פאדי אבו לאשין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8479/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8479/13 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט א' שהם כבוד השופטת ע' ברון המערער: פאדי אבו לשין נ ג ד המשיבות: 1. מדינת ישראל 2. פלונית ערעור על הכרעת דין מיום 29.4.2013, ועל גזר דין מיום 31.10.2013, של בית המשפט המחוזי בנצרת, בתפ"ח 19205-07-11, שניתנו על ידי כב' השופטים ת' כתילי - סג"נ; א' קולה; ו-ד' צרפתי תאריך הישיבה: כ"ז בשבט התשע"ה (16.2.2015) בשם המערער: עו"ד ראפי מסאלחה בשם המשיבות: עו"ד עומרי כהן פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על הכרעת דינו, ולחלופין על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, בתפ"ח 19205-07-11 (כב' השופטים ת' כתילי – סג"נ; א' קולה; ו-ד' צרפתי). 2. ביום 29.4.2013, הורשע המערער, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות הבאות: אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין); ותקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין. 3. בעקבות הרשעתו בדין, נגזרו על המערער, ביום 31.10.2013, העונשים הבאים: 9 וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו מיום 1.7.2011; שנתיים מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, לבל יעבור כל עבירת מין שבגינה יורשע; כמו כן, חוייב המערער בתשלום פיצויים למתלוננת בשיעור של 150,000 ₪. עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער 4. נגד המערער הוגש כתב אישום המחזיק שני אישומים. במסגרת האישום הראשון, נטען כי, ביום 18.2.2010, בשעה 16:10, או בסמוך לכך, יצאה ל', אישה כבת 63 (להלן: ל' או המתלוננת), מביתה במושב עין-העמק (להלן: המושב), להליכה רגלית, כמנהגה מידי יום. ל' יצאה מן המושב, וצעדה לכיוון יקנעם, מרחק של כשלושה קילומטרים, עד הגיעה לשכונת "יער אודם". משם חזרה המתלוננת באותו המסלול, לכיוון המושב, כשהיא הולכת בצדו של כביש 672 (להלן: הכביש). נטען בכתב האישום, כי המערער הגיע למקום ברכבו, וחנה בצד הכביש, כאשר בסמוך לשעה 16:50, חלפה ל' על פני הרכב בו ישב, ופנתה לדרך עפר המקבילה לכביש. ל' המשיכה לצעוד בדרך העפר לכיוון המושב, ולאחר זמן קצר נעצרה בצד הדרך, על מנת לעשות את צרכיה. לאחר שחלפה ל' על פניו, יצא המערער מן הרכב בו ישב, עקב אחריה בדרך העפר, וכשסיימה לעשות את צרכיה ולבשה את מכנסיה, הפתיעה המערער, ניגש אליה, ואמר לה: "מה את עושה? את משחקת?" ו-"בואי נשחק". מיד לאחר מכן, התנפל המערער על ל', חטף מידה מכשיר טלפון נייד בו אחזה, קרע את חולצתה וחזייתה, סתם את פיה באמצעות חולצתה, קשר את ידיה, וקרע את מכנסיה ואת התחתונים שלבשה, עד שהיא נותרה עירומה בפלג גופה העליון, כאשר שיירי מכנסיה ותחתוניה נותרו תלויים במורד רגליה. ל' צעקה והתחננה בפני המערער שיעזוב אותה, ואמרה לו כי היא אישה מבוגרת ולא בריאה והיא מבקשת לחזור אל ילדיה ונכדיה, אולם המערער לא הניח לה, ואמר: "אני רוצה ללקלק לך". בהמשך, דחף המערער את ל' והשכיבה על שיחים בצד דרך העפר, כרע לצידה על ברכיו, פישק את רגליה ואת שפתי איבר מינה בידיו, וליקק בלשונו את איבר מינה, תוך שהוא מחדיר את לשונו אל פנים איבר המין. לאחר שעשה זאת, גהר המערער מעל ל', אונן ושפשף את איבר מינו בידו מעל לבגדיו, עד שהגיע לסיפוק מיני. לאחר שסיים, קם המערער, הורה ל-ל' להמשיך לשכב ולא לזוז, הלך לכיוון הרכב, ונמלט מן המקום. לאחר שהמערער עזב את המקום, קמה ל', עטפה את עצמה, באופן חלקי, בשיירי חולצתה ומכנסיה הקרועים, ואילו את תחתוניה וחזייתה, אשר אותם השחית המערער לחלוטין, השאירה תחת אבן בצד הדרך. ל' צעדה לכיוון המושב, ובסמוך לשער הכניסה היא הסתתרה בין השיחים בשל מערומיה, עד אשר הצליחה להזעיק עזרה באמצעות עובר אורח. כתוצאה ממעשי המערער, נגרמו ל-ל' חבלות בצווארה ופצע במרפק יד שמאל. 5. בגדרי האישום השני, יוחסה למערער עבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין. נטען, כי ביום 27.1.2011, בשעה 11:00, או בסמוך לכך, צעדה ז.ב., תושבת עפולה כבת 29 (להלן: ז.ב.), במנהרה תת קרקעית, המקשרת בין שכונת עפולה עילית לשכונת גבעת המורה (להלן: המנהרה). המערער נכנס אל המנהרה, צעד אל מול ז.ב., ולאחר שחלף על פניה, הוא הסתובב על עקביו, השיג את ז.ב., הפתיעה מאחור, הרים את חצאיתה, ליטף את רגלה העליונה ואת ישבנה, הזיז את תחתוניה, ואמר לה: "את סקסית". ז.ב. הוציאה את מכשיר הטלפון הנייד שלה ואמרה למערער כי תקרא למשטרה, ואו אז ברח המערער מן המקום לכיוון עפולה עילית. הכרעת דינו של בית משפט קמא 6. ביום 29.4.2013, הרשיע בית משפט קמא את המערער בכל המיוחס לו באישום הראשון, וזיכה אותו מהאישום השני, בקובעו כי "לא ניתן לקבוע [שהמערער] הוא שביצע את מעשה התקיפה המתואר באישום השני, ובוודאי שלא ניתן לעשות כן ברמת הוודאות הנדרשת לשם הרשעה". בהכרעת דין מנומקת ומפורטת, קבע בית משפט קמא, פה-אחד, כי הוכח מעבר לספק סביר, כי המערער אנס את ל', בכך שחדר עם לשונו אל תוך איבר מינה, באופן המהווה, לכל הפחות, "תחילה חדירה". עוד קבע בית משפט קמא, כי "אין ספק כי ל-ל' נגרמו חבלות עקב תקיפתה בידי [המערער] [...] היא אף דיממה עקב כך. מכאן שיש להרשיע את [המערער] בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש". 7. בפתח הכרעת הדין, ציין בית משפט קמא כי לא הוטל ספק באשר לעצם התרחשות האירועים המתוארים באישום הראשון, והדבר לא היה שנוי כלל במחלוקת, לנוכח קו ההגנה בו נקט המערער, כעולה מהשאלות שהופנו ל-ל' במסגרת חקירתה הנגדית, והימנעות הסנגור מחקירת העדים שפגשו את ל' בסמוך לאירוע. לפיכך, ייחד בית משפט קמא, את עיקר הכרעת הדין, לדיון בשאלה האם המערער הוא שביצע את העבירות שיוחסו לו, והאם הוצגו על-ידי המאשימה ראיות מספיקות להוכחת מעורבותו בביצוען. 