יצחק צרור נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 848/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 848/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערער: יצחק צרור נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 29.12.08, בת.פ. 6116/07, שניתן על ידי השופט א' שיף תאריך הישיבה: י"ג בשבט התש"ע (28.01.10) בשם המערער: עו"ד אביגדור פלדמן ; עו"ד איל שוויקה בשם המשיבה: עו"ד ירין שגב פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א' שיף) הרשיע את המערער בעבירות של הריגה ושל נהיגה תוך חציית דרך מחולקת, ובעקבות כך דן אותו לשלוש שנות מאסר, שנה מאסר על-תנאי ו-15 שנות פסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה. מכאן הערעור. האישום ופסק דינו של בית-המשפט המחוזי 2. בכתב אישום שהוגש נגד המערער נטען, כי ביום ח' בכסלו התשס"ז (29.11.2006), בסמוך לשעה ארבע לפנות בוקר, הוא נהג את רכבו, מדרום לצפון, בכביש 4 שהוא דרך בינעירונית דו-סטרית, וביצע עקיפה אסורה של רכב אחר מקום בו היה מסומן קו הפרדה רצוף. הוא המשיך בנסיעה לא יציבה בנתיב הנגדי ("זיגזג"), ואז התנגש ברכב שהגיע ממול. הרכב הנפגע הידרדר לתעלה, ונהגו קיפח את חייו עקב חבלת ראש. כאשר הגיעו למקום כוחות הביטחון וההצלה, סרב המערער – שנחבל אף הוא חבלות שונות – למסור דגימת דם לצורך קביעת רמת האלכוהול בדמו. לפיכך, יוחסו לו עבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ועבירות של סירוב להיבדק ושל דרך מחולקת, לפי תקנות 169ו(א) ו-36(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, בשילוב עם סעיף 68 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. המערער מצדו, הכחיש את כל שיוחס לו, וטען כי התאונה ארעה עקב נסיבות שלא הייתה לו שליטה עליהן. 3. בית-המשפט המחוזי ביכר את גרסתם של עדי התביעה על פני זו של המערער. את פסק דינו המרשיע ביסס, בין היתר, על עדותה של נהגת רכב, עינת מרגלית (להלן: מרגלית), אותה עקף המערער עובר לתאונה, ואשר הייתה עדה לכל אשר התרחש. היא מסרה כי המערער נסע מאחוריה במשך זמן מה מבלי לשמור מרחק, והחל לבצע עקיפה למרות סימון של קו הפרדה רצוף והחשיכה ששררה אותה שעה. היא חששה מפני הבאות, ועל כן סטתה עם רכבה לשולי הדרך, שם נהגה באיטיות עד להשלמת העקיפה על ידי המערער. אלא שזה האחרון לא שב לנתיב שמדרום לצפון לאחר שחלף על פניה, המשיך במשך כדקה תוך שהוא מ"זגזג" ימינה ושמאלה, עד שהתנגש ברכב האחר שהגיע מהכיוון הנגדי. בניגוד לטענות המערער – לפיהן ההתנגשות בין כלי הרכב ארעה בנתיב נסיעתו, ונבעה, בין היתר, מן העובדה שהנהג המנוח לא הדליק אורות – ציינה העדה כי ההתנגשות ארעה בנתיב הנסיעה הנגדי, וכי שניות ספורות עובר לכך הבחינה בפנסיו המאירים של רכב המנוח קרבים במהירות. בית-המשפט