ציפורה ברון נ. המוסד לביטוח לאומי

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8460/23 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופט יחיאל כשר העותרת: ציפורה ברון נגד המשיבים: 1. המוסד לביטוח לאומי 2. מדינת ישראל – משרד האוצר עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד יהודה רסלר בשם משיב 1 : עו"ד יאנה סימקין בשם משיב 2: עו"ד ורד ברקובי פסק-דין השופט דוד מינץ: במוקד העתירה שלפנינו ביטול זכאותה של העותרת לקצבת ניידות, ודרישה להחזר הלוואה עומדת והלוואה מקרן הלוואות, על רקע אי-עמידתה בדרישה להצגת "מורשה נהיגה" בהתאם להוראות "הסכם בדבר גמלת ניידות" שנחתם בין מדינת ישראל לבין משיב 1, המוסד לביטוח לאומי (להלן בהתאמה: הסכם הניידות ו-המל"ל, בהתאמה). ביום 5.7.2020 הודיע המל"ל לעותרת, נכה המרותקת לכיסא גלגלים, כי היא אינה זכאית לקצבת ניידות עקב העובדה שלא הציגה "מורשה נהיגה" לרכבה. זאת כאשר בן זוגה אשר שימש כמורשה נהיגה עבורה במשך שנים הלך לבית עולמו, וקרוב משפחה אחר, בנה היחיד, אינו עומד בקריטריונים הקבועים בהסכם הניידות מפני שהוא מתגורר במרחק העולה על 1,500 מטרים ממקום מגוריה. בהמשך, נדרשה העותרת להשיב הלוואה עומדת בסך של 134,871 ש"ח שניתנה לה לשם רכישת רכבה. תביעה שהגישה העותרת לבית הדין האזורי לעבודה תל אביב נדחתה, תוך שהובהר כי הוראות הסכם הניידות ברורות ולא ניתן למנות את בנה כמורשה נהיגה כמבוקש על ידה. גם ערעור שהגישה לבית הדין הארצי לעבודה נדחה. בית הדין הארצי ציין בפסק דינו כי אין חולק שבנה של העותרת אינו נכנס תחת ההגדרה של מי שיכול להיות מוכר כמורשה נהיגה לאור המרחק בין מקום מגוריה למקום מגוריו. מכאן שהסעד המבוקש על ידי העותרת הוא למעשה התערבות בתוכנו של הסכם הניידות, ואין זה בסמכותו של בית הדין לעשות כן. מכאן לעתירה שלפנינו. בעתירה נטען כי אין היגיון או הצדקה לקביעת מרחק בין מגורי הנהג המורשה לבין מגורי הנכה וניתן להסתפק בחתימה על התחייבות כי השימוש ברכב ייעשה רק עבור הנכה; כי ההוראה בקשר לדרישת המרחק בהסכם הניידות היא בלתי סבירה באופן קיצוני, מפלה ואינה רלוונטית ולכן דינה בטלות; כי על המל"ל לאפשר לבנה של העותרת להיות מוגדר כמורשה נהיגה למרות שאינו עומד בתנאי הסכם הניידות. לחלופין נטען כי על בית משפט זה להורות למל"ל להקים "ועדת חריגים" לעניין הסכם הניידות. בתגובת המשיבים נטען כי החלטת המל"ל ניתנה כדין ובסמכות. העותרת לא הרימה את הנטל להוכחת קיומה של עילה משפטית להתערבות בתנאי הסכם הניידות בכלל, ובאופן מתן הסיוע בניידות בפרט, בשים לב לכך שמדובר בהסדר המבטא מדיניות חברתית-כלכלית בנוגע לאופן חלוקת המשאבים. כן נטען כי בית משפט זה כבר עמד על כך שהדרישה לקיומו של מורשה נהיגה לא רק שהיא סבירה ומידתית, אלא שמדובר בדרישה מהותית המגשימה את תכליתו ומטרתו של הסכם הניידות. התנאים שנקבעו לשם כך בהסכם הניידות נדרשים כדי לאזן כיאות בין הצורך במתן מענה הולם לצורכי הנכים לבין הצורך לקיים פיקוח מתמיד על השימוש שייעשה ברכב לצרכיו של המוגבל בניידות, ואין מדובר במקרה חריג וקיצוני העולה כדי חוסר סבירות קיצוני כנדרש לשם ביטול דרישות ההסכם. ביחס לסעד החלופי שהתבקש, כי בית המשפט יורה למשיבים להקים ועדת חריגים לעניין יישום ההסכם, נטען כי אין מקום למתן הטבות מכוח ההסכם למי שאינו עומד בתנאיו, כאשר