משה לייזר נ. עירית הרצליה

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8468/99 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' אנגלרד כבוד השופט א' ריבלין המערער: משה לייזר נגד המשיבה: עיריית הרצליה ערעור על פסק הדין מיום 15.2.99 וההחלטה מיום 5.10.99 של בית המשפט המחוזי בירושלים בת.א. 262/94 שניתנו על-ידי כבוד השופט ע' קמא תאריך הישיבה: כ"ו באדר תשס"א (21.3.2001) בשם המערער: עו"ד ירון סהר בשם המשיבה: עו"ד אילנה בראף-שניר פסק-דין השופט י' אנגלרד: זהו גלגול שני בשאלה שבמחלוקת בין בעלי הדין, כיצד יש לחשב את דמי השימוש הראויים המגיעים לבעל הקרקע, משה לייזר, בשל שימוש שלא כדין שנעשה בה על-ידי עיריית הרצליה. 1. עיריית הרצליה השתמשה ללא רשות באדמתו של לייזר לשם שפיכת אשפה ובוצה. הסעד המבוקש על ידי לייזר אינו תשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לקרקע, אלא שיפוי בדרך תשלום דמי שימוש ראויים. נמצא, כי העילה שביסוד התביעה אינה במסגרת עוולה בנזיקין אלא במסגרת עשיית עושר ולא במשפט. נקודת המוצא הרעיונית של העילה בעשיית עושר ולא במשפט היא כי על עיריית הרצליה להשיב לבעל הקרקע את שווי טובת ההנאה שהפיקה מהשימוש בקרקע, אשר לא לה. טובת הנאה זו מתבטאת בחסכון בהוצאותיה של עיריית הרצליה, הוצאות שהיו מתחייבות מפינוי האשפה מתוך העיר. המחלוקת נפלה בדבר הבסיס לחישוב החסכון הזה. בסוגיה זו העלו הצדדים שתי חלופות. לפי החלופה האחת, אותה מבקש לייזר ליישם כאן, בסיס החישוב לחסכון מצוי בעלות הובלת האשפה והבוצה למקומות המיועדים להנחת חומר זה. כלומר, הוא מבקש לקבל מן העירייה את החסכון בהוצאות השינוע של האשפה מתחום העירייה למקומות מרוחקים. לעומתו, עיריית הרצליה מבקשת לבסס את חישוב החסכון על דמי השימוש הראויים לקרקע בה עשתה שימוש. 2. והנה, שאלה עקרונית זו הוכרעה כבר על-ידי בית משפט זה בגלגולו הקודם של הסכסוך (ע"א 7533/97, 7671). בית משפט זה דחה, בהסכמת בעלי הדין, את שני הערעורים ההם, בציינו: שאלה-שבמחלוקת היא בין בעלי-הדין, כיצד יש לחשב את השכר הראוי שמר משה לייזר, בעל הקרקע, זכאי לו. טענת בא-כוחו של מר לייזר היא, כי יש לחשב את השכר הראוי על-פי החיסכון שעיריית הרצליה זכתה בו כתוצאה מכך ששפכה את האשפה והבוצה על אדמתו של לייזר ועל דרך זה לא נאלצה לשנע אותו אל למרחוק. עיריית הרצליה כופרת בטענה זו. לדעתנו, דרך החישוב הראויה היא דרך החישוב על-פי השכר הראוי שלייזר היה זוכה בו לו הגיע להסכם - בזמנו - עם עיריית הרצליה באשר לשפיכת האשפה והבוצה על אדמתו. לשון אחר: השכר הראוי יחושב על-פי שווי השוק של השכרת הקרקע לשפיכת אשפה ובוצה עליה. חישוב זה יביא במנין - מעצמו - את החיסכון שעיריית הרצליה היתה זוכה בו בשפיכת האשפה והבוצה על אדמתו של לייזר, שכך פועלים כוחות השוק במערכת מעין-זו. 3. מדברים אלה של בית משפט זה עולה בבירור כי החלופה של חסכון בהוצאות השינוע נדחתה. בית משפט זה ראה את המבחן לקביעת דמי שימוש ראויים כ"שווי השוק של השכרת הקרקע לשפיכת אשפה ובוצה עליה" ולא בחסכון בהוצאות השינוע. יצוין, דרך אגב, שהשאלה כיצד לחשב את ההתעשרות במקרה של שימוש שלא כדין ברכוש הזולת, שעה שלבעל הרכוש לא נגרם חסרון כיס, התעוררה בשיטות המשפט האנגלו-אמריקאי. מול הגישה הקוטבית האחת, אשר שוללת בנסיבות אלה כל חובה מן המשתמש להשיב את התעשרותו (ראה Phillips v. Homfray (1883) 24 Ch. D. 439 (C.A.)), קיימת הגישה ההפוכה, לפיה ההתעשרות נמדדת לפי עלות הפעילות שנחסכה הודות לשימוש ברכוש הזולת (ראה Olwell v. Nye & Nissen 173 P.2d 652 (1946)). על שתי הגישות הקיצוניות נמתחה ביקורת נוקבת. ראה E. J. Weinrib “Restitutionary Damages as Corrective Justice” 1 Theoretical Inquiries in Law (2000) 1, 14-16, 19-24. השווה J. Gordley “The Purpose of Awarding Restitutionary Damages: A Reply to Professor Weinrib” 1 Theoretical Inquiries in Law (2000) 39, 45. כן ראה ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך א', מהדורה שניה, תשנ"ח, להלן: "פרידמן") עמ' 426-425, 612. 