8. כפי שיפורט להלן, הרשעת המערער בביצוע העבירות מושא האישום הראשון נסמכה, בעיקרה, על ראיית דנ"א שנמצאה על בגדיה של המתלוננת, ועל התאמתה של ראיה זו לפרופיל הדנ"א של המערער, כעולה מחוות דעת של המעבדה הביולוגית, ומחוות דעתו הסטטיסטית של פרופ' עוזי מוטרו (להלן: פרופ' מוטרו). טרם שנִדְרַש לראיה המרכזית בתיק, היא ראיית הדנ"א, הביא בית משפט קמא את דברי המתלוננת בתיאורה את האירוע מושא האישום הראשון, ועמד על ניסיונותיה לזהות את התוקף. בנוסף, התייחס בית משפט קמא למצבה הנפשי של המתלוננת בעקבות החוויה הקשה שהיתה מנת חלקה. גרסתה של ל' באשר לאירוע התקיפה 9. המתלוננת ל', אשר העידה בבית משפט קמא אודות האירוע המפורט באישום הראשון שבכתב האישום, אישרה את האמור בהודעותיה במשטרה, שהוגשו בהסכמה לבית המשפט. לדברי ל', בשלב שבו היא פנתה לשביל העפר, על מנת לעשות את צרכיה, היא הבחינה בבחור צעיר, כבן 30 להערכתה, לבוש חולצה כהה ומכנסיים כהים, אשר רץ לכיוונה (להלן: הבחור או התוקף). עוד קודם לכן, ראתה ל' את אותו בחור, כשהוא יושב ברכב בצבע כחול כהה אשר חנה בצד הכביש, ומדבר בטלפון. ל' העידה, כי הבחור התנפל עליה וניסה להפשיטה מבגדיה, בעוד שהיא צועקת לעברו "עזוב אותי, מה אתה רוצה ממני". חרף תחנוניה, המשיך הבחור במעשיו, כמתואר באישום הראשון. לאחר שסיים, ביקש הבחור מ-ל' "סליחה", דרש ממנה כי לא תקום ממקומה, והתרחק מן המקום. לאחר ששמעה קול רכב נוסע מן המקום, כיסתה ל' את עצמה בשארית בגדיה; נטלה את משקפיה שהיו זרוקים על הרצפה; וחיפשה אחר מכשיר הטלפון הנייד שלה, אולם לא הצליחה לאתרו. ל' החלה ללכת לכיוון עין-העמק, וכשהתרחקה ממקום האירוע, היא הסירה מעליה את החזייה והתחתונים הקרועים, והניחה אותם מתחת לאבן. עוד ציינה ל', כי כשהגיעה לשער המושב עין- העמק, היא הבחינה במכר בשם נמרוד לוי (להלן: נמרוד), וקראה לו. משחשה בושה בשל גופה החשוף, ביקשה ל' מנמרוד שלא יתקרב אליה, סיפרה לו כי היא הותקפה, וביקשה ממנו להתקשר אל בן-זוגה. נמרוד עשה כדבריה ואף ניגש אל המזנון הסמוך כדי להגיש לה מים. בן זוגה של ל' הגיע למקום, והסיעה לביתם, שם היא הורידה את בגדיה, ועטפה אותם בשקית ניילון שחורה, אותה מסרה לידי אנשי המשטרה שהוזעקו לבית על-ידי בן זוגה. ל' סיפרה לשוטרים, כי היא נחבלה, במהלך המאבק עם התוקף, במרפק יד שמאל, וכי דיממה מעט עקב הפגיעה במרפק. רס"ב שאול וורמברנד (להלן: רס"ב שאול), חוקר בתחנת עפולה, קיבל את ההודעה על האירוע, והגיע ביחד עם שני שוטרי סיור, אל ביתה של ל' (דו"ח הפעולה שהגיש - ת/6). רס"ב שאול ביקש מ-ל' להראות לו את המקום בו התרחש האירוע, וכאשר הם הגיעו אל הנקודה עליה הצביעה המתלוננת, הוא הבחין בכתם דם על אבן. ל' מסרה לחוקרים כי היא החביאה את תחתוניה וחזייתה במקום אחר, ועל פי בקשתה, התלוותה אליה השוטרת אלה דוד, אשר תפסה וסימנה את פרטי הלבוש. לאחר מכן, שבו ל' והחוקרים אל ביתה, שם גבו ממנה את הודעתה הראשונה, ותפסו את הבגדים שלבשה בזמן האירוע. זיהוי התוקף 10. בית משפט קמא התייחס בהרחבה לשאלת זיהויו של התוקף. בית משפט קמא ציין, בין היתר, כי בהודעתה מיום 18.2.2010, כאשר נתבקשה ל' לתאר את התוקף, היא מסרה כי: "הוא בחור ערבי כנראה דרוזי וככה נשמע לי. היה לו שיער קצוץ שחור.. פנים בהירים, לבש חולצה כהה אולי שחורה ועליה כתוב משהו.. אולי בצהוב או בירוק כהה עם מכנסים כהים...ראיתי את הפנים שלו ואני חושבת שאני יכולה לזהות אותו" (ת/48, עמ' 3, ש' 22-16). בעדותה בבית משפט קמא, הבהירה ל', כי חרף אמירתה שהתוקף משתייך לעדה הדרוזית, היא אינה יודעת להבחין בין מבטא ערבי למבטא דרוזי. בהודעתה מיום 3.3.2010, מסרה ל' תיאור דומה לזה שנמסר בהודעתה הקודמת, והוסיפה כי התוקף היה בעל "תספורת קצוצה, פנים חלקות אחרי גילוח, פאות קצרות, גבות לא מחוברות, לא מסודרות אבל לא עבות מאוד, פנים ארוכות, אף טיפה ארוך, לא עבה ולא שמן" (ת/50, ש' 53-46). בהתאם לכך, הורכב קלסתרון של התוקף, ולדברי רס"ב שמואל כהן, אשר הרכיב את הקלסתרון, עמדה המתלוננת כשהיא "רועדת ומפוחדת", בראותה את הקלסתרון, ולאחר זאת היא ציינה כי התוקף "דומה מאוד" לקלסתרון. 11. יצוין, כי בהכרעת דינו, לא התעלם בית משפט קמא מהעובדה כי בהודעה מיום 1.5.2011, למעלה משנה מיום האירוע, מסרה ל' כי התוקף לבש חולצה עם שרוולים ארוכים, בעוד שבהודעתה מיום 3.2.2010, היא סיפרה כי הלה לבש חולצת טי שירט קצרה. 12. בהמשך, ציין בית משפט קמא כי ל' זיהתה את מר מייסור כיוואן (להלן: כיוואן) כאדם אשר תקף אותה, לאחר שבנה הציג בפניה שלוש תמונות, ובהן תמונתו של כיוואן. בית משפט קמא הוסיף עוד, כי במהלך החקירה מיום 3.3.2010, מסרה ל' לחוקרת, רס"ב עירית גולן ברזני, כי "תשעים ושמונה אחוז שזה הבחור", וכאשר התבקשה לומר על סמך מה היא מזהה אותו, הצביעה ל' על מראה פניו. לאור התפתחות זו, ניטלה מכיוואן דגימת דנ"א, לצורך השוואה עם דגימת הדנ"א שהופקה מבגדיה של ל', אולם לא נמצאה כל התאמה בין הדגימות. 13. לאחר זאת, הבהיר בית משפט קמא, כי בשנת 2011 עלה שמו של המערער כחשוד בביצוע המעשה, וזאת לאחר שדגימת דנ"א שניטלה ממנו במסגרת חקירה אחרת, נמצאה תואמת לדגימת הדנ"א שהופקה מן הבגדים, אותם לבשה ל' במהלך האירוע. נוכח האמור, נחקרה ל' פעם נוספת (ת/51), וביום 4.7.2011 נערך לה מסדר זיהוי תמונות, כיוון שהמערער סירב לעריכת מסדר זיהוי חי. במהלך המסדר, הצביעה ל' על תמונתו של המערער, לאחר שהתלבטה בינה לבין תמונה אחרת, ומיד לאחר מכן היא אמרה, "זה הבנאדם שתקף אותי. אני מזהה אותו לפי הפנים שלו ואני בטוחה שזה הוא בשמונים אחוז". ל' הסבירה, כי היא פסלה את תמונתו של האדם האחר בשל צלקת שהייתה על מצחו, בציינה כי לתוקף לא היתה צלקת דומה. 14. בעדותה בבית משפט קמא, מסרה ל' כי בתחילת האירוע היא סברה כי מדובר בבחור ממוצא רוסי, אשר נהג לרוץ במסלול ההליכה הקבוע שלה, ורק לאחר שהלה החל לדבר, ומשהבחינה כי המבטא שלו אינו רוסי, היא פסלה מחשבה זו. במסגרת חקירתה הנגדית, הציג בפניה הסנגור 4 תמונות "פספורט" של אנשים שונים, ושאל אותה, האם האנשים שבתמונות דומים לתוקף. בתגובה, השיבה ל', "אני לא יכולה לענות, אני לא מסוגלת להסתכל על התמונות ולזהות עכשיו". 15. בית-משפט קמא סיכם את עמדתו לעניין זיהויו של התוקף, באומרו כי לוּ היה נדרש לבסס את הכרעת דינו על יסוד תוצאות מסדר הזיהוי כראיה המרכזית, הרי שבנסיבות המתוארות לא ניתן היה להרשיע את המערער על יסוד ראיה זו, שכן משקלה אינו רב. יחד עם זאת, הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי העובדה ש-ל' הצביעה, בשלב כלשהו, על תמונתו של המערער כמי שתקף אותה, מחזקת במידה מסויימת את הממצאים המרשיעים בעניינו. עדויות בדבר מצבה הפיזי והנפשי של ל' לאחר התקיפה 16. בית משפט קמא עמד בהכרעת דינו על עדויות שונות המלמדות על מצבה של ל' מיד לאחר התקיפה, ובסמוך לה. בית משפט קמא הזכיר את הודעתו של נמרוד, שהיה הראשון לפגוש את ל' לאחר האירוע. בהתייחס למצבה הפיזי והנפשי של ל', ציין נמרוד בהודעתו, אשר הוגשה בהסכמה, "אני לא ראיתי מצב כזה, היא הייתה מבוהלת, מפוחדת, רועדת, היא בכתה...ולפי המצב שאני ראיתי בטוח קרה לה משהו". בנוסף, התייחס בית משפט קמא להודעותיהם של א.ל., בן זוגה של ל', ושל א.