יהושע ויטה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 846/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 846/12 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג המערער: יהושע ויטה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 14.12.2011 ב-ת"פ 40778-12-09 שניתן על ידי כבוד השופט ג' נויטל תאריך הישיבה: י"א בטבת התשע"ג (24.12.12) בשם המערער: עו"ד אלון רון; עו"ד רונן מנשה בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן; עו"ד שרון כהנא; עו"ד יפעת שטיין פסק-דין המשנָה לנשיא מ' נאור: 1. ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ג' נויטל) ב-ת"פ 40778-12-09 שניתן ביום 31.10.2011. בית המשפט המחוזי זיכה את המערער מעבירה של קבלת שוחד אך הרשיע אותו בשלוש עבירות של מרמה והפרת אמונים, וגזר עליו 6 חודשי מאסר לריצוי בפועל בדרך של עבודות שירות; 8 חודשי מאסר על תנאי; וקנס כספי בסך של 40,000 ש"ח. 2. בקצירת האומר ייאמר כי נגד המערער, יחד עם עורך הדין יעקב וינרוט, הוגש כתב אישום, אשר כלל שלושה אישומים, מתוכם שניים שנגעו למערער ואישום שלישי שנגע לעורך הדין וינרוט בלבד. האישום הראשון ייחס לעורך הדין וינרוט ולמערער עבירות של מתן שוחד וקבלתו (בהתאמה). לפי המתואר באישום הראשון, המערער קיבל סיוע משפטי מעורך הדין וינרוט בעניינו האישי, בה בעת שפעל המערער לכרות הסכמי מס חריגים עם שלושה לקוחות של עורך הדין וינרוט – דן גרטלר, מיכאל צ'רנוי ו-ארקדי גאידמק. בית המשפט המחוזי זיכה את המערער ואת עורך הדין וינרוט מאישום זה. האישום השני ייחס למערער שלוש עבירות של מרמה והפרת אמונים, בגין הימצאותו, כפי שיפורט להלן, במצב של ניגוד עניינים ונוכח סטיות מהשורה שביצע כאשר כרת את הסכמי המס עם גרטלר, צ'רנוי וגאידמק. המערער הורשע במיוחס לו באישום השני. עורך הדין וינרוט זוכה מהעבירה של איסור הלבנת הון שיוחסה לו באישום השלישי. מכאן הערעור שלפנינו, המתמקד באישום השני. הכרעת הדין – עיקרי העובדות 3. בשנת 1997 הוגש נגד המערער כתב אישום שייחס לו עבירה של תקיפת עובד ציבור ועבירה של העלבת עובד ציבור. המערער פנה אל עורך הדין וינרוט בבקשה כי הלה ייצג אותו בהליך הפלילי שהתנהל נגדו, אך עורך הדין וינרוט סירב לייצגו. בסופו של יום, המערער הורשע בהליך הפלילי וערעורו על ההרשעה נדחה. על כן, הוגשה נגדו קובלנה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בשנת 1998, אף בה הורשע. בעקבות הרשעות אלה, הוחלט לעכב את קידומו המקצועי של המערער. 4. ביום 8.2.1999 חתם המערער על הסכם מס עם אחיו של עורך הדין יעקב וינרוט – צבי, ובמהלך שנת 1999 ועד ליום 5.6.2000 נפתחו תיקי מס לאחיו של עורך הדין וינרוט וכן לחברות שבבעלותו של עורך הדין וינרוט ושל אחיו. כעבור מספר חודשים, באוגוסט 2000, פנה המערער בשנית לעורך הדין וינרוט וביקש לקבל ממנו שירות משפטי – הגשת בקשה למחיקת הרשעה (בקשת חנינה) לנשיא מדינת ישראל. עורך הדין וינרוט הסכים לבקשת המערער לסיוע משפטי, ואחרי פגישה הפנה אותו לאחיו, עורך הדין אבי וינרוט, שעבד עמו במשרד. בעקבות זאת, בקשה למחיקת הרשעה, אשר נכתבה על ידי עורכי דין אחרים במשרדו של עורך הדין וינרוט (ולא טופלה על ידי עורך הדין יעקב וינרוט עצמו), הוגשה ביום 29.8.2000 (להלן: השירות המשפטי הראשון או בקשת החנינה). בקשת החנינה נדחתה ביום 10.6.2001. בסוף שנת 2001 חתם המערער על הסכם מס עבור לקוח של עורך הדין וינרוט – מאיר יעקב ברנט – בעקבות פנייה של עורך הדין וינרוט אליו בנושא. כמו כן, המערער אישר במהלך שנת 2002 הסכמי מס עבור חברה בבעלות האחים וינרוט, וכן עבור אחיו של עורך הדין וינרוט וחברות הקשורות אליו (יודגש כי הסכמים אלו אינם כלולים בעבירות של מרמה והפרת אמונים בהן הורשע המערער). 5. ביום 2.12.2002, כשנה וחצי לאחר דחיית בקשת החנינה, שלח עורך הדין וינרוט, יחד עם רואה החשבון זאב פלדמן, אשר טיפל עבור עורך הדין וינרוט בתיקי מס של לקוחותיו מול מס הכנסה, מכתבים למערער בהם ביקש להגיע להסדרי מס עבור לקוחותיו גרטלר וצ'רנוי. בהמשך לפניות אלה, הגיע המערער להסכמות עם פלדמן, וביום 2.1.2003 חתם עימו על הסכם מס בעניינו של גרטלר. כעבור חמישה ימים, ביום 7.1.2003, פנה המערער אל עורך הדין וינרוט בפעם השלישית וביקש לקבל שירות משפטי בעניינו האישי. בעקבות פגישה שקיים עורך הדין וינרוט עם המערער, פנה עורך הדין וינרוט בכתב ובעל פה ליועץ המשפטי לממשלה בעניינו של המערער ביום 7.1.2003 (להלן: השירות המשפטי השני או הפנייה ליועץ המשפטי לממשלה). ביום 30.1.2003 התקבלה תשובה מהיועץ המשפטי לממשלה, לפיה הוא אינו רואה צורך לשקול את עמדתו בעניין אפשרויות קידומו של המערער, משום שאין כרגע כוונה קונקרטית לקדם את המערער. במקביל לתקופה בה פעל עורך הדין וינרוט לקדם את עניינו האישי של המערער מול היועץ המשפטי לממשלה, המשיך המערער לטפל מול פלדמן בתיק המס של צ'רנוי, לקוחו של עורך הדין וינרוט, וביום 2.3.2003 חתם על הסכם מס בעניינו של צ'רנוי. מטעם צ'רנוי חתמו על ההסכם פלדמן ועורך הדין וינרוט. 6. נציבת מס הכנסה, עורכת הדין טלי ירון-אלדר, פנתה אף היא ליועץ המשפטי לממשלה כדי לברר אם יש לדעתו מניעה לקדם את המערער לתפקיד של סגן נציב מס הכנסה. במכתב מיום 17.6.2003 מאת עורך הדין שי ניצן, מנהל תחום תפקידים מיוחדים (בפועל) בפרקליטות המדינה, נענתה נציבת מס הכנסה כי "לעת הזו אין מקום לקידום המוצע". גם עורך הדין וינרוט, כבא כוחו של המערער, עודכן במכתב הנושא את אותו התאריך בדבר תשובת היועץ המשפטי לממשלה לפניית נציבת מס הכנסה. 7. פלדמן פנה אל המערער במכתב מאותו היום – 17.6.2003, וביקש להגיע להסדר מס עבור גאידמק, שהיה אף הוא לקוח של עורך הדין וינרוט. בעקבות פנייה זו, נתן המערער הוראה ביום 23.6.2003 לפתוח במשרד שומה גוש דן תיק לגאידמק. בתיבת הכתובת למשלוח דואר בטופס פתיחת התיק של גאידמק נרשם "עו"ד יעקב וינרוט, הוברמן 10 ת"א". במקביל, שב המערער ופנה בחודש יולי 2003 בפעם הרביעית בבקשה לקבל שירות משפטי מעורך הדין וינרוט בעניין קידומו המקצועי. המערער ביקש כי עורך הדין וינרוט יסכים להשתתף בשמו בפגישה עם היועץ המשפטי לממשלה, יחד עם נציבת מס הכנסה ירון-אלדר. ביום 3.7.2003, כתב עורך הדין וינרוט למערער כי עליו להמציא 2,000 ש"ח בגין הטיפול "עד היום", ובאותו היום גם העביר למערער נוסח מוצע של פנייה לפגישה אצל היועץ המשפטי לממשלה בעניין קידומו (בפועל המכתב לא נשלח). כמו כן, עורך הדין וינרוט טען בשם המערער בפגישה בלשכת היועץ המשפטי לממשלה שהתקיימה ביום 4.8.2003 (להלן: השירות המשפטי השלישי או הפגישה עם היועץ המשפטי לממשלה). באותו יום, קיבל עורך הדין וינרוט מכתב מאת עורך הדין שי ניצן, בו צוין כי כאשר יחלפו 3 שנים ממועד מכתבו הקודם של היועץ המשפטי לממשלה – קרי, המכתב מיום 17.6.2003 – לא תהיה לכאורה מניעה למנות את המערער לתפקיד סגן נציב מס הכנסה. 8. בעקבות הפגישה אצל היועץ המשפטי לממשלה, המליץ עורך הדין וינרוט למערער להגיש תביעה לבית הדין לעבודה, וביום 29.9.2003 שלח עורך הדין וינרוט למערער מכתב שבו העריך "באופן גס", כי שכר הטרחה בתיק של האחרון יעמוד על סכום הנע בין 5,000 ל-10,000 דולרים. במקביל, בחודש ספטמבר או אוקטובר 2003, חתם המערער על הסכם מס עם גאידמק: ההסכם נושא את התאריך 29.9.2003, אולם בית המשפט קבע כי ייתכן וההסכם לא נחתם על ידי המערער עד ליום 2.10.2003. מכל מקום, כשבוע לאחר מכן, ביום 7.10.2003, הגיש משרדו של עורך הדין וינרוט תביעה לבית הדין לעבודה בשם המערער (להלן: השירות המשפטי הרביעי או התביעה בבית הדין לעבודה). תביעה זו טופלה רובה ככולה על ידי עורך הדין צחי שני ממשרדו של עורך הדין וינרוט, כאשר עורך הדין וינרוט שימש כמנחה של עורך הדין שני. בסופו של דבר, בעקבות התביעה הוסרה המניעה לקדם את המערער החל מיום 30.11.2004. 9. באשר לתשלום בגין השירותים המשפטיים אותם קיבל המערער – על פי ממצאי בית המשפט, המערער לא שילם לעורך הדין וינרוט עבור בקשת החנינה, אלא נתן במתנה שני עטים לעורכי הדין ממשרדו של עורך הדין וינרוט שטיפלו בעניינו. כמו כן, מצא בית המשפט כי אפשר שהמערער תרם תרומה למטרות צדקה, בהתאם לנוהג שנהגו במשרדו של עורך הדין וינרוט. עוד מצא בית המשפט כי המערער לא שילם עבור השירות המשפטי השני (הפנייה ליועץ המשפטי לממשלה) בסמוך למועד מתן השירותים. דרישת התשלום על סך 2,000 ש"ח "בגין טיפולנו עד היום", אשר הועברה למערער בסמוך לשירות המשפטי השלישי (הפגישה עם היועץ המשפטי לממשלה), לא שולמה בסמיכות לדרישתה. עם זאת, בית המשפט קבע כי לא ניתן לשלול את האפשרות שסכום זה נבלע בתוך הסכום הכולל שנדרש המערער לשלם ביום 29.9.2003 – סכום של 20,000 ש"ח, אשר נפרס ל-20 תשלומים ושולם מדי חודש החל מיום 13.11.2003 (כלומר, רק לאחר שהוגשה התביעה במסגרת השירות המשפטי הרביעי). 10. נוכח המתואר לעיל, בית המשפט המחוזי מצא כי המערער היה מצוי בניגוד עניינים, שכן אך סביר הוא שהמערער "זכר וזוכר 'לטובה' את [עורך הדין וינרוט – מ"נ] כמי שנתן ונותן לו שירות משפטי בעניינו האישי, והוא, [המערער – מ"נ], עלול איפוא להיות 'חייב' לו" (פסקה 490 להכרעת הדין). עוד קבע בית המשפט כי המערער חתם עם לקוחותיו של עורך הדין וינרוט על הסכמי מס מיוחדים, ביודעו, או בעצימת עיניו מלראות זאת, שהם לקוחות של עורך הדין וינרוט, וכשעורך הדין וינרוט, בין בעצמו ובין באמצעות רואה החשבון פלדמן, עשה פעולות אקטיביות מול המערער כמייצגם של אותם לקוחות. על כן, מצא בית המשפט כי בשל האירועים המתוארים לעיל, המערער היה שוב ושוב מצוי לסירוגין, במספר תקופות הנפרסות על פני מספר שנים, במצב ניגוד עניינים ברור ועוצמתי. 11. עוד קבע בית המשפט כי עקב ניגוד העניינים בו היה מצוי, סטה המערער מן השורה במילוי תפקידו כפקיד שומה. כך, המערער לא דיווח לממונים עליו על היותו מצוי, שוב ושוב, בניגוד עניינים, לא מידר את עצמו מענייני לקוחותיו של עורך הדין וינרוט ולא הפסיק לטפל בענייניהם. כמו כן, בית המשפט מצא שהמערער לא דיווח לממונים עליו בעניין הסכמי המס החריגים שערך עם צ'רנוי ועם גאידמק, לא הכין ניירות עבודה, לא ערך תרשומות, וכן לא תיעד את טיפולו, את פעולותיו, את המשא ומתן שניהל ואת שיקוליו, לרבות הסיבות והנימוקים לקביעותיו ולהחלטותיו. המערער לא בדק את הנתונים שנמסרו לו, לא דרש מסמכים מבססים להצהרות הנישומים בטרם כרת את הסכמי המס, לא הטיל על עובדיו לבדוק את הנתונים שמסרו לו הנישומים, וכן לא עירב את עובדיו בהליכים לקראת הסכמי המס. על כן, קבע בית המשפט כי הסטייה מן השורה הייתה משמעותית וגורפת, וזאת ביתר שאת נוכח תפקידו הבכיר של המערער, אותו מילא בתקופה זו תוך הימצאות בניגוד עניינים ברור. נוכח כל האמור, הרשיע בית המשפט את המערער בשלוש עבירות של מרמה והפרת אמונים, בגין כל אחד מתיקי הלקוחות של עורך הדין וינרוט בהם טיפל –גרטלר, צ'רנוי וגאידמק. גזר הדין 12. בגזר דינו, עמד בית המשפט על חומרת העבירות שביצע המערער, ועל כך שהמערער לא היה מצוי בניגוד עניינים באופן חד פעמי, אלא שוב ושוב לאורך תקופה ממושכת. כמו כן, שקל בית המשפט לחומרה את הסטיות מן השורה שביצע המערער עקב ניגוד העניינים בו היה מצוי, תוך שהדגיש כי הסטיות מן השורה היו משמעותיות וגורפות. כל זאת, ביתר שאת לאור ניגוד העניינים החוזר והנשנה, מעמדו הבכיר של המערער והאופי החריג והמיוחד של הסכמי המס בענייני צ'רנוי וגאידמק. על כן, קבע בית המשפט שהמערער פגע פגיעה מהותית וממשית בערכים המוגנים על ידי עבירת המרמה והפרת האמונים. 