פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8479/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8593/12 ע"פ 8479/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם המערער בע"פ 8593/12: המערער בע"פ 8479/12: פלוני פלוני נ ג ד המשיבה בע"פ 8593/12 ובע"פ 8479/12: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מיום 14.10.2012, בת"פ 38772-07-11, שניתן על ידי כב' השופט א' ביתן תאריך הישיבה: י"ט באייר התשע"ג (29.4.2013) בשם המערער בע"פ 8593/12: בשם המערער בע"פ 8479/12: עו"ד תומר אורינוב עו"ד נועם בונדר בשם המשיבה בע"פ 8593/12 ובע"פ 8479/12: עו"ד דותן רוסו בשם שרות המבחן לנוער: גב' שלומית מרדר פסק-דין השופט א' שהם: פתח דבר 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בת"פ 38772-07-11, שניתן על-ידי כב' השופט א' ביתן, ביום 14.10.2012. המערער בע"פ 8593/12 (להלן: המערער 1) היה הנאשם 1 בכתב אישום מתוקן שהוגש נגד ארבעה נאשמים, ואילו המערער בע"פ 8479/12 (להלן: המערער 2) היה הנאשם 3 בכתב האישום. שני המערערים הינם קטינים, המערער 1 הינו יליד 18.12.1993 והמערער 2 הינו יליד 29.6.1994, כאשר יתר הנאשמים הינם בגירים. המערער 1 הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות אלה: חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (ריבוי עבירות); החזקת סכין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין; והפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. המערער 2 הודה והורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין (ריבוי עבירות); ובעבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. 2. ביום 14.10.2012, נגזר דינם של המערערים ושל הנאשם 2 בכתב האישום. על המערערים נגזר עונש זהה, היינו: 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרם; 12 חודשי מאסר על-תנאי למשך שנתיים מיום שחרורם מהמאסר לבל יעברו כל עבירה מסוג פשע; כמו כן, חוייבו המערערים בתשלום פיצוי בשיעור של 5,000 ₪ למתלוננים באישום השני. על הנאשם 2 גזר בית משפט קמא 38 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו (כולל הפעלת תנאי שחלקו בחופף וחלקו במצטבר), וכן 12 חודשי מאסר על-תנאי ופיצויים למתלוננים באישום השני בסכום של 5,000 ₪. יצויין, כי עונשם של המערערים הינו פרי של הסדר טיעון "סגור", שבו הוסכם בין הצדדים על מידת העונש, אך בפיהם של המערערים טענה חריגה, לפיה יש להקל בעונשם של המערערים בגין העונש אשר נגזר על מעורב אחר בפרשה בשם וקנין, והכל כפי שיובהר בהמשך. עובדות כתב האישום המתוקן 3. האישום הראשון מיוחס לנאשם 2 בלבד, ואין צורך להתעכב עליו. האישום השני משותף לכל הנאשמים, ולמערערים בכלל זה, ובו נטען כי בלילה שבין 30.6.2011 לבין 1.7.2011 נערכה מסיבת יום הולדת בפארק "נחל לכיש" שבאשדוד, בה השתתפו "בשלב מסוים של הלילה" הנאשמים וחברים נוספים, וביניהם יקיר אוחיון ודרור רז (להלן: השותפים). יקיר אוחיון הגיע למקום כשהוא נושא עימו סכין