מ., גיסתה של ל', אשר פגשו את ל' מיד לאחר לאירוע התקיפה, והבחינו במצבה הנפשי הקשה, כשהיא בוכה וחבולה. בדיקת הדנ"א וחוות הדעת של המעבדה הביולוגית 17. כאמור, הרשעתו של המערער בביצוע המעשים, שיוחסו לו באישום הראשון לכתב האישום, נסמכה, בראש ובראשונה, על חוות דעתה של המומחית, פקד מירב עמיאל (להלן: פקד עמיאל), מן המעבדה הביולוגית של המחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל. פקד עמיאל ערכה בדיקות למוצגים שנשלחו אליה, ובין היתר, היא בדקה את הבגדים שלבשה ל' בזמן האירוע, ובכלל זאת, את תחתוניה וחזייתה של המתלוננת. פקד עמיאל מצאה שרידי רוק על מכנסיה של ל', באזור תפר המפשעה, מהם ניתן היה לאתר ולבודד פרופיל דנ"א ממקור זכרי, שהנו בר השוואה (להלן: הפרופיל הבולט). פקד עמיאל הסבירה בעדותה, כי היא פעלה לאיתור שרידי הרוק נוכח תיאור המתלוננת את האירוע, ממנו עולה כי המערער החדיר את לשונו לאיבר מינה של ל'. 18. במהלך חודש יוני 2011, קיבלה פקד עמיאל הודעה לפיה נמצאה התאמה בין הפרופיל הבולט, אותו איתרה על מכנסיה של ל', לבין פרופיל דנ"א של חשוד בשם פאדי אבו לאשין, הוא המערער. דגימת הדנ"א ניטלה מן המערער ביום 10.2.2011, לאחר שהתעורר חשד כי הוא היה מעורב באירוע תקיפה מינית שהתרחש במנהרה הסמוכה למקום עבודתו (ככל הנראה, מדובר באירוע המתואר באישום השני). לאחר קבלת ההודעה, ביקשה פקד עמיאל ליטול דגימה נוספת מן המערער, וביום 5.7.2011, נטל רס"ב שאול מן המערער דגימת דנ"א, שהוכנסה לשקית מוצגים, ונשלחה לבדיקת מעבדה. ביום 5.7.2011, מסרה פקד עמיאל את חוות דעתה, ממנה עולה כי הפרופיל הבולט, שהופק ממכנסיה של המתלוננת, תואם את פרופיל הדנ"א של המערער. בין היתר, נאמר בחוות הדעת, כי: "על פי אומדן סטטיסטי של האוכלוסיה הישראלית (יהודית או ערבית), שכיחות הפרטים באוכלוסיה, שהינם בעלי פרופילDNA כפי שהתקבל בחומר שנדגם מהמכנסיים, נאמדת באחד ליותר ממיליארד פרטים. השכיחות המחושבת מכילה תיקון סטטיסטי הבא לפצות על האפשרות כי בתת האוכלוסיה, אליה משתייך ה-DNA במוצג, שכיחויות האללים שונות מהאוכלוסיה הכללית, וכן על אפשרות של חיתון יתר בתוך אותה תת אוכלוסיה". 19. עוד עולה מחוות הדעת, כי בהשוואה עם פרופילים נוספים שנדגמו מבגדיה של ל', המערער "בא בחשבון" להיות תורם לפרופיל הבולט בתערובת פרופילים נוספת שנמצאה על מכנסיה של ל', ועוד צוין כי לא ניתן לשלול את תרומתו לשתי תערובות פרופילים נוספות. בעדותה, הסבירה פקד עמיאל כי בחלק מתערובות הפרופילים שנמצאו, לא ניתן היה לבודד פרופיל דומיננטי אחד, ועל כן לא ניתן לאותן תערובות משקל הסתברותי. 20. ביום 7.12.2011, ניתנה חוות דעת נוספת מאת פקד עמיאל, לאחר שהיא התבקשה לבצע בדיקת דנ"א השוואתית בין פרופיל דנ"א של פארס אבו-לאשין, אחיו של המערער (להלן: פארס), לבין פרופיל הדנ"א שהופק ממכנסיה של ל'. פקד עמיאל ציינה בחוות דעתה, כי פארס אינו המקור לפרופיל הבולט שאופיין ממכנסיה של ל', וכי אין עדות לתרומתו לפרופילים אחרים שאופיינו מן המוצגים. חוות הדעת הסטטיסטית 21. ראיה נוספת, עליה ביסס בית משפט קמא את הכרעתו באישום זה, היא חוות דעתו של פרופ' מוטרו, מן המחלקה לסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית. פרופ' מוטרו ציין בחוות דעתו, בהתייחס לפרופיל הבולט שאופיין ממכנסיה של ל', כי "שכיחות הגברים באוכלוסיה הישראלית היהודית שלהם פרופיל גנטי הזהה לפרופיל הבולט שעל המכנסיים נאמדת ב-1 ל-352 ביליון. שכיחות הפרטים באוכלוסיה הישראלית הערבית שלהם פרופיל גנטי הזהה לפרופיל הבולט שעל המכנסיים נאמדת ב-1 ל-403 ביליון". פרופ' מוטרו התייחס בחוות דעתו גם לפרופיל הגנטי של פארס, והסביר כי באמצעות הפרופיל הגנטי של שני האחים, ניתן לקבל אומדן לשכיחות הפרופיל של המערער בקרב אֶחַיו המלאים (מאותם אם ואב), כאשר ההסתברות לכך, בהנחה שמשפחת המערער משתייכת לאוכלוסיה הישראלית-ערבית, היא 1 ל-14,838. 22. בעדותו בבית המשפט, הסביר פרופ' מוטרו, כי הסיכוי למצוא בקרב אֶחַיו של המערער אדם בעל פרופיל גנטי זהה, עומד על 0.007%, וכי מדובר ברמת הסתברות גבוהה בהשוואה למשפחות אחרות, וזאת מאחר שניתן לזהות, מן התוצאות שהתקבלו, תופעה של נישואי קרובים במשפחת המערער. פרופ' מוטרו ציין, כי במקרים כאלו נהוג לבצע תיקון סטטיסטי שנקרא "תיקון תטא", המעלה את רמת השכיחויות בקרב האוכלוסיה הנבדקת. עוד ציין פרופ' מוטרו, כי במקרה הספציפי של המערער, אין כל חשיבות לפילוח לפי מגזרים ותתי קבוצות, שכן פילוח שכזה יהיה רלוונטי למצבים בהם מאותר אלל שהינו נדיר בקרב האוכלוסיה הכללית, אך נפוץ בקרב תת הקבוצה עליה הוא נמנה. פרופ' מוטרו הדגיש, כי במקרה שלפנינו לא אותר אלל נדיר מעין זה, ולכן פילוח על סמך בסיס נתונים של תת-קבוצה, לא היה מניב תוצאה שונה. 23. נוכח האמור בחוות דעתו של פרופ' מוטרו, ציין בית משפט קמא כי גם אם קיים סיכוי תיאורטי לקיומו של אדם אחר בעל פרופיל דנ"א זהה לזה של המערער, הרי שמדובר בסיכוי קלוש שאינו מקים "ספק סביר", ביחס למעורבותו של המערער במעשה התקיפה המתואר. 24. לסיכום, קבע בית משפט קמא, כי די בראיית הדנ"א, כדי להוכיח, מעבר לספק סביר, את דבר מעורבותו של המערער בביצוע המעשים המפורטים באישום הראשון. זאת, בעיקר לנוכח העובדה כי לא ניתן כל הסבר אחר, המתקבל על הדעת, להימצאות הרוק והדנ"א של המערער על מכנסיה של ל'. 25. אשר לטענת המערער, כי "שרשרת המוצג" כללה מזכר מאת אשר דהן (להלן: דהן), שנערך רק כשנה וחצי לאחר האירוע, ציין בית משפט קמא, כי "הגם שמדובר בהתנהלות שאינה תקינה, לא מצאנו שיש בה כדי לפגום במשקלה של ראיית הדנ"א במקרה דנן, שכן במועד בו התקבלו המוצגים לבדיקה במעבדה הביולוגית, [המערער] לא היה מוכר למשטרה, ואין כל ראיה שלמאן דהוא הייתה אפשרות או אינטרס להפלילו על-ידי 'טיפול' במוצגים ו'שתילת' דגימת הרוק שלו על המכנסיים". גרסת המערער 26. בהודעתו מיום 28.6.2011, סיפר המערער, כי מזה כשנתיים הוא עובד במפעל לייצור מפיצי ריח בעפולה עילית, וכי שעות עבודתו הן בין השעה 08:00 ל-17:00, לערך. המערער מסר עוד, כי הוא מגיע לעבודה באמצעות רכבו, וכי בתקופה בה התרחש האירוע המתואר באישום הראשון, הוא נהג ברכב מסוג "סיאט איביזה" שצבעו סגול. המערער הכחיש כל מעורבות באירוע הנטען, ולדבריו הוא מעולם לא היה במושב עין-העמק. גם בחקירה מיום 1.7.2011, חזר המערער והכחיש כל קשר לאירוע הנדון, וטען כי אינו מכיר אדם כלשהו, אשר מתגורר במושב עין-העמק. זו הייתה גם גרסתו של המערער בחקירותיו מיום 3.7.2011 ומיום 7.7.2011, וזאת על אף שהוא עומת עם ממצאי בדיקת הדנ"א. 27. בעדותו בבית משפט קמא, אישר המערער כי בתקופה בה התרחש האירוע המדובר, הוא היה בעליו של רכב מסוג "סיאט" בצבע כחול. באותו הקשר, העיד רס"ב שאול כי במועד הרלוונטי לכתב האישום, החזיק המערער ברכב מסוג "סיאט איביזה", שצבעו כחול מטאלי, וכי הרכב נמכר בינתיים לאדם אחר, אולם הוא אותר על-ידי המשטרה, וצילומי הרכב הוגשו לבית המשפט. אותם צילומים צבעוניים הוצגו בפני ל', במהלך עדותה בבית המשפט, והיא אישרה כי מדובר בצבע הזהה לצבע הרכב בו ישב המערער, טרם אירוע התקיפה. 