המחוזי אימץ עדות זו לאחר שהשתכנע במהימנותה. עוד התבסס פסק-הדין על עדויותיהם של שני אנשי משטרה אשר הגיעו לזירת התאונה לאחר שהתרחשה, ובהן היה כדי לחזק את המסקנה כי התאונה ארעה בנתיב הנסיעה הנגדי לנתיב נסיעתו של המערער. האחד, רמי כהן, בוחן תנועה במשטרת חיפה, אשר מצא כי נקודת המפגש בין הרכבים היתה בנתיב בו נהג המנוח את רכבו. הוא הסביר בעדותו שכאשר שני כלי רכב מתנגשים זה בזה, הדבר גורם "לקריסה של רכבים כלפי מטה והמערכות התחתיות של הרכבים מתחככים באספלט וגורמים לחריצה" (עמ' 38 לפרוטוקול). בנוסף, הסביר העד כי במקום ההתנגשות בין כלי רכב ניתן למצוא ריכוז גבוה של שברים וחלקים. לדבריו, "ככל שיש ריכוז של יותר שברים במקום, זה מצביע על מקום מקורב לתאונה. ככל שהתפזורת יותר דלילה, זה מצביע על העפה של החלקים כתוצאה מהתאונה. במקום הזה שבו קבעתי שארעה התאונה, מצאתי גם חריצה וגם ריכוז גבוה של חלקיקים" (שם). השני, קצין בוחנים של מחוז צפון במשטרה, אילן יאדגר, אשר תעד את תוצאות התאונה בצילום, וקבע אף הוא, על סמך החריצה כמו גם נתזי הנוזלים שנתגלו על הכביש, כי התאונה ארעה בנתיב הנסיעה מצפון לדרום. את הממצאים הללו אימץ לבסוף גם העד המומחה מטעם ההגנה, גדי וייסמן, והוא עשה זאת לאחר שצפה בסרט השחזור אותו צילם יאדגר, סרט שלא הובא לידיעתו קודם להכנת חוות דעתו, ובלשונו בעמ' 57 ו-58 לפרוטוקול: "סביר יותר שמקום האימפקט היה במקום המסומן בנקודה ה'... בחוות דעתי דיברתי על שני מקומות אפשריים. היום אני אומר שסביר יותר שמקום ההתנגשות היה כנטען בכתב האישום". 4. בית-המשפט המחוזי דחה את טענות המערער – שבחר שלא להעיד להגנתו נוכח גרסתו לפיה הוא אינו זוכר דבר באשר לנסיבות קרות התאונה: א) נטען, כי הצמיג האחורי הימני ברכבו של המערער – אשר בדיקה לאחר התאונה העלתה כי לחץ האוויר בו היה נמוך מהנדרש – הוא שגרם לאובדן השליטה ולתוצאה הקטלנית. טענה זו נתמכה בחוות דעתו של העד וייסמן, לפיה עוד לפני התאונה השתחרר מן הצמיג אוויר רב, וזאת בשל פגיעה בחפץ כלשהו על מסלול הנסיעה, עקב מעבר רצוני ומבוקר של הרכב מהכביש לשוליים ובחזרה. המומחה ציין כי לא יתכן שירידת לחץ האוויר נבעה מן התאונה, הואיל והסימן שהותיר הצמיג על הנתיב היה באורך ארבעה מטרים בלבד, דבר המלמד כי החיכוך עם הכביש היה קצר ביותר. מנגד, טען בוחן התנועה כהן כי מצבו של הצמיג נבע מתנועת הרכב לאחר ההתנגשות, שכן חיכוכו עם הכביש הוביל לניתוק הצמיג מן האופַן ולשחרור לחץ האוויר. דבר דומה לא קרה לשאר צמיגי הרכב, שכן "עיקר המשקל מתנועת הרכב הוא על הצמיג האחורי הימני" (עמ' 42 לפרוטוקול). העד הוסיף, כי אם מדובר היה בצמיג פגום עובר לתאונה, כטענת המערער, ניתן היה להבחין ב"אכילת שפתי הצמיג כתוצאה מהקיעור של הצמיג כלפי פנימה" (עמ' 42 לפרוטוקול). כאמור, קיבל בית-המשפט המחוזי