הגדרת מורשה נהיגה לצד יתר הקריטריונים נועדה לאפשר שקיפות בחלוקת ההטבה הסוציאלית ולהגביר את ודאות המבקשים, את השוויון ואת מראית פני הצדק תוך הותרת שיקול דעת מצומצם בידי המל"ל. דיון והכרעה דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות בית משפט זה. אמנם תוכנו של הסכם הניידות נתון לביקורת שיפוטית על ידי בית משפט זה במסגרת כללי המשפט המנהלי (בג"ץ 516/86 שהינו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(1) 143, 147 (1989) (להלן: עניין שהינו); בג"ץ 1662/05 לוי נ' ממשלת ישראל, פסקה 35 (3.3.2009)). אולם לצורך הוכחת קיומה של עילה מכללי המשפט המנהלי המצדיקה התערבות אין די בהעלאת טענות כלליות להפליה, ל"אי-הגיונן" של הוראות הסכם הניידות או ל"שרירותיות" הנובעת מעצם קביעת תנאים (ראו גם: בג"ץ 6887/17 חדד נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות‏, פסקה 5 (19.8.2018)). אכן, את ההטבות שמעניק הסכם הניידות למוגבלים בניידות יש לחלק באופן שוויוני (בג"ץ 2021/11 ועקנין נ' שר האוצר, פסקה 19 (6.6.2013)). אולם אין משמעות הדבר כי קביעת קריטריונים, כשלעצמה, לצורך הענקת הטבות לפי הסכם הניידות היא זו שפוגעת בשוויון. אדרבה, הנחת היסוד היא כי המשאבים הקיימים מוגבלים בהיקפם, וקריטריונים ברורים מאפשרים את חלוקתם באופן שוויוני ולא שרירותי. העותרת טוענת כי אין כל מקום להקפיד בעניינה על קיומו של "מורשה נהיגה" שהוא קרוב משפחה, שכן מדובר בדרישה "מיותרת". אולם כפי שנקבע זה מכבר, הדרישה לקיומו של "מורשה נהיגה", שהוא קרוב משפחה של מוגבל בניידות אשר אין לו רישיון הנהיגה, היא סבירה ומוצדקת. דרישה זו מבטיחה כי הרכב ישמש את צורכי הנכה בלבד, באופן השומר על האיזון בין צורכי הציבור לבין צורכי ציבור הנכים (עניין שהינו, עמ' 148). העתירה גם אינה מניחה תשתית לביסוס הטענה כי הקריטריון הדורש קרבת מגורים שאינה עולה על 1,500 מטרים בקו אווירי בין הנכה למורשה הנהיגה הוא בלתי סביר, מפלה ועומד בסתירה למטרות הסכם הניידות. כפי שציינו המשיבים, מדובר בדרישה אשר נועדה לוודא זמינות של מורשה הנהיגה למילוי צרכי המוגבל בניידות ולצמצם את החשש שמא הרכב לא ישמש את המוגבל בניידות בלבד. העותרת מבקשת הלכה למעשה לעצב את ההסדר הקבוע בהסכם הניידות מחדש. להצעתה די בהפקדת ערבות בנקאית לצורך הבטחת החזרת ההלוואה העומדת; בהחתמת הנכה והנהג המורשה על התחייבות להשתמש ברכב אך ורק עבור הנכה; באכיפת התחייבות זו בסנקציה כספית; ולכל הפחות בעניינה של העותרת ובנה, יש לבוא לקראתה. ברם לא תבונתו של המעשה המנהלי היא העומדת על הפרק, וביקורת שיפוטית על מעשי המנהל אין משמעותה החלפת שיקול דעתה המקצועי של הרשות המוסמכת בשיקול דעת בית המשפט (וראו מיני רבים: בג"ץ 9205/23 ישראל חופשית נ' שר הביטחון, פסקה 10 (11.2.2024); בג"ץ 8413/22 קלמפרט נ' מפקד יחידת מיטב, פסקה 19 (18.2.2024); בג"ץ 1353/24 מועצה אזורית אל קסום נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (22.2.2024); בג"ץ 6020/23 בידינו – למען הר הבית נ' ממשלת ישראל, פסקה 3 (7.5.2024). העותרת לא הצביעה על פגם היורש לשורש העניין המצדיק התערבות, זאת גם אם כשיטתה ניתן היה לחשוב על הסדרים חלופיים כאלה או אחרים. העתירה נדחית. ניתן היום, ה' תשרי תשפ"ה (07 אוקטובר 2024). דוד מינץ שופט יוסף אלרון שופט יחיאל כשר שופט