28. בנוסף, עמד בית משפט קמא גם על עדותה של חגית ניסים (להלן: חגית), תושבת עין-העמק, אשר שבה לביתה מכיוון יקנעם, בסמוך לשעה 16:50, והבחינה ברכב "מסוג סיאט או פיאט בצבע כהה", מדגם ישן, כשהוא עומד בשולי הכביש. לדבריה, בתוך הרכב ישב בחור צעיר, בעל תווי פנים חדים. חגית מסרה בנוסף, כי מספר דקות קודם לכן, היא הבחינה ב-ל', אותה היא מכירה מהיישוב, כשהיא הולכת על שול הדרך, תוך שהיא מדלגת על מעקה הבטיחות והולכת "לצד העשבים, לעפר". בחקירתה הנגדית, אישרה חגית כי היא אינה מסוגלת לזהות את האדם אשר ישב בתוך הרכב, שכן היא ראתה אותו מרחוק, עת נסעה בנתיב הנגדי. 29. בהתייחס לשעות עבודתו, העיד המערער כי הוא מסיים לעבוד בין השעה 17:00 ל- 17:30, וכי שעת סיום העבודה אינה קבועה. מעסיקו של המערער, כפיר כהן, העיד כי, בדרך כלל, יום העבודה מסתיים בין השעה 16:30 ל-17:00, ועל פי נתוני היומן, המערער עבד במפעל ביום האירוע כשמונה שעות. משכך, קבע בית משפט קמא, כי אין לשלול את האפשרות כי המערער נכח בזירת האירוע בשעה 16:50, כשאז התרחש האירוע לפי עדות המתלוננת. 30. על יסוד האמור לעיל, קבע בית משפט קמא כי המעשים המיוחסים למערער במסגרת האישום הראשון, הוכחו מעבר לספק סביר. גזר דינו של בית-משפט קמא 31. ביום 31.10.2013, גזר בית משפט קמא את עונשו של המערער. בפתח גזר דינו, עמד בית משפט קמא על תסקיר נפגעת העבירה שהוגש בעניינה של ל'. בית משפט קמא ציין, כי עולה מהתסקיר ש-ל' עדיין חווה, בחיי היום-יום שלה, את האירוע הטראומטי, וזאת על אף היותה אישה בעלת בסיס נפשי איתן וחוסן פנימי. עוד נאמר בתסקיר, כי תחושת העלבון, ההשפלה, וחוסר האונים שהרגישה ל' במהלך התקיפה, ולאחריה, "היו בלתי נסבלים עבורה [...] כל שרצתה היה להיעלם". עוד נמסר, כי חרף קשייה הרגשיים והטראומה הנפשית שחוותה, מתקשה ל' לחשוף את רגשותיה מול קרוביה ומכריה, והיא משתדלת להציג פסאדה של אישה מתפקדת ומתמודדת. עולה בנוסף מן התסקיר, כי כשנה לאחר האירוע התגלה אצל ל' גוש סרטני מסוג לימפומה, ולדבריה, הרופאים הבהירו לה כי הם רואים קשר מובהק בין הטראומה שנגרמה לה בעקבות הפגיעה המינית שהיתה מנת חלקה, לבין הופעת המחלה. 32. בהמשך, נדרש בית-משפט קמא לנסיבות ביצוע העבירה, בציינו כי המערער, אשר פעל לבדו, עקב אחר תנועותיה של ל' וארב לה, תוך שהיה מודע לעובדה כי הם נמצאים במקום מבודד, הרחק מעיניהם של אחרים. המערער הפתיע את ל', התנפל עליה תוך שימוש באלימות, חטף מידה את מכשיר הטלפון, קרע את בגדיה, וביצע בה את זממו. המערער לא גילה רחמים כלפי ל' גם כשאמרה לו שהיא אישה מבוגרת והתחננה בפניו כי יאפשר לה לחזור לילדיה ולמשפחתה. 33. בבואו לקבוע את מתחם העונש ההולם לעבירת האינוס בה הורשע המערער, עמד בית משפט קמא על החומרה היתירה הגלומה בעבירה מסוג זה. בית משפט קמא ציין, כי במעשיו חילל המערער את כבודה של ל', הפר את חירותה ואת האוטונומיה שלה על גופה, ופגע בזכותה לשלמות הגוף. לאחר זאת, נתן בית משפט קמא דעתו למדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים, וקבע כי מתחם הענישה, במקרה זה, נע בין 8 ל-12 שנות מאסר בפועל. 34. לצורך קביעת עונשו של המערער בתוך המתחם, הדגיש בית משפט קמא כי המערער עמד בכפירתו והכחיש כל מעורבות בביצוע העבירות, כך שלא ניתן לזקוף לזכותו היבטים של נטילת אחריות, חרטה, או מאמצי תיקון. לקולת העונש, התחשב בית משפט קמא בכך שהמערער נעדר עבר פלילי, אך הדגיש, כי "עובדה זו אינה מצדיקה הקלה משמעותית כשעסקינן בעבירות מין". בנוסף, נתן בית משפט קמא דעתו לדברי הסנגור בדבר מצבה הקשה של משפחת המערער וקשייה הכלכליים, אך ציין כי לא מצא בדברים אלו כדי להצדיק הקלה משמעותית בעונש. לאחר זאת, דן בית המשפט את המערער ל-9 וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו, מיום 1.7.2011, והוסיף את יתר העונשים המפורטים בפסקה 2 לעיל. טענות המערער בערעור 35. ביום 17.12.2013, הגיש המערער, באמצעות בא-כוחו, עו"ד ראפי מסאלחה, ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ערעורו של המערער נסוב על הרשעתו בדין, ולחלופין על חומרת עונשו. את ערעורו על הכרעת הדין תלה המערער בארבעה אדנים מרכזיים. 36. האדן הראשון עליו נסמך הערעור, נוגע לראיית הדנ"א. נטען על-ידי המערער, כי שגה בית משפט קמא משביסס את הרשעתו על ראיית הדנ"א, שכן לטענתו, בנסיבות המקרה הספציפי, אין בראיה זו, כשלעצמה, כדי להביא להרשעתו. עוד נטען, בהקשר זה, כי לוּ הייתה מתבצעת בדיקת דנ"א השוואתית בין פרופיל הדנ"א של שאדי, אחיו הנוסף של המערער (להלן: שאדי), לבין פרופיל הדנ"א שהופק מן המוצגים; ולוּ היה מתבצע פילוח לפי מגזרים ותתי קבוצות, קיימת סבירות כי התוצאות הסטטיסטיות אליהן הגיע פרופ' מוטרו היו משתנות. נטען בנוסף, כי הפגם שנפל ב"שרשרת המוצג", אשר בא לידי ביטוי בכך שרק לאחר כשנה וחצי הוכן מזכר באשר למוצג זה, ולא ידוע כיצד נשמר וטופל המוצג במהלך אותה התקופה, עולה כדי מחדל חקירתי, שיש לזקוף אותו לחובת המשיבה ולטובת המערער. 37. האדן השני עליו נשען הערעור על הכרעת הדין, עניינו בטענה לפיה שגה בית משפט קמא, משלא נתן את המשקל הראוי לעובדה ש-ל' לא זיהתה את המערער, באופן ודאי, כמי שתקף אותה. לשיטתו של המערער, טענה זו מקבלת משנה תוקף, בעיקר לנוכח העובדה כי בטרם נערך מסדר זיהוי התמונות, הצביעה המתלוננת על אדם אחר שהיה מעורב באירוע. 38. האדן השלישי שבערעור מתייחס ליסוד העובדתי של עבירת האינוס. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא משקבע כי הוכח יסוד "החדירה", הנדרש לשם הרשעה בעבירת האינוס, שכן לטענת המערער, לא ניתן לחדור עם הלשון "עד לנרתיק של אישה בשום צורה". 39. האדן הרביעי, עניינו בטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה, המוצאים את ביטויים בכך שהמשיבה נמנעה מלעצור את כיוואן, ולחקור אותו אודות אירוע התקיפה, על אף החשדות שיוחסו לו; ובכך שלא נערך למערער מסדר זיהוי קולות. לטענת המערער, מדובר במחדלי חקירה משמעותיים, אשר פגעו באורח מהותי בהגנתו. 40. המערער טוען בנוסף, כי שגה בית משפט קמא, משלא קיבל את טענת האליבי שהעלה, באשר למקום הימצאו בזמן התקיפה. לשיטתו של המערער, הובאו ראיות המעידות על שעות העבודה שלו, מהן עולה, לטענתו, כי במהלך אירוע התקיפה הוא שהה במקום עבודתו, ועובדה זו מבססת טענת אליבי מוצקה. 41. לחלופין, נטען על-ידי המערער כי יש להתערב בחומרת העונש שהושת עליו. בפרט, מלין המערער על עונש המאסר שנקבע בעניינו "שאינו מתיישב עם רמת הענישה של בתי המשפט בנסיבות דומות". בנוסף, נטען על-ידי המערער כי רכיב הפיצוי שהוטל עליו, גבוה לאין שיעור מסכומי הפיצויים הנפסקים במקרים דומים. תגובת המשיבה 42. המשיבה, אשר יוצגה על-ידי עו"ד עומרי כהן, טענה כי לא דבק כל פגם בהרשעתו של המערער, ומשכך יש לדחות את ערעורו על הכרעת הדין. בהתייחס לטענתו המרכזית של המערער בנוגע לראיית הדנ"א, אשר עמדה בבסיס הרשעתו, טענה המשיבה, כי המדובר בראיה חד משמעית, הקושרת את המערער בוודאות לאירוע התקיפה, ודי בראיה זו על מנת להביא להרשעתו. המשיבה הוסיפה וטענה, בהקשר זה, כי המערער לא סיפק כל הסבר, באשר להימצאות הרוק שלו על מכנסיה של ל'. 