את עמדתו של הבוחן כהן, בין היתר, משום שזו נתמכה בדבריה של העדה מרגלית, לפיהם עובר לביצוע העקיפה נסע המערער מאחוריה באופן רציף ובקו ישר, מבלי שנצפתה ברכבו תקלה כלשהי. ב) עוד טען המערער, כי "זיגזג" ימינה ושמאלה במטרה להתחמק מפגיעה במכוניתו של הנהג המנוח, אשר סטה מסיבה בלתי ידועה לנתיב נסיעתו. בהתייחס לכך נקבע, כי אין כל ראיה לכך שהמנוח סטה מנתיבו, וכי התשתית הראייתית, לרבות עדותה של העדה מרגלית וממצאי הזירה מלמדים אחרת. 5. על יסוד כל אלה, החליט בית-המשפט המחוזי להרשיע את המערער בשתיים מהעבירות שיוחסו לו: הריגה ונהיגה תוך חציית דרך מחולקת. לגבי עבירת ההריגה נקבע, כי התקיים היסוד הנפשי הדרוש לה, באשר נהיגתו של המערער חרגה מגדרי הרשלנות, והיא מלמדת על כך שהיה מודע לאפשרות גרימתה של תוצאה קטלנית. באשר לעבירת של נהיגה תוך חציית דרך מחולקת נקבע, כי המערער יצא לעקיפה אסורה חרף קיומו של קו הפרדה, ומכאן שהתקיימו יסודותיה. בד בבד, זוכה המערער מעבירת הסירוב להיבדק, הואיל ולעניין בדיקת שכרות נסוגות תקנות התעבורה, בהן קבועה העבירה, מפני הוראותיו של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי), התשנ"ו-1996. 6. בעקבות הרשעתו, פנה המערער אל בית המשפט המחוזי קמא בבקשה לבטל את הרשעתו ולאפשר לו להעיד, מאחר ולא הוסברו לו השלכותיה של הימנעות מעדות. את הבקשה הזו דחה בית המשפט מטעמים אלה: ההחלטה להימנע מלהעיד התקבלה בצורה מושכלת ותאמה את קו ההגנה בו בחר המערער, היינו, שהוא אינו זוכר דבר מהתאונה; המערער היה מיוצג בידי יודע משפט; בית-המשפט עצמו טרח להבהיר לבא כוח המערער את ההשלכות של אי-העדת שולחו (ראו ההחלטה מיום ד' בכסלו התשס"ט – 1.12.09, בעמ' 3); לא היה בהעדת המערער כדי להשפיע על פסק-הדין באופן משמעותי; הסנגור לא הבהיר מהם הפרטים המצויים באמתחת שולחו אשר עשויים לשנות את תוצאת המשפט. הטענות שבערעור 7. המערער חזר על הטענה כי לא היה מודע להשלכות הימנעותו מלהעיד, הואיל והן לא הובהרו לו כהלכה על ידי בא כוחו, ואת הערותיו של בית-המשפט בעניין זה לא הבין. בדיעבד, גילה כי בית-המשפט נתן לכך משקל, בעיקר בהתייחסו למהימנות המערער וליסוד הנפשי שלו שעה שארעה התאונה. על כל פנים, המשיבה נאותה לכך שעדותו – אשר יש בה כדי לשפוך אור על שארע – תישמע, ומשיקולי צדק והליך הוגן היה מקום להיעתר לכך. המערער מוסיף וכורך לעניין אי העדתו גם את סוגיית עדות המומחה מטעמו. לדבריו, הייתה זו רשלנות מצד בא כוחו שלא העביר לידי גדי וייסמן את קלטת השחזור מזירת האירוע טרם כתיבת חוות דעתו. עקב כך, נחשף המומחה לקלטת זו רק במהלך העדות בבית המשפט, ועקב כך נאלץ לשוב בו מן העמדה בדבר המקום והנתיב בו ארעה התאונה. הסתייגות זו למעשה קעקעה את קו ההגנה בו נקט המערער, ומשכך, היה על הסנגור לחשוב על דרכים חדשות להיחלץ מן המצב, לרבות העלאתו של המערער לדוכן העדים. 