סאלח בדוי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 846/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 846/10 לפני: כבוד השופטת (בדימ') ע' ארבל כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל המערער: סאלח בדוי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בתפ"ח 4064/07 שניתן ביום 21.12.2009 על ידי כבוד השופטים א' שיף, ח' הורוביץ ו-צ' קינן בשם המערער: עו"ד אלעד רט בשם המשיבה: עו"ד שאול כהן פסק-דין השופטת (בדימ') ע' ארבל: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 4064-07 (כב' השופטים א' שיף, ח' הורוביץ וצ' קינן) מיום 21.12.2009, במסגרתו הורשע המערער בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (רצח) ורצח בכוונה תחילה, עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), 300(א)(2), 301 ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה (להלן: החוק או חוק העונשין). כתב האישום 1. על-פי עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער, ביום 13.6.2007 נפגש המערער עם כאמל עוויד (להלן: עוויד) וחמד זינאתי (להלן: זינאתי), בחורשה הסמוכה לקיבוץ געתון. במהלך הפגישה קשרו השלושה קשר לרצוח את יוסף עלי (להלן: המנוח), גיסו של עוויד. לשם קידום תכנית הקשר, באותו היום, בסמוך לשעה 21:00, נפגש עוויד עם המנוח בצומת אבו-סנאן. השניים נסעו במכוניתו של המנוח לחורשה הסמוכה לצומת כברי (להלן: החורשה), שם המתין להם המערער. בהמשך, הגיע לחורשה ברכבו גם זינאתי. בעת ששהו בחורשה, הכו המערער, עוויד וזינאתי את המנוח וחנקו אותו למוות. לאחר מכן, הכניסו השלושה את גופת המנוח אל רכבו. על-פי המתואר בכתב האישום, בשלב זה עזב זינאתי את החורשה, ואילו עוויד הסיע ברכבו של המנוח את גופת המנוח לכביש המוביל למחצבה, בסמוך לצומת כברי. המערער הגיע בעקבותיו של עוויד למקום, כאשר הוא נוהג ברכבו של עוויד. המערער ועוויד הניחו את גופת המנוח בכיסא הנהג של רכבו, כשידית ההילוכים במצב "נסיעה", על-מנת שמותו יחזה להיות מוות שנגרם כתוצאה מתאונת דרכים. לאחר מכן, עזבו השניים את המקום. רכבו של המנוח התדרדר, כאשר גופת המנוח בתוכו, עד אשר פגע בעמוד חשמל שניצב לצד הדרך, אז נעצר. עוויד וזינאתי הועמדו לדין במסגרת הליך נפרד אשר הסתיים, על כך אעמוד בהמשך. המסכת העובדתית המונחת בבסיס כתבי האישום שהוגשו נגד עוויד, זינאתי והמערער, מבוססת בעיקרה על ההודעות שמסר המערער במהלך חקירתו במשטרה. בשל כך, אציג תחילה בתמציתיות את השתלשלות החקירה בתיק, הרלוונטית לערעור שבפנינו. מהלך החקירה 2. ביום 14.6.2007 נמצאה גופתו של המנוח במהלך סיור שגרתי שערך סייר מטעם המועצה האזורית מטה אשר. גופת המנוח נמצאה ישובה במושב הנהג ברכבו כשהיא נוטה ימינה. בוחן תנועה שהגיע לאזור בעקבות דיווח שמסר הסייר, התרשם כי מות המנוח לא נגרם כתוצאה מתאונת דרכים. סברה זו קיבלה אישוש בממצאי הנתיחה שלאחר המוות, לפיהם מותו של המנוח נגרם כתוצאה מתשניק בעקבות לחץ על הצוואר. 3. בהמשך לכך, ניסו החוקרים להתחקות אחר פעולותיו האחרונות של המנוח, ומצאו כי האדם האחרון עימו שוחח בטלפון היה עוויד, בעלה של אחות אשת המנוח. עוד נמצא, כי עובר למותו של המנוח, ניהל עוויד קשר רומנטי עם אשת המנוח (להלן: זאכיה), וכי המפגשים בין השניים תועדו בצילומים אשר שימשו את זינאתי לצורך סחיטת כספים מעוויד. ממצאים אלה ואחרים שנאספו במסגרת חקירה סמויה אשר כללה גם האזנות סתר לעוויד ולזאכיה, הובילו למעצרו של עוויד ביום 8.10.2007, אשר היה העצור הראשון בפרשה. 4. עוויד מסר לאורך חקירתו מספר גרסאות. תחילה, טען כי אינו יודע דבר על נסיבות מותו של המנוח והכחיש כי שוחח עמו בטלפון. בהמשך, אישר כי ניהל קשר רומנטי עם זאכיה, והודה כי פגש במנוח ביום הרצח באבו סנאן. ביום 15.10.2007 מסר עוויד הודעה נוספת (ת/64) במסגרתה סיפר כי בתום המפגש עם המנוח נסע לביתו, ולאחר זמן מה הגיע אליו "בחור", שאת זהותו סירב למסור, אשר סיפר לו כי פגש את המנוח בכביש גבסיה, ובעקבות ויכוח כספי הכה את המנוח ועזב את המקום. עוד מסר, כי בשעה 4:00 התקשר אליו אדם בשם סימרי ומסר לו כי המנוח מת מהתקף לב. יוער כי בהודעות קודמות רמז עוויד על כך שהיה עמו אדם נוסף ביום האירוע, אולם נמנע מלציין זאת מפורשות (ת/62, ת/63). בהודעה שנגבתה יום למחרת (ת/71) מסר עוויד לראשונה כי אותו "בחור" אודותיו מסר בהודעותיו, הוא סלאח בדווי, המערער. 5. לאור המידע שמסר עוויד בהודעותיו, וראיות נוספות שהצטברו בידי גורמי החקירה לפיהן המערער היה בחברת המנוח במועדים הרלוונטיים, נעצר המערער ביום 15.10.2007. בהודעותיו הראשונות הכחיש המערער כל קשר לרצח, וטען כי אינו מכיר את המנוח וכי לא ידע על הסכסוך בינו לבין עוויד (ת/1, ת/2). המערער אף המעיט בעומק הקשר שלו עם עוויד. יחד עם זאת, אישר כי ככל הנראה במועד מסוים פגשו הוא ועוויד במנוח ליד סופר בצומת אבו-סנאן (ת/2, ת/3). כמו-כן אישר כי ביום האירוע שהה במחיצת עוויד וזינאתי בחורשה בכברי. אף בחקירתו מיום 22.10.2007 דבק המערער בגרסתו זו, כאשר החוקרים מציינים בפניו כי יש בידיהם ראיות ועדויות אשר קושרות אותו לחשדות המיוחסים לו (ת/6). בהודעה נוספת שנגבתה יומיים לאחר מכן, תיאר המערער את מסלול נסיעתו ביום האירוע, וציין כי לאחר שהורידו את זינאתי בביתו, עצרו הוא ועוויד בסופר באבו-סנאן – שם פגשו במנוח – משם המשיכו השניים לחורשת כברי, ולבסוף נסעו לביתו של עוויד. 6. ביום 25.10.2007 נחקר המערער פעם נוספת (ת/11). במהלך החקירה הוצג למערער קטע וידיאו בו נצפה עוויד בחקירתו מיום 16.10.2007, מבקש לקבל מעמד של 'עד מדינה'. כן הוצגה לו הודעתו של עוויד מיום 15.10.2007 בה הוא נוקב בשמו של המערער כמי שהכה את המנוח. עוד נמסר לו במהלך החקירה, כי זינאתי נעצר אף הוא בחשד למעורבות ברצח, אולם שוחרר לאחר שהסתבר לחוקרים כי אין לו קשר לאירוע. גם לאחר שהוצגו לו קלטת הוידיאו וההודעה, דבק המערער בהכחשת כל קשר לרצח. ואולם, באותו היום, כבר במהלך הנסיעה מן החקירה אל תא המעצר במשטרת "מעונה", אמר לחוקריו כי ישנו אדם שנחקר ושוחרר על-אף הקשר שלו לרצח (ת/12). בהגיעם לתא, המערער אף ביקש מאחד מחוקריו את מספר הטלפון שלו "למקרה שיחליט לדבר". בהמשך היום, בשעה 20:30 לערך, ביקש המערער מן השוטר בתא המעצר לשוחח עם החוקר. ואכן, בסמוך לחצות הגיעו החוקרים לתאו של המערער, ועוד באותו הלילה מסר הוא את הודאתו הראשונה מבין ההודאות שמסר במשטרה (להלן: ההודאות במשטרה, ת/13, ת/14, ת/16 ו- ת/17). על הודאה זו, בין היתר, הושתתו כתבי האישום שהוגשו נגד זינאתי, עוויד והמערער. 7. בטרם אפנה לתיאור תוכן ההודאות במשטרה, אוסיף כי בערב יום 24.10.2007, הוכנס לתאו של המערער מדובב אשר שוחח עמו ארוכות בנוגע לפרשת הרצח מושא הדיון. השיחות בין המדובב למערער נמשכו גם בצהרי יום 25.10.2007, לאחר חקירתו. כאמור, בסופו של יום זה נמסרה ההודאה. בתיעוד תהליך הדיבוב נפלה תקלה טכנית, שבשלה לא בוצעה הקלטה של השיחות שנוהלו בין המדובב למערער בסמוך למועד בו יצא המערער לפגישה עם חוקריו. לעניין זה אדרש בהמשך. מעיון בתמלילי השיחות עם המדובב עולה, כי גם בפניו דבק המערער בטענה כי הוא אינו מעורב ברצח ושרוב הפרטים אודות הפרשה ידועים לו מחוקריו (ת/40, עמ' 50, 122, 130-129, 140, 193, 204-203; ת/41, עמ' 24, 27, 41). לצד זאת, אין חולק כי במהלך שיחותיהם עודד המדובב את המערער למסור גרסה מפלילה המקטינה את חלקו ברצח ומעצימה את חלקם של שותפיו (ת/41, עמ' 14, 15, 19, 25, 36-35), וכן פעל לסייע למערער בגיבושה (ת/41, עמ' 19, 38, 44, 49-48, 77-75). עוד עולה, כי לאורך השיחות נקט המדובב לשון שאפשרה למערער להבין כי אם ימסור את הגרסה המפלילה ישתחרר במהרה (ת/41, עמ' 15, 16, 30, 32, 36, 40-39, 49, 73, 79-78). 8. עוד אוסיף בנקודה זו, כי ביום 25.10.2007, במסגרת שיחותיו של המערער עם המדובב, ועוד בטרם מסר הודאתו, ביקש המערער בשעה 19:15 מהשוטר האחראי בבית המעצר להזמין את עורך דינו. המערער נענה בשלילה (ת/41, עמ' 26, 64). אף-על פי כן, כאמור בסביבות השעה 20:30 באותו ערב, יזם המערער את הפגישה עם חוקריו. בראשיתה של חקירה זו, הודע לו על זכותו להיוועץ בעורך דין, אך המערער בחר למסור הודאתו. 