13. לקולא, שקל בית המשפט את הזיכוי של המערער מן העבירה החמורה יותר בה הואשם – היא עבירת השוחד; את חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות; את היעדרו של עבר פלילי; ואת הצעת העקרונות שהציע המערער בניסיון, אשר לא צלח, להגיע להסדר טיעון. עוד עמד בית המשפט על נסיבותיו האישיות של המערער ועל כך שהמערער למד את הלקח, כפי שעלה מדבריו לעניין העונש, לפיהם לוּ יכול היה לחזור אחורה בזמן, היה נוהג אחרת. נוכח כל האמור, גזר בית המשפט על המערער 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות; 8 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור עבירת מרמה והפרת אמונים, לרבות ניסיון, במשך 3 שנים; וקנס בסך 40,000 ש"ח. עיקרי טענות המערער בערעורו 14. טענתו המרכזית של המערער בערעורו היא כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי עוצמת ניגוד העניינים בו מצוי היה המערער עולה כדי עבירה פלילית של מרמה והפרת אמונים. לטענת המערער, אין מקום לקביעה כי היה מצוי בניגוד עניינים, ובוודאי שלא בניגוד עניינים חריף דיו כדי לגבש עבירה פלילית, אך משום שטיפל בענייניהם של נישומים בעודו מיוצג בעצמו בענייניו האישיים על ידי עורך דינם. זאת, ביתר שאת שעה שעורך הדין לא ייצג את הנישומים מולו. לדבריו, קביעה זו עומדת בסתירה לעובדות שנקבעו בהכרעת הדין לגבי זיכויו מאישום השוחד והינה מנוגדת להלכה הפסוקה. בנוסף, טוען המערער כי עורך הדין וינרוט לא קידם אותו מקצועית, כי הוא לא היה "תלוי" בעורך הדין וינרוט וכי עורך הדין וינרוט עצמו לא היה בעל האינטרסים שעמדו בפני המערער וכלל לא היה בעל אינטרס כספי בהסכמי המס שערך. משכך, לדבריו, אין המדובר בניגוד עניינים "עוצמתי וברור", הנכנס בגדרי העבירה הפלילית של מרמה והפרת אמונים. עוד טוען המערער כי בית המשפט התעלם מן הנוהג בשירות המדינה בכלל, וברשות המסים בפרט, להפנות אך להליך משמעתי במקרים בהם ניגוד העניינים לא השפיע על שיקול דעתו המקצועי של עובד הציבור. לדברי המערער, ככל שהוא היה מצוי בניגוד עניינים כלשהו בשל האינטרסים של עורך הדין וינרוט כמייצג, היה זה ניגוד עניינים קל המצדיק, לכל היותר, בירור משמעתי. 15. כמו כן, טוען המערער כי אף הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין מחייבים כי בית המשפט ימצא שניגוד העניינים בו היה מצוי היה חלש יותר. בהקשר זה, מפנה המערער, בין היתר, לקביעת בית המשפט המחוזי כי ישנה אפשרות סבירה לפיה פלדמן, ולא עורך הדין וינרוט, הוא שניהל באופן עצמאי את המשא ומתן המיסויי הישיר מול המערער, ללא מעורבות או הכוונה של עורך הדין וינרוט; לקביעת בית המשפט כי ישנה אפשרות סבירה שהפעולות המהותיות בהסכמי המס עם גרטלר וצ'רנוי – ההחלטה להתקשר בהסכם וקביעת עקרונותיו בעניין שיעורי המס שבו – נעשו כולן לפני שהמערער יוצג על ידי עורך הדין וינרוט ולפני שהאפשרות לייצוג על ידו באה לעולם; לקביעה כי יש אפשרות סבירה שהמערער סירב לבקשות של עורך הדין וינרוט בעניין לקוחותיו ולא מנע פעולות שנגדו את האינטרסים של עורך הדין וינרוט ושל לקוחותיו; וכן לקביעה כי לא הוכח שהסכמי המס של צ'רנוי ושל גאידמק כוללים הטבות לנישומים או שהם בעייתיים עבור המדינה. המערער מעלה טענה נוספת, לפיה שגה בית המשפט שעה שקבע כי הסטיות מן השורה שביצע המערער בוצעו עקב ניגוד העניינים בו היה מצוי. לטענתו, ככל שהוא סטה מן השורה, סטיותיו אינן קשורות לניגוד העניינים אלא מצביעות על שגרת פעילותו, ובהיעדר קשר סיבתי בין הסטיות מן השורה לבין ניגוד העניינים – אין לזקוף אותן לחובתו. 16. לבסוף ולחלופין, המערער טוען נגד חומרת העונש שנגזר עליו. לדבריו, היה על בית המשפט לתת את המשקל הראוי לכך שהכרעת הדין הרחיבה – כך לטענתו – את גבול האחריות הפלילית בעבירה של הפרת אמונים כדי לכלול מצב של ניגוד עניינים מול מייצג בלבד. כמו כן, לטענת המערער, שגה בית המשפט כשלא נתן משקל רב יותר לנסיבותיו האישיות של המערער, וביניהן השנים הרבות שחלפו מאז האירועים מושא כתב האישום; היות המערער עובד ציבור מסור שלא דבק בו רבב במשך שנים רבות; והמחיר האישי הגבוה ששילם המערער. לפיכך מבקש המערער לבטל את רכיב המאסר שבגזר הדין. טענות המשיבה 17. המשיבה טוענת כי אין מקום להתערב בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי. לדידה, צדק בית המשפט בקובעו כי המערער פעל לאורך תקופה ממושכת תוך שהוא מצוי בניגוד עניינים מובהק – בטיפולו בענייניהם של נישומים המיוצגים על ידי עורך הדין וינרוט במקביל לקבלת שירותיים משפטיים מהאחרון – וכי די בניגוד העניינים המובהק בשילוב עם מעמדו הבכיר של המערער, כדי לבסס את העבירה של מרמה והפרת אמונים. המשיבה טוענת כי המערער היה מצוי במצב של ניגוד עניינים כאשר כרת כל אחד משלושת הסכמי המס מושא הערעור שלפנינו, אשר נעשו לאחר שקיבל שירותים משפטיים מעורך הדין וינרוט ולקראת קבלת שירותים משפטיים נוספים ממנו. מעמדו הרם של המערער במערך גביית המס, האינטרס האישי המהותי – קרי, הסרת המניעה לקידומו המקצועי, מודעותו של המערער לפסול שדבק במעשיו והעובדה שהוא טרם שילם על השירות המשפטי השני, השלישי והרביעי בזמן שערך את הסכמי המס עבור שלושת הלקוחות של עורך הדין וינרוט, מחריפים את ניגוד העניינים בו היה המערער מצוי. 18. המשיבה מדגישה כי אין לדידה כל סתירה בין הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא בנוגע לאישום השוחד לבין הקביעה שהמערער היה נתון במצב של ניגוד עניינים פלילי, וכי פעולותיו של המערער היו מנוגדות לנהלים שהיו אז בתוקף. עוד טוענת המשיבה כי המערער סטה מן השורה במספר עניינים מהותיים – סטיות אשר מעצימות אף הן את הפגיעה בערכים המוגנים על ידי העבירה. בהקשר זה, כופרת המשיבה בטענת המערער כי נדרש קשר סיבתי בין ניגוד העניינים בו היה מצוי לבין הסטיות מן השורה שביצע. לבסוף, מבקשת המשיבה לדחות גם את הערעור המופנה כלפי חומרת העונש שנגזר על המערער. המסגרת הנורמטיבית 19. העבירה של מרמה והפרת אמונים קבועה בסעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ולשונה: "284. עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים". 20. רבות נכתב על עבירה זו במשך השנים, ובית משפט זה, בהרכב מורחב של תשעה שופטים, עמד על טיבה של העבירה ב-דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס, פ"ד נט(4) 385 (2004) (להלן: עניין שבס). נקבע כי עבירת המרמה והפרת האמונים נועדה לשמור על שלושה ערכים מוגנים: אמון הציבור בעובדי הציבור; טוהר המידות של פקידי הציבור; ופעילותו התקינה של המינהל הציבורי (שם, פסקאות 35-32 לפסק דינו של הנשיא ברק). כל זאת, במטרה להגן על אינטרס הציבור עליו מופקד עובד הציבור (ע"פ 6916/06 אטיאס נ' מדינת ישראל, פסקה 43 (29.10.2007) (להלן: עניין אטיאס)). בית המשפט הדגיש את חשיבותה הרבה של עבירת המרמה והפרת האמונים כ"מכשיר מרכזי למאבקה של החברה לשמירה על טוהר השירות והשורות, למניעת סטיות מן השורה, ולהבטחת אמון הציבור במשרתי הציבור" (עניין שבס, פסקה 30 לפסק דינו של הנשיא ברק). 21. עם זאת, בית המשפט ציין כי מדובר בעבירה בת "רקמה פתוחה" וכי גבולות האיסור הפלילי עמומים כתוצאה מכך. עוד הזהיר בית המשפט מפני הרחבת יתר של העבירה הפלילית, תוך שהדגיש כי לא כל טעות בשיקול דעת נתפסת באיסור הפלילי וכי לא כל התנהגות שהיא פסולה מבחינה אתית צריכה להיענש במאסר. ואולם, דחה בית המשפט את הטענה שיש על כן לבטל את העבירה, תוך שעמד על הסכנות שבצמצום יתר של תחולת האיסור הפלילי. כך, קבע בית המשפט (שם): "במתן פירוש לאיסור הפלילי של הפרת אמונים עלינו להבטיח כי יסודות העבירה ישקפו התנהגות פסולה בעלת היבט פלילי. אל לנו לתת לעבירה פירוש רחב מדי שישתרע על התנהגות שההיבט הדומיננטי בה הוא בעל אופי משמעתי [...] אך באותה מידה יש להיזהר מפני סכנה אחרת הרובצת לפתחו של בית המשפט. יש להימנע מלתת לעבירה פירוש מצמצם, אשר ישלול מהחברה הישראלית מכשיר חשוב בשמירה על הערכים המונחים ביסוד השירות הציבורי". א. היסוד העובדתי 22. היסוד העובדתי של עבירת המרמה והפרת האמונים מורכב משלושה רכיבים. ב-ע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' גרוסמן, פ"ד לו(1) 405, פסקה 4 לפסק דינו של השופט ברק (1981) (להלן: עניין גרוסמן) נקבע כי המדובר ברכיב התנהגותי – "מעשה מרמה או הפרת אמונים", רכיב נסיבתי – "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו" ורכיב תוצאתי – מעשה "הפוגע בציבור". ואולם, בהתאם לתפיסה שהתקבלה בפסיקה במשך השנים, הובהר בעניין שבס כי העבירה של מרמה והפרת אמונים אינה עבירה תוצאתית כי אם עבירה התנהגותית, כאשר רכיב "הפוגע בציבור" אינו רכיב תוצאתי אלא רכיב "נסיבתי גרידא" (עניין שבס, פסקה 39 לפסק דינו של הנשיא ברק). 23. בעניין שלפנינו איננו נדרשים לדון ברכיב הנסיבתי של "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו". אין מחלוקת שהמערער, כפקיד שומה גוש דן, היה "עובד ציבור", וכי עריכת הסכמי המס נעשתה במסגרת "מילוי תפקידו" (וראו: ע"פ 4148/96 מדינת ישראל נ' גנות, פ"ד נ(5) 367, פסקה 23 לפסק דינו של השופט גולדברג (1996) (להלן: עניין גנות)). כמו כן, איננו נדרשים לרכיב ההתנהגותי של "מעשה מרמה", שהוא חלופה שונה מהחלופה ההתנהגותית של "הפרת אמונים". אשר על כן, יפים הם דברי הנשיא ברק בעניין שבס (בפסקה 40 לפסק דינו) אף לענייננו: "בעתירה שלפנינו לא מתעורר הצורך לבחון את הפרט הנסיבתי שעניינו "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו". כמו כן איננו נדרשים לבחון את הפרט ההתנהגותי של "מעשה מירמה". במרכז עיוננו עומדים שני פרטים עובדתיים: הפרט ההתנהגותי שעניינו "הפרת אמונים", והפרט הנסיבתי שעניינו מעשה "הפוגע בציבור". שני פרטים אלה קשורים זה בזה. נדרש כי מעשה הפרת האמונים (הפרט ההתנהגותי) יהא לפי טיבו וטבעו, מעשה הפוגע בציבור (הפרט הנסיבתי). נדון, על כן, בשני אלה יחדיו, תוך שנראה בדרישה כי המעשה פוגע בציבור פרט המצמצם את מרחב התחולה של מעשה הפרת האמונים". 24. מגוון סוגים של פעולות יכול לגבש את היסוד העובדתי שבעבירת הפרת האמונים. הודגש בפסיקה כי נוכח ההנחיה החקיקתית הדלה, קשה לקבוע מראש רשימה ממצה של מצבים המהווים הפרת אמונים, אך ניתן לעמוד על העקרונות עליהם מבוסס האיסור (עניין גרוסמן, פסקאות 7-6 לפסק דינו של השופט ברק): "עובד ציבור נתון במצב של אמון כלפי המדינה, אשר הפקידה בידי העובד סמכויות וכוחות. השימוש בסמכויות וכוחות אלה בא לשרת את האינטרס, שהכוח והסמכות באו להגשים. אין הם באים לשרת אינטרס אחר כל שהוא [...] עובד ציבור, המפר את האמון שניתן בו והפועל באופן שאינו מגשים את האינטרס שעל מילויו הופקד, מפר אמונים". כך, הוסבר שהמקרים הבאים, אשר אינם רשימה סגורה, עשויים להוות הפרת אמונים: עובד ציבור המעמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים; עובד ציבור המשתמש במידע פנימי שבא לו במסגרת תפקידו למטרותיו הפרטיות; עובד ציבור הפועל בדרך הנוגדת את התנאים שעל פיהם עליו למלא את תפקידו הציבורי, לרבות פעולה בניגוד למדיניות עליה הופקד (שם, פסקאות 8-7 לפסק דינו של השופט ברק; וראו גם: מרדכי קרמניצר, דורון נבות, נאוה בן-אור, עמיר פוקס וגיא ורטהים מרמה והפרת אמונים: בחינה ביקורתית והמלצות לשיפור החקיקה 42 (2008)). עוד נפסק כי עובד ציבור המבצע רישום כוזב מפר אמונים (ע"פ 645/81 פניץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 67, 69 (1982)). 