8. בנוסף, משיג המערער על הממצאים אליהם הגיעה ערכאה קמא: בהתייחס לעקיפה האסורה – נטען כי הוא לא חצה את קו ההפרדה במהלך העקיפה, וניתן להסיק זאת הן מתיאוריו של בית-המשפט המחוזי והן מגרסתה של עדת התביעה מרגלית, לפיה ירדה לשולי הכביש כדי לאפשר לו לעקוף. הוא מוסיף, כי לפני העקיפה כמו גם בזמן בו בוצעה נהג בבטחה וביציבות, ועל כן אין אלא להניח כי עם סיומה קרה דבר מה בלתי צפוי אשר גרם לו לאבד שליטה על הרכב. בהתייחס לנתיב בו ארעה התאונה – המערער טוען כי ריכוז השברים המרכזי היה בנתיב נסיעתו, אולם הוא טושטש בגלל תנועת מכוניות. לגבי קביעת הבוחנים כי שובל נוזלי המנוע מרכבו מעיד על נקודת ההתנגשות, הוא מוסיף, כי שובל זה נמצא בכיוון ההפוך לסימני החריצה על הכביש שנגרמו על ידי רכבו, וממילא, מכלולי הנוזלים במכונית בה נהג לא נפגעו כלל. בהתייחס לפנסי רכבו של הנהג המנוח – לטענת המערער אין להסתפק בגרסתה של העדה מרגלית, הואיל וזו הייתה מעורפלת ומהוססת. בנוסף, פנסי המכונית כלל לא נבחנו על ידי הבוחנים כדי לוודא שאין בהם תקלה, והדבר עולה כדי מחדל חקירתי. בהתחשב בכל אלה, ובעיקר בטענה שרכבו לא חצה את קו ההפרדה ולא עבר אל המסלול הנגדי באופן מלא, טוען המערער כי אין לייחס לו מחשבה פלילית אלא לכל היותר רשלנות. 9. לחלופין משיג המערער על חומרת עונשו. נטען כי נסיבות ביצוע העבירה כמו גם נסיבותיו האישיות מצדיקות להקל עמו – פזיזותו הייתה ברף נמוך, לא הוכח כי חצה את קו ההפרדה הרצוף, הוא נשוי ואב לשלושה ילדים קטינים, נעדר עבר פלילי או עבר תעבורתי מכביד, בעל עסק האחראי על כ-25 עובדים, ופגוע נפשית בעקבות התאונה. בנוסף, הפנה המערער לעדות בנו של הנהג המנוח שהגיע לבית המשפט כדי לדבר בזכותו. בקשה להוספת ראיות בשלב הערעור 10. המערער ביקש להגיש בשלב הערעור את תצהיר בנו של המנוח בו הוא מאשר כי מצבו המכאני של הרכב בו נסע אביו לא היה תקין, לרבות מערכת ההיגוי והחשמל. המערער טוען כי לא יכול היה להגיש תצהיר זה קודם, מאחר שחל עליו איסור לעמוד בקשר עם משפחת המנוח לפני סיום משפטו. כמו כן, ביקש המערער להגיש תצהיר מטעם נהג הגרר אשר פינה את כלי הרכב ממקום התאונה. לטענתו, מצבר הרכב של המערער נותר שלם ותקין, ובכך יש כדי לסתור את הטענה לפיה נוזלי המצבר נשפכו על הכביש. אחרונה היא חוות דעת מומחה עדכנית שמבקש המערער להגיש, אשר תחליף את חוות הדעת הקודמת שהגיש המומחה מטעמו. דיון והכרעה - הימנעות מלהעיד 11. לא אחת הובהר, כי ניהול עניינו של בעל דין בפני ערכאת הדיון, אינו בבחינת "חזרה גנראלית" לקראת הדיון המתקיים בשלב הערעור. בהתייצבו בפני הערכאה הראשונה על בעל הדין להביא את כל ראיותיו, ובהסתמך עליהן לנסות לשכנע בצדקת השקפתו. מכך עולה כי בעל דין חייב לחשב מלכתחילה אילו מהלכים ישיגו עבורו את התוצאה