9. עוד למען שלמות התמונה אציין, כי ביום 14.10.2007 נחקר זינאתי בחשד לרצח המנוח וסחיטת עוויד באיומים. בהודעתו אישר זינאתי כי הפעיל חוקר פרטי אשר תיעד במצלמתו מפגש שנערך בין עוויד לבין זאכיה. בהמשך, איים על עוויד כי אם לא יעביר לרשותו סכום כסף שלטענתו הוא זכאי לו בשל עסקת אדמות – יעביר את התיעוד לאחיה של זאכיה. ביום 17.10.2007 נחקר זינאתי פעם נוספת, ואישר כי ביום האירוע נפגש עם המערער ועוויד בחורשה בגעתון, אולם טען כי השניים הסיעו אותו לביתו לאחר שהחשיך, שם שהה עד למחרת. גם לאחר שעומת זינאתי עם המערער, דבק הוא בגרסתו וטען כי האחרון מנסה להטיל עליו את האחריות בגין מעשה שלא עשה. הודאות המערער במשטרה 10. כאמור, המערער מסר את הודאתו הראשונה בלילה שבין ה-25 ל- 26 (ת/13, ת/14). בהמשך לכך, בבוקר יום ה-26.10.2007 נערך למערער שחזור בזירת הרצח ובמקומות נוספים הרלוונטיים לאירועים נשוא כתב האישום, במהלכו חזר על הפרטים שמסר בהודאתו (ת/16). המערער מסר הודאה מפורטת נוספת ביום 28.10.2007, בה חזר על עיקרי הדברים (ת/17). באותו היום אף מסר המערער לידי החוקרים, באמצעות עורך דינו, מכתב שכתב ביום 27.10.2007 (ת/20), בו הוא מאשר כי הגרסה שמסר לחוקריו היא גרסת אמת. כמו-כן, בסמוך לאחר מסירת הודאתו הראשונה, נערכו למערער מספר עימותים עם עוויד וזינאתי, ואף באוזניהם חזר המערער על פרטי ההודאה וטען לאמיתותה (ת/23, ת/25 ו-ת/27). כבר בשלב זה יצוין, כי לאחר שהוגש נגד המערער כתב אישום נפרד בגין ביצוע בצוותא של רצח המנוח, כפר המערער בעובדות כתב האישום, והציג בפני בית המשפט גרסה שונה מזו שמסר בהודאותיו במשטרה, גרסה עליה אעמוד בהמשך. 11. מן ההודאות אותן מסר המערער במשטרה עולה כי החל מחודש מאי 2007 הושמעו כלפי המערער איומים מצד זינאתי, בשל מעורבותו בעסקי מכירת אדמות שניהל עם עוויד וזינאתי. עוד עולה, כי בצהרי יום ה-13.06.2007, עוויד, שהיה כאמור שותפו העסקי של המערער, השמיע באוזני המערער כי בכוונתו להרוג את זינאתי. משהביע המערער התנגדות לרעיון, אמר עוויד כי התבדח. בנסיבות אלו, החל המערער לחשוש לחייו. למרות זאת, עוד באותו היום נפגשו שלושת השותפים בחורשה ליד קיבוץ געתון, עשו מנגל ושתו שתייה חריפה, כאשר בין השלושה שוררת אווירה של מתיחות וחוסר אמון. בעיצומו של ויכוח בין עוויד לזינאתי בנוגע לעסקאות מכירת האדמות, הורה זינאתי למערער להתקרב אליו ואל עוויד. משהתקרב המערער, אמר לו עוויד: "היום יוסף ייהרג", בכוונו למנוח. מיד לאחר מכן הורה עוויד לזינאתי "לך תעשה מה שסיכמנו". זינאתי אז נטל את מכשיר הסלולר השייך לעוויד, התקשר למנוח והציע לו להיפגש על-מנת להראות לו תמונות וקלטת בנושא הקשור אליו. בתום שיחת הטלפון ניגש זינאתי אל המערער ואיים עליו שאם ייוודע למישהו דבר התכנית "אתה והבית שלך תהפכו לאפר". כמו-כן צוין כי לאחר מכן עוויד ריסק את מכשיר הסלולר ממנו בוצעה השיחה, באמצעות אבן. 12. המערער הוסיף וסיפר בהודעתו, כי במהלך הישיבה בחורשה בגעתון, סיכמו השלושה על התכנית להמית את המנוח. סוכם כי עוויד וזינאתי ימיתו את המנוח בחניקה בחורשה הסמוכה לצומת כברי. על המערער הוטל להסיע את עוויד לנקודת המפגש עם המנוח, להגיע לחורשה מוקדם ולחנות את רכבו במקום נסתר, על-מנת לוודא כי אף אדם לא מגיע למקום. כמו-כן הוטל על המערער לנסוע בעקבות רכבו של המנוח, בו תובל גופתו על-ידי עוויד, לכביש גבסיה, במטרה למלט את עוויד מהמקום, לאחר שיביימו תאונת דרכים. עוויד וזינאתי סיכמו ביניהם כי במהלך 30-20 דקות לפני ביצוע הרצח, לא ייערכו ביניהם שיחות טלפוניות. עוד סוכם, כי במקרה בו תיערך חקירה בנוגע לרצח, יטענו המערער ועוויד כי פגשו במנוח ביום הרצח בסופר הנמצא באבו-סנאן, וכי המערער הביע עניין ברכבו של המנוח מתוך כוונה לרוכשו. 13. לאחר שהשלימו את חלוקת התפקידים ביניהם, יצאו השלושה ברכבו של עוויד לעבר אבו-סנאן, שם הורידו את זינאתי בביתו. עוויד והמערער המשיכו בנסיעה, כאשר במהלכה התקיימה שיחת טלפון בין עוויד למנוח, בה סוכם כי המנוח יגיע לתחנת אוטובוס בצומת אבו-סנאן ברכבו, שם יפגוש את עוויד. עוויד אמר למנוח להגיד למשפחתו כי הוא יוצא לכיוון בית החולים בנהריה "בתירוץ שהוא לא מרגיש טוב" (ת/17). בהמשך לכך, הוריד המערער את עוויד בתחנת האוטובוס שסוכמה כנקודת מפגש עם המנוח, והמשיך לכיוון החורשה בכברי. כאשר הגיע לחורשה, התקשר לעוויד ודיווח לו כי השטח פנוי. 14. לאחר מספר דקות הגיעו לחורשה עוויד והמנוח ברכבו של המנוח. השניים ירדו מן הרכב והתיישבו משני צידיו של ספסל אבן במקום. כעבור מספר דקות הגיע גם זינאתי לחורשה, וחנה את רכבו כך שהוא חוסם את רכבו של המנוח. זינאתי ירד מן הרכב והתיישב על הספסל לצד המנוח. בשלב זה "קפץ" זינאתי לעבר המנוח והחל חונק אותו בידיו, כאשר עוויד מחזיק את ידיו של המנוח ומונע ממנו את האפשרות להתנגד. בשלב מסוים סמוך לביצוע הרצח, ירד המערער מן הרכב, התקרב ונעמד במרחק של כ-10 מטרים ממקום ההתרחשות. 15. לאחר הדברים האלה, גררו עוויד וזינאתי את גופת המנוח לתוך רכבו והניחו אותו במושב ליד הנהג. מיד לאחר מכן עלה זינאתי לרכבו ועזב את המקום; עוויד עלה לרכבו של המנוח והחל לנסוע לכיוון צומת גבסיה, כאשר המערער בעקבותיו, נוהג ברכבו של עוויד. בקרבת צומת גבסיה פנה עוויד שמאלה, והמערער אחריו, ונכנס לכביש צדדי. או-אז ביצע עוויד פניית פרסה והפנה את רכבו של המנוח לכיוון הכביש הראשי. בשלב זה ביקש עוויד מהמערער שיסייע לו בהעברת גופת המנוח למושב הנהג. המערער סירב, ועל-כן נאלץ עוויד להעביר את הגופה לבדו. עוויד העביר אז את ידית ההילוכים ברכב למצב 'נסיעה', במטרה שמות המנוח ייחזה להיות תוצאה של תאונת דרכים או של התקף לב. מיד בסמוך לכך תפס עוויד את מקומו של המערער ליד מושב הנהג של רכבו, והשניים נסעו מן המקום לכיוון חורשה אחרת, הסמוכה לצומת כברי. בהגיעם לחורשה החנו עוויד והמערער את הרכב בנקודה פנימית, באופן שאמור היה להעיד על כך שהם יושבים שם זמן רב, שתו ויסקי ואכלו את המצרכים שקנו בסופר באבו-סנאן. בשלב מסוים הגיע למקום גם בנו של עוויד, מוסטפא. לאחר זמן מה עזבו השלושה את המקום. עוויד והמערער המשיכו לביתו של עוויד, שם שתו קפה. לבסוף נפרד המערער מעוויד ונסע לביתו. 16. יצוין, כי כאמור ביום 28.10.2007, במהלך פגישה שנערכה בין המערער לבא כוחו, נמסר לידי החוקרים מכתב שכתב המערער יום לפני כן (ת/20). במכתב טען המערער לחפותו, והוסיף כי הגרסה שמסר לחוקריו היא גרסת אמת, לאחר שהובטח לו כי ישמרו על משפחתו. עוד יצוין, כי בהודאותיו הראשונות טען המערער כי אינו יודע מה הניע את עוויד וזינאתי לרצוח את המנוח. בהודאתו מיום 28.10.2007 העלה השערה כי המניע קשור לעסקת האדמות (ת/17). גרסת המערער בבית המשפט 17. הגרסה אותה מסר המערער בבית המשפט דומה בעיקריה לגרסה שמסר בהודאותיו במשטרה. בתשובתו לכתב האישום הודה המערער כי בשעות אחר הצהריים של יום האירוע, נפגש עם עוויד וזינאתי במקום המתואר בכתב האישום. ואולם, כפי שיפורט להלן, חלקו של המערער באירועים צומצם כעת באופן ניכר. לפי גרסתו בבית המשפט, ביום האירוע נפגש המערער עם זינאתי ועוויד בחורשה הסמוכה לקיבוץ געתון, ושמע באקראי חלקים משיחתם בנוגע ל"פגישה קשה" שעתידה להתקיים בינם לבין המנוח, בקשר לקלטות ותמונות המתעדות את עוויד עם אשת המנוח. הוא הוסיף כי דובר על כך שהפגישה עשויה לכלול "מכות או צעקות". זינאתי הבחין בכך שהמערער האזין לחלק מן השיחה, ולכן הורה לו להצטרף אליו ואל עוויד לפגישה עם המנוח, ואף איים עליו כי יפגע במשפחתו אם יסרב. 19. בהמשך לכך, נסעו השלושה יחד לביתו של זינאתי, והורידו אותו שם. לאחר מכן, המשיכו עוויד והמערער בנסיעה, שבמהלכה שוחח עוויד עם המנוח בטלפון, וקבע להיפגש עמו בצומת אבו-סנאן. המערער הוריד את עוויד בנקודת המפגש, ולאחר מכן המשיך בנסיעה לכיוון החורשה, שם לטענתו הורו לו עוויד וזינאתי להמתין, ללא מטרה מוגדרת כלשהי. לאחר הגעתו, טלפן המערער לעוויד, על-מנת לוודא שהלה פגש במנוח. לטענתו, סבר כי תפקידו היה ללכת לאסוף את עוויד מן הצומת, אם "הוא לא מצליח לפגוש את המנוח". 20. במהלך ההמתנה בחורשה, הבחין המערער ברכב מגיע למקום, ולאחריו רכב נוסף, אך בשל החושך ששרר באותה שעה לא זיהה את הרכבים. לטענתו, הוא נותר ישוב ברכבו, ומשכך לא ראה את שהתרחש במקום בשלב זה. כעבור מספר דקות, כשראה ששני הרכבים מתחילים לצאת מן החורשה, החל בנסיעה אחריהם. המערער זיהה את רכבו של זינאתי ממשיך לכיוון שיח' דנון ואילו את הרכב הנוסף, אשר זיהה בתור רכבו של המנוח מסוג 'אופל קאדט', פונה לכיוון צומת גבסיה, כאשר עוויד נוהג בו. המערער המשיך בנסיעה בעקבות רכבו של המנוח, מאחר שחשב כי יצטרך להסיע את עוויד לביתו. 