה שנקבע שזכותו של המערער להגיש תביעה לפי חוק הפיצויים שרירה וקיימת מוטלת על המדינה החובה להעמיד את המנגנון הקבוע בחוק לבירור תביעתו. בדיון בפנינו אמר בא-כוח המשיבים, עורך-דין משה גולן, כי הממונה הוסמך לתפקידו ונותר עוד למנות את חברי הוועדה המייעצת. את התמשכות ההליכים הוא מסביר בכך שכיוון שהתקופה הקצובה בחוק הפיצויים להגשת תביעות חלפה זה מכבר לא נעשה שימוש במנגנון זה. יש לקוות כי המינוי הושלם או יושלם בקרוב. 16. כאמור לעיל, המערער רשאי לפנות אל האפוטרופוס בבקשה חדשה לשחרור הנכס. בקשה לשחרור הנכס ותביעת פיצויים הינן סעדים חלופיים שאינם מתיישבים זה עם זה. מכיוון שמסקנתנו היא שתביעות לקבלת סעדים אלו מתבררות בערוצים שונים, ניהולן במקביל עשוי להתגלות כהליך כפול ובלתי יעיל. על כן אנו קובעים, כי אם יבחר המערער להגיש בקשה לשחרור המקרקעין – וכל עוד לא יוכרע גורלה של בקשה זו – רשאי המשיב להקפיא את טיפולו בתביעת הפיצויים. 17. נקודה נוספת אותה רואים אנו להבהיר על מנת להסיר כל ספק: אין בפסק דיננו זה כל קביעה לגבי טענות הצדדים בשאלה האם המערער הינו היורש היחיד של המנוחה, כפי שנקבע בצו הירושה של בית הדין הכנסייתי, או בשאלה מהו ההליך הנכון לליבונה של המחלוקת בעניין. 18. נותר עוד לדון בטרונייתו של המערער על כך שלא נפסקו לזכותו הוצאות בבית משפט קמא. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי תביעת המערער הוגשה על אף שהיא אינה בסמכותו העניינית וכן נדחו טענות שונות שלו. אולם לא ניתן להתעלם מהעובדה שהסוגיה המרכזית שהייתה נתונה במחלוקת זמן רב בין הצדדים, ואף עברה תהפוכות משפטיות, הוכרעה לטובת המערער. בנסיבות העניין ובשקלול הנתונים האמורים, יש מקום לפסוק לזכות המערער שכר טירחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח. 19. לאחר כתיבתו של פסק דין זה וטרם שימועו, הגיעה לידינו הודעה מטעם המערער. בהודעה טוען המערער, כי נודע לו שהמדינה מכרה את המקרקעין לגורם פרטי אשר הספיק כבר לתפוס בהם חזקה. המערער פנה בעניין זה לאפוטרופוס ולטענתו קיבל תשובה עמומה שאינה מכחישה את הנטען. המערער מלין קשות על התנהגות המדינה, ועותר כי נורה לה לפרט האם אכן נמכרו המקרקעין ובאילו תנאים. ביקשנו את תגובת המשיב. בתגובה נמסר, כי המקרקעין שבמחלוקת נרשמו על שם רשות הפיתוח כבר לפני מספר שנים לאחר שהועברו אליה על ידי האפוטרופוס (על פי סעיף 19 לחוק נכסי נפקדים) ועל כן אין לו שליטה עליהם. לעובדה זו (אשר, נעיר, לא נכללה בכתבי הטענות שהוגשו בבית משפט זה) אפשר ויש השלכה על האפשרות לפעול לשחרור הנכס לפי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים. מכיוון שההליך הנוכחי, כאמור, אינו האכסניה הנכונה לבירור שאלת השחרור, ומשלא ניתנה הזדמנות לטעון בעניין, איננו רואים מקום להביע את דעתנו בנידון. נפקותה של ההעברה לידי רשות הפיתוח תישקל על ידי האפוטרופוס אם וכאשר תוגש לו בקשה מתאימה, כאמור בפסק דיננו זה (פיסקה 11 לעיל). סיכום 20. תוצאת פסק דיננו זה היא כדלקמן: א. יש לדחות את טענת המערער כי המקרקעין לא הוקנו לאפוטרופוס. ב. המערער רשאי לפנות לאפוטרופוס בבקשה לשחרור המקרקעין, לפי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים. אין בקביעה זו כדי להשליך על שיקול דעתו של האפוטרופוס או על השאלה האם מבחינה חוקית יש למערער זכות להגיש בקשה כזו. ג. אם מעוניין המערער להגיש תביעת פיצויים לפי חוק הפיצויים, עליו לפעול בהתאם לכללים הקבועים לשם כך בחוק, היינו: להגישה לממונה. ד. אם תוגש בקשה לשחרור הנכס רשאי המשיב להקפיא את הטיפול בתביעת הפיצויים כל עוד לא הוכרעה הבקשה. ה. יש לפסוק לזכות המערער שכר טירחת עורך-דין בגין ההליך בבית המשפט המחוזי בסך 15,000 ש"ח. בכפוף לאמור, נדחה הערעור. אין צו להוצאות בערכאתנו. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר. ניתן היום, י' באדר התשס"ז (28.2.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05084810_Z08.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il