25. הערעור שלפנינו מתמקד בהפרת אמונים הנובעת מהימצאות עובד הציבור במצב של ניגוד עניינים. בעניין שבס (פסקה 42 לפסק דינו של הנשיא ברק), הוסבר כי "המאפיין מצב של ניגוד עניינים הוא הימצאותו של עובד הציבור במצב בו קיים ניגוד עניינים בין האינטרס עליו מופקד עובד הציבור לבין אינטרס אחר כלשהו". האיסור על עובד הציבור להימצא במצב שבו יש התנגשות בין האינטרס שעליו לקדם מתוקף תפקידו לבין אינטרס אחר הקשור אליו מבוסס על כללי הצדק הטבעי ועל חובת הנאמנות. זאת, שכן עובד ציבור המצוי בניגוד עניינים מעמיד את עצמו בפני סכנה ממשית שהאינטרס האחר ישפיע לרעה על שיקול דעתו ועל יכולתו לפעול בנאמנות לציבור (עניין אטיאס, פסקה 48 לפסק הדין; וראו, בהקשר המינהלי, את בג"ץ 531/79 סיעת 'הליכוד' בעיריית פתח-תקוה נ' מועצת עיריית פתח תקוה, פ"ד לד(2) 566, 571 (1980) (להלן: עניין סיעת הליכוד)). 26. כמו ההגדרה הכללית של הפרת אמונים, גם ההגדרה של ניגוד עניינים משתרעת על מגוון רחב של מצבים. ואולם, לא כל מצב של ניגוד עניינים נופל לגדרי העבירה הפלילית. ישנם מצבים של ניגוד עניינים שהם הפרה של הדין המשמעתי או של כללי האתיקה, אך אין בהם כדי להקים את העבירה הפלילית של מרמה והפרת אמונים (עניין שבס, פסקה 42 לפסק דינו של הנשיא ברק). בעניין שבס נקבע כי נדרש "פן מחמיר נוסף" כדי שניגוד העניינים יהווה "מעשה הפרת אמונים הפוגע בציבור" הנכלל בעבירה הפלילית. הפן המחמיר הנוסף הוא הדרישה כי ניגוד העניינים יביא ל"פגיעה מהותית" באחד האינטרסים המוגנים על ידי האיסור הפלילי של הפרת אמונים – קרי, ניגוד עניינים הפוגע פגיעה מהותית באמון הציבור בעובדי הציבור, בטוהר המידות של עובדי הציבור או בתקינות פעולת המינהל הציבורי (שם, פסקאות 45-42 לפסק דינו של הנשיא ברק). הנשיא ברק הוסיף כי הדרישה לקיומו של "פן מחמיר נוסף" בדמות פגיעה מהותית בערכים המוגנים, יש בה כדי לסייע בהבנת הרכיב הנסיבתי של העבירה – מעשה "הפוגע בציבור" (שם, פסקה 48 לפסק דינו של הנשיא ברק). רכיב נסיבתי זה "נוגע לתכונה מיוחדת של הרכיב ההתנהגותי, דהיינו, נדרש כי מעשה המירמה או הפרת האמונים יהא, לפי טיבו וטבעו, מעשה הפוגע בציבור" (עניין גנות, פסקה 23 לפסק דינו של השופט גולדברג; וראו גם: ע"פ 5083/08 בניזרי נ' מדינת ישראל, פסקה 54 לפסק דינו של השופט לוי (24.6.2009) (להלן: עניין בניזרי)). בהקשר זה, הבהיר הנשיא ברק כי נקבע בפסיקה שהפגיעה המדוברת אינה אך פגיעה כספית או חומרית בציבור, אלא שרכיב נסיבתי זה מתקיים, בין השאר, כאשר התנהגותו של עובד הציבור פוגעת באמון הציבור במערכת השלטונית (עניין שבס, פסקה 48 לפסק דינו של הנשיא ברק; עניין בניזרי, פסקה 54 לפסק דינו של השופט לוי). 27. על מנת להכריע האם ניגוד עניינים מסוים פוגע פגיעה מהותית באינטרס מוגן, נקבעה בפסיקה רשימה חלקית של שיקולים, כגון עוצמת ניגוד העניינים; מידת הסטייה מן השורה (ככל שהתקיימה); מעמד עובד הציבור בהיררכיה הציבורית; והשפעת פעולותיו על עובדי מדינה ועל הציבור (עניין שבס, פסקה 50 לפסק דינו של הנשיא ברק). באשר לעוצמת ניגוד העניינים, נקבע כי "לא הרי קרבת משפחה הדוקה ופעילה כהרי היכרות מזדמנת. לא הרי ניגוד עניינים המבוסס על קשר כספי אישי או אינטרס כלכלי כהרי ניגוד עניינים המבוסס על קשר מוסדי" (שם, פסקה 51 לפסק דינו של הנשיא ברק). בעניין מעמדו של עובד הציבור, הודגש כי הפגיעה בערכים המוגנים מחריפה ככל שמעמדו של עובד הציבור רם יותר. זאת, שכן פוטנציאל ההשפעה של פעולה קטנה של עובד ציבור בכיר הוא גדול יותר מזה של פעולה משמעותית מצד עובד ציבור זוטר (שם, פסקה 53 לפסק דינו של הנשיא ברק). הנשיא ברק הדגיש כי סטייה מהשורה – כלומר, פעולה בניגוד לכללים ולהוראות החלים על פעולותיו של עובד הציבור – אינה תנאי הכרחי להתקיימות העבירה. עם זאת, ככל שסטייה זו מתקיימת, יש בה ובמידתה כדי להשפיע על עוצמת הפגיעה באינטרס המוגן. כך, הוסבר כי "לא הרי סטייה חמורה מהשורה כהרי סטייה קלה מהשורה; לא הרי סטייה נמשכת כהרי סטייה חד-פעמית" (שם, פסקה 52 לפסק דינו של הנשיא ברק). ב. היסוד הנפשי 28. באשר ליסוד הנפשי: מכיוון שעבירת המרמה והפרת האמונים אינה עבירה תוצאתית, המחשבה הפלילית הנדרשת היא מודעות ליסודות העובדתיים-פיזיים המבססים את רכיבי העבירה – קרי, נדרשת מודעות לעובדות הפיזיות היוצרות את ניגוד העניינים בו נתון עובד הציבור, וכן מודעות להתנהגות ולנסיבות הפיזיות שבגינן ניגוד העניינים פוגע בציבור. עם זאת, לא נדרשת מודעות של עובד הציבור לכך שהתנהגותו היא התנהגות העולה כדי "מעשה מרמה או הפרת אמונים" או לכך שמעשיו פוגעים בערכים המוגנים על ידי האיסור הפלילי (שם, פסקאות 58-54 לפסק דינו של הנשיא ברק). דיון והכרעה 29. כבר בפתח הדיון אבהיר כי מסקנתי היא שדין הערעור להתקבל באופן חלקי, במובן זה שהמערער יזוכה מעבירה אחת של מרמה והפרת אמונים בעניינו של גרטלר, ואילו שתי ההרשעות האחרות יעמדו בעינן. על מנת להסביר את הכרעתי זו, אחלק את הדיון לשני חלקים. ראשית, אפתח בשאלה האם המערער היה מצוי בניגוד עניינים, כאשר אתייחס לכל עבירה (קרי, לכל אחד משלושת ההסכמים) בנפרד. לצורך כך, אפנה תחילה לניגוד העניינים בו מצוי היה המערער כאשר ערך את הסכמי המס של צ'רנוי וגאידמק, ואז אסביר מדוע מצב הדברים היה שונה בעניינו של גרטלר. לאחר מכן, אתמודד עם השאלה השנייה, והיא האם ניגוד העניינים בו מצוי היה המערער בענייניהם של צ'רנוי וגאידמק הוא חמור עד כדי שיהווה עבירה פלילית. א. קיומו של ניגוד עניינים 30. כאמור, בעניין שבס נקבע כי ניגוד עניינים משמעו הימצאות במצב שבו קיים ניגוד בין האינטרס עליו מופקד עובד הציבור לבין אינטרס אחר כלשהו. במצב זה, עולה החשש שמא עובד הציבור ישקול שיקולים זרים ויחטא למטרות הציבוריות עליהן הוא אמון. מובן הוא כי לכל אדם, לרבות עובדי ציבור, יש אינטרסים אישיים, וכי במקרה של עובד הציבור אינטרסים אישיים אלה יהיו קיימים באותו זמן שעובד הציבור מופקד על האינטרס הציבורי. על כן, בקיומם של אינטרסים אישיים של עובד הציבור כשלעצמם אין כל פסול. הקושי מתעורר ברגע שיש התנגשות בין האינטרס האישי לבין אינטרס הציבור עליו צריך עובד הציבור להגן. 31. בעניינינו, כפקיד שומה גוש דן, המערער היה אמון – בכל אחד משלושת ההסכמים – על האינטרס הציבורי לערוך הסכמי מס טובים, בהתאם לכללים הנהוגים במס הכנסה, בצורה הוגנת ותוך יחס שוויוני ונטול משוא פנים כלפי כל נישום ונישום. במקביל, המערער היה גם בעל אינטרסים אישיים, וביניהם האינטרס האישי להסיר את המניעה לקידום מקצועי. זהו אינטרס אישי אשר לו השלכות במספר מישורים – כגון עלייה במעמד מקצועי, אשר סביר שכרוכה בה גם עלייה במשכורת, והעניין האישי והחברתי שבקידום בתפקיד. האינטרס האישי של המערער בקידומו המקצועי היה כה חשוב לו עד כדי כך שהחליט לפנות אל עורך הדין וינרוט – עורך דין בעל שם, שהמערער יכול היה להניח ששירותיו המשפטיים אינם זולים – כדי שיסייע לו להסיר את המניעה. בהקשר זה, יש לדחות את טענת המערער כי עורך הדין וינרוט לא קידם אותו מקצועית וכי הוא לא היה "תלוי" בעורך הדין וינרוט. ראשית כל, לדברי המערער, הוא פנה לעורך הדין וינרוט כאשר הגיע למסקנה שהמניעה מקידומו לא תוסר כל עוד הוא לא יפעל בעצמו, שלא דרך נציבות מס הכנסה. לשם כך ביקש שירות משפטי מעורך הדין וינרוט (עמוד 3721 לפרוטוקול). אולם התלות של המערער בעורך הדין וינרוט לא הסתכמה אך בכך שהמערער הבין שיצטרך שירותים מעורך דין – המערער היה מעוניין בשירות משפטי של עורך הדין וינרוט באופן ספציפי. הרי המערער עצמו הסביר כי פנה לעורך הדין וינרוט כעורך דין בעל שם בתקווה ש"מישהו בעל מוניטין יוכל להרים טלפון" ולהשיג הישגים מול נשיא המדינה מקום שעורך דין אחר "לא יכול לפתוח דלתות" ולא היה מצליח לסייע לו (וראו פסקאות 285 ו-423 להכרעת הדין; ת/72ב, בעמוד 61). כלומר, המערער מבחינתו האמין שעורך הדין וינרוט מסוגל לסייע לו בעניינו האישי בצורה ייחודית, ובשל אמונתו זו היה מעוניין בקבלת שירותים משפטיים דווקא ממנו. לכן, למרות שעורך הדין וינרוט לא היה מקבל ההחלטות האחראי על קידומו – כפי שמדגיש המערער, המערער תלה בעורך הדין וינרוט את תקוותיו וכן היה תלוי בו. יתרה מכך, לאחר שעורך הדין וינרוט כבר החל בטיפול בהסרת המניעה לקידומו המקצועי של המערער, הרי שהמערער כבר השקיע זמן ומשאבים (שכן הוא העיד שידע מן היום הראשון כי ישלם עבור השירותים המשפטיים), אשר יצרו אף הם תלות בעורך דינו. משכך, המערער היה תלוי בסיוע של עורך הדין וינרוט לקידומו המקצועי. 32. על כן, מתעורר חשש שהאינטרס האישי של המערער בהסרת המניעה לקידומו המקצועי התנגש עם אינטרס הציבור כאשר המערער טיפל, ביודעין, בלקוחות של מי ששימש עורך דינו. ידיעה זו – שהנישומים הם לקוחות של עורך הדין וינרוט, וכי עורך הדין וינרוט הוא מי שהמערער מבקש להסתייע בו כדי להסיר את המניעה – היא שיוצרת את התנגשות האינטרסים. מצד אחד עומד אינטרס הציבור, המורה למערער לפעול בהסכמי המס בדרך מסוימת, ומן העבר השני, האינטרס האישי של המערער, העלול לגרום לו – ביודעין או שלא ביודעין – לשקול שיקולים שלא מן העניין, לנקוט בעמדות הקרובות יותר לעמדות של לקוחותיו של עורך דינו ולהקל על תהליך עריכת ההסכם. כל זאת, במטרה לשמר מערכת יחסים תקינה ואף טובה עם עורך הדין בו תלה המערער את תקוותיו כי יפתור את המניעות שהוטלה על קידומו המקצועי. המערער הורשע בשלוש עבירות של מרמה והפרת אמונים, עבור כל אחד משלושת ההסכמים שערך. על כן, כדי לענות על השאלה הראשונה – האם מצוי היה המערער במצב של ניגוד עניינים – עלינו לבחון את ההתנגשות בין שני האינטרסים אלה ביחס לכל הסכם בנפרד. (1) צ'רנוי וגאידמק 33. באשר להסכמים שערך המערער בענייניהם של צ'רנוי וגאידמק, מסכימה אני עם מסקנתו של בית המשפט קמא לפיה את הטיפול בשני נישומים אלה ביצע המערער תוך שהיה מצוי בניגוד עניינים. כאמור, נקבע שהמערער ידע (או שעצם את עיניו מלראות) כי צ'רנוי וגאידמק היו לקוחות של עורך הדין וינרוט. המערער ידע שצ'רנוי מיוצג על ידי עורך הדין וינרוט מכך שהבקשה להגיע עימו להסדר מס מיום 2.12.2002 נשלחה על נייר פירמה של משרדו של עורך הדין וינרוט ושמו של עורך הדין וינרוט הופיע, יחד עם שמו וחתימתו של פלדמן, בסוף המכתב. המערער ידע גם שגאידמק היה מיוצג על ידי עורך הדין וינרוט (וראו פסקה 451 להכרעת הדין), שכן שמו של עורך הדין וינרוט וכתובת משרדו נרשמו ככתובת למשלוח דואר בטופס פתיחת התיק מיום 23.6.2003. עוד, במכתב מיום 20.8.2003, אשר הועבר לידי המערער, נכתב במפורש כי גאידמק מיוצג על ידי עורך הדין וינרוט (זאת, כאשר הסכם המס בעניינו של גאידמק נחתם לכל המוקדם ביום 29.9.2003). 34. במקביל, בזמן שחתם המערער על ההסכמים עבור צ'רנוי וגאידמק, עורך הדין וינרוט ייצג את המערער בעניינו האישי. כך, המערער החל לטפל בהסכם המס בעניין צ'רנוי לכל המאוחר עד ליום 2.12.2002, אז קיבל את הפנייה בכתב מעורך הדין וינרוט ופלדמן בבקשה להגיע להסדר מס עם צ'רנוי. בעוד התיק מונח לפניו והטיפול בו טרם הסתיים, ביקש המערער ייצוג מעורך הדין וינרוט על מנת לקדם את הסרת המניעה מקידומו המקצועי ביום 7.1.2003 – כחודש לאחר שכבר החל לטפל בתיק של צ'רנוי וכמעט חודשיים לפני מועד החתימה על ההסכם. פנייתו של עורך הדין וינרוט ליועץ המשפטי לממשלה בעקבות בקשת המערער נענתה בשלילה ביום 30.1.2003, ורק ביום 2.3.2003 נחתם ההסכם בעניינו של צ'רנוי. בהקשר זה, יובהר כי אין בתשובה השלילית מהיועץ המשפטי לממשלה מיום 30.1.2003, אשר קדמה לחתימה על ההסכם עם צ'רנוי, כדי לגרוע מניגוד העניינים שבו מצוי היה המערער כאשר טיפל בתיק. ניגוד העניינים בעניין שלפנינו לא מתעורר ונפסק באופן טכני ומלאכותי באופן מדיוק לפי תאריכי הפנייה אל עורך הדין וינרוט והתשובות של היועץ המשפטי לממשלה. כפי שיפורט להלן, ההתנגשות בין האינטרסים אינה מחייבת קיומה של בקשה "פתוחה" לקבלת שירות משפטי, אלא קיומם של שני אינטרסים המתנגשים זה בזה. בעניינינו, המערער ידע כי נציבת מס הכנסה מוכנה לקדם אותו, ולכן משמעותה של התשובה השלילית מאת היועץ המשפטי לממשלה לפנייתו של עורך הדין וינרוט היא כי המערער עוד יזדקק לשירותים משפטיים נוספים מעורך הדין וינרוט על מנת להסיר את המניעה לקידומו. מסקנה זו מתחזקת אף לאור העובדה שהשירותים המשפטיים שקיבל המערער במהלך שנת 2003 ניתנו בצמוד ובהמשך אחד לשני, בפערים של חודשים בודדים בלבד. עוד יש לזכור כי המערער לא שילם לעורך הדין וינרוט עבור השירותים המשפטיים שקיבל בסמוך לקבלתם, אלא רק לאחר החתימה על הסכם המס בעניין גאידמק – דבר נוסף המעיד על השירותים המשפטיים כטיפול מתמשך לאורך זמן. על כן, בנסיבות אלה, המערער היה מצוי לאורך תקופה זו במערכת יחסים מתמשכת עם עורך הדין וינרוט, המקימה ניגוד עניינים מתמשך. 