43. בהמשך, התייחסה המשיבה לטענתו של המערער, באשר לפגם שנפל, לשיטת המערער, ב"שרשרת המוצג". לגישת המשיבה, כי אין כל ממש בטענה זו, שכן, חרף פער הזמנים בין תפיסת המוצג לבין עריכת המזכר, לא הוצגה כל ראיה, המקימה תשתית עובדתית מינימאלית ל"שיבוש" כלשהו שחל במוצגים. 44. עוד טענה המשיבה, כי לא נפל כל פגם בכך שכיוואן לא נחקר על-ידי המשטרה. זאת, מאחר שלא נמצאה כל התאמה בין דגימת הדנ"א שניטלה ממנו, לבין זו שנמצאה על בגדיה של ל'. נטען בנוסף, כי טענת המערער באשר לאי עריכת מסדר זיהוי קולות, אינה יכולה להועיל לו, בשים לב למכלול הראיות נגדו. עם זאת, הזכירה המשיבה כי בפועל נערך מסדר זיהוי קולות מאולתר באולם, במסגרתו זיהתה ל' את קולו של המערער, כמי שתקף אותה. ועוד נטען על-ידי המשיבה, כי גם במסדר זיהוי התמונות שנערך למתלוננת, הצביעה ל' על תמונתו של המערער, באומרה "זה הבנאדם שתקף אותי". בא-כוח המשיבה, עו"ד עומרי כהן, אף הפנה לקלסתרון שהורכב על פי התיאורים שמסרה המתלוננת, בהצביעו על הדמיון שעולה בין הקלסתרון לבין חזות פניו של המערער. 45. המשיבה הוסיפה עוד, כי צדק בית משפט קמא משדחה את טענת האליבי שהעלה המערער באשר למקום הימצאו בזמן אירוע התקיפה, ולגישתה של המשיבה מסקנה זו מתחזקת נוכח תיאור רכבו של המערער, הן על-ידי המתלוננת והן ועל-ידי חגית. 46. אשר לטענת המערער, לפיה לא התקיים יסוד "החדירה", הדרוש לשם הרשעה בעבירת האינוס, הפנתה המשיבה לפסיקתו של בית משפט זה, ממנה עולה, כי גם "חדירה" באמצעות הלשון עונה על ההגדרה הקבועה בחוק ובפסיקה, לעניין רכיבי עבירת האינוס. 47. בהתייחס לערעור על חומרת העונש שהושת על המערער, ציין עו"ד כהן, כי מדובר, אמנם, בעונש לא קל. ואולם, בשים לב לנסיבות החמורות של המקרה, ולנזקים הפיזיים והנפשיים שנגרמו למתלוננת, עונשו של המערער אינו חורג לחומרה ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים כגון דא. נוכח זאת, סבורה המשיבה כי אין הצדקה להתערבות בעונש על-ידי ערכאת הערעור. לאור האמור, מבקשת המשיבה לדחות את הערעור על שני חלקיו. דיון והכרעה 48. אקדים ואומר, כי לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא ובהודעת הערעור, והאזנתי בקשב רב לטיעוני הצדדים בדיון אשר נערך בפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור על שני חלקיו להידחות, וכך אציע לחברותַי לעשות. הערעור על הכרעת הדין 49. כאמור, האדן המרכזי עליו נסמך הערעור שבפנינו, נוגע לטענתו של המערער, לפיה שגה בית משפט קמא עת ביסס את הרשעתו בעבירת האינוס על ראיית הדנ"א. אציין, כבר עתה, כי אין בידי לקבל את טענת המערער, בנוגע למעמדה של ראיית הדנ"א, כיסוד מרכזי בהוכחת אשמתו. רבות נכתב ונאמר בפסיקתו של בית משפט זה, כמו גם בספרות המקצועית, על אודות השימוש בבדיקת הדנ"א כראיה ייחודית ובעלת משקל סגולי רב, ובשל קוצר היריעה אתייחס להלן לעיקרי הדברים, ככל שהם רלבנטיים לדיוננו. ראיית הדנ"א 50. בע"פ 3731/12 סוילם נ' מדינת ישראל (‏11.11.2014) (להלן: עניין סוילם), עמדתי על משמעותה המשפטית של ראיית הדנ"א: "דנ"א הוא 'הצופן הגנטי' של האדם, כאשר לכל אדם צופן גנטי שונה וייחודי לו בלבד, באופן המבחין אותו מאחרים. בדיקת דנ"א לצרכים פורנזיים מבוססת על השוואה בין דגימות גנטיות, תוך התייחסות לשכיחותו של הפרופיל הגנטי באוכלוסייה. בדיקות דנ"א מתקבלות מזה שנים כראיה בבתי המשפט, כאשר אליהן מתלוות שתי מערכות של ראיות, כמפורט להלן. המערכת הראייתית הראשונה עניינה בעדות מומחה העוסקת במידת ההתאמה הקיימת בין שתי דגימות גנטיות, ובדרך כלל מדובר במידת ההתאמה בין דגימה שנלקחה מזירת העבירה לבין הפרופיל הגנטי של הנאשם. המערכת הראייתית הנוספת עניינה בהערכה הסתברותית לגבי שכיחות הופעתה של התאמה גנטית, בקרב אוכלוסיות שונות. על יסוד ההערכה ההסתברותית, נדרש בית המשפט לקבוע, אם ההתאמה בין הדגימות בצירוף חוות דעת הנוגעת לשכיחות ההתאמה בקרב אוכלוסיות שונות, מעידות על זהות בין הנאשם לבין בעל דגימת הדנ"א בזירת העבירה" (ע"פ 5459/09 שוורץ נ' מדינת ישראל, עמ' 23-14 (20.7.2015) (להלן: עניין שוורץ); ע"פ 9724/02 אבו-חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 71, 83-82 (2003) (להלן: עניין אבו-חמאד); ע"פ 149/12 אלמליח נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (24.9.2012) (להלן: עניין אלמליח); עניין והבה, בפסקה 82 לפסק דיני; להרחבה על מבנה הדנ"א ואופן בדיקתו לצרכים פורנזיים ראו, בין היתר: יורם פלוצקי "משקלה של ראיית DNA - בעקבות פסק הדין מוראד אבו חמאד" רפואה ומשפט 30 174 (2004); אחיקם סטולר ויורם פלוצקי "D.N.A. על דוכן העדים" רפואה ומשפט - ספר היובל 143 (2001)). 51. בעניין אבו-חמאד עמד השופט (כתוארו אז) מ' חשין, על משקלה של ראיית הדנ"א, ועל הפוטנציאל הראייתי הטמון בה, בציינו כי: "ככל ראיה נסיבתית אחרת אף ראיית הדנ"א פועלה העיקרי הוא על דרך האלימינציה. ראָיַית דנ"א נסיבתית, כשמה כן היא: מצמצמת היא את קבוצת החשודים למספר חד-ספרתי, ועל דרך האלימינציה – ומעבר לספק סביר –מותירה היא את המערער לבדו בזירה כעבריין שביצע את העבירה [...] בדיקת הדנ"א אינה כה שונה מזיהויו של עבריין על-פי מראהו, וככל ששונה היא – נעלה היא על זיהוי בידי אדם, ולו משום שזיהוי בידי אדם עשוי להיות שגוי או אף שלא בתום-לב. בדיקת דנ"א משולה לזיהוי בידי המדע המקובל, ועם כל אי-הנוחות הנלווית לזיהוי מעין-זה – זיהוי שהוא כאילו 'בלתי נשלט' –זיהוי בידי המדע אינו נופל מזיהוי בידי אדם [...] בדיקת דנ"א ראיה כשרה וראויה היא לבואהּ לפני בית-המשפט, וההכרעה במשקלה תיעשה בידי בית-המשפט כמעשה בית-המשפט בכל ראיה נסיבתית-מדעית. עיקר הוא בנושא ההסתברות הסטטיסטית ובשכיחות ההתאמה בין הדנ"א שנמצא בזירה לבין הדנ"א של הנאשם, וככל שהשכיחות תפחת ותלך כן יעלה ערכה של ראיית דנ"א. שכיחות של אחד בין מיליארדים די בה כדי לקשור פלוני לעבירה וכך אף בשכיחות של מיליונים, ואולם אין צורך שנקבע מסמרות. בענייננו-שלנו המדובר הוא בשכיחות של אחד לכשבעה מיליארד, ודי בשכיחות זו כדי לקשור את המערער בשלשלאות כבדות אל מעשה הפשע שנעשה בגופה של המתלוננת. לדעתי, בדיקת דנ"א בהסתברות סטטיסטית גבוהה (ובלא שנכריע במידתו של אותו גובה) ראויה היא שדינה יהא כראיה של טביעת אצבעות. ובהיעדר הסבר סביר – הסבר העשוי לעורר ספק בלב בית-המשפט – יהא ניתן להרשיע נאשם אך על-פי ראיה זו (ראו גם: עניין שוורץ, עמ' 45-44). 