מטבח, כאשר חלק מהנאשמים והאחרים, אשר נכחו במקום, נשאו, אף הם, סכינים "או כלים חדים אחרים". באותה עת הגיעה לפארק קבוצת צעירים, שחלקם מתגוררים בעיר רמלה (להלן: המתלוננים), על-מנת להשתתף במסיבת גיוס שנערכה במקום. בסמוך לשעה 04:00, "מסיבה שאינה ידועה למאשימה", פרצה קטטה בין המתלוננים לבין הנאשמים, השותפים והאחרים. במהלך הקטטה, תקפו הנאשמים וחבריהם, בצוותא חדא, את המתלוננים באמצעות אבנים ומקלות וכן דקרו אותם בכל חלקי גופם "באמצעות סכינים, דוקרנים, שברי בקבוקי זכוכית וחפצים חדים נוספים". כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים וחבריהם, נגרמו למתלוננים חבלות ופציעות בדרגות שונות. בסמוך לאחר מכן, נמלטו הנאשמים וחבריהם מהמקום "כשהם מותירים את המתלוננים מוטלים על הארץ, חבולים, פצועים ומתבוססים בדמם". למקום הוזמנו כוחות הצלה, ובהם אמבולנסים וכוחות משטרה רבים, כאשר חלק מהמתלוננים פונה לבתי החולים בסביבה וחלקם טופל במקום. בסעיפים 24-11 לאישום השני, פורטו החבלות הקשות שנגרמו ל-14 מתלוננים, ובין היתר מדובר בפצעי דקירה בחלקי גוף שונים, שברים בפנים, וחבלות קשות בחזה, בטחול ובאיברי גוף נוספים. לטענת המאשימה, הנאשמים וחבריהם תקפו את המתלוננים, פצעו אותם וגרמו להם חבלות חמורות "בכוונה להטיל בהם נכות או מום או לגרום להם חבלה חמורה". 4. האישום השלישי מיוחס למערער 1 בלבד, ובו נטען כי בתאריך 30.6.2011 בשעות הלילה, בחוף י"א באשדוד בסמוך למסעדת "קוקוס ביץ'", נשא המערער סכין על גופו, שלא כדין. בסמוך למועד זה, נעצר המערער 1 והובא לתחנת המשטרה באשדוד, שם שוחרר על-ידי קצין משטרה בתנאים מגבילים, הכוללים, בין היתר, מעצר בית מלא למשך 5 ימים בבית אמו. נטען, כי ביום 1.7.2011 בסמוך לשעה 03:00, הפר המערער 1 את ההוראה החוקית, בכך שהגיע לפארק "נחל לכיש", ונטל חלק בתקיפה המתוארת באישום השני. 5. האישום הרביעי מיוחס לנאשם 4 בלבד, ואילו האישום החמישי נוגע למערער 2, ובמסגרתו נטען כי ביום 13.3.2011 הורה בית משפט השלום לנוער באשדוד כי המערער ישוחרר ממעצרו בתנאים מגבילים, ובהם מעצר בית לילי החל מהשעה 20:00. המערער 2 הפר את ההוראה החוקית בכך שבתאריך 30.6.2011 הוא הגיע לפארק "נחל לכיש" והשתתף באירוע המתואר באישום השני. ההליכים בפני בית משפט קמא 6. בתחילה, כפרו הנאשמים בעבירות שיוחסו להם, וביום 28.2.2012 החלו להשמע עדי התביעה. בהמשך, התקיימו 3 דיוני הוכחות נוספים בתאריכים:13.3.2012, 20.3.2012 ו-20.5.2012. ביום 14.6.2012, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון, לפיו יודו הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב אישום מתוקן, ובית המשפט התבקש להשית על המערערים ועל הנאשם 4 בכתב האישום, 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרם, ועל הנאשם 2 – 36 חודשי מאסר בפועל. עוד הוסכם, כי הנאשמים יפצו את המתלוננים באישום השני, בסכום של 5,000 ₪ כל אחד. כל הנאשמים אישרו את ההסכם וציינו כי הם מודעים לכך כי בית המשפט אינו כבול בהסדר הטיעון. לאחר זאת, הורשעו