35. דברים אלה נכונים אף לגבי גאידמק. גם כאן, המערער טיפל בהסכם המס של גאידמק בזמן שקיבל שירות משפטי מעורך הדין וינרוט בעניינו האישי. כך, פלדמן פנה למערער בבקשה לפתוח תיק מס עבור גאידמק ביום 17.6.2003 – היום שבו נשלח לעורך הדין וינרוט, כמייצג של המערער בעניינו האישי, מכתב מהיועץ המשפטי לממשלה הדוחה את בקשת המערער להסרת המניעה לקידומו. בחודש יולי, בעוד התיק של גאידמק בטיפולו, פנה המערער שוב לעורך הדין וינרוט בעניינו האישי וביקש לקבל את השירות המשפטי השלישי. גם כאשר עורך הדין וינרוט נפגש עם היועץ המשפטי לממשלה ביום 4.8.2003 בעקבות בקשה זו של המערער, ההסכם עם גאידמק טרם נחתם. באותו היום קיבל המערער תשובה שלילית מהיועץ המשפטי לממשלה, אשר בעקבותיה המליץ עורך הדין וינרוט למערער על השירות המשפטי הרביעי – הגשת תביעה לבית הדין לעבודה. כזכור, בית המשפט קמא מצא שההסכם בעניינו של גאידמק נחתם לכל המוקדם ביום 29.9.2003 – אותו היום שבו שלח עורך הדין וינרוט למערער דרישת תשלום עבור השירותים המשפטיים שניתנו לו, וכשבוע לפני שהתביעה עליה המליץ עורך הדין וינרוט למערער, הוגשה לבית הדין לעבודה. 36. אין ספק כי במהלך הטיפול של המערער בענייניהם של צ'רנוי וגאידמק, האינטרס האישי שלו בהסרת המניעה מקידומו המקצועי היה חזק, וכי המערער פעל באופן אקטיבי לקדם אינטרס אישי זה. עוד אין ספק כי האינטרס האישי של המערער היה קשור קשר הדוק לעורך הדין וינרוט, אשר טיפל עבור המערער בעניינו האישי בעת בה טיפל המערער בענייניהם של צ'רנוי וגאידמק, תוך שהמערער ידע שהשניים הם לקוחות של עורך דינו. כפי שקבע בית המשפט קמא, המערער היה מודע ליסודות העובדתיים-הפיזיים המבססים את עבירות המרמה והפרת האמונים, ועל כן מתקיים אף היסוד הנפשי של העבירה (פסקה 657 להכרעת הדין). אשר על כן, בצדק קבע בית המשפט קמא כי המערער היה מצוי בניגוד עניינים מתמשך במשך כל תקופה זו. 37. המערער העלה מספר טענות במטרה להוכיח שלא היה מצוי בניגוד עניינים על אף האמור לעיל, אשר דינן להידחות: 38. המערער טוען כי מסקנת בית המשפט קמא באשר לעבירת המרמה והפרת האמונים, לפיה המערער היה מצוי במצב של ניגוד עניינים פלילי, עומדת בסתירה לממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט קמא בנוגע לאישום הראשון – הוא אישום השוחד. ואולם, בניגוד לטענת המערער, אין בממצאים העובדתיים של בית המשפט קמא ביחס לעבירת השוחד כדי להשפיע על עובדת היותו של המערער במצב של ניגוד עניינים כאשר טיפל בענייניהם של צ'רנוי וגאידמק. על מנת להסביר מדוע דין טענת המערער להידחות, אבקש לסקור בקצרה את עבירת השוחד ואת עיקרי הקביעות של בית המשפט קמא בנוגע לאישום בעבירה זו, וזאת על אף שסוגיה זו אינה עומדת לדיון לפנינו: 39. העבירה של לקיחת שוחד קבועה בסעיף 290 לחוק העונשין, והעבירה של מתן שוחד קבועה בסעיף 291 לחוק: "290. (א) עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו – מאסר עשר שנים [...]. 291. נותן שוחד לעובד הציבור כהגדרתו בסעיף 290(ב) בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו – מאסר שבע שנים [...]". 40. היסוד העובדתי של עבירת השוחד מורכב משלושה רכיבים: הרכיב הראשון הוא כי מי שלקח את השוחד הוא עובד ציבור. הרכיב השני הנדרש הוא כי הדבר שקיבל עובד הציבור הוא שוחד – כלומר, נדרש שלוקח השוחד יקבל מתת כלשהו. לפי סעיף 293(1) לחוק העונשין, שוחד יכול שיהיה "כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת". הרכיב העובדתי השלישי הוא כי לקיחת השוחד היא בעד פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור. כלומר, נדרש קשר סיבתי עובדתי בין השוחד לבין הפעולות שביצע עובד הציבור. לדרישה אחרונה זו יש שני היבטים: רכיב ה"בעד" מבטא הן את הצורך בקיומו של קשר סיבתי בין המתת לבין פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור והן את הידיעה בדבר קיומו של קשר סיבתי כזה (ראו: עניין אטיאס, פסקה 8 לפסק הדין). היסוד הנפשי של עבירת השוחד הוא מודעות בפועל (או לפחות עצימת עיניים) ליסודות העובדתיים של העבירה, קרי – לטיב המעשה (מתן שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור) ולקיום הנסיבות הרלוונטיות (היות מקבל המתת עובד ציבור) (וראו: שם, פסקה 32 לפסק הדין). 41. נעמוד על קביעות בית המשפט קמא בנושא השוחד: בית המשפט קמא קבע כי ישנה אפשרות סבירה שרכיב ה"מתת" לא התקיים. לדבריו, אפשר שהשירותים המשפטיים שקיבל המערער מעורך הדין וינרוט לא היוו "מתת", שכן ישנה אפשרות סבירה שהתנאים שקיבל המערער ממשרדו של עורך הדין וינרוט, בכל הנוגע לאי-דרישת תשלום עבור שירותים קטנים, גובה שכר הטרחה, מועד התשלום, פריסתו ועוד, לא חרגו מהנהוג במשרד. 42. גם באשר לרכיב ה"בעד" שבעבירת השוחד, קבע בית המשפט קמא כי לא הוכח מעבר לספק סביר כי רכיב זה התקיים. בית המשפט קמא מצא שישנה אפשרות סבירה שהשירותים המשפטיים ותנאיהם לא ניתנו למערער "בעד" פעולותיו כפקיד שומה גוש דן. באשר לשירות המשפטי הראשון, קבע בית המשפט קמא כי ישנה אפשרות סבירה לפיה המערער לא טיפל בתיקי המס של עורך הדין וינרוט ומשפחתו ולא התערב בהם, וכי עורך הדין וינרוט ואחיו לא פנו למערער בענייני המס של חברות של בני המשפחה. בדונו ברכיב ה"בעד", קבע בית המשפט קמא מספר קביעות בנוגע למערכת היחסים והתקשורת שבין המערער, עורך הדין וינרוט ופלדמן. כך, נקבע כי ישנה אפשרות סבירה שבחירתו של עורך הדין וינרוט להשתמש בשירותיו של פלדמן מעידה על כוונת עורך הדין וינרוט "לנטרל" את הציפייה להסיט את הטיפול של המערער לטובת לקוחותיו, שכן שמהרגע שהעסיק את פלדמן, עורך הדין וינרוט לא יכול היה לצפות להטבות מצד המערער. בית המשפט קמא מצא כי יש אפשרות סבירה שהיה צורך אמיתי לשכור את שירותיו של פלדמן משום שעורך הדין וינרוט אינו מומחה מס, ובפרט – נקבע כי ישנה אפשרות סבירה שפלדמן ניהל את המשא ומתן הישיר מול המערער באופן עצמאי, ללא מעורבות או הכוונה של עורך הדין וינרוט, וכי ההחלטות האם להגיע להסדרי מס עבור לקוחותיו של עורך הדין וינרוט היו אף הן החלטות של פלדמן ולא של עורך הדין וינרוט. משכך, מצא בית המשפט קמא כי יש אפשרות סבירה לפיה שכירת שירותיו של פלדמן שוללת את רכיב ה"בעד" שבעבירה. 43. עוד ציין בית המשפט קמא כי האפשרות לפיה השירותים המשפטיים לא היו "בעד" טיפול מיטיב מצד המערער כפקיד שומה גוש דן מתחזקת לאור האפשרות הסבירה כי לא הייתה פעולה במחשכים. עורך הדין וינרוט והמערער לא ניסו להסתיר את מעשיהם ואת הקשר ביניהם. הספק באשר לקיומו של רכיב ה"בעד" מתחזק, לפי קביעות בית המשפט קמא, אף נוכח האפשרות הסבירה שעורך הדין וינרוט הבין מפלדמן שהמערער פנה לרשויות כדי לקבל אישורים לערוך את הסכמי המס בעניין צ'רנוי ובעניין גאידמק. בית המשפט קבע כי אפשר שהנחתו של עורך הדין וינרוט לפיה רשויות אחרות היו מעורבות היא מספקת כדי לשלול את רכיב ה"בעד" שבעבירה, שכן המערער לא היה אמור להיות "חופשי" להיטיב עם הלקוחות של עורך הדין וינרוט. עוד קבע בית המשפט קמא כי עולה אפשרות סבירה אף מראיות אחרות שלא התקיימו "יחסי שוחד" בין המערער לבין עורך הדין וינרוט. בין היתר, ציין בית המשפט קמא כי עורך הדין וינרוט לא היה חתום על בקשת החנינה בעניינו של המערער וכי לא היה המטפל העיקרי בתביעת המערער בבית הדין לעבודה. כמו כן, הדגיש בית המשפט קמא כי המערער סירב לבקשות של עורך הדין וינרוט בעניין לקוחותיו וקידם פעולות שנגדו את האינטרסים של עורך הדין וינרוט ושל לקוחותיו, ומשכך "ניתן לטעון שלא בשוחד עסקינן". עוד מצא בית המשפט קמא כי לא ניתן לשלול את טענת ההגנה שהסכמי המס בעניין צ'רנוי ובעניין גאידמק לא העניקו הטבות לנישומים – לרבות במישור ה"חוץ-מיסויי", הפלילי וציבורי, וכי ההסכמים לא היו בהכרח בעייתיים עבור המדינה. על כן, קבע בית המשפט קמא כי נכונות המערער לכרות הסכמים אלה אינה בהכרח מעידה על פעולה "בעד" שוחד. 44. לבסוף, על אף ש"מניע" אינו אחד מיסודות עבירת השוחד, נוכח הנטען בעניין זה על ידי המשיבה, ציין בית המשפט קמא כי לא ניתן לשלול את טענת ההגנה לפיה לעורך הדין וינרוט לא היה אינטרס כספי בעריכת הסכמי המס עבור לקוחותיו. זאת, שכן לפי בית המשפט קמא, לא ניתן לשלול ששכר הטרחה שקיבל עורך הדין וינרוט מצ'רנוי ומגאידמק היה עבור הטיפול הכולל בענייניהם השונים, ולא היה עבור הסכמי המס או מותנה בהם. 45. טענת המערער בערעורו היא כי יש סתירה בין קביעת בית המשפט קמא שיש אפשרות סבירה לפיה פלדמן ניהל באופן עצמאי את המשא ומתן הישיר מול המערער בעניין לקוחותיו של עורך הדין וינרוט, ללא מעורבות של עורך הדין וינרוט, לבין הקביעה שהמערער היה מצוי בניגוד עניינים פלילי, בין היתר נוכח "הפעולות האקטיביות" שביצע עורך הדין וינרוט מול המערער. המערער טוען כי הייצוג העצמאי על ידי פלדמן מחליש באופן מהותי את עוצמת ניגוד העניינים, וכן כי שגה בית המשפט שעה שקבע שעורך הדין וינרוט ביצע פעולות אקטיביות מול המערער. 46. אין בידי לקבל טענה זו. מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא כי אין באפשרות לייצוג עצמאי על ידי פלדמן כדי לסתור את ניגוד העניינים שבו מצוי היה המערער (ראו למשל פסקאות 144, 467-465 להכרעת הדין). איני נדרשת לשאלה האם התנהלותו העצמאית של פלדמן מול המערער, ללא מעורבות (כמעט – כפי שיפורט בהמשך) של עורך הדין וינרוט, מעוררת אפשרות סבירה לפיה השירות המשפטי שנתן עורך הדין וינרוט למערער לא היה "בעד" טיפול מיטיב של המערער בלקוחות של עורך הדין וינרוט. זאת, שכן משעה שהמדינה לא ערערה על זיכויו של המערער מעבירת השוחד, אין שאלה זו עומדת לפנינו. 