פסק הדין המלא
החלטה בתיק בג"ץ 8471/11
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 8471/11
בפני:
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט י' עמית
העותר:
ערסאן אסעד אבו פני
נ ג ד
המשיבים:
1. עזבון המנוח אסעד אבו פני ו-27 אח'
2. בית משפט שלום חיפה
3. בית משפט מחוזי חיפה
4. בימ"ש עליון
עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים
בשם העותר:
עו"ד סייף-אלדין ותד; עו"ד סאמי מלחם
פסק-דין
השופטת מ' נאור:
1. בפנינו עתירה לביטול פסק דין של בית משפט השלום, שניתן בשנת 2005, לאחר שערעור עליו בבית המשפט המחוזי נדחה בשנת 2006 ובקשת רשות ערעור על פסק הדין שבערעור נדחתה בשנת 2007. דין העתירה להידחות על הסף.
2. אבי העותר, אסעד חסן אבו פנה המנוח, התחייב לחלק את חלקה 67 בגוש 12124 בכפר קרע (להלן: החלקה) בין בני משפחתו בהסכם מכר וחלוקה מיום 11.11.1972 (להלן: ההסכם). נתגלע סכסוך לגבי הזכויות בחלקה. ביום 16.12.1990, נתן בית המשפט המחוזי בחיפה פסק דין בהיעדר הגנה בת.א. 600/90, בו נפסק כי לגיסתו של העותר (להלן: הגיסה) בעלות ב-2500/56215 חלקים מן החלקה וכי בניה זכאים להירשם כבעלים של 8743/56215 חלקים של החלקה. בקשה לביטול פסק הדין נדחתה, ובקשת רשות ערעור על ההחלטה נדחתה אף היא.
3. בשנת 2001 הגישו הגיסה ובניה תביעה בבית משפט השלום בחיפה נגד העותר ואחרים, לפסק דין הצהרתי שיצהיר כי השטח הדרומי בחלקה, הנמצא בשימוש העותר, הוענק לראשונים כדין מכוח ההסכם. בית משפט השלום קיבל את התביעה (א. (שלום חי') 3836/01 אבו פנה נ' אבו פנה (לא פורסם, 14.8.2005), מפי השופטת ח' הורוביץ). בפסק דינו דחה בית משפט השלום את טענת העותר לפיה הזכויות בחלק הדרומי של החלקה הוענקו לו בהסכם נוסף ומאוחר. עוד נקבע, כי אף אם העותר היה מוכיח הסכם מאוחר כאמור, ידו היתה על התחתונה מכוח דיני עסקאות סותרות. אף נדחו טענות עובדתיות סותרות שטען העותר: האחת, שהגיסה ויתרה מרצון על חלקה מכוח ההסכם; השניה, שהמנוח חזר בו מהסכמתו להעביר את החלקה. בית משפט השלום ציין בפסק הדין כי ללא הכרזה שהחלק הדרומי של החלקה שייך לתובעים לפי ההסכם, לא ניתן יהיה ליישם את פסק הדין ההצהרתי בענין בעלותם החלקית, הבלתי מסוימת, בחלקה (סעיף 21 לפסק הדין). כן צוין בפסק הדין הצורך בתביעת פירוק שיתוף (סעיף 34 לפסק הדין). בית משפט השלום קיבל את התביעה, בקובעו כי "...התובעים זכאים לבעלות ולחזקה על החלק הדרומי של החלקה, כפי שקבע המנוח בהסכם החלוקה משנת 1972."
4. העותר ונתבעים אחרים הגישו ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום (להלן: "המערערים"). בערעור נטען, בין היתר, כי פסק הדין של בית משפט השלום בחיפה סותר את הוראות סעיף 13 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 לפיו "[]אין תוקף לעיסקה בחלק מסוים במקרקעין...", שכן פסק הדין הצהיר על בעלות בחלק בלבד מחלקת מקרקעין. כן נטען בערעור כי הסעד שנפסק סותר את סעיף 44 לחוק, המסמיך את בית המשפט ליתן סעד זמני בלבד בענין השימוש במקרקעין שבהם השיתוף טרם פורק. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור (ע"א (מחוזי חי') 2075/05 אבו פנה נ' אבו פנה (לא פורסם, 3.10.2006), סגן הנשיא י' גריל והשופטים ר' חפרי-וינוגרדוב ומ' פינקלשטיין). בפסק הדין שבערעור, ציין בית המשפט המחוזי את הטענות בערעור בענין הסעד (סעיף י' לפסק הדין שבערעור). כן ציין בית המשפט המחוזי את הקביעה בפסק הדין של בית משפט השלום בענין הצורך בקידום התדיינות נוספת לענין פירוק השיתוף במקרקעין (סעיף י"ד לפסק הדין שבערעור).