52. בע"פ 149/12 אלמליח נ' מדינת ישראל (24.9.2012) (להלן: עניין אלמליח), נקבע, כי בנסיבות מסוימות ניתן להרשיע נאשם על יסוד ראיית דנ"א כראיה יחידה, ובלשונה של השופטת ע' ארבל: "להשקפתי, ניתן בנסיבות מסוימות להרשיע נאשם על יסוד ראיית דנ"א הניצבת לבדה. אף לטעמי, יש לגזור לעניין זה גזירה שווה מההלכה הנוהגת בשיטתנו באשר לראיה של טביעת אצבע (בכפוף לאמור להלן). זו מורה כי ניתן לבסס הרשעה בפלילים על טביעת אצבע כראיה יחידה ובלבד שאין בראיות שבאו בפני בית המשפט הסבר 'תמים' להימצאותה של הטביעה, במידה המקימה ספק סביר באשמתו של הנאשם" (שם, בפסקה 27; ראו גם: עניין סוילם; ע"פ 8056/10 עווד נ' מדינת ישראל (19.11.2012), ובקשה לדיון נוסף אשר נדחתה בדנ"פ 8778/12 עווד נ' מדינת ישראל (13.12.2012)). לצד זאת, הדגישה השופטת ע' ארבל, כי יש להיזהר מפני קבלה "עיוורת" של ממצאי בדיקת הדנ"א. צויין, בהקשר זה, כי על בית המשפט לנקוט משנה זהירות, בבואו להרשיע נאשם על סמך ראיית דנ"א, כראיה יחידה, וכי יש לשמור זאת למקרים מיוחדים (שם, בפסקה 30) (ראו גם: ע"פ 1643/10 ‏פלוני נ' מדינת ישראל (25.1.2015); עניין סוילם; ע"פ 3132/10 שעלאן נ' מדינת ישראל (21.3.2013)). 53. ומן הכלל אל הפרט. המערער לא חלק על מומחיותם של פקד עמיאל ושל פרופ' מוטרו, אשר העידו מטעם התביעה, ובחר שלא להביא עדים מומחים מטעמו, על מנת לסתור את ממצאיהם ואת מסקנותיהם. בא כוחו של המערער, עו"ד מסאלחה, הסתפק בחקירת מומחי התביעה, באשר להסתברות כי מדובר באדם אחר בעל פרופיל גנטי זהה או דומה לזה של המערער. 54. על פי הראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא, מיד לאחר ש-ל' הותקפה על-ידי מי שביצע בה את המעשים מושא כתב האישום, היא לבשה את מכנסיה והתעטפה בחולצתה, ואילו את תחתוניה וחזייתה היא החביאה מתחת לסלע בקרבת מקום. תיאור זה עולה בקנה אחד עם ממצאיה של פקד עמיאל, מן המעבדה הביולוגית, אשר איתרה שרידי רוק מאזור תפר המפשעה של המכנסיים. משרידים אלה הצליחה פקד עמיאל לאפיין פרופיל דנ"א בר השוואה, אשר נמצא, כאמור, תואם לפרופיל הדנ"א של המערער. פרופסור מוטרו, אשר בדק, מבחינה סטטיסטית, את שכיחות התאמתו של פרופיל הדנ"א של המערער, בהתייחס למגזרי אוכלוסיה שונים, חזר על האמור בחוות דעתו, כי שכיחות הגברים באוכלוסיה הישראלית-היהודית, שלהם פרופיל גנטי הזהה לפרופיל הבולט שעל המכנסיים נאמדת ב-1 ל-352 ביליון, ואילו שכיחות הפרטים באוכלוסיה הישראלית-הערבית, שלהם פרופיל גנטי הזהה לפרופיל הבולט שעל המכנסיים נאמדת ב-1 ל-403 ביליון. 55. המערער העלה טענות מן הגורן ומן היקב, באשר לחולשתה, כביכול, של ראיית הדנ"א בענייננו כראיה סטטיסטית, ואולם נראה כי אין כל יסוד לטענותיו אלה. לשיטתו של המערער, לוּ הייתה מתבצעת בדיקת דנ"א השוואתית בין פרופיל הדנ"א של שאדי (אחיו הנוסף של המערער), לבין פרופיל הדנ"א שהופק מן המוצגים; ולוּ היה מתבצע פילוח לפי מגזרים ותתי קבוצות, קיימת סבירות לכך כי התוצאות הסטטיסטיות אליהן הגיע פרופ' מוטרו היו משתנות. טענותיו אלה של המערער נבחנו ביסודיות על ידי בית משפט קמא, אשר החליט לדחותן לאחר ניתוח מעמיק של תוצאות בדיקת הדנ"א ועדויות המומחים, ולא מצאתי כל עילה להתערב בקביעותיו אלה של בית המשפט. כפי שהעיד פרופ' מוטרו, די בפרופיל הגנטי של שני האחים (המערער ופארס), על מנת לקבל אומדן לגבי שכיחות הפרופיל של המערער בקרב אֶחַיו המלאים, כאשר ההסתברות לכך, בהנחה שמשפחת המערער משתייכת לאוכלוסיה הישראלית ערבית, היא 1 ל-14,838. בהתייחסו לקבוצה המצומצמת של אַחֵי המערער, ציין פרופ' מוטרו כי הסיכוי שיימצא אח נוסף בעל פרופיל דנ"א זהה, עומד על 0.007%, וזאת בשונה מתוצאות ההסתברות בע"פ 8775/99 מדינת ישראל נ' אבו קישק (16.3.2000), אליהן הפנה הסנגור במהלך חקירתו הנגדית של פרופ' מוטרו, שם דובר על סיכוי של 0.13%. עוד יש להוסיף, כי במענה לשאלה, האם בסיסי נתונים המפולחים לפי תתי אוכלוסיות במגזר הערבי היו משפיעים על רמת ההסתברות במקרה זה, השיב פרופ' מוטרו כי ההסתברות הייתה נותרת באותו סדר גודל. ועוד ציין פרופ' מוטרו, כי כאשר במקרה הספציפי בו מדובר, אין כל רלוונטיות לפילוח לפי מגזרים ותתי מגזרים, וזאת בעיקר לנוכח העובדה כי לא אותר אלל נדיר בדגימות הדנ"א שנבדקו (עמ' 54-53 לפרוטוקול). 56. עולה מהמקובץ, כי הפרופיל הבולט אשר הופק ממכנסיה של ל', כמפורט לעיל, תואם, ברמה גבוהה ביותר של הסתברות, את פרופיל הדנ"א של המערער. כמסתבר מחווּת הדעת שהוגשו לבית משפט קמא ומעדויות המומחים, אף אם קיים סיכוי תיאורטי לקיומו של אדם אחר בעל פרופיל דנ"א זהה לזה של המערער, הרי שמדובר בסיכוי קלוש ביותר שאין בכוחו להקים "ספק סביר", באשר למעורבותו של המערער במעשה התקיפה המתואר. לסיכום, ניתן לקבוע כי יש בתאימות שנמצאה בין הפרופיל הבולט, לבין פרופיל הדנ"א של המערער, כדי להעיד על זהות בין המערער לבין מי שתקף את ל', כמפורט בכתב האישום. 57. מכאן נעבור לדון בטענה שעניינה פגם שנפל, כך על-פי גישת המערער, ב"שרשרת המוצג". לאחר האירוע, הגיעה ל' אל ביתה ונותרה בבגדיה הקרועים. משהגיעה למקום א.מ, גיסתה של ל', פשטה המתלוננת את בגדיה, וא.מ הכניסה את הבגדים לשקית שחורה גדולה אשר נמסרה לאנשי המשטרה, עם הגיעם לבית. בתחנת המשטרה נמסרה השקית, ובתוכה המוצגים לידיו של החוקר דהן, וביום 25.2.2010, היא התקבלה במעבדה הביולוגית. "שרשרת המוצג", כללה מזכר מאת דהן, שנערך ביום 3.7.2011, כשנה וחצי לאחר יום האירוע. לאחר שבחנתי את הטענה, בדבר קיומו של פגם שנפל ב"שרשרת המוצג", הגעתי לידי מסקנה, כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי לא הונחה תשתית מספקת, שיש בה כדי להצביע על פגיעה מהותית וקונקרטית ב"שרשרת המוצג", ובמשקלה של ראיית הדנ"א. זאת, בעיקר לנוכח העובדה כי במועד בו התקבלו המוצגים לבדיקה במעבדה הביולוגית, המערער כלל לא היה מוכר למשטרה. אין צריך לומר, כי לא הוצגה כל ראיה, ואף לא נטען אחרת, כי למאן דהוא כזה או אחר, הייתה אפשרות או אינטרס להפליל את המערער על-ידי "טיפול" במוצגים ו"שתילת" דגימת הרוק שלו על מכנסיה של המתלוננת. לפיכך, יש לדחות את טענתו זו של המערער. זיהויו של המערער על-ידי המתלוננת, וזיהוי רכבו 58. לטענת המערער שגה בית משפט קמא, משלא נתן את המשקל הראוי לעובדה ש-ל' לא זיהתה את המערער, באופן ודאי, כמי שתקף אותה. כפי שקבע בית משפט קמא, ניתן לסמן שלוש נקודות זמן, בהן "זיהתה" ל' חשודים בביצוע העבירה. 