47. ואולם, גם כשאנו מניחים שלא התקיים רכיב ה"בעד" שבעבירת השוחד, הרי שבעבירת מרמה והפרת אמונים אין דרישה כי יתקיים רכיב זה. מבחינת היסוד העובדתי בעבירה שלפנינו, אין צורך להראות שניתנה תמורה "בעד" "המתת המושחתת". כדי שתתקיים עבירה של מרמה והפרת אמונים, נדרש רק שתתקיים אצל עובד הציבור התנגשות אינטרסים. התנגשות זו קמה במקרה הנדון אף אם לא התקיים רכיב ה"בעד" שבעבירת השוחד, שכן כאמור, ידיעת המערער אודות הקשר בין הלקוחות שבפניו לבין עורך הדין וינרוט, אשר נותן לו, בה בעת, שירותיו משפטיים, היא שמקימה את ניגוד העניינים. אין זה הכרחי שעורך הדין וינרוט ידע שיש לו אפשרות להשפיע על התנהלותו של המערער, או שהייתה לו כוונה לעשות כן, על מנת שיהיה חשש שמא המערער ישקול שיקולים שלא מן העניין. כל שנדרש הוא שהמערער ידע כי עורך הדין וינרוט הוא בא כוחם של הנישומים שישבו מול המערער בבקשה להגיע להסדרי מס, וזאת אף אם עורך הדין וינרוט לא ישב פיזית מול המערער ולא ניהל את המשא ומתן. כפי שציין בית המשפט קמא (בפסקה 144 להכרעת הדין): "ברי כי בכך שלא הוכחו מעבר לספק סביר יסודות עבירת השוחד נשוא אישום ראשון בראיות הנסיבתיות שהובאו במשפט, אין זה משליך ו/או גורע כהוא זה מאשמת [המערער – מ"נ], שהוכחה בראיות, כשלעצמה, מעבר לספק סביר, בשלוש עבירות של מרמה והפרת אמונים נשוא אישום שני (ראה גם בסע' 1886 ו-1888 לסיכומי התביעה). אין להקיש מהטעמים הקונקרטיים של העדר ההוכחה מעבר לספק סביר (בראיות נסיבתיות), של הרכיבים הקונקרטיים של עבירת השוחד (שהיא עבירה פרטיקולארית – בפרשת שבס דלעיל, בס' 2 לפסה"ד של כב' השופט חשין) – "מתת", קשר סיבתי ו"בעד" – לרכיבים הקונקרטיים שהוכחו מעבר לספק סביר לענין עבירות המרמה והפרת האמונים שבאישום שני [...] בכך שפלדמן הוא שניהל את המו"מ מול [המערער – מ"נ] בענין הסכמי המס, הרי אין בכך כדי לגרוע מידיעתו הברורה של [המערער – מ"נ] (כמפורט להלן באישום שני), שהנישומים שבהם הוא מטפל מול פלדמן, הם לקוחותיו של [עורך הדין וינרוט – מ"נ] – אותו [עורך הדין וינרוט – מ"נ] שמטפל בעניינו האישי – ושהוא מצוי איפוא בניגוד עניינים ברור עקב כך [...] היינו, (גם) "עצמאות" פלדמן במו"מ מול [המערער – מ"נ] בהסכמי המס, אמנם מעלה אפשרות סבירה שרכיב ה"בעד" שבעבירת השוחד לא הוכח מעבר לספק סביר, אך איננה גורעת כהוא זה מהמדרגה ה"נמוכה" יותר משוחד, מהמצב הבסיסי, שכן הוכח כנדרש – היותו של [המערער – מ"נ] בניגוד עניינים, ושעקב כך הוא סטה מן השורה, היינו היפר אמונים, כמפורט להלן באישום שני" (ההדגשות במקור – מ"נ). אשר על כן, האפשרות הסבירה להתנהלות עצמאית של פלדמן מול המערער בעניין המשא ומתן המיסויי בענייניהם של צ'רנוי וגאידמק אין בה כדי לאיין את ניגוד העניינים בו מצוי היה המערער. 48. עוד יש לדחות את טענת המערער בדבר סתירה בין קביעת בית המשפט קמא לפיה יש אפשרות סבירה שפלדמן פעל באורח עצמאי, לבין קביעתו, במסגרת דיונו בניגוד העניינים, שעורך הדין וינרוט ביצע "פעולות אקטיביות" מול המערער. הכוונה היא לאותם מכתבים ששלח עורך הדין וינרוט, יחד עם פלדמן, בבקשה להגיע להסדרי מס עבור שני הלקוחות הראשונים מבין השלושה – גרטלר וצ'רנוי (ראו למשל פסקאות 428 ו-464 להכרעת הדין). עוד: על פי עדותו של פלדמן, הוא אמר למערער שעורך הדין וינרוט לוחץ לסיום ההסכם עם צ'רנוי (פסקה 442 להכרעת הדין; עמודים 1331-1330 לפרוטוקול); חתימתו של עורך הדין וינרוט מופיעה על גבי הסכם המס של צ'רנוי יחד עם חתימתו של פלדמן; וייפוי הכוח בעניין צ'רנוי ייפה גם את כוחו של עורך הדין וינרוט לייצג את צ'רנוי מול פקיד שומה גוש דן (פסקאות 444-443 להכרעת הדין). בדונו ברכיב ה"בעד" שבעבירת השוחד, התייחס בית המשפט לספק הסביר שמתעורר עקב העצמאות של פלדמן בניהול המשא ומתן, וקבע שאין בפעולות נקודתיות אלה להוכיח מעבר לספק סביר, בנסיבות העניין, כי היה קשר סיבתי בין הטיפול של עורך הדין וינרוט במערער כבא כוחו לבין עריכת הסכמי המס מצד המערער עבור לקוחותיו של עורך הדין וינרוט. אין בכך כדי לסתור שבנקודות ספציפיות – שאינן נוגעות לעצם תוכן המשא ומתן ואשר אינן כוללות מפגשים של המערער עם עורך הדין וינרוט בנוגע להסדרי המס של צ'רנוי ושל גאידמק – עורך הדין וינרוט עשה פעולות הקשורות להסדרי המס של לקוחותיו מול המערער. עוד יודגש בהקשר זה כי, בניגוד לטענת המערער, הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא באישום הראשון ובאישום השני הם דומים עד כדי זהוּת: כך, גם באישום הראשון, בדיון שמסקנתו היא כי פלדמן פעל באופן עצמאי, ציין בית המשפט קמא את המכתבים ששלחו פלדמן ועורך הדין וינרוט (וראו, בין היתר, פסקאות 186 ו-208 להכרעת הדין); את חתימתו של עורך הדין וינרוט המופיעה על הסכם המס של צ'רנוי (ראו פסקאות 218-216 להכרעת הדין); ואת הלחץ מצד עורך הדין וינרוט להגיע להסכם מס בעניין צ'רנוי (ראו פסקאות 221-218 להכרעת הדין). כלומר, בעוד שהעצמאות של פלדמן עוררה ספק סביר בנוגע לקיומו של רכיב ה"בעד" שבעבירת השוחד, אין הדבר סותר את ממצאי בית המשפט קמא לפיהם יש בפעולות האקטיביות שביצע עורך הדין וינרוט כדי לחזק את המסקנה כי המערער פעל תוך ניגוד עניינים עקב התנגשות בין האינטרס האישי שלו לאינטרס הציבורי. 49. ממצא עובדתי נוסף עליו מבקש המערער להסתמך הוא קביעת בית המשפט קמא כי ישנה אפשרות סבירה לפיה לעורך הדין וינרוט לא היה אינטרס ישיר בתוצאות הסכמי המס שערך המערער עם לקוחותיו (ראו פסקאות 376-375 ו-381 להכרעת הדין). ואולם, גם בממצא זה אין כדי לסייע למערער. כפי שקבעה השופטת ארבל ב-בג"ץ 4379/09 "אומץ" – אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נ' פרקליט המדינה (5.8.2010) (להלן: עניין אומץ), "ניגוד עניינים חריף, שיעלה כדי אותו פן מחמיר הנדרש לצורך ביסוס העבירה של הפרת אמונים יכול שיתקיים בנסיבות מסוימות גם בלא שיתקיים קשר כלכלי ואף בלא שניתן יהא להצביע על 'הדדיות' כלשהי במערך הטובות הניתנות מאיש הציבור לידיד, ובחזרה" (פסקה 34 לפסקה דינה). 50. בעניינינו, גם ללא אינטרס כספי ישיר של עורך הדין וינרוט בדמות שכר טרחה המשולם עבור השגת הסכמי המס או המותנה בהסכמים, אך סביר שעורך הדין וינרוט היה מעוניין בכך שייחתמו הסכמי מס עם לקוחות אשר דרך הפעולה עליה סוכם איתם הייתה להגיע להסדרי מס. זאת, הן לאור הרצון להגשים את התכניות המשפטיות כפי שתוכננו, והן משום שניתן להעלות על הדעת שבכל הצלחה כזו לכרות הסדר מס עבור לקוח, גם ללא אינטרס כספי ישיר, יש בין היתר השפעה על מוניטין של עורך דין ושל משרד לעריכת דין. בהקשר זה יוזכר כי המערער עצמו העיד בבית המשפט כי אכן ידע שאנשים מוכנים לשלם סכומי כסף נכבדים למייצג כדי שיסייע להם בהסדרת ענייני המס מולו (פסקה 408 להכרעת הדין; עמוד 4045 לפרוטוקול). אשר על כן, האינטרס האישי של המערער לשמור על יחסים טובים עם עורך דינו לאור החשיבות שראה בהסרת המניעה לקידומו המקצועי עומד על כנו אף אם לא היה לעורך הדין וינרוט אינטרס כספי ישיר בהסכמי לקוחותיו. 51. כאמור, עבירת מרמה והפרת אמונים היא עבירה התנהגותית, ורכיב העבירה "הפוגע בציבור" אינו רכיב תוצאתי אלא רכיב נסיבתי (עניין שבס, פסקה 39 לפסק דינו של הנשיא ברק). כפי שכבר הוזכר, קבע בית המשפט קמא כי המערער סירב לבקשות של עורך הדין וינרוט בעניין לקוחותיו (המערער לא נתן את האישור שביקש ממנו עורך הדין וינרוט לכך שצ'רנוי הוא תושב ישראל ששילם את מלוא חובותיו למס הכנסה, והוא סירב לערוך "הסכם גדול" לגבי כלל נכסיו של גאידמק). עוד נקבע כי המערער לא מנע פעולות שנגדו את האינטרסים של עורך הדין וינרוט ושל לקוחותיו, וכי לא הוכח שהסכמי המס של צ'רנוי ושל גאידמק, על אף שנחשבים חריגים, כוללים הטבות לנישומים או שהם בעייתיים עבור המדינה. היה בקביעות אלה כדי להטיל ספק באשר ל"יחסי השוחד" שבין המערער לעורך הדין וינרוט בכל הנוגע לאישום הראשון, אך אין הן מבטלות את ניגוד העניינים בו הוכח שהמערער היה מצוי. להזכיר: ניגוד העניינים שבו מצוי היה המערער אינו תלוי בתוצאות פעולותיו, אלא בשאלה האם, בזמן שפעל, מצוי היה המערער במצב של התנגשות אינטרסים. כאמור, התשובה לשאלה זו היא חיובית, ומשכך, נותר המערער במצב של ניגוד עניינים. 52. המערער מעלה טענה נוספת, לפיה מבחינה עובדתית, הפעולות המהותיות בענייניהם של גרטלר וצ'רנוי – קרי, ההחלטה להתקשר עימם בהסכם וקביעת עקרונות ההסכם לרבות שיעורי המס שבו – נעשו כולן לפני שהמערער יוצג על ידי עורך הדין וינרוט ולפני שאפשרות של ייצוג כזה באה לעולם. על כן, לטענתו, אין לראות בייצוג שקיבל מעורך הדין וינרוט כייצוג המקים ניגוד עניינים בשני מקרים אלה. דין טענה זו להידחות – הן בעניין גרטלר, אליו אתייחס בהמשך, והן בעניינו של צ'רנוי. מקובלת עלי עמדת המשיבה לפיה כריתת הסכמי המס אינה אירוע שולי, וכי מרגע שהמערער היה בניגוד עניינים במעמד החתימה, אין בסיכום מבעוד מועד על עקרונות ההסכם כדי לבטל את ניגוד העניינים. אף מבלי להתייחס לעובדה שבמקרה שלפנינו לא הוכח מתי סוכמו עקרונות הסכם המס בעניין צ'רנוי ומה היה תוכן ההבנות (בית המשפט קמא קבע שאפשר והתנהל משא ומתן לפחות כחודש לפני יום 26.10.2002 (פסקה 166 להכרעת הדין)), הרי הטיפול בהסכם מס אינו מסתיים עד לשלב החתימה, והקביעות שבהסכם עלולות להשתנות עד לרגע זה. זאת, בפרט בנסיבות העניין שלפנינו, כאשר לטענת המערער עברו לפחות 6 חודשים מתחילת המשא ומתן, ולפחות 3 חודשים ממועד גיבוש העקרונות, ועד לחתימה על ההסכם בעניין צ'רנוי. על כן, אסור היה לו למערער להימצא בניגוד עניינים לאורך כל תקופת הטיפול בהסכם, ולא רק בחלקים ממנה. 53. לבסוף, טוען המערער כי על פי הנהלים שהיו אז בתוקף לגבי עובדי מדינה בכלל ועובדי מס הכנסה בפרט, קשר עם מייצג של נישום לא נתפס כקשר שעלול היה להציב את עובד מס ההכנסה בניגוד עניינים. המערער מפנה בעניין זה לסעיף 10.04 לכללי האתיקה לעובדי מדינה (להלן: כללי האתיקה), אשר קובע: "10.04. עובד המדינה אשר מוטל עליו לטפל בעניינו של אדם אשר היו או יש ביניהם קשרי עבודה, חברות, משפחה או כל קשר אחר ואשר יש חשש כי עקב כך יושפעו שיקוליו המקצועיים, יפסול את עצמו מלטפל בעניין ויודיע על כך לממונה עליו" (ההדגשה הוספה – מ"נ). 54. לדברי המערער, בשנת 2003 הפרשנות של המונח "אדם" שבכלל זה הייתה כי "אדם" הוא בעל הדבר עצמו – קרי, הנישום – ולא המייצג שלו. ואולם, בצדק דחה בית המשפט קמא את טענתו זו של המערער. בית המשפט קמא קבע כי ניתן ללמוד על האיסור להימצא בניגוד עניינים אף מכללים אחרים בכללי האתיקה, וביניהם סעיפים 10.01 ו-10.03, שלשונם: "10.01. לא יהיה לעובד המדינה בין לעצמו ובין על-ידי קרובו, סוכנו או שותפו, עניין אישי או תועלת כתוצאה ממילוי תפקידיו ולא יבוא לידי מצב של ניגוד אינטרסים בין מילוי תפקידיו לבין ענייניו האישיים. ... 10.03. לא ישתתף עובד המדינה בתהליך קבלת החלטה בנושא שיש לו או לקרובו, סוכנו או שותפו עניין אישי בו" (ההדגשות הוספו – מ"נ). עוד הפנה בית המשפט קמא לסעיף 1.5 לנוהל ארגון ומינהל מספר 3/2002 שהוציאה נציבות מס הכנסה ביום 28.1.2002 (להלן: נוהל ארגון ומינהל) – נוהל נוסף וספציפי החל על עובדי מס הכנסה – לפיו: "1.5. ככלל, לא ידון ולא יטפל עובד בין במישרין ובין בעקיפין בכל עניין בו יש לו אינטרס אישי או שקיים לגביו חשש לניגוד עניינים" (ההדגשות הוספו – מ"נ). 55. סעיפים נוספים אלה חלו על המערער ללא תלות בשאלת פרשנות המונח "אדם" שבסעיף 10.04 לכללי האתיקה. בכך, שונה העניין שלפנינו מהנסיבות של עש"ם 3642/08 עסלי נ' נציבות שירות המדינה (1.7.2008) (להלן: עניין עסלי) עליו מבקש המערער להסתמך. באותו מקרה, קבע השופט רובינשטיין בדן יחיד כי חוזר המוסד לביטוח לאומי, אשר לא אסר על טיפול בקרובי משפחה באופן גורף אלא אך בטיפול בתביעות של קרובי משפחה ובבקשות שלהם, היווה דין מיוחד שצמצם את האיסורים הכלליים המוטלים על עובדי ציבור בעניין הטיפול בקרובי משפחה בכל הנוגע לעובדי המוסד לביטוח לאומי (פסקה ט"ז לפסק דינו). בעניינינו, לעומת זאת, נוהל ארגון ומינהל אינו מצמצם את האיסורים הכלליים החלים על עובדי מדינה להימצא בניגוד עניינים, אלא אוסר במפורש אף הוא על עובד מס הכנסה לטפל בעניין שקיים לגביו חשש לניגוד עניינים. אומר גלויות: עניין עסלי ניתן, כאמור, בדן יחיד ואינו הלכה מחייבת. כשלעצמי איני תמימת דעים עם האמור שם. אציע לחברי להסתייג מהקביעה לפיה החוזר הוא בגדר דין מיוחד המצמצם את האיסורים. לדעתי אין בכוחו של חוזר לצמצם איסור על ניגוד עניינים הנובע מהדין. 