המיטבית, ולהביא בחשבון כי ככל שאלה יתבררו בדיעבד כבלתי מוצלחים, לא תעמוד לרשותו זכות קנויה לשוב מהם ולפתוח בחזית אחרת (ע"פ 747/86 אייזמן נ' מדינת ישראל פ"ד מב(3) 447, 456 (1988); מ"ח 6983/98 יעקובוביץ' נ' מדינת ישראל פ"ד נג(3) 86, 96 (1999)). הוא הדין גם באשר לחילופי פרקליטים. לנאשם אמנם שמורה הזכות לשחרר את הסנגור שייצגו בפני הערכאה הדיונית ולמנות תחתיו אחר לקראת הדיון בערעור, אולם יהא זה אך במקרים חריגים שתתקבל טענה לפיה הוא נפל קורבן לייצוג לא הולם רק מן נטעם שננקט בעניינו קו הגנה שנכשל (ע"פ 1057/96 אמסלו נ' מדינת ישראל פ"די נב(5) 160, 165 (1998); ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל פ"די נו(5) 25, 45 (2002)). 12. במקרה שלפנינו, היה זה רק לאחר שניתן פסק דינו המרשיע של בית המשפט המחוזי, כאשר המערער שינה את טעמו והודיע על רצונו להעיד להגנתו, תוך שהוא מנמק זאת בזיכרונו המתעורר. זאת, לאחר שלאורך הדרך כולה, החל מחקירותיו במשטרה ועד לתום המשפט, נותר נאמן לגרסתו לפיה הוא אינו זוכר דבר. התנהלות דברים זו אינה מקובלת עליי. ראשית, אציין כי השלב בו ביקש המערער להעיד - כשנתיים לאחר התאונה, כשנה לאחר פתיחת המשפט, וזמן קצר בלבד לאחר הרשעתו – הינו תמוה כשלעצמו. הטענה כי לא הבין עד תום את השלכות מעשיו, הואיל ובא כוחו חטא לחובתו המקצועית, היא טענה שנסתרה על ידי הסנגור, וכך תיאר זאת השופט המלומד של בית משפט קמא: "משהביא הסנגור בפניי את כוונת המבקש שלא להעיד, פניתי לסניגור באולם ביהמ"ש, בנוכחות [המערער], והדבר לא נרשם בפרוטוקול ושאלתי אותו אם הוא מודע לכך שמלבד חיזוק ראיות התביעה עלולה להיות להמנעותו של [המערער] מלהעיד, השלכות נוספות, כעולה מ'הלכת רוני קרנץ'... שאת פרטיה הבאתי לידיעת הסניגור. הסניגור הודיע כי ישקול עמדתו... בישיבה נוספת מיום 9/4/08 הצהיר הסניגור דאז, כי: 'לנאשם הובהרו זכויותיו והוא בוחר שלא להעיד. זאת עצה שאני נתתי לנאשם והוא מודע למשמעויות המשפטיות של המנעותו מלהעיד... לכן אני החלטתי שאין טעם להעיד את הנאשם' (עמ' 53 לפרוטוקול)", (ראו עמ' 3 להחלטת בית-המשפט המחוזי). על דברים אלה הוסיף סנגורו של המערער דאז, במכתב שהגיש לבית-המשפט המחוזי לאחר ששוחרר מהייצוג, וזאת בתגובה לטענה כי חטא לתפקידו ומעל באמון מרשו כאשר נמנע מלהעלותו לעדות. וכך אמר: "למן הרגע הראשון בו תיק זה הובא למשרדי העמדתי את מר צרור על הסכנה שבניהול הוכחות בתיק זה... באשר לאי העדתו... לענין זה נערכו מספר דיונים במשרדי ביחד עם עו"ד ניצה כהן, מר צרור ומר וייסמן ולבסוף הוחלט שלא להעידו וזאת לאור העובדה כי מר צרור בהודעותיו במשטרה טען מצד אחד כי הוא לא זוכר דבר מהתאונה עצמה אך הוא זכר התרחשויות בסמוך מאוד לתאונה, ואשר העדתו עליהן ומתן האפשרות לתביעה לחקרו נגדית היו לדעתנו פוגעות קשה הן באמינותו