הנאשמים, על-פי הודאתם, בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן. בהמשך להכרעת הדין, הופנו המערערים, בהיותם קטינים, אל שירות המבחן לנוער לצורך קבלת תסקיר מבחן בעניינם, ואילו הנאשמים הבגירים הופנו אל שירות המבחן למבוגרים, לאותה מטרה. לאחר קבלת תסקירי המבחן, נשמעו הטיעונים לעונש ביום 11.9.2012, ובית המשפט קבע כי גזר הדין יינתן ביום 24.9.2012. יצויין, כי באותו מעמד הפנו באי כוחם של המערערים את תשומת ליבו של בית משפט קמא לכך שלא היה מקום להרשיע את המערערים, הקטינים, אלא לקבוע, בשלב הראשון, כי הם ביצעו את העבירות שיוחסו להם, ורק לאחר עיון בתסקירי שירות המבחן ניתן להרשיעם. ואכן, ביום 14.10.2012, ניתנה "הכרעת דין מתוקנת – לנאשמים 1 ו-3", ובמסגרתה נקבע כי תבוטל הרשעתם של המערערים וייקבע כי הם ביצעו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום. 7. בהמשך הפרוטוקול, מיום 14.10.2012, מופיעה החלטה, שניתנה בעקבות בקשתו של המערער 1 לחזור בו מהודאתו (עמ' 100 לפרוטוקול). המערער 1, שעל-פי הסדר הטיעון הומלץ לבית המשפט לגזור עליו 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, טען בבקשתו כי יש להתיר לו לחזור בו מהודאתו, כיוון שההודאה היתה "לא רצונית". בהחלטתו, ציין כב' השופט ביתן כי בפרשה זו הוגש כתב אישום נוסף נגד שלושה נאשמים אחרים: יקיר אוחיון, דרור רז וליאור וקנין (להלן: התיק המקביל), ומשפטם של השלושה מתברר בפני מותב אחר. הרקע לבקשתו של המערער 1 נעוץ בהסדר טיעון שהושג בתיק המקביל, ובמסגרתו הוסכם כי התביעה תבקש להטיל על וקנין 18 חודשי מאסר בפועל, והוא יהיה חופשי לטעון כרצונו לעניין העונש. בבקשתו לחזרה מההודייה, נטען על-ידי המערער 1 כי המאשימה הודיעה מפורשות כי עניינם של הנאשמים בתיק המקביל חמור יותר, וכי הם צפויים לעונשים גבוהים מאלו שהוסכם עליהם בעניינם. עוד נטען, כי יתר הנאשמים בתיק לחצו עליו להצטרף להסדר הטיעון, כדי לאפשר את גיבושו של ההסדר, שהיה מותנה בהודאתם של ארבעת הנאשמים, גם יחד, ולפיכך, אין לראות בהסכמתו של המערער 1 להסדר, כהסכמה שבאה מרצונו הטוב והחופשי. עו"ד אורינוב, בא כוחו של המערער 1, ביקש, לחלופין, כי בית המשפט יגזור על מרשו 18 חודשי מאסר בלבד, במידה שהבקשה לחזרה מההודאה תדחה, שזוהי תקופת המאסר המבוקשת על-ידי התביעה בעניינו של וקנין. בא כוחו של המערער 2, עו"ד אליאסף, הצטרף לטיעוניו של עו"ד אורינוב, הגם שהוא לא ביקש לחזור בו מההודאה, אלא עתר לכך כי עונשו של מרשו יעמוד על 18 חודשי מאסר, במקום העונש המוסכם של 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בא-כוח המאשימה התנגד לבקשתו של המערער 1 לחזור בו מהודאתו, בציינו כי זו "ניתנה מרצונו החופשי ותוך הבנה מלאה של משמעויותיה". אשר לעמדתה של התביעה בעניינו של וקנין ציין בא כוח המאשימה כי "היו לתביעה סיבות ענייניות ומוצדקות להגיע להסכמה אליה הגיעה עם הנאשם ליאור וקנין". לאחר בחינת טענות הצדדים, החליט בית משפט קמא לדחות את בקשתו של המערער 1 לחזור בו מהודאתו. בית המשפט