סאמי חוסיין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8473/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8473/13 ע"פ 8703/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער בע"פ 8473/13: סאמי חוסיין המערער בע"פ 8703/13: ראמי גיזאוי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 3297-01-13 שניתן ביום 13.11.2013 על ידי כבוד השופט ד' פיש בשם המערער בע"פ 8473/13: עו"ד ויסאם נבואני בשם המערער בע"פ 8703/13: עו"ד מנחם רובינשטיין; עו"ד גבריאל רפופורט בשם המשיבה: עו"ד חיים שוייצר בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונחים לפנינו שני ערעורים שאוחדו על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 3297-01-13, כב' השופט ד' פריש). המערערים הורשעו על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון, אשר לא התייחס לעניין העונש. סאמי פרהוד, המערער בע"פ 8473/13 (להלן: פרהוד), הורשע בעבירת החזקת נשק לפי סעיף 144(א). ראמי גיזאוי, המערער בע"פ 8703/13 (להלן: גיזאוי), הורשע בעבירת סיוע להחזקת נשק לפי סעיף 144(א) בצירוף סעיף 31, בעבירת סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2), בעבירת היזק בזדון לפי סעיף 452 ובעבירת מסירה של ידיעות כוזבות לפי סעיף 243 סיפא. בנוסף, השניים הורשעו בעבירות של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 בצירוף סעיף 29 ובעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 בצירוף סעיף 29 – כל הסעיפים לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977. בגין עבירות אלו נגזרו על פרהוד 20 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי לתקופה של 9 חודשים למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירת נשק. על גיזאוי נגזרו 40 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי לתקופה של שנה למשך שלוש שנים לבל יעבור עבירה לפי סעיף 332 לחוק העונשין או עבירת נשק, פיצוי על סך 2,500 ₪ לכל אחד מיושבי הרכב שנפגע על ידו ושלילת רישיון הנהיגה שלו למשך 60 חודשים מיום מתן גזר הדין. מכאן הערעורים שלפנינו. רקע 2. ואלו עיקרי העובדות בהן הודו המערערים: המערערים נסעו יחדיו ברכב – גיזאוי שימש כנהג ופרהוד ישב במושב לידו. השניים הגיעו למחסום משטרתי, ושוטרים אשר חבשו כובעי זיהוי משטרתיים ואחזו בפנסים החלו להתקדם רגלית לכיוון הרכב. גיזאוי האט את רכבו, והשניים השליכו אקדח – שהחזיק פרהוד ברכב ללא רישיון להחזיקו ובליווי מחסנית, ללא תחמושת – אל מחוץ לרכב. או אז הגביר גיזאוי את מהירות נסיעתו, החל לנסוע בנתיב הנגדי לכיוון שוטר אשר נאלץ לקפוץ לשולי הדרך בכדי לא להיפגע ועקף את המחסום המשטרתי. במהלך נסיעתו המסוכנת הנתיב הנגדי, פגע ברכב בו ישבו אותה עת שני אזרחים, אשר סבלו מכאבים כתוצאה מהפגיעה. השניים המשיכו בנסיעה עד שהגיעו סמוך ליעדם, יצאו מן הרכב ונמלטו מהמקום. כשעה ורבע לאחר מכן הגיע גיזאוי לתחנת המשטרה, ומסר כי רכבו נגנב ממנו קודם לכן. בית המשפט המחוזי התייחס בגזר דינו לפסיקה לפיה יש להחמיר את הענישה, בהתאם לנסיבות המקרה – הן בנוגע לעבירות נשק והן בנוגע לעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי אינו מוצא בעניינם של המערערים שיקולים לקולה המצדיקים הטלת עונש אשר ירוצה בעבודות שירות בלבד, במובחן מהפסיקה אשר הובאה על ידי באי כוח המערערים. עם זאת, בשיקולים לקולה בעניינם התייחס בית המשפט לכך שעל אף עברם הפלילי, אשר לפי התסקירים נבע במידה משמעותית מסביבת חייהם, בתקופה הסמוכה לאירוע ניהלו אורח חיים נורמטיבי והביעו נכונות להמשיך בכך. כמו כן, בעניינו של פרהוד נשקלה לקולה הטענה כי הנשק הוחזק למטרת הגנה עצמית, וכן העובדה כי לא השתמש או סחר בו. לפיכך קבע בית המשפט כי טווח הענישה ההולם בעניינו של פרהוד נע בין 9 ל-48 חודשי מאסר בפועל, ובעניינו של גיזאוי בין 12 לבין 60 חודשי מאסר בפועל, וגזר, כאמור, את עונשיהם בטווח זה. מכאן הערעורים שלפנינו. ע"פ 8473/13 – פרהוד 3. פרהוד מערער כנגד רכיב המאסר בפועל. בא כוחו של פרהוד טוען כי העונש אינו מתיישב עם הענישה המקובלת ואינו צודק בנסיבות הקונקרטיות והמיוחדות של המקרה. באשר לנסיבות הקונקרטיות, הרקע להחזקת הנשק היה רצח בן דודו של פרהוד בשל סכסוך בין משפחות, שאינו קשור באופן ישיר לפרהוד, כחודש וחצי לפני האירוע. כשבועיים לאחר הרצח הוזהר פרהוד על ידי רכז המודיעין של ימ"ר צפון, בדבר קיומו של איום ממשי לחייו. כשבוע לאחר מכן אף הורו לו גורמים במשטרה שלא לצאת מביתו, מאחר שהאיום על חייו ממשי ומסוכן ביותר, ומתבסס על מידע מהימן. נטען כי תחושת הפחד שחש פרהוד, והעדר סיוע ממשטרת ישראל מעבר לאזהרות הקונקרטיות, הן שהובילו אותו להחזיק בנשק, ללא תחמושת, אך ורק למטרת הגנה עצמית ולזמן קצר. על כן, היה מקום ליתן משקל רב יותר לנסיבות אלו. באשר לענישה המקובלת, סבור הסנגור כי העונש מחמיר מדי בהשוואה למדיניות הענישה הנהוגה בגין עבירה של החזקת נשק, בייחוד כאשר עסקינן בהחזקה למטרת הגנה עצמית (לקביעת מדרג מטרות החזקת נשק לעניין הענישה ראו: ב"ש 625/82 אבו מוך נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 668 (1982)). בדיון שנערך בפנינו טען תחילה בא כוח המדינה כי המערער לא ציין בפני בית משפט קמא את האזהרות שקיבל מקצין המשטרה, ושנשא את הנשק לצורך הגנה עצמית בשל חשש ממשי ומבוסס זה. אולם, לאחר בירור שערך בא הכח על פי בקשתנו, הסכימה המדינה לטענה לפיה פרהוד הוזהר פעמיים על ידי המשטרה לפני האירוע. כך או כך, לעמדת התובע אין לנקוט בסלחנות כלפי אנשים הנושאים נשק ללא רישיון, והיה עליו לנקוט אמצעי זהירות אחרים. יתרה מזאת, נטען כי באם הנשק אכן נועד להגנה עצמית, היה עליו גם להצטייד בתחמושת. לבסוף, הדגיש התובע את עברו הפלילי של פרהוד, הכולל שלוש הרשעות בעבירות רכוש, וכי שירות המבחן לא התרשם כי הוא בעל נכונות אמיתית להליך טיפול. 