21. עוויד הגיע ברכבו של המנוח לכביש גבסיה, ביצע פניית פרסה, ירד מהרכב, וקרא לעבר המערער "תבוא תעזור לי, אני רוצה להזיז את המנוח מהכסא שליד הנהג". או-אז הבין המערער שהמנוח נרצח. לטענתו, נכנס להלם בעקבות כך, וסירב לבקשתו של עוויד. עוויד נאלץ להעביר לבדו את הגופה, במטרה לביים תאונת דרכים. בהמשך, שאל המערער את עוויד מספר פעמים מה קרה, והוא השיב כי "הם הרגו אותו, הוא וחאמד". המערער ועוויד המשיכו בנסיעה ברכבו של עוויד לחורשה סמוכה לצומת כברי. בדרך, תיאר עוויד למערער כיצד הוא וזינאתי חנקו את המנוח, והדגים את אופן החניקה. ובמילותיו של המערער: "נסענו לחורשת כברי. בדרך, אני שאלתי אותו עוד פעם. כי הייתי בהלם. שאלתי אותו "למה הבן אדם מת". הוא אמר לי "חאמד חנק אותו" וכאמל החזיק לו את הידיים והוא גם הדגים לי את זה. הוא הדגים לי איך הוא החזיק לו את הידיים וחאמד חנק אותו." (עמ' 168-167 לפרוטוקול). הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי 22. הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי נפתחה בדיון בשאלת קבילותן של ההודאות שמסר המערער במשטרה, נוכח טענות ההגנה כי יש לפסול את ההודאות בשל התנהגותם של החוקרים, כמו-גם בשל פעולותיו של המדובב, שנקט על-פי הטענה אמצעים פסולים כגון הטעייה, פיתוי, איומים והבטחות שווא, שהביאו את המערער למסור הודאה כוזבת. בסיס נוסף לתקיפת קבילותן של הודאות המערער במשטרה היוותה הטענה כי נמנעה ממנו זכות ההיוועצות בטרם נמסרה הודאתו הראשונה. 23. בית המשפט דחה את הטענות לעניין קבילות הודאות המערער, תוך שהוא סוקר ביתר פירוט את השתלשלות חקירת המערער וקובע כי "החוקרים לא פגעו בטוהר הליך החקירה ובזכויות הנאשם באופן שיצדיק את פסילת הודייתו" (עמ' 18 להכרעת הדין). לעניין פעולות המדובב נקבע כי בהתחשב בהקשרם הכללי של הדברים שנאמרו על-ידי המדובב, פעולותיו לא חרגו מגבולות הסביר והמקובל, ולא היה בהן כדי לשלול מן המערער את חופש הבחירה בין שמירה על זכות השתיקה לבין מסירת הודאה לחוקריו. עוד נקבע, כי זכותו של המערער להיוועץ בעורך דין לא נפגעה נוכח העובדה שהוא מסר את גרסתו המלאה לראשונה מיוזמתו, לאחר שיודע בדבר זכותו להיוועצות. 24. בהמשך לכך, פנה בית המשפט לבחינת משקלן של ההודאות שנמסרו על-ידי המערער. נקבע, כי ניתן ללמוד על אמיתות ההודאות הן מכך שגרסת ההודיה עליה התבסס כתב האישום שהוגש נגד המערער היא מפורטת, אותנטית ומשכנעת, הן מכך שגרסה זו התפתחה בהדרגה לאורך רצף ההודאות, ככל שהוצגו בפני המערער עוד ועוד ראיות שהיו מצויות בידי החוקרים. עוד נקבע, כי בחינת הרובד התוכני של ההודאה מלמדת אף היא על אמיתותה: בעדותו של המערער מצויים פרטים מוכמנים כגון מקום ביצוע הרצח ועצם העברת הגופה, פרטים אשר בשלב זה כלל לא היו ידועים לחוקרים. בית המשפט דן בפרט מוכמן נוסף שמסר המערער בהודאתו, שעניינו אופן ביצוע הרצח: נקבע כי טענתו של המערער בפניו, לפיה התיאור שמסר באשר לאופן החניקה עומד בסתירה לממצאי הנתיחה ועל-כן חותר תחת אמינות הודאתו – דינה להידחות. בית המשפט סבר כי אין בחוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה כדי לסתור את קביעותיו של מומחה התביעה, כי הסימנים על צווארו של המנוח מחייבים את המסקנה כי המנוח הומת, בין היתר, באמצעות חניקה ידנית, כפי שתיאר המערער. 25. לבסוף, בית המשפט קבע כי במקרה דנן ניתן להסתפק בתוספת ראייתית מסוג 'דבר מה נוסף' לחיזוקן של ההודאות, וכי חיזוקים חיצוניים שכאלה מצויים "בשפע". בין החיזוקים החיצוניים שמנה בית המשפט: נוכחות המערער בזירת האירוע במועדים הרלבנטיים לכתב האישום, ידיעת פרטים מוכמנים, שקריו של המערער, הודעותיו של עוויד, וכן מכתבו של המערער לשופט המעצרים, במסגרתו אישר כי הגרסה שמסר לחוקריו היא גרסת אמת. 26. זאת ועוד. נקבע כי גרסתו של המערער בבית המשפט משוללת כל היגיון. הוטעם כי יש לדחות את טענתו של המערער לפיה נכח בזירת האירוע עקב איומים מצד עוויד וזינאתי, שכן "אין זה מתקבל על הדעת כי אנשים שמתכננים לבצע פשע חמור, ישתפו בתכניתם אדם שאינו קשור למעשה ושאין הם יודעים את עמדתו לגביו" (עמ' 73 להכרעת הדין). בית המשפט ביסס קביעתו זו גם על התרשמותו מן המערער כאדם "פיקח, מתוחכם, מחושב ובקי בהוויות העולם" (עמ' 74 להכרעת הדין), אשר ספק רב אם אינו יכול לעמוד בלחציהם של עוויד וזינאתי. הודגש, כי על-פי גרסת המערער עצמו, בשום שלב הוא לא מחה ולא ניסה להניא את עוויד וזינאתי מביצוע הרצח, ולמצער להתחמק משיתוף פעולה עמם. יחד עם זאת, כאשר התבקש לסייע בהזזת הגופה, סירב לדרישה. מעבר לכך, בית המשפט עמד על שורה של עובדות השומטות את הקרקע מתחת לטענת המערער כי היה נתון לאיומי שותפיו, ובכללן: הישיבה עם עוויד בחורשה לאחר הרצח, הקשר הטלפוני הרצוף בינו לבין עוויד עד למעצרו של האחרון, ובפרט בבוקר למחרת הרצח, כמו-גם ביקוריו את עוויד בבית החולים והגעתו לדיון בהארכת מעצרו של עוויד. צוין, כי המערער לא הצביע על איום ממשי קונקרטי שהופנה אליו על-ידי עוויד או זינאתי. 27. לאחר כל זאת, בחן בית המשפט את התשתית העובדתית העולה מהודאות המערער, וקבע כי בהתבסס על תשתית זו, ולאורן של הלכות השותפות, "ברי כי התפקיד אותו מילא המערער, על פי הודאותיו, מכניס אותו לגדרו של 'המעגל הפנימי' של הביצוע, החילוץ ובידוי הראיות". בהקשר זה התייחס בית המשפט לחלקו הפעיל של המערער בביצוע התכנית, בקבעו כי התפקידים שביצע על-פי התכנון הבטיחו את השלמתה של המשימה והיו חיוניים לה. נקבע כי יש לראות בעצם המשך שהייתו של המערער עם עוויד וזינאתי בעודם מתווים את תכנית הרצח, ובעצם ההסכמה מצד המערער להשתלב בתכנית זו, משנדחתה טענתו כי נוכחותו נכפתה עליו, משום הסכמה להוצאת התכנית אל הפועל. לפיכך, הורשע המערער בביצוע בצוותא של עבירת הרצח, בהתאם לסעיף 300(א) לחוק העונשין. על המערער הושת עונש של מאסר עולם. עניינם של השותפים 28. עוויד וזינאתי הורשעו ברצח המנוח בהליך נפרד (תפ"ח 4065/07 מדינת ישראל נ' עוויד ואח' (15.2.2009)) והושת על כל אחד מהם עונש של מאסר עולם. הרשעת השותפים, אשר כפרו באישומים נגדם, אף היא התבססה בעיקר על הודאותיו של המערער במשטרה, שכן במשפטם סירב המערער למסור גרסה כלשהי. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י' אלרון, ד' סלע ומ' רניאל) קבע כי הודאות אלה, הן בשל היותן אמרות חוץ והן בשל כך שהן הודאות של שותף לדבר עבירה, טעונות תוספת ראייתית ברמה של "חיזוק" בהתאם לסעיף 54א(א) לפקודת הראיות, התשל"ז-1971 (להלן: פקודת הראיות). בהמשך לכך, נקבע כי נמצאו די ראיות המחזקות את גרסתו של המערער, ומשכך הורשעו השותפים ברצח על סמך הודאותיו. 29. עוויד וזינאתי, ערערו על הרשעתם בפני בית משפט זה (ע"פ 2869/09 זינאתי נ' מדינת ישראל (9.11.2011) (להלן: פסק הדין בעניינם של השותפים)). טענתם העיקרית בערעור הופנתה נגד קבילותן ומשקלן של הודאות המערער. בפסק הדין שנכתב על-ידי השופט ס' ג'ובראן, אליו הצטרפו השופטים א' א' לוי ו-י' דנציגר, נבחנו מהלכי חקירתו של המערער אשר הובילו למסירת ההודאות. באשר לשאלת קבילותה של ההודאה, נקבע כי פעולותיו של המדובב, אשר עודד את המערער לשקר לחוקריו וסייע לו בגיבוש גרסה, לצד הלחץ שהופעל על המערער בחקירתו ומניעת המפגש עם עורך דינו במשך שעות ארוכות, מטילים דופי במהימנות הודאתו של המערער, ואף מהווים יחדיו "שילוב מטריד ומסוכן, ואין לו מקום בחקירה המנוהלת באופן תקין" (עמ' 23 לפסק הדין). יחד עם זאת, נקבע כי לאור הפירוט הרב של הודעת המערער במשטרה, כמו-גם החיזוקים שנמצאו לה, אין "חשש של ממש" למהימנות הודאתו ולפיכך יש לקבלה. זאת, תוך התחשבות במחדלי החקירה במסגרת בחינת משקלה של ההודאה. 30. בהמשך לכך, נקבע כי ישנם ארבעה מקורות שונים לדרישה לחיזוק ראייתי להודאת המערער: היותה אמרת חוץ של שותף לדבר עבירה אשר משפטו מתנהל במקביל; היות המערער עד שותק הכופר בעדותו; הנזק הראייתי שנגרם כתוצאה מאבדן חומר חקירה – כאמור, התיעוד החסר של השיחות בין המערער למדובב, עובר למסירת הודאתו לראשונה; ומעורבותם של גורמי החקירה בעיצוב גרסת המערער. על-כן, כך נקבע, על-מנת להרשיע את השותפים על בסיס הודאה זו, יש להציג "מסכת ראייתית תומכת חזקה ביותר" (עמ' 27 לפסק הדין). בהינתן הקשיים העולים כאמור מפעולות המדובב, הובהר כי יש צורך בראיה אחת לפחות העולה כדי סיוע, לחיזוק הראיה המרכזית – הודאת המערער. 