ציין, בהקשר זה, כי המערערים נקטו בעמדה עצמאית, כאשר ביקשו לחתום על הסדר הטיעון, חרף עמדתם השלילית של באי כוחם. ההסדר הושג לאחר התדיינויות ומגעים אינטנסיביים עם גורמי הפרקליטות, ולאחר שנחתם ההסכם הצהירו הסנגורים כי הנאשמים מודעים לפרטי ההסדר ומבקשים להודות במיוחס להם "וגם הנאשמים עצמם חזרו ואישרו זאת". בית המשפט הוסיף וקבע, כי הטענה לפיה הודה המערער 1 בכתב האישום המתוקן בלחצם של הנאשמים האחרים נטענה על-ידי בא כוחו בעלמא "ללא כל פירוט או ביסוס וללא [שהמערער 1] עצמו יטען אותה". בנסיבות אלה, קבע בית משפט קמא כי אין ספק בליבו כי כל אחד מהנאשמים, והמערער 1 בכלל זאת, הבין היטב את המיוחס לו בכתב האישום המתוקן "והודה בעובדותיו מרצונו ומתוך הבנת משמעויות הודאתו ופרטי הסדר הטיעון". לפיכך, נדחתה בקשתו של המערער 1 להתיר לו לחזור בו מהודאתו. אשר לבקשה החלופית, להעמיד את עונשם של המערערים על 18 חודשי מאסר, קבע בית משפט קמא כי מקומה של בקשה זו בשלב הטיעונים לעונש, והטענות תבחנה במסגרת גזר הדין. 8. לאחר שניתנה החלטתו של בית משפט קמא כמפורט לעיל, נשמעו הטיעונים לעונש בעניינם של המערערים ושל הנאשם 2, וניתן גזר הדין בעניינם. בהתייחסו לבקשתם של המערערים לגזור עליהם 18 חודשי מאסר בלבד, ציין בית משפט קמא כי מקובלת עליו הצהרת ב"כ המאשימה, לפיה קיימים בעניינו של וקנין קשיים ראייתיים, דבר שהוביל לעמדתה העונשית המקלה. עוד נטען, כי התקבלו בעניינו של וקנין מידעים מודיעיניים, המציבים את חלקו בפרשה כמשני לעומת האחרים, ולכך יש להוסיף את התסקיר החיובי של שירות המבחן, אודותיו. בית משפט קמא ציין עוד, כי בעניינם של שני הנאשמים האחרים, אשר נתנו את הדין ביחד עם וקנין, הוסכם על עונש של 5.5 שנות מאסר, וכאשר התביעה הודיעה כי כתב האישום המקביל חמור יותר, הכוונה היתה אל הנאשמים הללו ולא אל וקנין. בנסיבות אלה, סבר בית משפט קמא כי אין מקום לסטות לקולא מהסדר הטיעון, בעניינם של המערערים, והשית עליהם 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ואת יתר העונשים המפורטים בפסקה 2 לעיל. יצויין, כי, בסופו של דבר, נגזרו על וקנין כ-7 חודשי מאסר לריצוי בפועל, החופפים את תקופת מעצרו. ערעורו של המערער 1 9. בערעורו על גזר הדין, טען עו"ד אורינוב, בא כוחו של המערער 1, כי הסדר הטיעון עם הנאשמים בתיק שלפנינו, הושג לאחר משא ומתן ארוך ומייגע, שבמהלכו הובהר כי עניינם של הנאשמים בתיק המקביל חמור יותר, והראיות נגדם מוצקות הרבה יותר. התביעה התנתה את הסכמתה להסדר הטיעון באישורם של כל הנאשמים, ובאותו שלב התנגדו פרקליטיהם של המערערים להסכם, שלפיו ייגזרו על מרשיהם 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל. לטענת עו"ד אורינוב, המערער היה נתון ללחץ כבד, אשר הופעל עליו על-ידי הנאשם 2, שהיה "להוט לממש את ההסדר", והיה זקוק גם להסכמתו של המערער 1. לפיכך, ביקש מערער זה להצטרף להסדר, אך יש לראות את הסכמתו כהסכמה מאולצת. עו"ד אורינוב הוסיף וטען, כי "באורח פלא" כלל הסדר הטיעון בתיק המקביל תיקון משמעותי של כתב