56. יובהר כי החובה על עובד מס הכנסה שלא להימצא בניגוד עניינים חלה אף לשיטת עורכת הדין כלף – העדה מטעם המערער שעל דבריה הסתמך בנוגע לפרשנות של המונח "אדם" בסעיף 10.04. כך, עורכת הדין כלף הסבירה כי חרף הפרשנות לפיה "אדם" משמעו נישום ולא מייצג, האחריות להפעלת שיקול דעת מוטלת על עובד הציבור ומצופה ממנו לפנות ללשכה המשפטית לפי הצורך (עמודים 5870-5869 לפרוטוקול). אף בקיומם של סעיפים ספציפיים האוסרים על טיפול בענייניהם של קרובי משפחה של עובד הציבור או מול קרובי משפחה כמייצגים, אין כדי לסייע למערער – אין בקיומם של איסורים פרטניים כדי להפחית מהאיסור הכללי של הימצאות בניגוד עניינים, וכפי שהובהר לעיל, במקרה הנדון הייתה התנגשות בין עניין אישי של המערער לבין האינטרס הציבורי עליו היה המערער אמון במסגרת מילוי תפקידו. משכך, היה על המערער להימנע מטיפול בתיקים של לקוחותיו של עורך הדין וינרוט. בהקשר זה, נזכיר כי אין כיום מחלוקת בין הצדדים כי התנהלותו של המערער לא הייתה תקינה, אלא אך בשאלה האם הדבר עולה כדי עבירה פלילית. גם לדעת המערער, ראוי היה כי יימנע מלטפל בענייניהם של צ'רנוי ושל גאידמק. יתרה מזאת, המערער עצמו הסכים בעדותו כי אין לטפל בנישומים המיוצגים על ידי עורך דין המייצג באותו הזמן גם את פקיד השומה. על פי עדותו: "... אני כמובן, בלי נוהל או בלי הנחיה, אם יעקב וינרוט היה יושב מולי, הייתי פוסל את עצמי לשבת בתיק. לא הייתי צריך הוראה... לא הייתי צריך חוק, זה ברור, זה מובן, וכך הייתי נוהג" (פסקה 503 להכרעת הדין; עמוד 3730 לפרוטוקול). עוד אמר המערער לפני שנגזר דינו כי לוּ יכול היה לחזור אחורה בזמן, "הייתי נוהג אחרת באותן סיטואציות ובאותן הפעולות שפעלתי" (עמוד 6580 לפרוטוקול). 57. נוכח כל האמור לעיל, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא כי המערער היה מצוי בניגוד עניינים כאשר טיפל בענייניהם של צ'רנוי וגאידמק. (2) גרטלר 58. האם המערער היה מצוי במצב של ניגוד עניינים כאשר ערך את הסכם המס עבור גרטלר? במילים אחרות, האם המסכת העובדתית והמשפטית שתוארה לעיל תקפה גם לעניין ההסכם עם גרטלר? נותר לדעתי ספק אם כך הוא הדבר. בניגוד לאמור לעיל בנוגע לצ'רנוי ולגאידמק, לא עלה בידי המשיבה להוכיח ברף ההוכחה הנדרש בפלילים כי בזמן שטיפל בהסכם בעניין גרטלר, מצוי היה המערער בניגוד עניינים. זאת, שכן לאורך כל הטיפול של המערער בעניינו של גרטלר, המערער לא היה מיוצג על ידי עורך הדין וינרוט בעניינו האישי ולא הוכחה כל מערכת יחסים, לא כל שכן מתמשכת, בין המערער לבין עורך הדין וינרוט. נזכיר: ההסכם בעניינו של גרטלר נחתם ביום 2.1.2003, בעקבות פנייה של עורך הדין וינרוט ופלדמן אל המערער ביום 2.12.2002. פנייתו של המערער אל עורך הדין וינרוט בבקשה לקבל שירות משפטי שני נעשתה 5 ימים לאחר החתימה על הסכם המס בעניין גרטלר, בעוד שהטיפול בבקשת החנינה – השירות המשפטי הראשון משנת 2000 – הסתיים כבר ביום 10.6.2001, שנה וחצי לפני הפנייה של עורך הדין וינרוט ופלדמן. 59. במצב דברים זה, אף שבית המשפט קמא מצא כי המערער ידע בזמן שטיפל בהסכם המס של גרטלר כי הלה הוא לקוח של עורך הדין וינרוט (וראו פסקאות 431-430 להכרעת הדין), מתעורר ספק אם במהלך הטיפול בעניינו של גרטלר מצוי היה המערער בניגוד עניינים. הרי כזכור, ניגוד העניינים נוצר עקב התנגשות בין האינטרס האישי של המערער בכך שעורך הדין וינרוט יטפל בהסרת המניעה מקידומו לבין האינטרס הציבורי. ההתנגשות בין שני אינטרסים אלה היא תוצאה של טיפול המערער ביודעין בענייניהם של לקוחות של מי שהוא עורך דינו, בזמן שהוא תלוי בסיוע של עורך הדין וינרוט בנוגע לעניינו האישי – מצב המעורר חשש מובנה לשקילת שיקולים שלא מן העניין ועל כן מחייב הימנעות מטיפול. ואולם, ככל שהמערער לא קישר בין האינטרס האישי שלו לבין עורך הדין וינרוט, הרי שאין חשש שיושפע משיקולים זרים ולא קמה כל התנגשות בין האינטרס האישי של המערער לבין הטיפול בעניינו של גרטלר. על כן, עלינו לבחון האם הוכיחה המשיבה ברף הנדרש בפלילים כי המערער היה מצוי במצב של התנגשות אינטרסים כאשר ערך את הסכם המס בעניין גרטלר. אציע כאן לחברי תשובה שונה מקביעתו של בית המשפט המחוזי, ולו מחמת הספק. 60. טענת המשיבה היא כי המערער היה מצוי בניגוד עניינים כאשר טיפל בעניינו של גרטלר משום ש"פעולותיו של המערער בכריתת ההסכמים עם לקוחותיו של וינרוט ובמו"מ מולם, נעשו הן לאחר שקיבל שירותים משפטיים מוינרוט, והן לקראת קבלת שירותים משפטיים ממנו, זמן קצר מאד לאחר מכן" (עמודים 14-13 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה; ההדגשות במקור – מ"נ). כלומר, ניגוד העניינים בו מצוי היה המערער בעת שטיפל בהסכם המס בעניין גרטלר מבוסס, לדעת המשיבה, הן על ניגוד עניינים שנמשך מאז שנת 2000, והן על הפנייה של המערער לעורך הדין וינרוט בסמוך ולאחר חתימת הסכם המס עם גרטלר. עם זאת, כפי שיוסבר, המשיבה לא הצליחה לדעתי להוכיח במידת הוודאות הנדרשת קיומו של ניגוד עניינים – הן מכוח השירות המשפטי הראשון שקיבל המערער בשנת 2000 והן מכוח השירות המשפטי השני שעתיד היה המערער לבקש. (i) ניגוד עניינים עקב השירות המשפטי בשנת 2000 61. במהלך תקופת הביניים שבין סיום הטיפול בשירות המשפטי הראשון במחצית שנת 2001 ועד לבקשה לקבל את השירות המשפטי השני ביום 7.1.2003 (להלן: תקופת הביניים), לא ביקש המערער מעורך הדין וינרוט כל סיוע משפטי בעניין קידומו המקצועי או בכל עניין אחר. כמו כן, בית המשפט קמא אמנם מצא שהמערער פנה לעורך הדין וינרוט בבקשה לקבל את השירות המשפטי הראשון (ולא לאחיו של עורך הדין וינרוט, כפי שטען המערער) – ממצא שעל פניו עלול היה להצביע על כינון מערכת יחסים אישית בין המערער לבין עורך הדין וינרוט, אך בית המשפט קמא מצא גם כי מי שטיפל בפועל בבקשת החנינה עבור המערער לא היה עורך הדין וינרוט עצמו אלא אחיו של עורך הדין וינרוט ועורכת דין נוספת מהמשרד. כך, לא ניתן לומר כי השירות המשפטי הראשון כשלעצמו מעיד על היווצרותה של מערכת יחסים אישית בין המערער לבין עורך הדין וינרוט. 62. המשיבה אף לא הצביעה על כל מערכת יחסים נמשכת בין המערער לעורך הדין וינרוט בתקופת הביניים: בית המשפט קמא לא מצא שהמערער קיים עם עורך הדין וינרוט ולו פגישה אחת, או שהתקיימה כל תקשורת ישירה אחרת ביניהם – אדרבה, הוא מצא כי ישנה אפשרות סבירה לפיה עורך הדין וינרוט לא היה מעורב בתיקי המס של החברות שבבעלותו וכלל לא ידע באיזה משרד שומה התנהל תיק המס של החברה שבבעלותו הבלעדית (וראו פסקאות 120-112 להכרעת הדין). המערער העיד כי מכתב הפנייה בו ביקש ממנו עורך הדין וינרוט להגיע להסדר מס עבור ברנט – לקוח אחר של עורך הדין וינרוט – הוגש לו דרך פלדמן, ובית המשפט קמא קבע שפלדמן הוא שייצג את ברנט מול המערער (וראו פסקאות 172-168 ו-426 להכרעת הדין). כלומר, הקשר שהוכח בין המערער לבין עורך הדין וינרוט במהלך תקופת הביניים מסתכם אך בטיפול של המערער בהסכמי מס בעניין לקוח של עורך הדין וינרוט ובתיקי המס של בני משפחתו של עורך הדין וינרוט וחברות שבבעלותם, אשר התנהלו במשרד שומה גוש דן. ואולם, יש לזכור כי התנהלו במשרד שומה גוש דן תיקי מס של קרוביו של עורך הדין וינרוט עוד לפני שהמערער פנה בבקשה לקבל את השירות המשפטי הראשון בשנת 2000. זאת אף זאת: בית המשפט קמא קבע כי כלל לא הוכח שהמערער טיפל בתיקים הקשורים לעורך הדין וינרוט ולמשפחתו בתקופת הביניים (וראו פסקאות 109, 116, 119-118 להכרעת הדין). לכן, אין בעצם קיומם של תיקי מס אלה כדי להעיד על היווצרותה של מערכת יחסים מתמשכת בין עורך הדין וינרוט לבין המערער. 63. המשיבה טוענת לקיומה של מערכת יחסים מתמשכת בין המערער לבין עורך הדין וינרוט, המקימה את ההתנגשות בין האינטרס האישי של המערער להסרת המניעה מקידומו המקצועי לבין האינטרס הציבורי, על סמך אותו שירות משפטי שהסתיים באמצע שנת 2001. זאת, מבלי שהצביעה על היווצרותה של מערכת יחסים אישית בין המערער לבין עורך הדין וינרוט בעקבות השירות המשפטי הראשון, וכן מבלי שהראתה כי היה לשירות משפטי זה השפעה על התנהלותו של המערער בסמוך לאחר קבלתו או בתקופת הביניים, ולא כל שכן כעבור שנה וחצי. על כן, מתעוררת השאלה האם, בנסיבות העובדתיות כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, סביר שהאינטרס האישי של המערער משנת 2000 להסרת המניעה מקידומו נותר קשור לעורך הדין וינרוט ותלוי בו במשך תקופה של שנה וחצי, באופן המקים ניגוד עניינים פלילי ברגע שהמערער טיפל בהסכם המס של גרטלר? כך, אילו המערער לא היה פונה לעורך הדין וינרוט בבקשות נוספות לשירות משפטי במהלך שנת 2003, האם היה מקום לקבוע שהמערער היה מצוי בניגוד עניינים פלילי כאשר ערך את ההסכם עם גרטלר, נוכח העובדה שעורך הדין וינרוט היה בעבר, באופן חד פעמי, עורך דינו? 64. דעתי היא כי לא ניתן לקבוע במידת הוודאות הנדרשת כי המערער היה מצוי, עת טיפל בהסכם המס עבור גרטלר, בניגוד עניינים פלילי שנמשך משנת 2000. פרק הזמן שחלף, בנסיבות המתוארות, הוא משמעותי, והוא מחליש את הסיכויים כי המערער פעל בעניין גרטלר תוך התנגשות בין אינטרס אישי והאינטרס הציבורי. כך, ניתן להשוות את פרק הזמן שחלף לאותה "תקופת צינון" שנדרשת מעובד ציבור לאחר פרישתו מהשירות הציבורי, לפני שיוכל לקבל זכות ממי שנזקק במהלך עסקיו להחלטה של אותו עובד ציבור בתחום הסמכות עליו היה ממונה במהלך שירותו הציבורי. לפי סעיף 4 לחוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), התשכ"ט-1969 (להלן: חוק שירות הציבור), האיסור החל על עובד הציבור להיות מועסק על ידי מי שהיה תלוי בהחלטות שלו מוגבל לתקופה של שנה אחת בלבד. ביום 26.12.2007, בעקבות ו"ע (מחוזי י-ם) 122/07 כהן נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם, 20.5.2007) (להלן: עניין כהן), הבהירה רשות המיסים כי איסור זה חל גם על מייצגים שעובד הציבור טיפל בלקוחות שלהם. על אף ההבדלים שבין המקרים בהם מטפל חוק שירות הציבור לבין מצב הדברים שלפנינו, נראה כי ההשוואה לחוק, גם לאחר עניין כהן, מחזקת את המסקנה לפיה שנה וחצי היא תקופה ממושכת דיה בנסיבות העניין, המנתקת או לפחות מחלישה את החשש המתעורר מהתנהלות לא תקינה של המערער עקב השירות המשפטי בשנת 2000. נוכח כל האמור, לא הצליחה המשיבה להראות כי התנהלותו של המערער משנת 2000 ועד ליום 2.1.2003 – יום החתימה על ההסכם בעניין גרטלר – הציבה אותו במצב של ניגוד עניינים, לא כל שכן ניגוד עניינים פלילי, בטיפולו בענייני המס של גרטלר. כדי להסיר ספק, אבהיר כי המערער היה עושה יפה לשיטתי אילו גזר על עצמו תקופת צינון ארוכה יותר, אך איני סבורה שהעובדה שלא עשה כך עולה כדי עבירה פלילית. (ii) ניגוד עניינים עקב השירותים המשפטיים העתידיים בשנת 2003 65. המשיבה טענה כאמור כי המערער ערך את ההסכם עם גרטלר כשהיה מצוי בניגוד עניינים לא רק נוכח השירות המשפטי הראשון שקיבל מעורך הדין וינרוט בשנת 2000, אלא גם נוכח השירות המשפטי השני שביקש מעורך הדין וינרוט ביום 7.1.2003, 5 ימים לאחר שחתם על הסכם המס עם גרטלר. ואולם, גם בטענתה לניגוד עניינים עקב השירות המשפטי השני לא עמדה המשיבה ברף ההוכחה הנדרש בדין פלילי. זאת, שכן על מנת להוכיח שהמערער היה מצוי בניגוד עניינים בגלל השירות המשפטי השני העתידי כאשר ערך את הסכם המס בעניין גרטלר, צריכה הייתה המשיבה להוכיח ששירות משפטי זה הציב את האינטרס האישי של המערער בהתנגשות עם האינטרס הציבורי בעת הטיפול בהסכם, אשר קדם לשירות המשפטי עצמו. 66. המערער מסר בעדותו בפני בית המשפט קמא כי עוד בטרם טיפל בהסכם המס של גרטלר, העלה שוב את נושא הקידום שלו מול נציבת מס הכנסה (עמוד 3721 לפרוטוקול). על כן, ניתן לקבוע כי היה למערער אינטרס אישי פעיל להסרת המניעה מקידומו בשלב זה. אך באינטרס פעיל לא די, אלא שנדרש להוכיח כי אינטרס פעיל זה התנגש עם אינטרס הציבור בטיפול בהסכם בעניין גרטלר, וכאמור, התנגשות זו מתקיימת רק אם המערער כבר זיהה, בזמן שטיפל בהסכם המס, את האינטרס האישי שלו עם עורך הדין וינרוט. קישור זה, אף שהוא אפשרי, לא הוכח על ידי המשיבה – כאמור, לא הייתה כל בקשה מטעם המערער מונחת על שולחנו של עורך הדין וינרוט ואף לא הוכח שהמערער היה מצוי במערכת יחסים כלשהי עם עורך הדין וינרוט בזמן שטיפל בהסכם המס של גרטלר. המשיבה גם לא ביקשה להראות שהמערער ידע, בזמן הטיפול בעניין גרטלר, שהוא יצטרך בעתיד הקרוב שירות משפטי כדי לקדם את עניינו האישי. בנסיבות אלה, לא הוכח בוודאות כי המערער ידע שבכוונתו לפנות שוב לעורך הדין וינרוט בבקשה לסיוע משפטי כאשר ערך את הסכם המס בעניין גרטלר. 