31. בהינתן קביעה זו בדבר התוספת הראייתית הנדרשת, עבר בית המשפט לבחון האם יש בחומר הראיות בתיק תוספת ראייתית כאמור באשר למעורבותם של השותפים ברצח המנוח. ביחס לעוויד נקבע כי קיימת תשתית ראייתית מספקת לביסוס חלקו במעשה מעל לכל ספק סביר: חוסר סבירותה של גרסתו; כבישת עדותו ואופן התפתחותה לאורך החקירה; קיומו של מניע לרצח העולה מעדותה של זאכיה. משכך, נדחה ערעורו. באשר לזינאתי נקבע כי ראיות החיזוק עליהן ביסס בית המשפט המחוזי את הרשעתו של זינאתי ברצח המנוח, אין בהן בכדי להוות חיזוק של ממש להודאת המערער. כך הוסבר כי טענת האליבי למעשה לא הופרכה ועל-כן לא יכולה להוות חיזוק, כי איכוני הסלולארי אינם יכולים לתרום תרומה ממשית למיקומו של זינאתי בזמן הרצח וכן כי אמירותיו המפלילות ושקריו הם שוליים וזניחים. משכך, ערעורו התקבל והוא זוכה מעבירת הרצח. טענות המערער 32. בערעור שמונח בפנינו, מנסה המערער להיבנות מן הקביעות בפסק הדין בעניינם של השותפים, אשר תמציתן הוצגה לעיל, בפרט לעניין קבילותן של ההודאות שמסר. כזכור, בית המשפט קבע כי הפגמים שנפלו בהליך חקירת המערער מובילים למסקנה כי יש להפחית משמעותית ממשקלן של ההודאות שמסר במשטרה. לדעת המערער, בשונה משותפיו, בעניינו אין להסתפק במתן משקל נמוך להודאותיו אלא יש לפסול אותן כליל. זאת, כך לטענתו, בשל הנפקות מרחיקת הלכת שיש ליתן לפגמים שנפלו בהליך גביית הודאתו של נאשם, תוך פגיעה בזכויותיו, להבדיל מפגמים שנפלו בגביית הודעתו של עד. לחילופין, נטען כי בנסיבות המקרה יש ליתן להודאות משקל אפסי, ולדרוש כי תתמכנה בראיה העולה כדי סיוע, אשר לטענת המערער, איננה בנמצא. מעבר לכך נטען גם כי ערכן הפנימי של ההודאות אינו רב, שכן צורת החניקה שתיאר המערער אינה מתיישבת עם ממצאי הנתיחה של גופת המנוח, באשר לאופן ההמתה בפועל. 33. זאת ועוד. המערער סבור כי דין ההודאות להיפסל הן מכוח סעיף 12 לפקודת הראיות, הן מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית. הוטעם, כי גרסתו במשטרה, נוצרה למעשה על-ידי המדובב במסגרת שיחותיו עמו, לאחר שהלה הפעיל עליו לחצים פסולים. בהקשר זה צוין, כי חלק מרכזי בתיעוד שיחות אלה – אבד. עוד הוטעם, כי הודאתו נמסרה לאחר שנמנעה מן המערער זכותו להיוועץ בעורך דינו. 34. בנסיבות אלה, טענת המערער היא כי יש לאמץ את גרסתו בבית המשפט, לפיה הוא לא היה שותף לרצח ולא נטל כל חלק בתכנונו, ולכן גם לא הייתה לו כל מודעות לאפשרות גרימת המוות. על-כן, סבור המערער, ניתן להרשיעו לכל היותר בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. לחילופין נטען, כי בהתחשב בספקות שהעלה בית המשפט המחוזי באשר למהימנות גרסתו של המערער בפניו, בין היתר לעניין המודעות לכוונת השותפים לרצוח את המנוח, ניתן להרשיעו על בסיס גרסה זו רק בסיוע לרצח. 35. לחילופי חילופין, טוען המערער, כי אף אם יוחלט כי ההודאות שמסר המערער במשטרה קבילות, התשתית העובדתית העולה מהודאות אלה מאפשרת להרשיעו לכל היותר בסיוע לרצח, להבדיל מביצוע בצוותא. לדבריו, גם לפי הגרסה במשטרה הוא לא נטל חלק בתכנון הרצח ונותר בגדר "צופה פאסיבי מהצד". בזירת האירוע עצמה, המערער לא לקח חלק פעיל בהמתת המנוח, ונטען כי זו התבצעה באופן בלעדי על-ידי עוויד וזינאתי, כאשר כל תרומתו – נוכחותו בזירה – נכפתה עליו באיומים. באשר ליסוד הנפשי, נטען כי בענייננו לא עולה קיומה של כוונה תחילה של המערער, כנדרש ממבצע בצוותא של עבירת הרצח. הוטעם כי לא הוכח קיומו של מניע למערער להמית את המנוח, ולמעשה הלה הביע חוסר רצון לקחת חלק בתכניתם של עוויד וזינאתי, ולכן גם נמנע מלסייע לעוויד בהזזת גופתו של המנוח. לטענתו, בנסיבות אלה היסוד הנפשי שניתן לייחס לו הוא של כוונה לסייע לאחרים, בשילוב עם מודעות לכך שהתנהגותו אכן מסייעת, וכן מודעות לאפשרות קרות התוצאה. על-כן סבור הוא כי יש לזכותו מעבירות הרצח וקשירת הקשר, ולהרשיעו בעבירה של סיוע לרצח בלבד. בדיון שנערך בפנינו ביום 25.7.2012, הדגיש בא-כוח המערער כי הגרסה שמסר המערער במשטרה יש בה כדי להטיל עליו אחריות גבוהה יותר על מעשה הרצח מזו שנטל בפועל. לצד זאת, הוסיף כי אף גרסת המערער בבית המשפט חוטאת לאמת, שכן מטרתה הייתה להתנער מכל אחריות למעשה. בא-כוח המערער סבור כי האמת באשר לחלק שנטל המערער ברצח המנוח מצויה "באמצע", בין שתי גרסאות אלה (עמ' 1, ש' 15-18; עמ' 14, ש' 7-9 לפרוטוקול הדיון). טענות המשיבה 36. המשיבה סבורה כי דין הערעור להידחות. לטענתה, ניתן למצוא אינדיקציות רבות לכך שהודאתו של המערער נמסרה מרצונו החופשי, ועל-כן אין לפסלה מכוח סעיף 12(א) לפקודת הראיות: ההודאה נמסרה לראשונה ביוזמתו, לאחר שהמערער הזמין את חוקריו לתאו; עיון בתמלילי החקירה מעלה כי המערער "הלך סחור סחור" בטרם מסר את גרסתו המפלילה, דבר המעיד על הלבטים שקדמו למסירתה; המערער שב וחזר על עיקרי הודאתו הראשונה הן במהלך השחזור שנערך לו בבוקר שלמחרת, והן בהודאה נוספת שמסר ביום 28.10.2007, לאחר שנפגש עם עורך דינו. 37. זאת ועוד. המשיבה סבורה כי אף אין לפסול את הודאותיו של המערער מכוח דוקטרינת הפסילה החוקתית: אשר לפגיעה בזכות ההיוועצות, המשיבה מבהירה כי בקשתו של המערער לקיים פגישה עם עורך דינו, נדחתה אך בשל השעה המאוחרת בה הועלתה ומבלי שהשוטר אליו פנה המערער ידע כי בכוונתו של המערער להתוודות. בנסיבות אלה, נטען כי ההחלטה לדחות את המפגש עם עורך הדין ליום המחרת, הייתה סבירה. אשר לטענה למחדל בדמות אובדן חומר החקירה, הובהר כי אין מדובר באובדן חומר, אלא בתקלה טכנית בציוד ההקלטה בבית המעצר שגרמה לכך שהשיחה כלל לא הוקלטה. נטען כי במסגרת יישום דוקטרינת הנזק הראייתי בפסק הדין בעניינם של השותפים – דוקטרינה אשר ככלל אינה מקובלת בהליך פלילי כסעד לנאשם – לא ניתן משקל לעובדה זו. המשיבה הוסיפה והתייחסה גם לביקורת שנמתחה בפסק הדין בעניינם של השותפים על פעולות הדיבוב שהתבצעו במסגרת חקירת המערער. לגישתה, אין בפגמים אלה כדי להצדיק את פסילת הודאותיו של המערער במשטרה. הוטעם, כי גרסתו של המערער במשטרה, מתארת מצב דברים המקל ביותר שניתן להניח עבורו, ולכן אין בעידודו למסור גרסה זו משום פגיעה בזכותו להליך הוגן. לשיטתה, הקביעה כי פעולות הדיבוב פגעו במהימנות הודעתו של המערער, נגעה למהימנות הודעתו ביחס לשותפים, ולא ביחס לחלקו שלו בפרשה. מעבר לכך, המשיבה סבורה כי בחינת הודאתו של המערער במשטרה מלמדת כי מדובר בהודאה מהימנה ואמינה, בין היתר בשל הפירוט הרב והתיאור המלא של כלל שלבי הוצאת התכנית לפועל, ובכלל זה פרטים מוכמנים הקשורים למקום, לנסיבות ולאופן ביצוע הרצח. בין היתר נטען, כי עצם מודעותו של המערער לכך שהמנוח הומת בחניקה מהווה פרט מוכמן מהותי בגרסת המערער. 38. המשיבה אינה כופרת בצורך להציג תוספת ראייתית משמעותית כדי לבסס את הודאות המערער במשטרה. לטענתה קיימות בתיק ראיות מחזקות רבות שמהוות תוספת ראייתית כנדרש: גרסאותיו של עוויד במשטרה "מסבכות" את המערער באופן ישיר בביצוע הרצח, הפרטים המוכמנים שמסר המערער בהודאותיו, כמו-גם השאלה שהפנה לחוקריו בנוגע לעסקה שבכוונתם להציע לו, עוד בטרם הוצג לו חומר הראיות נגדו. בנוסף, עדותה של זאכיה, אשת המנוח, מפלילה את עוויד, ועל-ידי כך תומכת במהימנות הודאתו של המערער. 39. המשיבה סבורה כי על-פי גרסתו של המערער במשטרה, חלקו בהוצאת תכנית הקשר להמית את המנוח לפועל, הוא של מבצע בצוותא. הוסבר כי המערער השתתף בתכנון הקשר, נטל תפקידים קונקרטיים בביצוע התכנית, והשתלב בכל שלבי הוצאתה לפועל. כן הוסבר כי פעולותיו של המערער נעשו במטרה להמית את המנוח, ועל-כן התקיים בו יסוד נפשי של כוונה, הדרוש על-מנת להרשיעו בביצוע בצוותא של עבירת הרצח. 40. באשר לגרסת המערער בבית המשפט, סבורה המשיבה כי יש לדחותה על הסף, שכן מדובר בגרסה כבושה ושקרית, רצופת סתירות, שלא ניתן להן כל הסבר הגיוני. לשיטת המשיבה, גם אם תפסלנה הודאותיו של המערער במשטרה, יש לבסס את הרשעתו על הצהרתו בפני שופט המעצרים לפיה מסר גרסת אמת במשטרה – שהיא בבחינת הודאה – ולהתייחס להודאותיו במשטרה כנספחים השופכים אור על פרטי הודאה זו. דיון והכרעה (1) קבילותן של הודאות המערער במשטרה 41. בטרם אדרש לגופן של טענות המערער בשאלת קבילותן של הודאותיו במשטרה, אבקש להתייחס לטענה המקדמית שהעלה בא כוח המערער לעניין משמעות הקביעות בפסק הדין בעניינם של השותפים למקרה שלפנינו. על-פי הטענה, הפגמים שנפלו בהליך חקירת המערער, בגינם נקבע כי נדרשת תוספת ראייתית משמעותית בכדי להרשיע את השותפים על בסיס הודאותיו אלה, הם בבחינת קל וחומר לעניינו. יתר על כן, לשיטתו, בעניינו של המערער, אין להסתפק במתן משקל נמוך להודאות ובדרישה לתוספת ראייתית מסייעת, אלא יש לפסול כליל את הודאותיו במשטרה. זאת, משום שגביית ההודאות התאפשרה כתוצאה מפגיעה בזכויותיו שלו, להבדיל מפגיעה בזכויות השותפים. 