4. עבירות נשק, וביניהן עבירה של החזקת נשק, חמורות הן. אלו טומנות בחובן פוטנציאל נזק משמעותי. החזקה של כלי נשק בידי אדם שאינו מורשה לכך עלולה להוביל לתוצאות קשות, הן באירוע בו יהא מעורב מחזיק הנשק והן במקרה בו הנשק יתגלגל לידיים אחרות, אשר לרוב אינן מקבלות את הנשק על מנת להכניסו למגירה. חשש כזה קיים במנותק ממטרתה המקורית של החזקת הנשק. דהיינו, אף כאשר המטרה המקורית של ההחזקה היא הגנה עצמית. לפיכך, בית משפט זה קבע כי מתחם הענישה הראוי בעבירה של החזקת נשק – למטרת הגנה עצמית הוא 36-12 חודשי מאסר (ע"פ 4945/13 מדינת ישראל נ' סלימאן (19.1.2014)). העונש אשר הוטל במקרה שלפניני מצוי בתוך מתחם זה, ואף בצדו הנמוך יחסית. על כן, הטענה כי העונש מחמיר ביחס למדיניות הענישה – דינה להידחות. עם זאת, נסיבות המקרה שלפניי אכן ייחודיות, אף ביחס למקרים אחרים בהם נטען להגנה עצמית כסיבה להחזקת נשק שלא כדין. הטעם לדבר אינו נעוץ אך במהימנות המידע ובעוצמת הסכנה לחייו של פרהוד, אלא במקור המידע. טענה נפוצה כלפי המחזיק בנשק לצרכי הגנה עצמית היא שהיה עליו לפנות למשטרה. במקרה שלפנינו התהפכו היוצרות, והמשטרה היא הגורם אשר מלכתחילה פנה למחזיק. כך, במובחן ממקרים אחרים, אין מדובר במקרה בו הנאשם פעל על דעת עצמו מבלי לערב את הרשויות, אשר לא היו מודעות לחשש בו שרוי היה הנאשם (להשוואה ראו לדוגמה: עניין סלימאן, לעיל; ע"פ 3300/06 אבו סנינה נ' מדינת ישראל (10.8.2006)). עוד אבהיר כי עמדת המדינה, לפיה טענת ההגנה העצמית אינה משכנעת היות ופרהוד לא נשא עימו תחמושת, היא בעייתית מאוד. החזקת נשק ללא תחמושת היא כמובן חמורה פחות מהחזקתו עם תחמושת, לנוכח ההפחתה בפוטנציאל הנזק. יתרה מזאת, העדר תחמושת מחזק את הסברה כי פרהוד לא התכוון לפגוע באנשים באמצעותו, אלא שהנשק אכן שימש להגנה עצמית, בעזרתו ביקש להרתיע את הבאים לפגוע בו. כאמור, המשטרה פנתה לפרהוד פעמיים. בפעם הראשונה רכז המודיעין של ימ"ר צפון הודיע לו על החשש הממשי לחייו, ובפעם השנייה הורתה לו המשטרה שלא לצאת מביתו בשל חשש זה. מתוך הבירור שערכנו במהלך הדיון, עולה כי מעבר להזהרת פרהוד וההנחיה המאוחרת והגורפת שלא לצאת את ביתו, המשטרה לא הנחתה אותו בדבר צעדים שעליו לנקוט בכדי להפחית את הסיכון לחייו, או הציעה לסייע לו ולספק לו הגנה כלשהי. רק לאחר ניסיון התנקשות בחייו של פרהוד באמצעות נשק אוטומטי, עת שהה במעצר בית מלא לאחר הגשת כתב האישום מושא הערעור שלפנינו, מצאה לנכון המשטרה לדאוג להרחקתו של פרהוד מאזור מגוריו ולהעבירו למקום מבטחים. ברם, אף אם נדמה כי המשטרה יכלה לפעול אחרת בנסיבות העניין, תיק זה עניינו אינו התנהגות המשטרה, אלא התנהגותו של פרהוד. ואולם, על אף שאין במתואר כדי להצדיק את מעשיו, יש להעניק לנסיבות אלו את המשקל המתאים. כפי שצוין, בדיון שהתקיים לפנינו הסכימה המשיבה לראשונה לטענת בא כוחו של פרהוד באשר לאזהרות המשטרה. יש בכך כדי לשנות את התמונה. סבורני כי ניתן להניח שלו הסכמה זו של המשיבה לעובדות רלוונטיות אלו הייתה מונחת בפני בית המשפט המחוזי, היה מתחשב בכך וגוזר על פרהוד עונש קל יותר. מן העבר האחר, האינטרס הציבורי מחייב מתן ביטוי בעונש למחזיק בנשק – שלא כדין על כל המשתמע מכך, גם בנסיבות המתוארות. לסיכום, בשיקולים לחומרה יש להתייחס לחומרת העבירה של החזקת נשק שלא כדין, לעבירות הנלוות בהן הורשע פרהוד ולעובדה כי לחובתו שלוש הרשעות קודמות. בשיקולים לקולה יש להתחשב בנסיבותיו הקונקרטיות והייחודיות של המקרה, לכך שלא נשא עימו תחמושת ולנכונותו, כפי שעולה מהתסקיר העדכני בעניינו, להישאר בארץ ולשקם את חייו הרחק מסביבת מגוריו אשר השפיעה עליו לרעה בעבר. לפיכך, אציע