59. בתחילת האירוע סברה ל' כי מדובר בבחור ממוצא רוסי, אשר נהג לרוץ במסלול ההליכה הקבוע שלה, ורק לאחר שהחל לדבר, ומשהבחינה כי המבטא שלו אינו רוסי, היא פסלה אפשרות זו. בהמשך, ונוכח מאמציו של בנה של ל' לאתר את מי שביצע באמו את המעשים הנפשעים, זיהתה ל' את כיוואן כאדם אשר תקף אותה, ואף הביעה בפני החוקרים ביטחון רב באמיתות הזיהוי. אפשרות זו נשללה, מכל וכל, לאחר שלא נמצאה כל התאמה בין פרופיל הדנ"א של כיוואן לבין הפרופיל הבולט שהופק ממכנסיה של ל'. בסופו של יום, לאחר שנמצאה התאמה מוחלטת בין פרופיל הדנ"א שנדגם מן המוצגים, לבין פרופיל הדנ"א של המערער, נערך מסדר זיהוי תמונות, לאחר שהמערער וסנגורו סירבו לעריכת מסדר זיהוי "חי". במהלך המסדר, הצביעה ל' על תמונתו של המערער, לאחר שהתלבטה בינה לבין תמונה אחרת, כאשר לבסוף היא פסלה את האדם האחר בשל הצלקת שעל מצחו. בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי בחירתה של ל' בתמונתו של המערער דווקא, מלמדת כי מבין שמונה התמונות שהוצגו בפניה, המערער היה בעל הדמיון הרב ביותר לתוקף, דבר המהווה ראיה נסיבתית מסויימת המתווספת ליתר הראיות להוכחת אשמתו. 60. בית-משפט קמא סיכם את עמדתו לעניין זיהויו של התוקף, והדגיש כי לוּ היה נדרש לבסס את הכרעת דינו על יסוד תוצאות מסדר הזיהוי כראיה המרכזית, הרי שבנסיבות המתוארות לא ניתן היה להרשיע את המערער. לסופו של יום, נראה כי אין מקום להתערב במשקל המוגבל שנתן בית משפט קמא לעובדת זיהויו של המערער על-ידי ל', ויושם אל לב שנקבע מפורשות על-ידי בית משפט קמא, כי "משקלה [של הראיה] אינו רב". 61. ומכאן לזיהוי הרכב. אין חולק כי במועד בו אירעה התקיפה, היה המערער בעליו של רכב מסוג "סיאט" בצבע כחול. המערער הודה בכך במהלך חקירותיו ובעדותו, והמשיבה הגישה מסמכי בעלות של הרכב, המעידים על כך. נזכיר, כי ל' וחגית העידו כי במקום ובנקודת זמן הסמוכים לאירוע התקיפה, הן הבחינו ברכב בעל צבע דומה החונה על שול הכביש. ל' ציינה בתחילת החקירה, כי מדובר ברכב שצבעו כחול, ואילו חגית העידה כי צבעו של הרכב היה כחול או ירוק בקבוק. סבורני, כי יש בעדויות אלו, בנוגע לתיאור רכבו של התוקף, כדי לחזק, במידת מה, את המסקנה בדבר נוכחותו של המערער בזירת האירוע, ובדבר מעורבותו באירוע התקיפה. האם התקיים יסוד ה"חדירה"? – סעיף 345 לחוק העונשין 62. טרם שנדון בטענתו של המערער בנוגע ל"יסוד החדירה" המופיע בסעיף 345 לחוק העונשין, נביא הוראה זו כלשונה: "הבועל אישה – (1) שלא בהסכמתה החופשית; ... הרי הוא אונס, ודינו - מאסר שש-עשרה שנים". ... "בועל" -המחדיר איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה (ההדגשות שלי – א.ש); 63. יסוד ה"חדירה" פורש בפסיקה, הנוגעת לרכיבי עבירת האינוס, ונקבע, לא אחת, כי די ב"תחילת חדירה" על מנת לקיים יסוד זה (ראו, בין היתר: ע"פ 2480/09 פדלון נ' מדינת ישראל (7.9.2011); ע"פ 7082/09 פלוני נ' מדינת ישראל (10.3.2011); ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל (27.12.2004) (להלן: עניין אפגאן). על הטעם שבבסיס גישה זו עמד בית משפט זה בע"פ 5165/98 דסה נ' מדינת ישראל (23.12.1998), מפי השופט מ' אילן: "נמצאנו למדים כי לעניינה של 'החדרה' די בקיומו של 'מגע' עם איבר המין של האישה, 'התחלת חדירה', ואין הכרח בחדירה של ממש אל תוך איבר המין של קרבן מעשה האינוס (וממילא גם אין כל מניעה כי קרבן האינוס תישאר בתולה). הנזק הפסיכולוגי, הנגרם מהחדרה כפויה, אינו מבחין בין החדרה למחצה לשליש או לרביע (או לכזו אשר 'אינה' משאירה סימנים), ואף המחוקק לא נתכוון לברור בכך." עם זאת, הודגש בפסיקה מאוחרת יותר, כי על-מנת שיתקיים יסוד ה"חדירה" בעבירת האונס, אין די במגע או בליטוף של איבר המין, וכפי שנקבע בעניין אפגאן: "לא כל נגיעה ברכיב כלשהו מרכיבי איבר המין של האישה, יש בה כדי להוות 'חדירה' או 'תחילת חדירה', באופן העולה כדי 'בעילה' הדרושה להתקיימותה של עבירת האינוס. השאלה היא אפוא, איזה מגע עם איבר המין של אישה מהווה 'חדירה' או 'תחילת חדירה'? לא כל מישוש, ליטוף או נגיעות באיבר המין של האישה והאזור הסמוך לו מהווים 'חדירה' כמשמעותה בעבירת האינוס בסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. שכן, 'חדירה' משמעה חדירה לתוך הנרתיק או תחילת חדירה לתוכו". 64. ובחזרה לענייננו. על פי התיאור שמסרה ל', שעליו לא חלקה ההגנה, המערער החדיר את לשונו אל תוך איבר מינה. כבר בהודעתה הראשונה, סיפרה ל', כי המערער "פתח את הפות שלי עם הידיים שלו וליקק לי בפנים עם הלשון שלו" (ת/48, עמ' 2, ש' 6-5). כך גם בהודעתה מיום 3.3.2010, מסרה ל', כי "הוא התיישב על הברכיים שלו לימיני, פיסק לי את הרגליים, פיסק לי את השפתיים של איבר המין וליקק לי את המקום" (ת/50, ש' 19-18); ובהמשך, "אני רוצה לספר לך שעם הלשון הוא נכנס פנימה, עם הלשון שלו הוא נכנס פנימה למקום שממנו מקיימים יחסי מין, כן הוא נכנס פנימה" (שם, 69-67). לאור האמור, ובניגוד לטענת המערער, סבורני כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי הוכחה, למצער, "תחילת חדירה", והדבר עולה בבירור מתיאוריה של ל' אודות מעשיו של המערער. עצם העובדה כי הוחדר איבר מאיברי הגוף, ובמקרה דנן – לשונו של המערער, אל מעבר לשפתי איבר המין החיצוניות של המתלוננת, די בכך כדי לשמש בסיס להרשעתו של המערער בעבירת האינוס, ואין צורך להוכיח את עומק החדירה. יודגש, כי המערער אינו חולק על מהימנותה של המתלוננת, ומשאין ראיות לסתור את המעשים המיוחסים לו, דינה של טענת המערער, לעניין יסוד החדירה, להידחות. הטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה 65. ואם הגענו עד הלום, נותר לנו עוד לדון בטענת המערער באשר למחדלי חקירה שהתקיימו, לפי הטענה, בעניינו. מחדל החקירה הראשון, נוגע לטענת המערער, לפיה המשיבה נמנעה מלעצור את כיוואן ולחקור אותו, על אף החשדות שיוחסו לו. אינני רואה כל ממש בטענה זו. יש לחזור ולהזכיר, כי ניטלה מכיוואן דגימת דנ"א לצורך השוואה עם דגימת הדנ"א שהופקה מבגדיה של ל', אך לא נמצאה כל התאמה בין הדגימות. לפיכך, אינני סבור כי מדובר במחדל חקירה כלשהו, ויש לדחות את טענתו זו של המערער מכל וכל. טענה נוספת שהועלתה על-ידי המערער נוגעת למחדל חקירה הנעוץ, לשיטתו, בעובדה כי לא נערך לו מסדר זיהוי קולות. סבורני, כי המדובר בפרט שולי, שאין בו לשנות כהוא זה ממסקנתו של בית משפט קמא. יצויין, כי במהלך הדיון פנה בית המשפט אל המערער, לפי בקשתו של עו"ד מסאלחה, על מנת שהמערער ישמיע את קולו ואת המבטא שלו. לאחר שהמערער עשה כן, אמרה המתלוננת "זה הוא וזה הקול שלו וזה המבטא שלו" (עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 23 ואילך). לבסוף, גם אם אניח לצורך הדיון בלבד, כי יש בטענותיו של המערער כדי להצביע על קיומו של מחדל חקירה כזה או אחר (וכאמור אינני סבור כך), עדיין יש להראות כי בשל מחדל זה, "נפגעה יכולתו של הנאשם להתמודד כראוי עם חומר הראיות אשר עמד נגדו, עד כי קיים חשש ממשי כי הגנתו קופחה, כמו גם זכותו להליך הוגן" (ע"פ 6304/12 ספרונוב נ' מדינת ישראל (‏26.1.2015); ע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל (10.7.2013) בפסקה 48, וראו גם, ע"פ 3947/12 סלאח נ' מדינת ישראל (21.1.2013)). כפי שהובהר לעיל, אינני סבור כי בהימנעות מלחקור את כיוואן או באי עריכת מסדר זיהוי הקולות, נפגעה כהוא זה הגנתו של המערער, או שקופחה זכותו להליך הוגן. לפיכך, יש לדחות את טענותיו של המערער בנוגע לקיומם של מחדלי חקירה בעניינו. 