42. אין בידי לקבל טענה זו. ככלל, אין נפקא מינה לזהות הנפגע הישיר מהפעלתו של אמצעי חקירה פסול לעניין שאלת תוקפה או משקלה של הראיה. הדרישה לתוספת ראייתית מהווה אמצעי של שיטתנו להתמודד עם מצבים בהם ישנו ספק האם ניתן להסתמך על הראיה מבחינת אמיתותה לצורך בירור האמת (ע"פ 715/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228, 234 (1979)(להלן: עניין לוי); ע"פ 533/82 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 57, 72 (1984)). הנפקויות שיש בהליך המשפטי להפעלת אמצעי חקירה פסול מבטאות את מידת הסטייה שגלומה בראיה או באופן השגתה, מהעקרונות המקובלים אצלנו לשם הבטחת חקר האמת באמצעות ההליך השיפוטי במובן הרחב, ולשם שמירה על זכויות הנאשם. במובן זה, אין מדובר על-כן בשאלה פרסונאלית הנגזרת מזהות הנפגע בשל הסטייה מעקרונות השיטה ומערכיה. הפגיעה בעקרונות וערכים אלה מתקיימת ביחס לכלל המעורבים שהראיה שהושגה באמצעים פסולים נוגעת אליהם. בענייננו, העובדה כי הלחץ מצד המדובב, ככל שאכן הופעל, כוון למערער אינה הופכת – כשלעצמה – את ההודאות שמסר למהימנות פחות ביחס אליו מאשר ביחס לשותפיו. אף מבחינת הרצון להבטיח הליך הוגן, אין יסוד להבחין בין השימוש בראיה נגד נאשם אחד לבין השימוש בה נגד שותפו, שהרי הפגיעה, ככל שישנה, מתקיימת לגבי כל אחד מן המעורבים שאותה ראיה תשמש נגדו. בנסיבות אלה, אין בטענה זו כדי להוביל למסקנה לפיה בענייננו יש לפסול את הודאות המערער, אלא יש לבחון את טענותיו בהקשר זה לגופן. לכך אפנה כעת. 43. הודאה שמסר נאשם מחוץ לכותלי בית המשפט היא ראיה קבילה "רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חפשית ומרצון" (סעיף 12(א) לפקודת הראיות). המדובר בהודיה הנמסרת בנסיבות בהן נשמרת יכולת הבחירה החופשית של הנאשם, האם למסור הודאה אם לאו. הבחירה החופשית עלולה להיפגע, למשל, מקום בו ננקטו אמצעי חקירה פסולים במסגרת חקירת הנאשם. 44. לצד זאת, קבילותה של ההודאה נבחנת גם על-פי "דוקטרינת הפסילה הפסיקתית", כפי שהוגדרה בע"פ 5121/98 טור' רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא(1) 461 (2006) (להלן: פרשת יששכרוב), המאפשרת פסילת ראיות, ובכלל זה הודאות, אשר הושגו באמצעים פסולים, תוך פגיעה בזכותו של הנאשם להליך הוגן או לפגיעה בטוהר ההליך השיפוטי. זאת, אף בהיעדר כל חשש לאמיתות הראיה. באשר למהותה של הדוקטרינה, נאמר בפרשת יששכרוב כי: "מדובר בנוסחת איזון עקרונית השואפת להשגת פשרה ראויה בין מכלול הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים לשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין, ובהם: חשיפת האמת העובדתית, הלחימה בעבריינות וכן ההגנה על שלום הציבור ועל זכויות נפגעי העבירה מחד גיסא; אל מול ההגנה על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו מאידך גיסא" (פרשת יששכרוב, פס' 76). 45. עוד נקבע, כי בעת יישום נוסחה זו, על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה. באשר לאמות המידה האמורות להנחות את בית המשפט נקבע כי: "אמות-מידה אלה נוגעות לאופיה ולחומרתה של אי החוקיות שהיתה כרוכה בהשגת הראיה; למידת ההשפעה של אמצעי החקירה הפסול על הראיה שהושגה; וכן לשאלת הנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילתה" (שם). בענייננו, טענותיו של המערער נגד קבילותן של הודאותיו במשטרה הן כי ההודאות אינן עומדות בתנאי סעיף 12 לפקודת הראיות, וכי הן הושגו תוך שימוש באמצעים פסולים אשר הביאו בין היתר לפגיעה בזכותו להיוועצות. המערער נימק טענותיו אלה בהליך הדיבוב שקדם למסירת הודאתו הראשונה, באובדן התיעוד של "החלק המכריע" של הדיבוב לפני שמסר את הודאתו, ובכך שנמנעה ממנו זכות ההיוועצות בטרם נמסרה הודאתו. להלן אדון בטענות אלה כסדרן. 46. אקדים ואומר, כי מסקנתי היא כי יש לאמץ את קביעתו של בית המשפט קמא לעניין קבילותן של הודאות המערער. לגישתי, כפי שתבואר בהרחבה בהמשך, ככל שאכן נפלו פגמים בהליך החקירה של המערער, אין בהם כדי להוביל לפסילת הודאותיו של המערער. למסקנה זו, כאמור, הגיע גם השופט ג'ובראן בעניינם של השותפים. (1)(א) הליך הדיבוב 47. במסגרת הערעור מלין המערער על החלטתו של בית המשפט קמא לדחות את טענותיו בדבר התנהגותו הפסולה של המדובב, המעמידה לשיטתו בספק את אמינותה של ההודאה שנמסרה על-ידו לאחר שיחותיו עם המדובב. המערער מפנה בהקשר זה לקביעותיו של כב' השופט ג'ובראן, במסגרת פסק הדין בעניינם של השותפים, אשר כזכור מצא כי בהליך הדיבוב נפלו פגמים, נוכח התנהלותו של המדובב, אשר הפעיל לחץ על המערער למסור לחוקרים גרסה שקרית המפלילה את השותפים. על-אף האמור נקבע כי אין לפסול את הודאת המערער, משלא קם חשש ממשי למהימנותה. זאת, בין היתר בשל הפירוט הרב של הודעת המערער במשטרה, ולאור החיזוקים הנוספים שמצא בית המשפט לאמיתותה. לצד זאת, נקבע כי על אף שיש לקבל ראיה זו, יש להתחשב "במחדלי החקירה" במסגרת בחינת משקלה. 48. אקדים ואומר כי בשונה מקביעתו של בית המשפט קמא, אשר מצא כי מתכונת פעולתו של המדובב לא חרגה מגבולות הסביר והמקובל, מסקנתי היא כי התנהלותו התאפיינה באקטיביות רבה, תוך שהוא ניצב על קו התפר בין אמצעי לגיטימי לאמצעי פסול. יחד עם זאת, לשיטתי, הגם שהתנהלות זו ראויה לביקורת, היא אינה עולה כדי אמצעי פסול שהיה בו כדי לשלול את חופשיות הרצון של המערער במסירת ההודאות או כדי לפגוע בזכותו להליך הוגן. 49. לא אחת עמדה הפסיקה על כך שהפעלתם של מדובבים היא בגדר תחבולה חקירתית לגיטימית. סוגיה זו נדונה בהרחבה בפסק הדין שניתן בע"פ 1301/06 אלזם נ' מדינת ישראל, פ"ד סג(2) 177 (2009) (להלן: עניין אלזם), וכן בע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221 (1996) (להלן: עניין אלבה). ככלל, מדובב הוא עצור או אסיר, ולעיתים סוכן, אשר במסגרת תפקידו משוחח עם הנאשם – שאינו מודע לכך שמדובר בפעולת חקירה אלא בשיחת חולין עם עצור אחר – במטרה להוציא ממנו פרטים אשר נמנע מלמסור בחקירתו. השימוש בתחבולה מסוג זה הפך שכיח לאחר שהסתבר כי במקרים רבים "נוטה חשוד לפתוח את סגור לבו בפני מי שעצור עמו ולהימנע מכך בחקירה בפני איש מרות" (ע"פ 4577/98 דיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 405, 411 (2001); ראו גם ע"פ 476/79 בולוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 785, 805 (שנה)). בפסיקה ניתן לאתר הבחנה בין מדובב פאסיבי, אשר ככלל נמנע מליזום שיחות עם הנאשם ופעולותיו מתמצות בהתחקות אחר צעדיו והאזנה לו, לבין מדובב אקטיבי המנסה באופן פעיל לחלץ מן הנאשם פרטים רלוונטיים (עניין אלזם, פס' 4 לפסק דינה של השופטת א' חיות וההפניות שם). הלכה היא כי אין לראות בפעולת הדיבוב, כשלעצמה, פגיעה בזכות הנאשם לאי-הפללה עצמית, גם כאשר מדובר במדובב אקטיבי, שכן זכות השתיקה שמורה לנאשם גם בשיחתו עם המדובב, ובידיו היכולת לבחור האם להפר את שתיקתו ולמסור למדובב פרטים אודות האירוע בגינו הוא נחקר (עניין אלזם, פס' 4 לפסק דינה של השופטת א' חיות; עניין אלבה, עמ' 284). 50. לצד זאת, נקבע כי על-אף שהשימוש בתחבולות הוא במידה מסוימת מחויב המציאות, לנוכח הפשיעה הגוברת עמה נדרשים להתמודד גורמי אכיפת החוק, יש להגביל את פעילותם של המדובבים על-ידי עקרונות כלליים המבחינים בין תחבולה חקירתית מותרת, לתחבולה אסורה. אבחנה זו נועדה למנוע את השימוש באמצעי חקירה אשר עלולים להפר את זכותו של הנאשם להימנע מהפללה עצמית ואף לפגוע בשורת עשיית הצדק. משמעות הדברים היא כי במסגרת הסיווג נדרש בית המשפט לבחון האם כחלק מהליך הדיבוב הופעל על נאשם לחץ בלתי-סביר, אשר הוביל למסירת הודאה שלא מרצונו החופשי. שאלה זו תיבחן על-פי נסיבותיו של כל מקרה (עניין אלזם, שם; עניין אלבה, עמ' 284). 51. בענייננו, עיון בתמלילי השיחות מעלה כי המדובב השתמש לא אחת בביטויים המעידים על נכונותו לסייע למערער ביצירת גרסה אשר תניח את דעתם של החוקרים, מבלי שתפליל את המערער. כך למשל, אמר המדובב למערער באחת משיחותיהם "נו תפתח עליהם גבר, תסדר איזה שקר ותפיל אותם ותפיל את זה עליהם [...] תסיים איתם ותגיד להם בואו הנה אחד שניים שלוש, תפיל אותם" (ת/41, עמ' 14). בהמשך חזר המדובב ואמר למערער "עכשיו אתה, פתח עליך הוא יצא, אז אם אתה תפתח עליו אז גם אתה תצא", המערער משיב לו כי אין לו על מה "לפתוח", ובתגובה ענה המדובב "[...] אנחנו נתפור לו את זה הלילה" (ת/41, עמ' 25). אמרות מסוג זה חזרו גם בהמשך השיחה (ת/41, עמ' 16; 36-35). המדובב אף פעל כדי לסייע למערער לגבש את גרסתו המפלילה, תוך שימוש בפרטים שמוסר המערער באשר לדמויות הרלוונטיות לאירוע בגינו הוא נחקר, כגון "הסוחט" והמנוח. כך הוא אמר למערער "תגיד שאתה שמעת כי הסוחט היה מאיים [...]" (ת/ 41, עמ' 25). 