67. עוד בשונה מהמצב בו מצוי היה המערער כאשר טיפל בענייניהם של צ'רנוי ושל גאידמק, המערער לא חב שום חוב כספי לעורך הדין וינרוט בגין שירותים משפטיים כאשר ערך את ההסכם של גרטלר. זאת, שכן כפי שקבע בית המשפט קמא, התשלום עבור בקשת החנינה בשנת 2000 הסתכמה במתן עטים לעורכי הדין שטיפלו בעניינו וייתכן שבתרומת צדקה – פעולות אשר בוצעו זמן רב לפני עריכת ההסכם (וראו פסקה 25 להכרעת הדין), בעוד שהחיוב בגין השירותים המשפטיים הנוספים טרם בא לעולם. כמו כן, בית המשפט קמא מצא כי ההסכם בעניין גרטלר היה דומה להסכמים שעשו יהלומנים אחרים (בשונה מההסכמים החריגים בענייני צ'רנוי וגאידמק, וראו פסקה 340 להכרעת הדין), והמשיבה לא הצביעה על פסול בתוכן ההסכם אשר יכול היה להעיד על שקילת שיקולים שלא מן העניין במהלך הטיפול בתיק. נוכח כל האמור, המצב בו מצוי היה המערער כאשר טיפל בעניינו של גרטלר שונה מהמצב שבו מצוי היה כאשר טיפל לאחר מכן בענייניהם של צ'רנוי ושל גאידמק, או למצער אין ודאות שהוא זהה. 68. אין לכחד: סמיכות הזמנים שבין חתימת המערער על ההסכם עם גרטלר לבין הפניה שלו לעורך הדין וינרוט בבקשה לקבלת השירות המשפטי השני היא אכן תמוהה ומעוררת שאלה. עם זאת: משלא הוכח כי הייתה למערער כוונה לפנות לעורך הדין וינרוט בזמן שטיפל בתיק של גרטלר, הרי שהפנייה בסמוך ולאחר חתימת ההסכם היא ראייה נסיבתית בלבד. משכך, מתקיים ספק סביר האם הפנייה של המערער לעורך הדין וינרוט 5 ימים לאחר חתימת ההסכם יכולה לעמוד ברף הנדרש בפלילים כדי להוכיח שהמערער היה מצוי בניגוד עניינים כאשר חתם על ההסכם בעניינו של גרטלר. כפי שציין בית המשפט קמא בתחילת הכרעת דינו (בפסקה 14 להכרעת הדין), כבר פסקנו כי: "הכרעה שיפוטית בהליך פלילי הנשענת על ראיות נסיבתיות, אמורה לבחון האם ראיות אלה בהשתלבותן מצביעות ברמת הוודאות הנדרשת על אחריותו הפלילית של הנאשם, או האם נותר ספק סביר בדבר אחריותו. העדר ספק סביר ביחס לתשתית ראייתית נסיבתית מפלילה משמעו כי המסקנה ההגיונית היחידה שניתן להסיק מן הראיות היא כי הנאשם אחראי בפלילים, ולא ניתן להסיק מן הראיות הנסיבתיות קיומו של הסבר סביר אפשרי אחר השולל אחריות פלילית" (ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת פרוקצי'ה (28.5.2007)). וראו גם: ע"פ 2406/09 אלבו נ' מדינת ישראל, פסקאות 14-13 לפסק דינה של הנשיאה ביניש (15.9.2010). 69. בנסיבות העניין שלפנינו, פניית המערער אל עורך הדין וינרוט ביום 7.1.2003 אינה מובילה למסקנה הגיונית אחת ויחידה לפיה המערער כבר ידע בעת הטיפול, שהסתיים 5 ימים קודם לכן, כי בכוונתו לפנות בעתיד לעורך הדין וינרוט ולבקש ממנו שוב סיוע משפטי בעניין קידומו. על כן, לא ניתן – על סמך הבקשה לקבלת השירות המשפטי השני – לקבוע במידת הוודאות הנדרשת במשפט הפלילי כי המערער היה בניגוד עניינים עת חתם על הסכם המס בעניינו של גרטלר. זאת, במיוחד נוכח אופייה הייחודי של עבירת המרמה והפרת אמונים – אשר כאמור הינה עבירת בעלת רקמה פתוחה, שגבולותיה אינם חדים, ואשר עלולה להתגבש אף ללא כל תוצאה בפועל. בנסיבות אלה, ונוכח המסכת העובדתית בענייננו כפי שזו נקבעה על ידי בית המשפט קמא, נדרשת זהירות יתרה בבואנו ללמוד על קיומו של ניגוד עניינים מראיות נסיבתיות. 70. אני מבקשת להדגיש כי איני נדרשת לקבוע מסמרות באשר לשאלה מהי "תקופת הצינון" הנדרשת על מנת שפעולה של עובד ציבור מול אדם שהיה מצוי מולו בניגוד עניינים בעבר לא יקים עבירה פלילית (נוספת), ותקופה זו תשתנה ממקרה למקרה על פי נסיבות העניין. עוד אינני שוללת את האפשרות שייתכנו מקרים שבהם הופעה מאוחרת של אינטרס אישי בסמוך לאחר פעולה של עובד הציבור תהווה ראיה נסיבתית מספקת שיש בה כדי להוביל למסקנה הגיונית יחידה המוכיחה את קיומו של ניגוד עניינים בעת הפעולה. ואולם, בנסיבות העניין שלפנינו, קיים לדעתי ספק אם היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של מרמה והפרת אמונים גם בגין ההסכם בעניינו של גרטלר. ב. ניגוד עניינים פלילי 71. בכך שהמערער היה מצוי בניגוד עניינים שעה שערך את הסכמי המס עבור צ'רנוי וגאידמק לא די. כדי להרשיע בעבירה של מרמה והפרת אמונים, נדרש כי לניגוד העניינים שבו מצוי היה המערער יהיה "פן מחמיר נוסף". כאמור, בעניין שבס נקבע כי אותו "פן מחמיר נוסף" הוא פגיעה מהותית באחד מהערכים המוגנים, ונקבעה רשימה חלקית של שיקולים שיכולים להעיד על עוצמת הפגיעה: מעמד עובד הציבור בהיררכיה הציבורית והשפעת פעולותיו על עובדי מדינה ועל הציבור; עוצמת ניגוד העניינים; ומידת הסטייה מן השורה (עניין שבס, פסקה 50 לפסק דינו של הנשיא ברק). 72. אין ספק כי מעמדו של המערער כפקיד שומה גוש דן היה בכיר מאד בהיררכיה הציבורית, ובצדק קבע בית המשפט קמא כי מעמדו הבכיר מעצים את הפגיעה באינטרסים המוגנים. המערער מבקש להשוות בין מעמדו בהיררכיה הציבורית לבין זה של שבס (אשר כיהן כמנהל הכללי של משרד ראש הממשלה) וללמוד מכך כי מעמדו שלו לא היה כה בכיר. כך, הוא טוען אין מקום לקבוע כי הפגיעה בערכים המוגנים התעצמה בצורה משמעותית כתוצאה מהתפקיד בו שירת. דין טענה זו להידחות. ראשית, תפקידו של פקיד שומה גוש דן הוא תפקיד בכיר הן במס הכנסה בפרט, והן בתוך ההיררכיה הציבורית בכללותה. שנית, בכירות המעמד של עובד הציבור היא קריטריון להערכת מידת הפגיעה, בין היתר משום שככל שעובד הציבור בכיר יותר, כך גדל החשש שלנו מהיכולת של ניגוד העניינים להשפיע בפועל על המציאות (שכן ככלל, סמכות קבלת ההחלטות של עובד הציבור גדלה ככל שעולים בסולם הדרגות). כפי שציינתי ב-ע"פ 332/01 מדינת ישראל נ' שבס, פ"ד נז(2) 496, פסקה 8 לפסק דיני (2003) – עמדה שאומצה על ידי הנשיא ברק בעניין שבס (פסקה 53 לפסק דינו): "גם פעולה מינורית יחסית, של עובד ציבור בעל עמדה בכירה, יש בה פוטנציאל להשפיע הרבה יותר מפעולה אינטנסיבית של עובד ציבור זוטר". פוטנציאל ההשפעה של המערער הוא במסגרת הפעולות של מס הכנסה. משכך, המערכת ההיררכית של מס הכנסה (ולא של כל מערך השירות הציבורי) היא שצריכה לעמוד לנגד עינינו בבואנו לבחון את מעמדו של המערער ואת גודל פוטנציאל הפגיעה הנובע מהימצאותו בניגוד עניינים. אין לשכוח את העוצמה הרבה הגלומה בכוח להגיע להסכמים שערכם הכלכלי רב. 73. ניגוד העניינים בו מצוי היה המערער הוא עוצמתי. זאת, בראש ובראשונה נוכח סמיכות הזמנים שבין השירותים המשפטיים שקיבל המערער מעורך הדין וינרוט במהלך שנת 2003 לבין הטיפול בענייני צ'רנוי וגאידמק. הרי המערער טיפל בתיקי המס של שני לקוחות אלה של עורך הדין וינרוט במקביל לקבלת שירותים משפטיים מהאחרון: כזכור, את השירות המשפטי השני – שנערך מיום 7.1.2003 ועד ליום 31.1.2003 – ביקש המערער כאשר הפנייה מעורך הדין וינרוט ומפלדמן בבקשה להגיע להסדר מס עם צ'רנוי הייתה מונחת על שולחנו מזה חודש ובעוד הטיפול בו טרם הסתיים. על ההסכם עם צ'רנוי חתם המערער ביום 2.3.2003. כמו כן, המערער הורה לפתוח תיק עבור גאידמק ביום 23.6.2003 – 6 ימים לאחר שנמסר לעורך הדין וינרוט כי היועץ המשפטי לממשלה ממשיך להתנגד לקידומו של המערער, ובחודש יולי ביקש המערער לקבל את השירות המשפטי הרביעי מעורך הדין וינרוט, בטרם נחתם ההסכם עם גאידמק. לא רק זו אלא שעורך הדין וינרוט נפגש עם היועץ המשפטי לממשלה בעניינו של המערער בעוד ההסכם של גאידמק עדיין מונח על שולחנו של המערער, ואף המליץ למערער בתקופה זו להגיש תביעה לבית הדין לעבודה. כעבור פחות מחודשיים, בסוף חודש ספטמבר או תחילת חודש אוקטובר, נחתם ההסכם בעניינו של גאידמק, כאשר התביעה לבית הדין לעבודה הוגשה אך כשבוע לאחר מכן. בנסיבות אלה, האינטרס האישי שבגינו נוצר ניגוד העניינים בו מצוי היה המערער, היה כה חשוב למערער עד כדי כך שאינטרס זה היה נמצא בטיפול פעיל ומתמשך במהלך שנת 2003. על כן, ההתנגשות בין האינטרס האישי של המערער לבין האינטרס הציבורי עליו היה אמון הייתה משמעותית, וזאת ביתר שאת כשמדובר בניגוד עניינים שבו העמיד את עצמו המערער שוב ושוב במשך תקופה לא קצרה. לכן, בצדק קבע בית המשפט קמא כי המערער היה מצוי בניגוד עניינים חוזר ונשנה, ברור ועוצמתי. 74. עוצמת ניגוד העניינים גדלה אף כתוצאה מדחיית התשלום עבור השירותים המשפטיים שניתנו למערער. כזכור, המערער לא שילם עבור השירות המשפטי הראשון אלא העניק עטים במתנה לשני עורכי הדין ממשרדו של עורך הדין וינרוט שטיפלו בבקשת החנינה, וייתכן שגם תרם תרומה (ראו פסקה 25 להכרעת הדין). באשר לשאר השירותים המשפטיים, קבע בית המשפט קמא כי המערער שילם עבורם סך כולל של 20,000 ש"ח, בפריסה לתשלומים החל מחודש נובמבר 2003. נזכיר כי את השירות המשפטי השני ביקש המערער ביום 7.1.2003, כאשר הפנייה בבקשה להגיע להסדר מס בעניינו של צ'רנוי הייתה מונחת על שולחנו. כלומר, שני הסכמי המס – של צ'רנוי ושל גאידמק – טופלו ונחתמו על ידי המערער בזמן שהוא ידע שהוא חייב כסף לעורך הדין וינרוט בגין הטיפול בעניינו האישי. לא רק זו אלא שכשחתם על ההסכם בעניינו של צ'רנוי, המערער כלל לא ידע מהו גודל החוב שלו לעורך הדין וינרוט – הרי דרישת התשלום הראשונה, על סך 2,000 ש"ח, נשלחה למערער רק ביום 3.7.2003. סכום זה לא שולם בסמוך לדרישתו, אלא כששילם המערער סך כולל של 20,000 ש"ח עבור כל השירותים המשפטיים שהוענקו לו בשנת 2003 בפריסת תשלומים שתחילתם רק ביום 13.11.2003, קרי כחודש לאחר שנחתם הסכם המס בעניינו של גאידמק. זאת, בעקבות מכתב ששלח עורך הדין וינרוט למערער מיום 29.9.2003 – אותו התאריך המופיע על הסכם המס של גאידמק – ובו העריך "באופן גס" את שכר הטרחה שיידרש המערער לשלם על סך הנע בין 5,000 ל-10,000 דולרים. המערער העיד כי הוא מעולם לא חשב שלא יצטרך לשלם עבור השירותים המשפטיים שניתנו לו (וראו עדותו של המערער בעמודים 3728-3726 לפרוטוקול). משכך, עולה כי המערער טיפל בשני הסכמי מס אלה מתוך ידיעה ברורה כי הוא חייב כסף לעורך דינם של הנישומים, מבלי לדעת כמה יצטרך לשלם ומתי, וכשהדבר נתון לשיקול דעתו של עורך הדין וינרוט. חובות כספיים אלה, יחד עם העובדה שהסכום הכולל טרם נקבע במשך כל אותה תקופה (למעט 3 ימים, ככל שההסכם בעניינו של גאידמק נחתם ביום 2.10.2003 כנטען ולא ביום 29.9.2003, כפי שמופיע על גבי ההסכם) מחריפים אף הם את עוצמת ניגוד העניינים. 