4. ואמנם, בהנחיותיו של בית משפט זה במקרה הנדון ננקטה דרך ביניים: בעל הקרקע זכאי להשבה של דמי השימוש הראויים, הנמדדים לפי עיסקה מרצון בין שני צדדים. גם הנחייה זו עוררה מחלוקת בין שני בעלי הדין, העומדת ביסוד ערעור זה. טענת לייזר כעת היא כי קביעת מחיר השוק צריכה הייתה להתבסס על העובדה כי לעיריית הרצליה לא היו אלטרנטיבות לפינוי האשפה, כגון שכירת שטח קרקע לשפיכת האשפה. לדבריו, עלות שינוע האשפה הייתה עולה לעירייה עשרת מונים. כתוצאה מכך, במסגרת עסקה מרצון, מצוי לייזר בעמדת מיקוח חזקה ביותר, כך שיכול היה לדרוש ולקבל מחיר גבוה. לעומתו טענה העירייה כי לרשותה עמדו פתרונות זולים חלופיים. 5. לטעמי, אפילו הנחתו של לייזר בדבר העדר חלופה זולה הייתה נכונה - וכאמור עיריית הרצליה חולקת על כך בתוקף - אין לקבל את גישתו. במסגרת עשיית עושר ולא במשפט, אין זה מן הראוי כי קביעת מחיר השוק של דמי שימוש ראויים של קרקע תתבסס על ניצול מצוקתו המיוחדת של המתקשר הפוטנציאלי, תוך הפעלת כוח מונופוליסטי, כך שתביא לידי מחיר היפותטי מופרז. עמד על כך המחבר פרידמן בספרו: ניתן להעזר במבחן של המחיר שהיה נקבע בהסכם בין הצדדים, אילו ניהלו משא ומתן הוגן למכירת האינטרס שהנתבע נטל מן התובע. כאמור, מדובר במשא ומתן הוגן ולא בניצולו של צד אחד על ידי השני בתנאי סחיטה. כך, למשל, נניח שהנתבע "נטל" זכות מעבר במקרקעי התובע או שהפר תנאי האוסר עליו לבנות על קרקע שבבעלותו (של הנתבע). אפשר שבמשא ומתן "חופשי" היה התובע מנצל את העובדה שללא זכות מעבר אין לנתבע כל גישה למקרקעין יקרי ערך שבבעלותו, ודורש עבור זכות המעבר סכום עתק, המתקרב לשווי של מקרקעי הנתבע. בנסיבות רגילות (ובהעדר שיקול מיוחד לבחור בקנה מידה עונשי), ניתן להניח, שהסכום שיקבע בית המשפט יהיה סכום סביר, שאיננו מושתת על התלות הקיצונית של הנתבע בתובע. (שם, בעמ' 605-604). ראה גם Bracewell v. Appleby [1975] 1 All ER 993, 1000; Gordley “The Purpose of Awarding Restitutionary Damages: A Reply to Professor Weinrib” 1 Theoretical Inquiries in Law (2000) 39, 51. אך השווה פרידמן, שם, בעמ' 613, ה"ש 41. 6. במקרה הנדון, נקבעו דמי השימוש בקרקע הנדונה על-פי הערכת שמאי בדבר דמי שימוש ראויים לאחסנה פתוחה באזור תעשייה, הערכה שהייתה מקובלת על בית המשפט המחוזי. בית המשפט הוסיף על הערכת השמאי 15% נוספים, וזאת בשל העובדה כי השימוש בקרקע נעשה לא לאחסנה סתם, אלא לשם שפיכת אשפה ובוצה. יצוין, כי בית המשפט המחוזי פסק בעניין דמי השימוש הראויים ביום בו פסק בית משפט זה בערעור בגלגול הקודם, בטרם ראה את פסק הדין בערעור. בהחלטה מאוחרת יותר קבע בית המשפט המחוזי כי הנחיותיו של בית המשפט העליון יושמו בפועל בעת קביעת דמי השימוש הראויים, וכי אין מקום לשנות את פסק הדין. אכן, בית המשפט המחוזי נהג כפי שהונחה על ידי בית משפט זה בגלגול הקודם, ואין אנו רואים עילה להתערב בסכום שנפסק בנדון. אי לכך, הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 30,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אנגלרד. ניתן היום, י' בניסן תשס"א (3.4.2001). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99084680.Q02