והן ברושם הכללי שהצלחנו לדעתי לייצר באולם בית המשפט כי הנאשם בא בידיים נקיות ומתוך רצון שהאמת תצא לאור והעדתו הייתה לדעתנו פוגמת ברושם זה, מה עוד שלא היה בה ממילא להועיל כהוא-זה לקו ההגנה... ייתכן כי למר צרור לא הוסבר במפורש... מהן המשמעויות המשפטיות לאי העדתו אך השיקולים לכך היו נהירים לו היטב, והוא נכח בכל הישיבות" (מכתבו של עו"ד נדשי מיום א' בחשוון התשס"ט, 30.10.2008, נספח ה' לערעור). וכן: "בשלב כלשהו של המשפט העיר הנאשם מספר הערות... דבר היכול להתפרש כאילו הוא נזכר בפרטים מהתאונה אותם לא זכר בזמן חקירותיו במשטרה... על אף זאת קיבל הנאשם את עצתי ועצת כל צוות ההגנה כי עדיפה אי העדתו על פני העדתו וחשיפתו לחקירה נגדית וזאת משום שקו ההגנה שנבחר ע"י צוות ההגנה נבחר במטרה לעורר ספרות באשר לעדות עדי התביעה, תוך העלאת אפשרויות סבירות אחרות לסיבות שגרמו לתאונה נוכח הראיות שנמצאו בתיק, בלא להתעמת עם גרסת התביעה, אלא להוסיף עליה" (נספח ט' להודעת הערעור). נוכח כל אלה אין בידי לקבל את ההנחה לפיה המערער לא הבין את השלכות הימנעותו מלהעיד. אדרבא, סבורני כי הוא היה שותף מלא לבחירה מושכלת, הגם שהיה כרוך בה סיכון, ככל בחירה אחרת, ולעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט מ' בייסקי בע"פ 747/86 (אייזמן) הנ"ל, בעמ' 462: "אכן, ההכרעה אם להעלות את הנאשם על דוכן העדים ולחושפו לחקירה נגדית היא לרוב מהקשות ביותר עבור הסניגור; היתרון שבשתיקת הנאשם אינו בהכרח ערובה, כי לא יימצא חומר ראיות אחר, אשר מסבך את הנאשם בעבירה המיוחסת לו, ובמקרה דנן, וכפי שראינו, הייתה הסניגוריה מודעת - מרגע שהוגשו אימרותיה של הלל - כי התביעה מבקשת לעשות שימוש בהן נגד פוקס מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש]. וכעת צא וראה את שמבקש מאתנו עורך הדין מר רובין: כי לאחר שהגנתו המתוכננת והמחושבת היטב של שולחו, המבוססת על שתיקת הנאשם, לא צלחה - וההרשעה בוססה על ראיות אחרות, להן הייתה הסניגוריה מודעת לכתחילה והיו לה הזדמנויות לרוב לקדמן ולבררן - כי נפתח כעת את ההליך מחדש ותינתן הזדמנות לקו הגנה חדש. סדרי הדין הם מסגרת, אשר בדרך כלל יש להקפיד עליה, כשלבית המשפט שיקול-דעת לסטות ממנה לפעמים, כאשר הצדק דורש זאת למניעת עיוות-דין. אך לא קשה הוא לשער מה האנדרלמוסיה שתשתרר, כאשר אי-הצלחת קו הגנה אחד תביא בעקבותיה פתיחתו של המשפט מחדש". לכך אוסיף, כי אף על פי ששתיקת נאשם עשויה לחזק את הראיות המפלילות נגדו (סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982), עדותו החסרה של המערער לא קיבלה משקל במסגרת פסק-הדין כלל ועיקר. לפיכך, איני מקבל את הטענה כי היה בה כדי להשפיע בצורה כזו או אחרת על ההחלטה להרשיעו. יתרה מכך, משלא ציין המערער אף לא ברמז מהם אותן עובדות חדשות וחיוניות שבאמתחתו, ומדוע