75. עוד יש לזכור כי בית המשפט קמא קבע שהסכמי המס של צ'רנוי וגאידמק הם הסכמים חריגים – נגד צ'רנוי הוגש כתב אישום, בין היתר בעבירה של הלבנת הון; וגאידמק היה חשוד בעבירות שונות וננקטו נגדו הליכים. למרות זאת, את הטיפול בהסכמים אלה ניהל המערער באופן בלעדי (וראו פסקאות 617 ו-633 להכרעת הדין). יש בנסיבות אלה כדי להעצים את ניגוד העניינים שבו מצוי היה המערער ואת הפגיעה הנובעת מכך בערכים המוגנים. זאת, שכן בדומה לחשש לפוטנציאל פגיעה גדול יותר, שמחריף ככל שמעמד עובד הציבור בכיר יותר, אף כאן – ככל שהעניין שמונח לפני עובד הציבור חריג יותר, וככל שהטיפול נעשה באופן בלעדי על ידי עובד הציבור המצוי בניגוד עניינים, הרי שיכולת ההשפעה של המערער גדלה ומתעצם החשש מפני פגיעה משמעותית יותר. 76. כאמור, טוען המערער בערעורו כי שגה בית המשפט קמא כאשר מצא שעוצמת ניגוד העניינים בו מצוי היה המערער הייתה גבוהה, שכן לדבריו ניגוד עניינים מול מייצג הוא מטבעו ניגוד עניינים חלש יותר. לעניין זה מבקש המערער להסתמך על פסיקה אשר לטענתו קובעת כי אין לראות ביחסים עם עורך דין ניגוד עניינים פלילי. כך, מפנה המערער ל-בג"ץ 2758/01 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' עיריית ירושלים, פ"ד נח(4) 289 (2004) (להלן: עניין ימק"א), שם ציין המשנה לנשיא (בדימוס) אור כי ייצוגו של אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים דאז, על ידי אותו משרד עורכי הדין שייצג את ימק"א במשא ומתן שניהלה מול העירייה, לא מעורר חשש ממשי לקיומו של ניגוד עניינים (פסקה 27 לפסק דינו). עוד מפנה המערער לעניין אומץ, שם נדחתה עתירתה של עמותת "אומץ" נגד החלטת פרקליט המדינה שלא להעמיד לדין את אולמרט, שכיהן באותה תקופה כראש הממשלה. זאת, כאשר החששות התעוררו, בין היתר, בשל קשרים של אולמרט עם מייצגים שהתנהלו מולו. המערער טוען כי פסיקה זו קבעה שעוצמתו של ניגוד עניינים מול מייצג אינה גבוהה דיה כדי להשתכלל לכדי עבירה פלילית. 77. אין בידי לקבל טענה זו. צדק בית המשפט קמא בקובעו כי אין ללמוד מהפסיקה אליה מפנה המערער לעניין שלפנינו. ראשית, השאלות המשפטיות שעמדו לבחינה בהליכים אלה היו שונות מזו שלפנינו: בעניין ימק"א עסקו בשאלת ביטולו של הסכם, כאשר על הפרק עמדו הנזקים הכבדים שעלולים היו להיגרם לגורמים רבים, לרבות לצדדים שלישיים תמי לב, כתוצאה מביטול ההסכם (עניין ימק"א, פסקאות 35-29 לפסק דינו של המשנה לנשיא (בדימוס) אור). דחיית העתירה התבססה, אם כך, על שיקולם רבים אחרים והמשקל שיוחס לשאלת ניגוד העניינים לא היה רב. כך, יודגש כי השופט גרוניס, אשר הצטרף לפסק דינו של המשנה לנשיא בדימוס, הסתייג מהקביעה כי לא הייתה הפרה של הכלל האוסר על ניגוד עניינים, אך דעתו הייתה כי ניתן לדחות את העתירה מבלי להכריע בשאלה זו, ואנוכי לא התייחסתי כלל לנושא זה. בעניין אומץ ביקשה העותרת להתערב בשיקול דעתו של פרקליט המדינה שלא להעמיד לדין – והרי הלכה פסוקה היא כי שיקול דעתם של הגורמים המקצועיים בהחלטה אם להעמיד לדין אם לאו הוא שיקול דעת רחב שבו יתערב בית המשפט רק במקרים נדירים (ראו למשל: בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550, פסקה 11 לפסק דינה של הנשיאה ביניש (2008)). שנית, עיון בפסיקה מעלה כי בית המשפט ייחס חשיבות רבה לנסיבות העובדתיות של המקרים שעמדו לפניו. ואולם, כפי שהבהיר בית המשפט קמא (בפסקה 485 להכרעת הדין), הנסיבות העובדתיות שבבסיס ההליכים אליהם מפנה המערער שונות באופן מהותי מאלה שלנו. כך, באשר לעניין ימק"א: אולמרט ירש את הטיפול בהסכם עם ימק"א מקודמו בתפקיד ולא יכול היה להתנער מהטיפול בו (בניגוד למערער, אשר קיבל את הפניות הראשוניות בענייני צ'רנוי וגאידמק ואף הורה על פתיחת תיק המס של האחרון, ואשר יכול היה להעביר את הטיפול בתיקים של צ'רנוי וגאידמק ולא עשה כן). אולמרט אף לא השתתף באופן פעיל בדיון ונמנע מלהשתתף בהצבעה על ההסכם (בעוד המערער היה מקבל ההחלטות הבלעדי בעניין הסכמי המס של צ'רנוי וגאידמק). בעניין אומץ, המייצג שהיה בקשרי משפחה עם אולמרט כבר פרש מהמשרד שייצג במשא ומתן מול אולמרט, ולא הובאו ראיות לכך שאולמרט ידע כי הוא ממשיך ליהנות מרווחי המשרד (בניגוד למערער, אשר ידע שעורך הדין וינרוט הוא שותף פעיל במשרד); וחשוב מכך – וכאמור בשונה מהמצב שלפנינו – אולמרט לא קיבל את ההחלטות באופן בלעדי, אלא שההחלטות התקבלו בנוכחות הצוות המקצועי לאחר דיון והתייעצות (עניין אומץ, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת ארבל). על כן, מקובלת עלי עמדת המשיבה כי אין מקום לקביעה קטגורית לפיה ניגוד עניינים מול מייצג הוא תמיד חלש יותר, אלא שיש לבחון את הנסיבות הספציפיות של המקרה העומד לדיון. 78. מידת הסטייה מן השורה היא כאמור שיקול נוסף שיכול להעיד על עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים. בהקשר זה, טוען המערער נגד קביעת בית המשפט קמא כי המערער סטה מספר סטיות מן השורה בטיפולו בתיקי המס מושא הערעור שלפנינו, וכן נגד קביעתו כי סטיות אלה בוצעו עקב היות המערער במצב של ניגוד עניינים. לדבריו, אין קשר סיבתי בין הסטיות מן השורה, ככל שבוצעו, לבין ניגוד העניינים בו המערער היה מצוי, ומשכך, אין להתחשב בסטיות אלה כשבוחנים את חומרת הפגיעה של ניגוד העניינים בערכים המוגנים על ידי העבירה. המשיבה, מאידך, טוענת כי הקשר הסיבתי בין הסטיות מן השורה לבין ניגוד העניינים הוכח במקרה שלפנינו, וכן כי ממילא לא נדרש קשר סיבתי על מנת שהסטייה מן השורה תחמיר את הפגיעה בערכים המוגנים. 79. אין צורך להכריע בהליך זה בדבר נחיצות קיומו של קשר סיבתי בין ניגוד העניינים לבין הסטייה מן השורה. בעניין שבס נקבע כי סטייה מהשורה אינה תנאי הכרחי להפרת אמונים (פסקה 52 לפסק דינו של הנשיא ברק). באשר להסכמי המס בענייניהם של צ'רנוי ושל גאידמק, מסכימה אני עם קביעתו של בית המשפט קמא (בפסקה 491 להכרעת הדין), לפיה: "די בעוצמת ניגוד העניינים, לא כל שכן כשהוא חזר ונשנה, שבו היה מצוי [המערער – מ"נ] בשלוש הפרשות הללו, בצירוף למעמדו הבכיר, כדי לבסס כנדרש בפלילים את אשמתו בשלוש העבירות של מרמה והפרת האמונים המיוחסות לו (ראה: דנ"פ 1397/03 שבס דלעיל, בס' 68 לפסה"ד). כל זאת, גם לאור השפעת פעולותיו של [המערער – מ"נ], בתפקידו הבכיר, על השירות הציבורי, והפגיעה המהותית הממשית שנגרמה עקב התנהגותו של [המערער – מ"נ], באמון הציבור בעובדי ציבור ובמערכת השלטון, בטוהר המידות של עובדי ציבור, ובפעילותו התקינה של המינהל הציבורי. האמור לעיל הינו אף ביתר שאת, וזאת לאור הסטיות מן השורה שסטה [המערער – מ"נ]". 80. עם זאת, דין טענת המערער להידחות על יסוד עובדות המקרה: לא מצאתי מקום להתערב בממצאי בית המשפט קמא כי המערער הפר הוראות וכללים החלים על פעולותיו כפקיד שומה, וכי עשה זאת עקב ניגוד העניינים בו היה מצוי. בית המשפט קמא אמנם לא התייחס בפירוט לשאלת הקשר הסיבתי, אולם הוא דחה במפורש את ההסברים שביקש לספק המערער בדבר התנהלותו. כך, בית המשפט קמא לא מצא הסבר סביר אחר להצטברות הסטיות מהשורה שביצע המערער (ראו והשוו: ע"פ 9613/04 בן סימון נ' מדינת ישראל, פסקה כ"א לפסק דינו של השופט רובינשטיין (4.9.2006)). בנסיבות אלה, כשהוכח כי המערער היה מצוי בניגוד עניינים, וכאשר המערער לא סטה סטייה אחת, אלא הפר מספר רב של כללים והוראות במספר רב של סטיות חוזרות ונשנות, אין מקום להתערב בממצאיו של בית המשפט קמא לפיהם המערער סטה מן השורה עקב ניגוד העניינים. 81. לקראת סיום, אציין בקצרה כי דין טענת המערער לפיה קיימת החמרה מפלה בהרשעתו, להידחות. המערער טוען כי אלמלא הואשם גם בעבירת השוחד, ממנו כאמור הוא זוכה, כלל לא היה מקום להגיש נגדו כתב אישום פלילי. כך, הוא טוען כי מדיניותה של רשות המיסים היא להסתפק בהליך משמעתי כאשר אין ראיות לפעולה המנוגדת לאינטרס הציבורי חרף ניגוד העניינים בו מצוי היה עובד הציבור. טענות אלה הן בעצם טענות בדבר אפליה לרעה והגנה מן הצדק. דבריה של השופטת ארבל, אשר נכתבו אך לאחרונה ב-ע"פ 3517/11 שמשון נ' מדינת ישראל, פסקאות 72-67 לפסק דינה (6.3.2013)), שעניינו עובדת בכירה במס הכנסה בירושלים שסייעה לנישומים עימם היו לה יחסי היכרות והורשעה בגין כך בעבירות שונות, לרבות עבירות של מרמה והפרת אמונים, כאילו נכתבו לענייננו, ואיני רואה צורך להוסיף עליהם: "טענה נוספת שהעלה הסנגור היא כי חלה על המקרה דנן הגנה מן הצדק המצדיקה את זיכויה של המערערת [...] בנסיבות העניין, דומה כי המקום הראוי להתחשבות בטענה בדבר הפער שבין תשומות ומשך החקירה, לבין התוצאה הדלה יחסית של אישומים, והרשעה במיעוט האישומים בלבד – צריכה להיות במסגרת גזר הדין ולא בהכרעת הדין. בית המשפט קמא העביר תחת שבטו, אחת לאחת, את כל המעשים שיוחסו למערערת, ומצא כי ברובם הגדול אין די להרשעה בפלילים. אולם, בכמה מקרים, למרות גישתו המקלה קבע בית המשפט שהמדינה עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת האשמה הפלילית של המערערת. די בכך כדי לדחות את הטענות בעניין זה, ואף להסיר את החשש שבהרשעת המערערת יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות [...]. [...] כמו כן, איני סבורה שיש בטענת האפליה שהשמיעה המערערת כדי להשליך על ממצאי הכרעת הדין והרשעתה בפלילים. גם אם עובדים אחרים במס הכנסה עוברים על החוק ויש מקום להעמידם לדין בודאי שלא ניתן לקבוע זאת – ואין בכך להשמיט את הבסיס לאישום המערערת והרשעתה שכן נקבע כי חקירת המערערת התבססה על מספר תלונות שהוגשו נגדה וכמה חשדות שהתגבשו אצל הממונים עליה [...]". 82. די בניגוד העניינים שתואר לעיל כדי לקבוע כי המערער היה מצוי בניגוד עניינים, וכי התנהלותו במסגרת תיקי המס של צ'רנוי וגאידמק פגעה פגיעה מהותית בטוהר המידות, תקינות המינהל ואמון הציבור. על כן, אציע לחברי לזכות את המערער מחמת הספק מעבירה אחת של מרמה והפרת אמונים בגין ההסכם בעניין גרטלר, ולהותיר על כנן את שתי ההרשעות הנותרות בגין הטיפול בהסכמים של צ'רנוי ושל גאידמק. 83. באשר לגזר הדין: כזכור, מבקש המערער לחלופין כי נשווה את עונשו לעונש שהוטל על שבס ונבטל את רכיב המאסר בפועל שנגזר עליו. לאור מסקנתי באשר להכרעת הדין, הייתי מציעה לחברי כי נפחית במידת מה מהעונש שנגזר על המערער. כפי שציין בית המשפט קמא, העונש שנגזר על המערער משקלל גם שיקולים לקולא, ואכן עונשו של המערער אינו חמור ביחס למעשיו. עם זאת, יש לדחות את בקשת המערער להשוות את עונשו לעונש שהוטל על שבס – קנס בסך 50,000 ש"ח – שכן כפי שטענה המשיבה, עונש זה ניתן בהסכמה, על רקע קיומו של הדיון הנוסף בעניינו של שבס, ואין ללמוד ממנו על הענישה הראויה. בית המשפט קמא אמנם התחשב בכך שהמערער הורשע בשלוש עבירות שונות של מרמה והפרת אמונים, אך חומרת התנהגותו של המערער היא תוצאה של מכלול מעשיו, המצביעים על ניגוד עניינים פסול ומתמשך. אין בזיכויו של המערער מאחת מהעבירות כדי להפחית משמעותית מהפסול שבפרשה בכללותה. אשר על כן, אני מציעה להעמיד את עונש המאסר בפועל על 5 חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות. 84. סוף דבר: אם תישמע דעתי, הערעור יתקבל באופן חלקי. המערער יזוכה מעבירת אחת של מרמה והפרת אמונים, והרשעתו בשתי עבירות של מרמה והפרת אמונים תיוותר על כנה. רכיב המאסר בפועל שבעונשו של המערער יועמד על 5 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, ואילו שאר רכיבי העונש יעמדו בעינם. 85. בשל חלוף הזמן מתבקשת חוות דעתו של הממונה על עבודות שירות בעניין מקום ביצוע עבודות השירות והמועד לביצוען. חוות הדעת תינתן תוך 30 יום ולאחר מכן תינתן החלטה משלימה. המשנָה לנשיא השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים לפסק דינה המקיף של חברתי, המשנה לנשיא מ' נאור, לעניין הכרעת הדין ולעניין גזר הדין. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור. ניתן היום, י"א בתמוז התשע"ג (‏19.6.2013). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12008460_C11.doc עע+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il