66. עוד יש להוסיף, כי לא מצאתי כל ממש גם בטענתו של המערער כי עלה בידו לבסס אליבי מוצק, כאשר הפנה לשעות עבודתו. עיון ברישומי המעסיק, אינו שולל את האפשרות כי המערער יכול היה להגיע לזירת האירוע בשעה 16:50, שהיא השעה בה הבחינה בו המתלוננת לראשונה. גרסתה של ל', באשר לשעת האירוע נתמכת בעדותה של חגית, אשר ציינה, כי היא הבחינה ב-ל' כשהיא יורדת מן הכביש לכיוון שביל העפר, בשעה 16:50 לערך (עמ' 37 לפרוטוקול, ש' 32). 67. לסיכום, ועל-יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, לא נמצא כל טעם מבורר להתערב בהכרעת דינו היסודית והמפורטת של בית משפט קמא. בחינת כלל הראיות בעניינו של המערער מובילה למסקנה, ברמה של מעבר לספק סביר, כי המערער הוא שביצע את המעשים המיוחסים לו באישום הראשון לכתב האישום. בראש ובראשונה, מדובר בראיית הדנ"א, אשר קושרת, באורח חד משמעי, את המערער לתקיפתה של ל', כאשר לראיה מרכזית זו מצטרפות ראיות נסיבתיות נוספות המחזקות אותה. בין היתר, מדובר בעדויות המלמדות על צבע רכבו של התוקף, הזהה לצבע הרכב שהיה באותו זמן ברשותו של המערער; וכן הצבעתה של ל' על תמונתו של המערער, במהלך מסדר זיהוי התמונות. לפיכך, אציע לחברותַי לדחות את הערעור על הכרעת של דינו בית משפט קמא. הערעור על חומרת העונש 68. הלכה מושרשת היא, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב במידת העונש שהושת על-ידי הערכאה המבררת, אלא אם מדובר בסטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים, או כאשר נפלה בגזר הדין טעות מהותית (ע"פ 4498/14 גרידיש נ' מדינת ישראל (13.5.2015); ע"פ 5323/12 אבו ליל נ' מדינת ישראל (17.6.2014); ע"פ 7702/10 כהן נ' מדינת ישראל (29.5.2014)). לאחר שבחנתי את החומר שלפניי ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי העונש שהושת על המערער, הגם שאינו קל, אינו סוטה ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות כגון דא, ובוודאי שאין מדובר בסטייה קיצונית ממדיניות הענישה בעבירות דומות. סבורני, כי בסופו של יום, עונשו של המערער הינו מידתי וראוי, והוא מאזן כהלכה בין כלל השיקולים הצריכים לעניין. 69. אין צורך להכביר מילים על חומרת מעשיו של המערער, אשר עקב אחרי תנועותיה של ל' וארב לה, בהיותו מודע להימצאותם במקום מבודד, הרחק מעיניהם של אחרים. המערער הפתיע את ל', התנפל עליה תוך שימוש באלימות, חטף מידה את מכשיר הטלפון, קרע את בגדיה, וביצע בה מעשה אינוס קשה ואכזרי. המערער לא גילה שמץ של רחמים וחמלה כלפי ל', ולא שעה לתחנוניה כאשר ביקשה ממנו כי יניח לה ויאפשר לה לחזור לילדיה ולמשפחתה. מעשים מעין אלו מעוררים סלידה ותיעוב, ומצדיקים ענישה קשה והולמת, הכוללת שנות מאסר ממושכות. זאת, נוכח פגיעתם החריפה של המעשים בקורבנות העבירה, כמו גם בערכים החברתיים הבסיסיים שעניינם הגנה על שלמות הגוף והנפש, ושמירה על כבוד האדם והאוטונומיה שלו על גופו. יפים, בהקשר זה, דבריו של השופט ס' ג'ובראן: "כאשר קיום יחסי מין נעשה ללא הסכמה חופשית קיימת פגיעה אנושה בכבודו של האדם, בהיותו נכפה בכוח וכנגד רצונו לקיים מעשה, אשר במקורו הינו מעשה אהבה וביטוי לאחדותם של שני אנשים, בגוף ובנפש. זהו מעשה המחלל את גופו של הקרבן, את האוטונומיה שלו, את כבודו, את נשמתו" (ע"פ 10898/08 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 20 (15.4.2010)). על הנזקים הפיזיים והנפשיים שנגרמו למתלוננת, ניתן ללמוד מתסקיר נפגעת העבירה שהוגש בעניינה, כאמור בפסקה 31 לעיל. הגם שהמתלוננת מנסה לשמור על התנהלות שגרתית כביכול, אין ספק כי מעשיו הנלוזים והנפשעים של המערער, נותנים את אותותיהם בה, ונראה כי תוצאות המעשים והשלכותיהם ילוו אותה עוד שנים רבות בהמשך הדרך. 70. בחינת רמת הענישה המקובלת בעבירות דומות, מלמדת על מנעד רחב למדיי של עונשים, בהתאם לנסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו של העבריין הקונקרטי. במקרה בו עסקינן, נראה כי עונשו של המערער איננו סוטה לחומרה ממדיניות הענישה שנקבעה בפסיקתו של בית משפט זה, בנסיבות דומות. כך, בע"פ 6616/10 ‏ארז אפרתי נ' מדינת ישראל (22.6.2011), הורשע המערער בביצוע עבירה של ניסיון למעשה סדום ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. המערער שם, גרר בכוח צעירה שהלכה לתומה לעבר רכבה, תוך שהוא חוסם את פיה ומאיים עליה שאם תצעק, הוא יהרוג אותה. בהמשך, השכיב המערער את הצעירה בכוח על שיחים, הסיר את בגדיה התחתונים וניסה להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, תוך שהוא מכה אותה. בית משפט קמא דן את המערער ל-8 שנות מאסר; שנתיים מאסר על-תנאי; קנס בסך 20,000 ₪; ופיצוי למתלוננת בסכום של 150,000₪, וערעורו נדחה. בע"פ 5851/09 עמירה נ' מדינת ישראל (1.3.2011), הופחת עונשו של המערער ל-10 שנות מאסר (לעומת 12 שנות מאסר שהשית עליו בית המשפט המחוזי). המערער באותו מקרה הורשע בביצוע מעשה סדום בנסיבות אינוס, לאחר שתקף מינית עובדת זרה שעלתה לרכבו כ"טרמפיסטית", בכך שהחדיר בכוח את איבר מינו לפיה, ונגע בחזַה ובמפשעתה. בע"פ 2370/06 אונויאטוב נ' מדינת ישראל (14.11.2007), הוטלו על המערער 14 שנות מאסר לריצוי בפועל, בגין ביצוע אונס ומעשה סדום שלוו באלימות, כלפי מתלוננת שעבדה ביחד עם המערער בבר מסוים. ערעורו לפני בית משפט זה נדחה (וראו גם, ע"פ 9886/03 ריזק נ' מדינת ישראל (14.4.2005)). נראה, אפוא, כי אין בעונש המאסר שהושת על המערער, גם אם אינו קל, משום סטייה מרמת הענישה המקובלת בעבירות אינוס שבוצעו באותן נסיבות או בנסיבות דומות. אשר לסכום הפיצויים שנפסק למתלוננת, גם אם סכום זה (150,000 ₪) עומד על הצד הגבוה, אינני סבור כי יש מקום להתערבותנו ברכיב זה של גזר הדין, נוכח חומרת התנהגותו של המערער והנזק הקשה, הפיזי והנפשי, שנגרם למתלוננת. 71. לסיכום, דעתי היא כי אין בסיס להתערבותנו בהכרעת דינו של בית משפט קמא, כמו גם בעונש שהושת על המערער. משכך, אמליץ לחברותַי לדחות את ערעורו של המערער, על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏י"ח באב התשע"ה (‏3.8.2015). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13084790_I01.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il