5. המערערים הגישו לבית משפט זה, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, בקשת רשות לערער על פסק הדין שבערעור. בבקשה חזרו המערערים על טענותיהם על כך שלא היתה סמכות להעניק את הסעד שהעניק בית משפט השלום. בהחלטה הדוחה את הבקשה, צוין שוב, כי הסעד שהוענק בפסק הדין הוא הצהרתי בלבד וכי יהיה צורך בקיום התדיינות נוספת לענין פירוק השיתוף בחלקה (רע"א 10356/06 אבו פנה נ' אבו פנה (לא פורסם, 5.6.2007)).
6. כעת, כארבע וחצי שנים לאחר מכן, הגיש העותר עתירה זו לבית משפט זה כבית משפט הגבוה לצדק, לביטול פסק דינו של בית משפט השלום. בעתירתו חוזר העותר על הטענה, שנדחתה בפסק הדין שבערעור ובהחלטה בבקשת רשות ערעור, בענין הסעד שהעניק בית משפט השלום. במסגרת העתירה מבקש העותר צו ביניים המונע את פינוי העותר ובני ביתו מבתיהם שבחלקה. העותר טוען כי לאחר פסק הדין של בית משפט השלום, ניתן על בסיסו פסק דין לסילוק ידי העותר וילדיו מהחלק הדרומי של החלקה, אשר הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. לאחר מכן, לטענתו, הגיש העותר תביעה לפירוק השיתוף בחלקה לבית משפט השלום אשר נמחקה, ואז, ביום 4.8.2011, הגיש תביעה לפסק דין הצהרתי ופירוק שיתוף בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 9350-08-11 אבו פנה נ' עזבון המנוח אסעד אבו פנה). העותר טוען כי בתביעה אחרונה זו, ניתן צו ארעי במעמד צד אחד האוסר על הפינוי, אך הצו בוטל ביום 1.9.2011. העותר טוען כי הוצאה לפועל של סילוק היד משמעה פינוי שלו ושל ילדיו מדירת המגורים שלהם.
7. דין העתירה להידחות על הסף. העותר מבקש שבית המשפט הגבוה לצדק יבטל פסק דין אזרחי של בית משפט השלום, על בסיס אותן טענות שטען בערעור האזרחי על פסק הדין ובבקשת רשות ערעור על פסק הדין שבערעור, אשר נדחו (ראו בג"ץ 3176/09 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם, 4.5.2009)). במקרה הטוב, מדובר בניסיון לערער על החלטתו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים בבקשת רשות לערער. בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, אינו משמש כערכאת ערעור נוספת על בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים (ראו בג"ץ 5870/09 פלונית נ' בית משפט העליון (כב' השופטת ע' ארבל) (טרם פורסם, 19.7.2009); ראו והשוו בג"ץ 7705/11 חברת עבד אלחמיד נטור בקלנסווה בע"מ נ' כבוד בית המשפט העליון השופטים בהרכב גרוניס, רובינשטיין, דנציגר (טרם פורסם, 27.10.2011)). העותר מצביע על ההלכה לפיה במקרים חריגים של חריגה מסמכות יתערב בית המשפט הגבוה לצדק בהליכים בבתי משפט אזרחיים. ואולם – התערבות זו צפויה רק בהעדר סעד חלופי (ראו בג"ץ 217/06 בן חיים נ' אריאל חזק – שופט בימ"ש השלום באשדוד (לא פורסם, 10.1.2006)). לעותר היה סעד חלופי של הליכי ערעור, והוא מיצה סעד זה עד תום. זאת ועוד: נוכח הגדרת הסעד בעתירה – ביטולו של פסק הדין של בית משפט השלום (במובחן מביטולה של ההחלטה בבקשת רשות לערער בבית המשפט העליון) – העתירה שבפנינו היא בגדר ניסיון עקר לעקוף את הליכי הערעור שהתקיימו, כאילו מעולם לא היו, להחזיר את הגלגל אחורנית ולהתחיל את הליכי הערעור מחדש. עוד נעיר, לגופו של ענין, כי אף שהסעד בפסק הדין של בית משפט השלום היה יכול להיות מנוסח באופן בהיר יותר, ברור, מאותו פסק דין עצמו אשר ציין את הצורך בהליכי פירוק השיתוף ואף מההחלטות בערעור ובבקשת רשות לערער, כי הסעד שהעניק בית משפט השלום ממילא לא היה הצהרה על זכות קניינית (בעלות) בחלק בלתי מסוים של החלקה, אלא הצהרה על זכאות, על-פי ההסכם, לבעלות בחלק זה של החלקה. כך, ממילא אין בטענת החריגה מסמכות ממש.