52. עוד עולה, כי לאורך השיחות בין השניים, נקט המדובב בפני המערער בלשון שיש בה משום הבטחה למערער כי אם ימסור גרסה מפלילה – ישתחרר ממעצר. כך, נשמע המדובב אומר למערער "תעשה איך שאני אומר לך לעשות אתה תצא", וכן "אתה רק תפתח וזהו פתרת את העניין" (ת/41, עמ' 15; 30). בהמשך הוא מציין כי "החוק אומר אם אתה היית וראית והודעה והודאת לפני (כך במקור – ע' א') [...] אז אתה תהיה בחוץ, אתה משוחרר. אתה תקבל אך ורק מעצר בית" (ת/41, עמ' 39). לצד דברים אלה, אין חולק כי לאורך הליך הדיבוב דבק המערער בהכחשת מעורבותו ברצח. 53. התנהלות זו של המדובב אכן מעוררת תחושת אי-נוחות, ומצויה על הגבול שבין פעולת חקירה לגיטימית לבין זו החורגת ממרחב הפעולה הנתון למדובב מתוקף הסכם ההפעלה עליו הוא חתום. ברי כי תפקידו של המדובב לחלץ מן הנאשם את חלקו במעשים בגינם הוא חשוד, וכי לשם הצלחתו בכך יש לאפשר לו מרחב תמרון מסוים. יחד עם זאת ודווקא משום שמטרת הפעלתו של המדובב היא לחשוף את האמת, מצב בו הוא לוקח חלק בטוויית גרסתו של הנאשם, הוא למצער מטריד. המטרה, מוצדקת ככל שתהא, בוודאי שאינה יכולה לקדש אמצעים אשר אין להם מקום בין שיטות חקירה הוגנות. כך למשל, בעבר ראה בית המשפט אמצעים שכאלה בפעולות שמטרתן להסית את הנאשם נגד עורך דינו במטרה לערער את יחסי האמון בין השניים כמו-גם השאת עצות משפטיות שגויות במטרה לגרום לו להפר את זכות השתיקה (ראו למשל עניין אלזם, פס' 6-7 לחוות דעתה של השופטת חיות; ע"פ 8743/09 מנקין נ' מדינת ישראל (13.2.2013)). 54. ודוק, יש לבחון האם בנסיבות דנן, פעולותיו של המדובב הביאו לכך שהודאתו של המערער לא נמסרה באופן חופשי ומרצון, כפי שטוען הסנגור, ועל-כן יש לפסלה. לאחר ששבתי ובחנתי הדברים אני סבורה כי יש להשיב לכך בשלילה: בית המשפט קמא התרשם כי בחירתו של המערער למסור את המידע שמסר בסוף היום לחוקריו, נעשתה "באופן מודע ומושכל ומתוך אמונה שהיא משרתת את האינטרסים שלו". בית המשפט ביסס קביעתו זו בין היתר על מידת מעורבותו של המערער ביוזמת המדובב ליצור גרסה מפלילה נגד השותפים, ועל העובדה כי שיתף מיוזמתו את חבריו לתא, ובפרט את המדובב, בנסיבות מעצרו ובהשתלשלות העניינים עד כה. אף לגישתי ספק רב אם היה בפעולותיו של המדובב כדי לשלול את רצונו החופשי של המערער, אשר נטל חלק פעיל בגיבוש הגרסה המפלילה, תוך שהוא מציין בפני המדובב את הקשיים שמעוררת הגרסה שהציע לו – בניסיון לשכללה. במאמר מוסגר יצוין, כי בענייננו אין חולק כי המדובב לא ניסה בשום שלב להטיל דופי בעורך הדין של המערער, בניגוד למצב שתואר בעניין אלזם, או להניא את המערער לפעול בניגוד לעצתו, על-ידי השאת עצות משפטיות משל עצמו, אלא להיפך, ציין בפניו כי יש לו עו"ד "חזק". 55. אוסיף, כי כבר בתחילתן של שיחות הדיבוב שנערכו ביום מסירת ההודאה, ביקש המערער להיפגש עם עורך דינו. זאת, לאחר שבאותו היום הוצגו בפניו לראשונה קטעים מעדותו של עוויד שהיה בהם כדי "לסבך" את המערער ברצח המנוח. בנוסף, כאשר הובל לתא המעצר מן החקירה, ביקש המערער את מספר הטלפון של החוקר למקרה "שירצה לדבר". נראה אפוא כי בנקודה זו החל הוא להבין את מורכבות מצבו ולהתלבט כיצד לכלכל את צעדיו. על-אף האמור, בחר המערער שלא להמתין לפגישתו עם עורך דינו, שזכה כאמור לשבחים מן המדובב. זאת, הגם שהיה באפשרותו להמתין לפגישה זו בבוקר שלמחרת. בנסיבות אלה מתחזקת המסקנה כי הודאת המערער נמסרה באופן חופשי ומרצון, כנדרש בסעיף 12 לפקודת הראיות. 56. שאלת אחרת היא, האם פעולותיו של המדובב מובילות לפסילת הודאותיו של המערער מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית. בפרשת יששכרוב נקבע כי תנאי ראשון לתחולתה של הדוקטרינה הוא "כי הראיה הושגה שלא כדין, קרי בדרך בלתי חוקית, בלתי הוגנת או תוך פגיעה שלא כדין בזכות מוגנת של הנחקר" (שם, פס' 70). השאלה מהי ראיה שהושגה "שלא כדין", נבחנת כאמור בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה לגופו. תנאי שני להחלתה הוא כי קבלתה של הראיה תיצור פגיעה מהותית בזכותו של המערער להליך הוגן, שלא בהתאם לתנאיה של פסקת ההגבלה (פרשת יששכרוב, פס' 68-67). בענייננו, סברתי כי אכן יש לבקר את התנהלותו של המדובב, אשר התהלך בפעולותיו על קו הגבול של מרחב הפעולה הניתן לו מתוקף תפקידו, בשל ניסיונו הנמרץ לעודד את המערער למסור גרסה שתפליל את השותפים במעשים המיוחסים לו. יחד עם זאת, אני סבורה כי אין מדובר בהתנהלות החותרת תחת זכויותיו הבסיסיות של המערער (עניין אלזם, פס' 6-5 לפסק דינה של השופטת חיות), משזו לא כללה הפעלת לחץ בלתי סביר על-ידי דחיקת המערער למסור הודאה באופן מידי, ואף לא ניסיון להבאיש את ריחו של סנגורו בפניו או להשיא למערער עצות טובות יותר משל הסנגור, אלא ההיפך הוא הנכון. 57. זאת ועוד, כפי שכבר הודגש, התנהלותו של המערער לאורך הליך הדיבוב מלמדת כי נטל בה חלק פעיל באופן מודע ומרצון, בנסותו לגייס את המדובב לעזרתו, לאחר שהסתבר לו כי עוויד הפר את שתיקתו, וכי חומר הראיות המצוי נגדו "מסבך" אותו במידה משמעותית יותר משהעריך. יובהר כי בענייננו לא דובר על שימוש בתחבולות פסולות ובכלל זה מעשי הטעייה ורמייה אשר לגביהם ניתן לומר כי הם עומדים בסתירה לזכות להליך הוגן. לאור האמור, אין מקום לשיטתי, בנסיבות המקרה שלפנינו, לפסילת ההודאה. לצד זאת, אעיר כי המקרה דנן ממחיש את הצורך לתדרך כראוי מדובבים בטרם יחלו את פעילותם, ולחדד בפניהם, ככל הניתן, היכן עובר הגבול בין המותר לבין האסור במסגרת תפקידם. לסיכום חלק זה, מסקנתי היא כי אין בהליך הדיבוב בכדי להוביל לפסילת הודאות המערער במשטרה, לא מכוח סעיף 12 לפקודת הראיות, ולא מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית. אשר לטענה הנוספת שמעלה המערער ביחס להליך הדיבוב, לפיה פעולות המדובב מטילות דופי במהימנותן של הודאות המערער במשטרה, טענה זו תידון בהמשך, במסגרת בחינת משקלן של הודאות אלה. (1)(ב) זכות ההיוועצות 58. טעם נוסף שהועלה על-ידי המערער לפסילת הודאותיו במשטרה, הוא כי נפגעה זכותו להיוועץ בעורך דינו עובר למסירת ההודאה. הסנגור מפנה בהקשר זה ליומן העמדה מיום 25.10.2007, אשר מתעד את בקשתו של המערער בשעה 19:15 לפגוש את עורך דינו. אין חולק כי הבקשה נדחתה, וכי בהמשך הערב מסר המערער את הודאתו הראשונה במשטרה. בית המשפט קמא פסק בעניין זה כי ויתורו של המערער על ההיוועצות בעורך דינו בטרם מסר את הודאתו נעשה מרצונו ולא כתוצאה ממחדל, שממילא לא ניתן לייחסו לחוקרים. המערער יוצא נגד קביעה זו וטוען כי היא מתעלמת מן הלחץ שהופעל על המערער באותה עת, ומכך שלמעשה לא הבין כי הוא עומד להפליל את עצמו, ועל-כן לא עמד על זכותו להיוועץ בעורך דינו בטרם מסר את הודאתו. לאחר שעיינתי בחומר הראיות, ובכלל זה בתמליל הדיבוב המתעד את פנייתו של המערער לשוטר בתחנת המעצר בבקשה לפגוש בעורך דינו, מסקנתי היא כי אין להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא. 59. על מעמדה של זכות ההיוועצות כאחת מן הזכויות החשובות ביותר הנתונות לנאשם עמד בית משפט זה לא אחת לאורך פסיקותיו (ראו למשל פרשת יששכרוב, פס' 14 וההפניות שם). על-אף שדומה כי אין צורך לחזור ולציין את הרציונאלים העומדים בבסיסה של זכות זו, נזכיר כי אחד מהם הוא מתן האפשרות לחשוד לדעת מהן זכויותיו במהלך החקירה, לרבות זכותו לחקירה הוגנת וזכותו שלא להפליל את עצמו. זאת, על-מנת לאפשר לו לכלכל את מעשיו ולהחליט האם לבחור בשתיקה, אם לאו, כחלק מזכותו לאוטונומיה. במובן זה, זכות ההיוועצות מהווה תנאי למימוש יתר זכויות היסוד של הנאשם. רציונאל נוסף הוא הרצון לאפשר לעורך הדין לפקח על תקינותו של הליך החקירה, בין היתר במטרה למנוע הודאות שווא. עם זאת, החובה הקבועה בחוק לאפשר לעצור להיפגש עם עורך דין ללא דיחוי איננה מוחלטת ונקבעו לגביה מספר חריגים (ראו סעיפים 34(ד)-(ו) ו-35 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1966). 60. בענייננו, בית המשפט קמא מצא כי הסיבה לדחיית בקשתו של המערער לפגוש בעורך דינו הייתה השעה המאוחרת בה הועלתה הבקשה. המשיבה הוסיפה וציינה בתגובתה ביחס לסוגיה זו, כי השוטר שדחה את בקשתו של המערער, לא ידע ואף לא יכול היה לדעת כי המערער "חוכך בדעתו אם למסור הודאה באותו היום בפני חוקריו", שכן פנייתו לשוטרי התחנה, במטרה לשוחח עם חוקריו, תועדה לראשונה בשעה 20:42, למעלה משעה לאחר שביקש להיוועץ בעורך דינו. בנסיבות אלה, דומה כי ההחלטה לדחות הבקשה היא סבירה, ואף יש בהן כדי לאיין במידה מסוימת את החשש שמא ההחלטה שלא להיענות לבקשת המערער, נועדה למנוע ממנו באופן מכוון את אפשרותו להיוועץ בעורך דינו. המערער הוא שיזם את מסירת ההודאה לחוקריו, על-אף שהייתה בידו האפשרות לדחות את הפגישה עם חוקריו לאחר שייוועץ בעורך דינו. אוסיף כי גם לאחר שהגיעו החוקרים לתחנת המעצר, ובטרם נגבתה הודאתו, יכול היה המערער לעמוד על זכותו להיוועץ בעורך דינו, לאחר שבראשית החקירה באותו ערב הוזהר והודעה לו זכותו להיוועצות, הוא לא עשה כן. עוד אוסיף, כי הודאת המערער נמסרה לאחר מספר פעמים בהן נחקר באשר למעורבות ברצח, והוזהר כי דבריו יכול שישמשו נגדו, וכן לאחר שנועץ בעורך דינו מספר פעמים לאורך תקופת מעצרו. על-אף שלא פגש בעורך דינו מיד בסמוך למסירת ההודאה, יש בסיס לסבור, בנסיבות אלה, כי בנקודת זמן זו היה המערער מודע למשמעות של מסירת גרסה על-ידו לחוקריו. 