דווקא הן מצדיקות להיעתר לבקשה ליתן לו להעיד בשלב כה מאוחר – כנדרש בכל בקשה להוספת ראיות חדשות – ממילא לא מצאתי כי קמה עילה לעשות כן. 13. באשר לטענת המערער הנוגעת לעדות המומחה מטעמו – לפיה הבעייתיות שעלתה במהלך עדות זו נבעה ממחדל הסנגור דאז שלא הציג בפניו את קלטת השחזור שצילם יאדגר, כל שאוכל לומר הוא כי אכן ראוי היה לוּ נחשף גדי ווייסמן לכלל חומר הראיות, לרבות לקלטת השחזור. עם זאת, אינני סבור כי מחדל זה קעקע את עדותו או מוטט את קו ההגנה של המערער. כאמור, ניסה זה האחרון מערער לעורר ספק בלבו של בית משפט קמא בדבר אשמתו באמצעות הצגת חלופות לְקְרות התאונה. תפקידו של העד המומחה היה להבהיר מהן אותן חלופות, וכך עשה. יש לזכור כי אותו עד, גם לאחר שצפה בקלטת השחזור, לא נסוג מהחלופה אותה הציג – לפיה התאונה ארעה בנתיב נסיעתו של המערער – אלא הסתייג מכך באומרו כי האפשרות שמעלה התביעה היא סבירה יותר (ראו עמ' 58 לפרוטוקול הדיון). כך או כך, עיון בהכרעת הדין מלמד כי בית-המשפט המחוזי ביסס את הרשעת המערער על השילוב שבין עדותם של מומחי המשיבה לעדותה של מרגלית, וספק אם תוצאה זו היתה משתנה לו היה ווייסמן נותר דבק בעמדתו הראשונית. השגות על ממצאיו של בית המשפט המחוזי 14. חלק נכבד מהשגותיו של המערער הופנה כנגד ממצאים שבעובדה ומהימנות אשר נקבעו בערכאת הדיון, ובאלה, כידוע, לא נוטה ערכאת הערעור להתערב (ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000)). במקרה זה שלפנינו, בחן בית-המשפט המחוזי את חומר הראיות שהובא בפניו לעומק, ונימק מסקנותיו באורח העולה בקנה אחד עם ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים. לא מצאתי כל דופי בכך, לא כל שכן עילה להתערבות. עדותה של נהגת הרכב אותה עקף המערער נמצאה מהימנה, וממנה נלמד, למצער, כי נהיגתו של המערער לא הייתה נהיגה בטוחה המותאמת לתנאי הדרך, וכך מסרה: "חשבתי לעצמי מי יוצא בשעה כזו בלילה בקו הפרדה לבן כשלא רואים כלום, חושך מוחלט" (עמ' 11 לפרוטוקול), ועוד: "היתה נהיגה מאוד פרועה כך אני ראיתי אותה" (עמ' 12 לפרוטוקול). ניסיונו של המערער לטעון כי ביצע עקיפה בטוחה לאחר שנהגת זו ירדה לשוליים לא יצלח, שכן מייד מתעוררת השאלה מדוע נאלצה מרגלית לעשות זאת, והאין בזה, כשלעצמו, כדי להצביע על נהיגה בלתי זהירה מצדו. בין כך ובין כך, טענה הנהגת כי המערער חצה עם רכבו את קו ההפרדה הרצוף, וכי "לא הבנתי למה הוא לא חוזר לנתיב ומסיים את העקיפה" (עמ' 11 לפרוטוקול). מכאן אך סביר היה להסיק כי התאונה התרחשה על נתיב הנסיעה הנגדי. תמיכה לכך נמצאה כאמור בעדויותיהם של בוחני המשטרה אשר נסמכו על ממצאי הזירה - סימני החריצה אשר נמצאו בנתיב המוביל דרומה, ריכוז שברי הרכב ושובל הנוזלים – אותו ניתן לראות בבירור בתמונות – אשר בין אם נכלל בו נוזל המצבר ובין אם לאו, הצביע לעבר