לחבריי לקבל את הערעור בעניינו, ולהעמיד את עונש המאסר בגין כל העבירות של פרהוד על 12 חודשים, בניכוי ימי מעצרו. ע"פ 8703/13 – גיזאוי 5. בא כוחו של גיזאוי מערער הן כנגד תקופת המאסר בפועל שנגזרה עליו, והן כנגד תקופת שלילת רישיון הנהיגה שברשותו, ומועד תחילת מניינה. באשר לעונש המאסר, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי ממספר טעמים. ראשית, לא ניתן משקל מתאים לנסיבות המקרה, כגון חלקו הזניח כמסייע לעבירת החזקת הנשק, אשר הובילה להשתלשלות העניינים, העובדה כי נהיגתו המסוכנת נמשכה זמן קצר והייתה למרחק קצר בלבד וכי גיזאוי פעל מתוך לחץ ופאניקה. שנית, לאור עקרון אחידות הענישה והעובדה שגיזאוי הורשע בסיוע להחזקת נשק ולא כמבצע עיקרי, על עונשו לא לעלות על מחצית מעונשו של פרהוד, ובכל מקרה לא להיות חמור משמעותית מעונשו. שלישית, ככל שבגין עבירת הסיוע להחזקת נשק אכן נגזרו עליו עשרה חודשי מאסר בפועל, כנגזר מעונשו של פרהוד – העונש שהוטל עליו בגין עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, 30 חודשי מאסר בפועל, חורג לחומרה ממדיניות הענישה המקובלת. רביעית, לא ניתנה התייחסות ראויה לעברו של גיזאוי ולנסיבות חייו. באשר לרכיב שלילת רישיון הנהיגה, משיג הוא כנגד קביעת בית המשפט המחוזי לפיה מנין תקופת הפסילה תחל מיום מתן גזר הדין, אף על פי שרישיונו נשלל עם מעצרו. על כן לדידו יש לנכות תקופה זו מתקופת השלילה שנקבעה. בנוסף, מלין הוא כנגד חומרת העונש לעניין רכיב זה, וכנגד אי קביעת מתחם ענישה לתקופת השלילה. מנגד, בא כוח המדינה מדגיש לעניין הלחץ בו לכאורה היה שרוי גיזאוי, כי בתום האירוע ולאחר שנמלט, לא התייצב במשטרה והסגיר עצמו. להיפך, הוא הלך לתחנת המשטרה ביוזמתו ומסר ידיעה כוזבת. כמו כן, התייחס לעברו הפלילי של גיזאוי ולתסקיר בעניינו, לפיו אין מצידו נכונות לטיפול כן ואמיתי, וכי לקח אחריות חלקית בלבד על מעשיו, גם בראייה לאחור. באשר לחומרת עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה הפנה בא הכוח לפסיקה בה התקיים מרדף קצר גם כן, ונגזר עונש דומה. המאסר בפועל של גיזאוי 6. מהחומר שהונח בפניני ומהדיון שהתקיים, סבורני כי יש לדחות את הטענה לפיה בית המשפט המחוזי לא התייחס ולא נתן משקל ראוי לנסיבות הקונקרטיות, הן של המקרה והן של גיזאוי. דומה שקיימות מחלוקות עובדתיות באשר לחלקו של גיזאוי באירוע. מחלוקות שאין בית משפט זה נדרש להכריע בהן ביושבו כערכאת ערעור. העובדות בהן הודה גיזאוי, הן המחייבות. גרסת בא כוחו של גיזאוי, לפיה הוא כלל לא ידע על הימצאות הנשק ברכבו, וכי פרהוד הוא שפתח את חלון הרכב והשליך את הנשק ממנו, אינה נתמכת בכתב האישום המתוקן בו הודו המערערים. יתרה מזאת, אף אם חלקו בנוגע להחזקת הנשק אכן היה זניח כנטען, אין הדבר משנה לעניין המשך האירוע והשתלשלות העניינים לאחר מכן. גיזאוי, בתור נהג הרכב, הוא שהחליט להימלט מן המחסום המשטרתי, תוך נהיגה בפראות המסכנת את חיי השוטרים והאזרחים אשר שהו במקום. לא נטען כי פרהוד תרם לבחירה זו, והוא אף לא הואשם בסיוע או שידול לביצוע העבירה האמורה. כמו כן, מסירת הידיעה הכוזבת בתחנת המשטרה נעשתה ביוזמתו של גיזאוי. לבסוף, מקריאת