ועוד: אף אם היתה לעותר עילה מלכתחילה להתערבות בית משפט זה, נוכח השיהוי הכבד ביותר שבו לקה – למעלה משש שנים מאז מתן פסק הדין – ספק רב אם עתירתו היתה עוברת את משוכת הדחייה על הסף.
8. נוסיף, כי אין בטענות העותר לגבי פינוי דירת מגורים כדי לשנות את התוצאה שאליה הגענו. העותר בעצמו מפנה לפסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה הדוחה את הערעור על פסק דין המורה על סילוק ידו מהחלק הדרומי בחלקה (ע"א (מחוזי חי') 735/08 אבו פני נ' אבו פני (טרם פורסם, 14.7.2009)). העותר לא טען בפנינו כי הגיש בקשת רשות לערער על פסק דין זה, שניתן לפני למעלה משנתיים. העותר ציין עוד, כאמור, את החלטה מיום 1.9.2011 במסגרת תביעת פירוק השיתוף שהגיש לאחרונה, בה בוטל הצו הארעי למניעת הפינוי (החלטת השופט א' קיסרי ב-ת.א. 9350-08-11 אבו פנה נ' עזבון המנוח אסעד אבו פנה, להלן: החלטת ביטול הצו הארעי). באותה החלטה צוין כי בתביעת סילוק היד הושגה הסכמה, שניתן לה תוקף של החלטה שיפוטית, לפיה העותר ובני משפחתו התחייבו לסלק את ידם מחלק מהנכס, ובתמורה הסכימו המשיבים שם לעכב את הליכי הפינוי שבהם החלו בגדר תיק ההוצאה לפועל. צוין בהחלטת ביטול הצו הארעי כי הבקשה לצו זמני, המתעלמת מהסכמתו זו של העותר, נראית כבקשה שהיא לכל הפחות נגועה בחוסר תום לב. כן נקבע בה כי "...בכל מסכת טענותיו וראיותיו של [העותר] אין אפילו תחילתה של ראיה התומכת בכך שהוא זכאי דווקא לחלק המסוים הזה [בחלקה]....[ו]קיים פסק דין חלוט הקובע שהמשיבים דווקא הם אלה שזכאים לו." העותר אינו טוען שהגיש בקשת רשות לערער על החלטת ביטול הצו הארעי. חלף הגשת בקשת רשות לערער, ולאחר למעלה מחודשיים, הגיש העותר עתירה זו לבית משפט הגבוה לצדק. כך, גם טענות העותר בענין הפינוי נטענות תוך ניסיון פסול לעקוף הליכים בבתי המשפט האזרחיים ובשיהוי כבד המצדיקים דחייה על הסף.
9. ממהלכיו המשפטיים של העותר, כפי שפורטו לעיל, מצטיירת תמונה של שימוש לרעה בהליכי משפט. אף מטעם זה יש מקום לדחות את העתירה על הסף (ראו והשוו בג"ץ 7823/02 לוי נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 4.3.2003)).
10. העתירה נדחית.
ניתן היום, כ"ו חשון, תשע"ב (23.11.2011).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11084710_C01.doc עע
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il