האישום בעניינו של וקנין, הן בחלק העובדתי והן בסעיפי העבירה שיוחסו לו. עוד הוסכם, כי המאשימה תטען לרף ענישה מירבי של 18 חודשי מאסר בפועל. לטענתו של עו"ד אורינוב, אין כל הבדל בין עניינו של המערער 1 לבין זה של וקנין, ששניהם קטינים ושניהם מעורבים בביצוע אותם מעשים בדיוק. בנסיבות אלה, סבור עו"ד אורינוב, כי יש להתיר למערער 1 לחזור בו מהודאתו, ולחלופין, להעמיד את עונשו על 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בטיעונו בפנינו, הרחיב עו"ד אורינוב את הדיבור על הראיות שעמדו, לטענתו, נגד וקנין, ולגישתו לא היה מקום לתקן את כתב האישום שהוגש נגדו, ולהציג עמדה עונשית מקלה ביותר, בעניינו. נטען בנוסף, כי התביעה סרבה לתקן את כתב האישום נגד המערערים, בטענה כי הדבר ישפיע על המשא ומתן המתנהל בעניינם של הנאשמים בתיק המקביל, אך בסופו של דבר היא פעלה מאחורי גבם של המערערים ותיקנה את כתב האישום שהוגש נגד וקנין. כטענה חלופית נוספת, ביקש עו"ד אורינוב כי מרשו ירצה את יתרת העונש שנותרה לו בהוסטל סגור, בהתאם לתוכנית שיקומית שהוכנה עבורו. ערעורו של המערער 2 10. עו"ד נועם בונדר, בא כוחו של המערער 2, העלה בהודעת הערעור טענות דומות לאלו שנטענו על-ידי עו"ד אורינוב. נטען על-ידי עו"ד בונדר, כי המדינה התנהלה "בחוסר שוויוניות כלפי המעורבים השונים באותה פרשייה", כאשר החליטה לתקן, ללא סיבה ממשית, את כתב האישום בעניינו של וקנין, ולהציג עמדה עונשית מקלה. בכך, יש כדי לפגוע בכלל אחידות הענישה, מבלי שקיים טעם ענייני המבחין בין הנאשמים. עו"ד בונדר סקר, אף הוא, על-פני עמודים רבים, את הראיות שעמדו לחובתו של וקנין, ונטען על-ידו כי המדינה בחרה "באופן שרירותי", ובלא הסבר המניח את הדעת, להקל עם אחד הנאשמים "תוך יצירת פער של ממש בינו לבין המערער, חרף הדמיון בין נסיבותיהם". בטיעונו בערעור, ציין עו"ד בונדר כי אין הוא מייחס למדינה חוסר תום לב, אך אין להשלים עם "הפער האדיר" בין עונשם של המערערים לבין העונש שנגזר, בסופו של דבר, על וקנין. לאור האמור, ביקש עו"ד בודנר להקל "במקצת" בעונשו של המערער 2. תשובת המדינה 11. עו"ד דותן רוסו, בא כוחה של המשיבה, טען בפתח דבריו כי הסדר הטיעון עם המערערים הינו מקל עד מאד וזו צריכה להיות, לטעמו, נקודת המוצא לדיון בערעורים. המדובר באירוע רב משתתפים, שבמהלכו הוכו ונדקרו צעירים רבים שהגיעו כדי להשתתף במסיבת גיוס, והיה קושי, מבחינתה של התביעה, להצביע על זהותם של הדוקרים. המערערים עצמם אישרו כי נכחו בזירת האירוע אך טענו כי לא תקפו איש, ורק לאחר שהובהר כי הנאשמים בכתב האישום המקביל הודו בפני מדובבים בתא המעצר, והפלילו גם את המערערים, נאותו המערערים להודות בכך, שאף הם השתתפו במעשי האלימות והיו חלק מהחבורה שעשתה שימוש בסכינים ובכלי משחית אחרים. לטענתו של עו"ד רוסו, וקנין השתייך, אמנם, לאותה חבורה, אך הוא לא היה חלק מ"הגרעין הקשה" של התוקפים, והראיות הקושרות אותו לביצוע המעשים עצמם, היו בעלי עוצמה נמוכה ביותר. הסדר הטיעון עם וקנין הושג בחלוף יומיים, ממועד הודאתם של