אותה מסקנה (ראו ת/32). בית-המשפט המחוזי הגיע, אפוא, אל התוצאה המסתברת מבין החלופות שהוצגו בפניו. לעניין פנסי רכבו של הנהג המנוח, לא נותר אלא להפנות לדבריה של מרגלית: "אני ראיתי שני פנסים מתקרבים ואור גדול... שני האורות התנגשו אחד בשני" (עמ' 13 לפרוטוקול), ואין עילה שלא לקבל דברים אלה. טרונייתו של המערער כי תקינות הפנסים לא נבדקה אין לה מקום, הואיל ומבט חטוף בתמונת חזית הרכב מלמד, בדומה לדברי אחד השוטרים אשר נקרא להעיד, כי בדיקת המערכות בו הייתה חסרת תועלת (ת/8, ת/11, עמ' 35 לפרוטוקול). 15. תהא הסיבה בעטיה איבד המערער את השליטה על הרכב אשר תהא, עיקרו של דבר הוא כי ביצע פעולה אסורה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר, והיא שהובילה בתורה לתאונת הדרכים הקשה. אכן, קווי הפרדה רצופים על כבישי מדינת ישראל אינם מסומנים כלאחר יד, ולא מתוך גחמה, והוראתם החד משמעית – כי אין לעבור אל הנתיב שמנגד – אינה בבחינת הצעה או המלצה לנהגים. קווים אלה נועדו להזהיר מפני תנאי דרך אשר אינם מאפשרים לבצע עקיפה מבלי להציב סיכון של ממש לחיי אדם. נהג הנוטל את החוק לידיים ובוחר לבצע עקיפה במקום אסור בו מסומן קו הפרדה רצוף, ודאי משער בנפשו מראש, כי בשעת חירום הסבירות שיוכל להיחלץ מצרה היא קטנה. לסיכום 16. לו תישמע דעתי, יידחה הערעור בהתייחס להכרעת דינה של ערכאה קמא, וכך סבור אני כי יש לנהוג גם בערעור כנגד העונש. מחיר הדמים הכבד אשר נגבה מידי יום ביומו על כבישי הארץ, אינו יכול להותיר את בתי המשפט אדישים אל מול נהגים פורעי חוק. ענישה בעלת כוח הרתעה של ממש היא הנדרשת, ומנקודת השקפה זו לא מצאתי כי עונשו של המערער לוקה בחומרה יתרה. לפיכך, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: מסכים אני עם חברי השופט א' לוי כי דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות מנימוקיו. להשקפתי, ראוי לחדד נקודה מסוימת. המערער בחר שלא להעיד במשפט. עמדה זו משתלבת במובנים מסוימים עם הגרסה שמסר בחקירתו במשטרה ולפיה אינו זוכר את קורות התאונה. בשל כך, נודעת חשיבות נוספת לעדות המומחה במארג קו ההגנה. ברם, הגם שהמומחה שינה את עמדתו במידה מסוימת ושנטען כי סנגור המערער דאז לא הציג בפני המומחה את מלוא החומר – אין בכך להביא לקבלת הערעור או לקבלת הראיה החדשה שהמערער חפץ להגישה במהלך הערעור. הטעם בדבר נעוץ בכך שבנוסף לכך שהמומחה טען בפני בית המשפט המחוזי כי קיימת אפשרות שהתאונה התרחשה שלא בנתיב בו נסע המערער, קבע בית משפט קמא כי הוא נותן את "מלוא האמון" בעדת הראיה והתבסס גם על ממצאים אובייקטיביים בשטח. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ג' באדר התש"ע (17.02.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09008480_O14.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il