61. זאת ועוד. הסנגור הוסיף וטען כי בקביעתו ביחס לפגיעה בזכות ההיוועצות, התעלם בית המשפט קמא מן "הלחצים שמופעלים עליו (על המערער – ע' א') הן על-ידי חוקריו והן על-ידי המדובב". טענה זו, בכל הכבוד, אין בידי לקבל. יובהר, כי יש להבחין בין לחץ המהווה תולדה של שימוש באמצעי חקירה פסולים, אשר כאמור עלול להביא לפסילת ראיה, לבין לחץ הנובע מטבעה של סיטואציה בה אדם נתון במעצר, בעודו חשוד במעורבות ברצח. אשר למקרה הראשון, בענייננו המערער לא טען כי הלחץ שהופעל עליו מצד החוקרים היה תולדה של שימוש באמצעים פסולים, וכאמור גם אין בסיס לכך בחומר הראיות. 62. אשר למקרה השני, גם אם ניתן להניח כי בסיטואציה מעין זו האחרונה נתון העצור תחת לחץ, הרי זהו לחץ "טבעי" ואינהרנטי לסיטואציה. כפי שעמד על-כך בית המשפט קמא, "אין במצוקה זו, הגורמת ללחץ פנימי שבגינו מחליט נאשם למסור הודאה, כדי להשליך על קבילותה, כל עוד עשה הנחקר כן מרצונו הטוב והחופשי" (עמ' 48-47 להכרעת הדין). בנקודה זו ראוי להפנות לדברים שנאמרו בע"פ 216/74 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ט (1) 340, בעמ' 352 (1974), לפיהם "חקירתו של פושע אינה משא-ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי מירבי". ודוק, לחץ פנימי מהסוג המתואר לעיל דומה כי מתקיים במרבית התיקים הפליליים בהם נתון החשוד במעצר, אולם אינו עולה, לכשעצמו, כדי שלילת רצונו החופשי של העצור בהחלטתו האם למסור הודאתו. בענייננו, נראה כי המצוקה בה נטען כי המערער היה שרוי בטרם מסר את הודאתו, נבעה מעצם שהותו במעצר, והתעצמה ככל שנחשפו בפניו הראיות המצויות בידי החוקרים, ובראשן הודעתו של עוויד, אשר מסר גרסה המסבכת את המערער. 63. אוסיף, כי על-אף שלכאורה, בהתנהלותו של המדובב היה הפוטנציאל כדי ליצור לחץ על המערער, הרי שבנסיבות דנן סברתי כי פוטנציאל זה לא התממש. כאמור, עיון בתמלילי השיחות שניהלו המדובב והמערער, ובכלל זה בתגובותיו לשאלות המדובב וכן נושאי השיחה שעלו במסגרתן, מעלה כי על פני הדברים, הלה לא הושפע מאמירותיו של המדובב. לאור האמור לעיל, מקובלת עליי עמדת בית המשפט קמא כי העובדה שהמערער לא נועץ בעורך דינו בטרם מסר את הודאתו בפני החוקרים, לא היה בה כדי לשלול את רצונו החופשי בהחלטה למסרה. כמו-כן מקובל עליי כי במקרה דנן לא נמנעה מן המערער זכותו להיוועצות. מטעם זה גם אין לפסול את ההודאה מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, המחייבת כתנאי מקדמי קיומה של פעולה שלא כדין. 1(ג) אובדן חומר חקירה 64. טענה נוספת שמעלה המערער ביחס לקבילותן של הודאותיו במשטרה, עניינה באובדן תיעוד החלק השלישי והאחרון של הליך הדיבוב, עובר למסירת הודאתו של המערער. החלק החסר בתיעוד החל בשעה 19:58, עם החלפת הדיסק במכשיר ההקלטה, ולטענת בא-כוח המערער נמשך כ-44 דקות, עד לרגע בו ביקש המערער לשוחח עם חוקריו. כזכור, כב' השופט ג'ובראן קבע לעניין זה, בפסק הדין בעניינם של השותפים, כי במקרה זה ראוי להחיל את דוקטרינת הנזק הראייתי, כך שהנזק הראייתי שנגרם למערער בעטיו של אובדן התיעוד, יצדיק או יחייב דרישת תימוכין ראייתי ברמה של סיוע לראייה המרכזית, הודאתו של המערער. 65. סוגיית תחולתה של דוקטרינת הנזק הראייתי במשפט הפלילי נדונה לא אחת בבית משפט זה (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776 (2005)(להלן: עניין בורוביץ'); ע"פ 9908/04 נסראלדין נ' מדינת ישראל (31.7.2006) (להלן: עניין נסראלדין); ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (18.5.2006)(להלן: עניין אלחורטי)). דוקטרינה זו מקורה במשפט האזרחי, ומטרתה ככלל היא לאפשר את העברת נטל השכנוע ביחס לעובדות חסרות, המוטל מלכתחילה על התובע, אל הנתבע, אשר רשלנותו היא שיצרה את הנזק הראייתי, ולמעשה פגעה ביכולתו של התובע להוכיח את טענותיו (ראו אריאל פורת ואלכס שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי – ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים של אי-ודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כא 191 (1998); ישראל גלעד "דוקטרינת הנזק הראייתי – האם הורם נטל השכנוע?" משפטים ל 317 (1999); ע"א 361/00 ד'אהר נ' סרן יואב, פ"ד נט(4) 310 (2005) וההפניות שם). 66. בעניין בורוביץ' פסק בית המשפט, כי ככלל אין צורך להידרש לשאלת תחולתה של הדוקטרינה במשפט הפלילי, מאחר שבהליך פלילי נטל ההוכחה ממילא מוטל על התביעה. עוד נפסק, כי "לפי דוקטרינת הנזק הראייתי, העברת הנטל לכתפי הנתבע מותנית בקיומו של 'תיקו ראייתי' בין הצדדים. ופשיטא שכלל זה אינו ישים במשפט פלילי שהלוא אם הראיות שהובאו במסגרתו אינן מאפשרות להכריע בשאלה אם הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו, תתחייב המסקנה כי נותר ספק באשמתו, ומן הדין לזכותו" (שם, עמ' 837). עמדה זו הושמעה גם בעניין אלחורטי, שם הטעים כב' השופט א' רובינשטיין כי "ככלל אכן אין דוקטרינת הנזק הראייתי נחוצה בגדרי עשיית הצדק במשפט הפלילי, שכן [...] מוטל הנטל במשפט הפלילי על התביעה וככלל איננו מועבר לנאשם" (שם, עמ' 13). 67. בהמשך לכך, גם בעניין נסראלדין הביעה השופטת ברלינר את עמדתה בסוגיה, לפיה "ספק אם החלתה של הדוקטרינה על המשפט הפלילי "תשנה סדרי בראשית באשר להרמת נטל השכנוע, מהותו של הספק הסביר, או אדני יסוד אחרים בדיני הראיות" (שם, עמ' 18). מבלי לקבוע מסמרות, שכן הדבר אינו נדרש לטעמי במקרה זה, נטייתי היא להצטרף לעמדה זו. גם לגישתי ספק רב איזו משמעות מעשית יש לתחולתה של דוקטרינת הנזק הראייתי במשפט הפלילי, נוכח הכלל בדבר נטל ההוכחה בדין הפלילי. המשפט הפלילי מבוסס על איזונים ועקרונות הייחודיים לו, המחמירים מאלה הנוהגים בהליך האזרחי, ובהם עקרון היסוד לפיו ספק סביר פועל לטובת הנאשם. כך, במקרה בו נגרם נזק ראייתי עלול הדבר לעורר ספק סביר באשמת הנאשם, שכן לא יעלה בידי התביעה לשכנע באשמתו על בסיס חומר הראיות שהציגה. ספק סביר יכול שיתעורר הן במקרים בהם קיומו של חסר ראייתי מקשה על הנאשם לטעון נגד מהימנותה של ראיה מרכזית שהוגשה לבית המשפט על-ידי התביעה, הן במקרים בהם מדובר בכיוון חקירה שלא פותח על-ידי גורמי החקירה. במובן זה, דומה כי ההלכות הקיימות ביחס לפגמים ראייתיים בהליך חקירה, מסדירות כיצד להתמודד עם טענות בדבר הנפקות של מחדל חקירה, למשל בעטיו של אובדן התיעוד, לקבילותה של הודאה, כך שנראה כי אין צורך בייבוא דוקטרינה חיצונית המבוססת על עקרונות ההליך האזרחי. 68. כב' השופט ג'ובראן עמד בפסק הדין בעניינם של השותפים, על כך שהתכלית העומדת בבסיס ההליך הפלילי היא "גילוי האמת, הרשעת אשמים וזיכויים של חפים מפשע" (עמ' 30 לפסק הדין). בשל כך, גם בבסיס חובת החקירה המוטלת על הרשויות, עומדת החובה לפעול לחקר האמת והחובה להביא לדין את האשם בביצועה של העבירה. חובת הרשויות לניהול ומיצוי הליכי חקירה כראוי, מהווה גם חלק מזכות הנאשם למשפט תקין והוגן, בהיותו אמצעי לחשיפת האמת. לאור האמור, נקבעה ההלכה בעניין מחדלי חקירה, לפיה על בית המשפט לבחון האם אכן התקיימו מחדלים שכאלה והאם קופחה בעטיים הגנתו של הנאשם באופן שהקשה עליו להתמודד עם חומר הראיות נגדו (ראו למשל: ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל (11.5.2006) (להלן: פס"ד סטקלר); ע"פ 2511/92 חטיב נ' מדינת ישראל (5.7.1993); ע"פ 173/88 אסרף נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 785, 792 (1990)). עוד נקבע לעניין נפקותם של מחדלי החקירה, כי: "כאשר 'חסרה' ראיה כאמור לתביעה - נזקף ה'מחדל החקירתי' לחובתה, שעה שנערך מאזן הראיות ונדונה השאלה האם הרימה התביעה את נטל ההוכחה המוטל עליה. ואילו מקום שהעדרה של הראיה 'חסר' להגנה, תוכל זו להצביע על ה'מחדל' כשיקול בדבר קיומה של ה'אפשרות' הנטענת על ידה, הכל בהתאם לנסיבות המיוחדות של הענין הנדון [...]" (ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל, פס' 6(ג) (17.6.1997)). 69. ודוק: מחדלי החקירה אינם עשויים עור אחד. ההתייחסות למחדל חקירה שלא ניתן לרפאו, כמו-גם לחוסר הראייתי שיצר ולפגיעה שנגרמה בגינו להגנת הנאשם, שונה מן ההתייחסות למחדל חקירתי אשר ניתן למזער את השפעתו ולצמצמה. אכן, ישנם מחדלי חקירה אשר על אף שכמובן מוטב היה שלא יתרחשו, הם ניתנים לריפוי ול"שחזור" בדרכים שונות, כגון תשאול בחקירה נגדית או זימון לעדות בבית המשפט מטעם ההגנה. למצער, ניתן לצמצם פגיעתם. מחדלי חקירה מעין אלה עלולים להסב אמנם נזק להגנת הנאשם, אולם השלכותיהם תהיינה בדרך כלל פחותות מהשלכותיהם של מחדלי חקירה, שכל פעולה שתתבצע בזמן הווה לא תביא לצמצום החסר הראייתי שנוצר. 