המערערים באשמה, כאשר הסדר מעין זה לא עמד על הפרק באותו מועד. עו"ד רוסו הבהיר, כי במהלך הדיון בכתב האישום המקביל, זומנו הצדדים ללשכתו של כב' השופט אבו טהה, ולאחר שהוא הביע את דעתו בנושא, נועדו הצדדים ביניהם והגיעו להסדר הטיעון עם וקנין. עו"ד רוסו הוסיף וטען, כי המדינה ביקשה לגזור על וקנין 18 חודשי מאסר בפועל, אך בית המשפט בחר להשית עליו עונש של כ-7 חודשים, החופפים את תקופת מעצרו, וזאת בשים לב לנסיבות ביצוע העבירה על-ידו, ולהמלצת שירות המבחן. בהקשר זה, נטען, כי קיים הבדל של ממש בתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינם של המערערים לעומת התסקיר החיובי שניתן אודות וקנין. על יסוד האמור לעיל, התבקשנו לדחות את הערעור. דיון והכרעה 12. בפתח דיוננו בערעור, מן הראוי להסיר מעל לסדר היום את השאלה הנוגעת לבקשתו של המערער 1 לחזור בו מהודאתו, הגם שבא כוחו, עו"ד אורינוב, לא ביקש, במהלך טיעונו בפנינו, סעד זה. סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כדלקמן: "(א) הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו" (ההדגשה שלי – א.ש.). כפי שצויין בע"פ 6349/11 נשימוב נ' מדינת ישראל (10.6.2013) "שאלת פרשנותה של התיבה 'מנימוקים מיוחדים שיירשמו' נותרה עמומה במקצת". עם זאת, נקבע בפסיקתו של בית משפט זה, כי היתר לחזרה מהודיה ינתן בנסיבות חריגות. נסיבות חריגות אלה מתקיימות "כאשר מתוך מכלול הנסיבות מתעורר חשש ממשי שהנאשם הודה באשמה בניגוד לרצונו החופשי, או תוך שהוא אינו מבין את משמעות הודייתו" (ע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(4) 145, 152 (2004)). המבחן שהתגבש בפסיקה, לצורך הכרעה בבקשה לחזרה מהודייה, הינו "מבחן המניע", היינו, האם מדובר ברצון כן ואמיתי מצד הנאשם להוכיח את חפותו, או שמא מדובר בתכסיס, שנועד להשיג רווח דיוני-משפטי (ראו, לעניין זה, רע"פ 2292/08 אמסלם נ' מדינת ישראל (30.9.2009)). לעיתוי הגשת הבקשה יש משקל רב, באשר לאופן שבו יתייחס בית המשפט לבקשה לחזרה מהודייה, וכאשר מדובר בשלב שלאחר מתן גזר הדין נדרשות, על-פי הפסיקה, נסיבות חריגות במיוחד. 13. בענייננו, הוגשה הבקשה לחזרה מהודייה לאחר שנחתם הסדר טיעון "סגור", ואין ספק כי המערער 1 ידע מה העונש הצפוי לו, בעקבות הודאתו באשמה. לפיכך, מדובר בשלב דיוני מתקדם, ובנסיבות אלה מתעורר החשש כי כל רצונו של המערער היה להשיג רווח טקטי, ואין הוא מבקש, באמת ובתמים, להוכיח את חפותו. זאת ועוד, לא הובאו תימוכין לטענה כי המערער הודה באשמה בניגוד לרצונו, או כי לא הבין את משמעות הודייתו. כפי שאישר בא כוחו, עו"ד אורינוב, המערער עמד על רצונו להתקשר בהסדר הטיעון, בניגוד לעמדת פרקליטו, ולא הובאה אף ראשית ראיה לכך כי המערער הסכים להסדר, עקב לחצם של הנאשמים האחרים. לפיכך, צדק בית משפט קמא בדחותו את בקשתו של המערער 1 לחזרה מהודייה. 