גזר דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי בית המשפט התייחס לאותם שיקולים לקולה העולים מהתסקיר בעניינו, לכך שניהל אורח חיים נורמטיבי ושאף להתמיד בו ולכך שהודה במיוחס לו במהרה. אף הטענה לפיה גזר הדין פוגע בעקרון אחידות הענישה מעוררת קשיים רבים בנסיבות העניין. אכן, המערערים נכחו יחדיו במרביתו של האירוע. ואולם, לא בכדי התפצל עניינם של המערערים, וגיזאוי הורשע לבדו בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה ומסירת ידיעות כוזבות. הטענה שעבירת החזקת הנשק היא העבירה המרכזית באירוע, אינה מבוססת. גם אם החזקת הנשק היא אשר הניעה את גלגלי האירוע, אין משמעות הדבר כי יתר העבירות שנעברו הן אך בגדר "עבירות נלוות". עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה היא עבירה חמורה מאוד, כפי שיידון בהמשך, ולצידה עונש מאסר מקסימלי של 20 שנים. זאת בעוד העונש המקסימלי בגין עבירת החזקת נשק לפי הסעיף הרלוונטי לענייננו עומד על 7 שנים. לכך יש להוסיף מתן ביטוי לביצוע עבירה של מסירת ידיעות כוזבות כפי שפורט. לכן, על אף שקיימת חפיפה מסוימת בין המערערים, בנסיבות העניין ולנוכח העבירות אותן ביצע גיזאוי לבדו, אין לגזור עליהם עונש דומה. על כן, גם על פי הנחת הסנגור, כי בגין עבירת הסיוע להחזקת נשק נגזרו על גיזאוי 10 חודשי מאסר, כמחצית מעונשו של פרהוד, ולפיכך הוטלו על גיזאוי 30 חודשי מאסר בגין חלקו העצמאי באירוע – יש לדחות את הטענה לפיה מדובר בעונש החורג לחומרה ממדיניות הענישה. נקבע זה מכבר כי עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה היא עבירה חמורה, הן מפי המחוקק אשר קבע לצידה עונש מאסר ממושך, והן מפי בית משפט זה. עסקינן בתופעה רחבה ומסוכנת, אשר יש למגרה. היא מבטאת זלזול בחוק, וחמור מכך – זלזול בחיי אדם ובשלום הציבור. לפיכך, על בתי המשפט לנקוט יד קשה ולהחמיר את הענישה עם מבצעי עבירה זו (ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' סלמאן אבולקיעאן (11.11.2004)). את העובדה כי איש לא נפגע פגיעה חמורה כתוצאה מנהיגתו ניתן לזקוף אך לזכות המזל ולזכות ערנותו של השוטר אשר מיהר לזוז מנתיב נסיעתו של גיזאוי. כמו כן, יש לזכור כי גיזאוי הורשע בנוסף גם בעבירה של מסירת ידיעות כוזבות למשטרה. עיון בפסיקה בעניינים דומים מעלה כי אין מדובר בחריגה ממתחם הענישה הראויה ואף הנהוגה במקרים אלו (ראו לדוגמה: עניין סלמאן אבולקיעאן, לעיל; ע"פ 6398/07 נאיף אבולקיען נ' מדינת ישראל (4.2.2008); ע"פ 2653/12 אבו כף נ' מדינת ישראל (24.4.2013), אשר גם אם חלקם חמורים יותר מהמקרה שלפנינו, הענישה בעניינם מחמירה יותר בהתאמה ועומדת על כ-4 שנות מאסר בפועל). לפיכך, סבורני שאין להתערב בעונש אשר הוטל על גיזאוי בגין עבירות אלו. עם זאת, לאור חלקם המשותף של המערערים בעבירות המשותפות בהן הורשעו, בייחוד עבירת החזקת הנשק על ידי פרהוד, אשר גיזאוי הורשע בסיוע לה, ובהגיעי למסקנה כי יש מקום להטיל על פרהוד עונש מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים ולא 20 חודשים – מצאתי לנכון להתערב בעונש בגין עבירה זו גם בעניינו של גיזאוי. לפיכך, אציע לחבריי להעמיד את עונש המאסר בפועל