14. ומכאן לערעור בנוגע לשאלת העונש. ערעור זה מתבסס, רובו ככולו, על עקרון אחידות הענישה, ונטען כי יש להקל בעונשם של המערערים, בשל העונש הקל שנגזר על וקנין, שנטל חלק, כמותם, כך לפי הטענה, בתקיפתם של המתלוננים. כפי שנקבע בע"פ 4450/11 עספור נ' מדינת ישראל (8.2.2012): "מטרתו של עקרון זה הינה להבטיח את שוויונם של נאשמים בפני החוק ולמנוע שרירות בענישה. בענייננו ישנה חשיבות מוגברת לאחידות בענישה נוכח העובדה שמדובר בעבירות דומות שהן חלק מפרשה אחת ... (וראו גם, ע"פ 1142/11 סגיר נ' מדינת ישראל (8.2.2012); רע"פ 4600/12 יאשייב נ' מדינת ישראל (13.6.2012)). ואולם, עקרון אחידות הענישה אינו חזות הכל ומלאכת קציבת העונש אינה בגדר תרגיל מתמטי, ובלשון אחרת: "עקרון אחידות הענישה אינו כלל הכרעה סופי ומוחלט, מן 'סרגל מכאני' שממנו אין לסטות ... אין לבצע פעולת 'העתק – הדבק' מנאשם בתיק אחד לנאשם בתיק אחר רק בשל עקרון אחידות הענישה. שומה על בית המשפט לשקול היטב את הנסיבות המיוחדות של נאשם ונאשם, על מנת לחתור לענישה ההולמת את העבירה על פי אמות המידה המקובלות במשפטנו" (ע"פ 5195/11 קריניאן נ' מדינת ישראל (28.3.2012), וראו גם ע"פ 3117/12 ארביב נ' מדינת ישראל (6.9.2012)). ועוד נקבע, כי כלל אחידות הענישה הינו שיקול אחד, גם אם שיקול ענישה חשוב, מבין מכלול השיקולים שיש להעריכם ולאזנם "כדי להגיע לתוצאת ענישה שקולה אשר תגשים את תכלית ההגנה על עניינו של הפרט ושל הציבור המשולבים זה בזה" (ע"פ 10370/02 סויסה נ' מדינת ישראל (27.5.2003)). 15. בענייננו, הגיעו המערערים להסדר טיעון עם המאשימה, כאשר, לכל הדעות, מדובר בהסדר עונשי מקל ביותר, בשים לב לטיבה ואופייה של העבירה, לנסיבותיה החמורות, ולתוצאותיה הקשות. יש להזכיר, כי שני המערערים הגיעו לזירת הארוע תוך הפרת הוראה חוקית, לפיה עליהם להמצא במעצר בית, ועוד ראוי לציין כי המערער 1 נשא עמו סכין. אשר לטענה הנסמכת על עמדת המדינה בעניינו של וקנין ועל העונש הקל שנגזר עליו, הנני סבור כי אין בה ממש. נאמנה עליי הצהרתה של המדינה, בדבר קשיים ראייתיים שעמדו בפניה להוכיח את חלקו של וקנין בפרשה, ולעניין זה רשאית היתה המדינה להסתמך על מידע מודיעיני, בבואה לקבוע את עמדתה בעניינו של וקנין, תוך התייחסות לחלקו באירוע. אינני סבור, כי שומא עלינו לבחון בקפדנות את חומר הראיות המצוי בתיק ולפרוט אותו לפרוטות, כפי שעשו באי כוח המערערים, ויצוין, כי גם לשיטתם של הסנגורים אין טענה כי המדינה התנהלה בחוסר תום לב. זאת ועוד, המדינה היתה רשאית ליתן משקל לאמור בתסקירי שירות המבחן בעניינם של המעורבים בפרשה, כאשר עיון בתסקירו של וקנין, מלמד על קיומו של אופק שיקומי, ולכך יש להוסיף את המלצות שירות המבחן בעניינו. בנסיבות אלה, לא היתה כל עילה לסטות מהסדר הטיעון בעניינם של המערערים, ואינני סבור כי יש מקום להקל בעונשם, מעבר להקלה לה זכו במסגרת ההסדר. 16. לאור האמור, אציע לחבריי לדחות את ערעוריהם של המערערים, ולהותיר את העונש שנגזר עליהם על כנו. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏י"ב בתמוז התשע"ג (‏20.6.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12084790_I06.doc יא+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il