של גיזאוי על 36 חודשים. פסילת רישיון הנהיגה 7. כלל ידוע הוא שערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש אשר הוטל על ידי הערכאה הדיונית רק כאשר ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה או מקום בו מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות התערבות שכזו (ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998)). דברים אלו יפים הם לכל רכיביו של העונש, לרבות תקופת פסילת רישיון הנהיגה של גיזאוי. לא מצאתי כי תקופת הפסילה שנגזרה עליו, 60 חודשים, מצדיקה התערבות בנסיבות העניין. תקופה זו משקפת את שיקולי הענישה הרלוונטיים לעונש הפסילה, ומצויה בתוך מתחם הענישה הראוי בנסיבות העבירה. 8. ואולם, מצאתי כי יש ממש בטענתו של גיזאוי לפיה יש להתחשב בתקופה בה הפקיד את רישיון הנהיגה שלו עד למתן גזר הדין, ולנכות תקופה זו, באופן שיפורט להלן, מתקופת השלילה אשר הושתה עליו. סעיף 42 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"ב-1961 קובע: "(א) פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת. [...] (ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין – (1) התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה; (2) תקופה שבה נשא בעל הרשיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור". דהיינו, הפקודה מותירה שיקול דעת לבית המשפט לקבוע את מועד תחילת מניין תקופת הפסילה, כאשר ברירת המחדל היא כי התקופה תחל עם מתן גזר הדין, וכך גם קבע בית המשפט המחוזי במקרה זה. ברם, רישיונו של גיזאוי נשלל עם מעצרו, בשלהי שנת 2012. בתאריך 10.3.2013 שוחרר לחלופת מעצר בדמות מעצר בית מלא. בהמשך, במסגרת החלטת בית המשפט המחוזי להקל בתנאי שחרורו, הסכים גיזאוי להוצאת צו להמשך פסילת רישיון הנהיגה שלו, עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו – אשר נסתיימו עם מתן גזר הדין ביום 13.11.2013. לפיכך, סבורני כי מתקופת פסילת הרישיון שהושתה על גיזאוי יש לנכות את הימים בהם רישיונו הופקד בטרם נגזר דינו, למעט התקופה בה שהה במעצר ואשר נוכתה בגזר הדין של בית המשפט המחוזי מעונש המאסר שהוטל עליו. סוף דבר 9. אציע לחבריי לקבל את הערעורים באופן הבא: ערעורו של פרהוד יתקבל, ועונש המאסר בפועל בעניינו יעמוד על 12 חודשים, בניכוי ימי מעצרו. ערעורו של גיזאוי יתקבל חלקית, כך שיושת עליו עונש המאסר בפועל לתקופה של 36 חודשים, בניכוי ימי מעצרו. בנוסף, לעניין חישוב התקופה בה נשלל רישיון הנהיגה שברשותו, ינוכו הימים החל מ-10.3.2013 ועד למועד בו החל לרצות את עונש המאסר. יתר רכיבי העונש בגזר הדין והוראות גזר הדין יעמדו בתוקפם. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. פרהוד יתייצב לריצוי יתרת מאסרו בימ"ר קישון ביום 6.8.2014 עד השעה 10:00, או על פי החלטת שב"ס, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על פרהוד לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים: 08-9787377, 08-9787336. ניתן היום, כ"ד בתמוז התשע"ד (‏22.7.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13084730_Z03.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il