70. ומן הכלל אל הפרט. בענייננו, נדרשים אנו לבחון האם המחדל שבאי-תיעוד חלק מהליך הדיבוב, פגע ביכולתו של המערער לטעון להגנתו כנגד הליך הדיבוב באופן המשליך על קבילותה של ההודאה שמסר בעקבותיו. במילים אחרות, הטענה היא כי על המחדל החקירתי להילקח בחשבון על-ידי בית המשפט, בבחנו את האפשרות כי התנהלותו הפסולה של המדובב הפעילה לחץ חיצוני על המערער שהוביל למסירת הודאתו, ועל-כן יש לפסלה, ולזכותו מן העבירות המיוחסות לו. 71. בטרם אדון בטענה זו לגופה, אעיר כי מקובלת עליי טענת המשיבה, לפיה החוסר בתיעוד הקטע המדובר בהליך הדיבוב נגרם כתוצאה מתקלה טכנית בציוד ההקלטה, ועל-כן אין מדובר באובדן חומר חקירה. יחד עם זאת, כפי שציינה אף היא בתגובתה, בבחינת הנזק הראייתי שנגרם למערער, אין חשיבות לשאלה האם חומר החקירה "לא הופק בשל תקלה טכנית, או בשל אובדנו". במובן זה, אין חולק כי מדובר בחסר ראייתי שאינו ניתן לריפוי או לשחזור באמצעות פעולות חקירה נוספות, ויש ליתן לכך משקל במסגרת בחינת השפעתו. 72. כאמור, בפתח הדיון בשאלת קבילותה של הודאת המערער במשטרה, דנתי באריכות בשאלת התנהלותו של המדובב, כפי שהיא עולה מתמלילי השיחות בין השניים. המסקנה אליה הגעתי הייתה, כי על אף שפעולת המדובב אינה תקינה, לא היה בה כדי להשפיע על חופשיות ההודאה שמסר המערער בליל ה-25.10.2007, ועל-כן אין בפעולה זו כדי להוביל לפסילתה. הטעמים שהביאוני למסקנה זו, ובהם מידת המעורבות של המערער בשיחה, כמו-גם היוזמה שהפגין בגיוס המדובב לעזרתו, פורטו לעיל, ואין צורך לפרטם בשנית. בנסיבות אלה, ואף אם נכונה אני להניח כי המדובב היה עקבי בהתנהלותו הבעייתית גם לאורך החלק השלישי בדיבוב, ספק אם יהיה בכך כדי לשנות מן המסקנה כי הודאתו של המערער נמסרה מרצונו החופשי, ולא כתוצאה מלחץ פסול. יצוין, כי המערער לא העלה כל טענה קונקרטית ביחס לשינוי מהותי בהתנהלות המדובב שאירע בפרק הזמן החסר, ואשר היה בו בכדי להשפיע עליו. לא הועלתה כל טענה ביחס לאמירות קונקרטיות מצד המדובב שלכאורה גרמו למערער להפר את שתיקתו. יובהר כי פרק הזמן בו מבקש המערער להיתלות בטענתו זו הוא קצר יחסית לסך כל התיעוד הקיים להליך הדיבוב, שממילא נוכחנו כי אינו חף מקשיים, שכן על-פי יומן המשטרה כבר בסביבות השעה 20:30 היה מוכן המערער למסור את גרסתו לחוקריו (ת/12), 45 דקות לכל היותר לאחר שחדלה ההקלטה. 73. אוסיף, כי בית המשפט קמא התרשם מן המערער, בין היתר בהסתמך על שיחותיו של הלה עם המדובב, כי אין מדובר "באדם פרימיטיבי, בור וחסר ניסיון הניצב בפני שותפיו לעבירה, חוקריו והמדובב כ'עלה נידף', מנותק מהוויית העולם, חסר ידע וניסיון, פסיבי ונגרר, שנפל לתוך 'מלכודת דבש' שטמנו לו חוקריו, רק בשל תמימותו". נהפוך הוא, התרשמותו מן המערער הייתה כי מדובר באדם נבון ומתוחכם, משכיל ובעל ניסיון חיים עשיר. נוכח האמור, ובייחוד לאור מידת המעורבות ושיתוף הפעולה שהפגין המערער בשיחותיו עם המדובב, ישנו קושי רב לקבל את טענת המערער לפיה יש להניח לטובתו את האפשרות כי דווקא בתיעוד החסר קיימת ראיה לקיומו של לחץ פסול אשר הוביל למסירת ההודאה, באופן המצדיק לפסלה. 74. לצד זאת, אני סבורה כי ככל שיש במחדל הנדון כדי לפגוע ביכולתו של המערער לערער על מהימנותה של ההודאה, להבדיל מקבילותה, יכולות להיות לדבר השלכות לעניין משקלה של ההודאה. מסקנה זו מתיישבת עם התוצאה אליה הגעתי במסגרת בחינת הליך הדיבוב לעיל, לפיה הפעולות שנקט המדובב, כדי לסייע למערער בגיבוש הגרסה המפלילה, אינן מובילות אמנם לפסילת ההודאה, אך יש לבחון את השפעתן על מהימנותה, אשר תידון להלן. 75. בטרם אעבור לבחינת משקלה של ההודאה, אבקש להתייחס לטענת הסנגור, השזורה לאורך טענותיו בדבר קבילות ההודאות, לעניין חוסר הבנתו של המערער את משמעותם המפלילה של דבריו, בעת מסירת הודאתו בפני חוקריו. המערער סבור כי משלא הבין המערער כי גרסה זו עלולה להטיל עליו אחריות פלילית למעשה הרצח – נשללה חופשיות רצונו. טענה זו אינה מקובלת עליי, משני טעמים: ראשית, וכפי שכבר עמדתי על כך במסגרת הדיון בזכות ההיוועצות, עובר למסירת הודאתו המערער נחקר לאורך מספר ימים, במהלכם נועץ בעורך דינו כמה פעמים. לאורך כל חקירותיו הוצגו בפניו החשדות המיוחסים לו בדבר מעורבות ברצח המנוח, בגינם נעצר ונחקר, וכן הודע לו על זכויותיו בפתחן של החקירות. המערער אף הוזהר על-ידי חוקריו כי כל אשר יאמר במסגרת חקירותיו יוכל לשמש נגדו. המערער ידע על מעצרם של עוויד וזינאתי, וביום בו מסר את הודאתו אף הוצגו בפניו חלקים מחקירתו של עוויד בהם מצביע עוויד על מעורבותו של המערער ברצח. בנסיבות אלה, ישנו קושי רב לקבל את טענת הסנגור כי המערער סבר שאם ימסור את הגרסה שמסר בפני חוקריו, לפיה נכח בזירת הרצח, כמו-גם בתכנון שקדם לו ואף לאחריו, יהיה בכך די כדי להוביל לשחרורו ממעצר. נראה כי החלטתו של המערער למסור את גרסתו, הושפעה מן התמונה שנפרשה בפניו בדבר היקף חומר הראיות המצוי בידי החוקרים באשר למעורבותו ברצח המנוח. לא למותר להזכיר, כי בית המשפט קמא התרשם מן המערער כאדם "נבון, מתוחכם ובקיא בהוויות העולם" (עמ' 39 להכרעת הדין), התרשמות אשר מקשה עוד יותר לקבל את הטענה כי לא הבין את חומרת מצבו בנקודה בה מסר את הודאתו. 76. אוסיף, כי המשיבה ציינה ובצדק, כי המערער שב וטען לאורך הודאתו כי פעל תחת איומים. לעמדתה, עמה אני נוטה להסכים, יש בכך כדי להחליש את טענתו בדבר חוסר הבנתו את משמעות דבריו, שכן אחרת לא היה מנסה המערער "לשוות לנסיבות התנהגותו מאפיינים של 'פטור', בפלילים". 77. שנית, כזכור, בפרשת יששכרוב נדונה השאלה מהן הזכויות עליהן מבקש להגן כלל הפסילה המעוגן בסעיף 12 לפקודת הראיות, לאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נקבע, כי כלל זה "נועד בעיקרו להגן על שתי זכויות-יסוד אשר הוכרו בשיטתנו המשפטית מימים ימימה, אך דומה כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוסיף ותרם לביצור מעמדן - הזכות לשלמות הגוף והנפש של הנחקר והזכות לאוטונומיה של הרצון החופשי" (שם, פס' 32). בהמשך לכך, נקבע כי שימוש באמצעי חקירה פסולים, שיש בהם כדי לפגוע בזכותו של נחקר לשלמות הגוף, יוביל לפסילתה של הודאה, ללא קשר לשאלה האם השימוש השפיע על מהימנותה. בנסיבות דנן, לא הועלתה טענה לפיה הופעלו נגד המערער אמצעי חקירה פסולים מן הסוג שיש בו כדי להשפיל, או לבזות, וודאי שאין בהם כדי לפגוע בשלמות גופו ונפשו. 78. יחד עם זאת, בפרשת יששכרוב נקבע גם כי פגיעה "משמעותית וחמורה" באוטונומיית הרצון ובחופש הבחירה של נאשם במסירת הודאתו בחקירה, עלולה להוביל לפסילת ההודאה לפי סעיף 12, וזאת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. הוטעם, כי על רקע חקיקתו של חוק היסוד, ראוי כי ההגנה על חופש הרצון של הנחקר תעמוד כתכלית בפני עצמה, קרי, כטעם עצמאי לפסילת קבילותה של הודאה. המשמעות המקובלת בפסיקה לתיבה "חופשית ומרצון", עליה כבר עמדתי לעיל, היא כי ההודאה נמסרה מבלי שהופעל על הנחקר לחץ חיצוני, אשר שלל ממנו את זכותו לחיסיון מפני הפללה עצמית וזכותו להיוועצות בעורך דין. ודוק: יכולת זו נשמרת במצבים בהם ההודאה נמסרת ללא נקיטה באמצעים פסולים, למשל תחבולות ומעשי רמייה. כלומר, תנאי מקדים שיש לעמוד בו על-מנת לחסות תחת הטענה כי הודאה נמסרה שלא באופן חופשי ומרצון, הוא כי נעשה שימוש באמצעים פסולים. 79. לאור זאת, גם אם אניח לטובת המערער כי אכן לא הבין את משמעותם המפלילה של דבריו, ואבהיר כי איני סבורה שזהו המצב בענייננו, אין להסיק מכך פגיעה באוטונומיית הרצון, בוודאי שלא פגיעה משמעותית. המערער לא הצביע על נקיטתם של אמצעים פסולים על-ידי החוקרים, אשר בגינם הוטעה לכאורה לחשוב כי דבריו אינם מפלילים. טענתו היחידה של המערער בהקשר זה, לפיה נמנעה ממנו זכות ההיוועצות, נדחתה כאמור לעיל. אשוב ואדגיש כי החוקרים זומנו על-פי בקשתו של המערער, וגם אז ידעו אותו בדבר זכויותיו בפתח החקירה, לרבות זכות ההיוועצות וזכות השתיקה, והלה בחר בכל זאת שלא להמתין ולמסור את הודאתו. לסיכום חלק זה, מסקנתי היא כאמור כי אין בטעמים עליהם הצביע המערער כדי להוביל למסקנה לפיה יש לפסול את ההודאות שמסר במשטרה, לא מכוח סעיף 12 לפקודה, ולא מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית. (2) משקלן של הודאות המערער במשטרה 80. בשונה מבחינתה של קבילות ההודאה, אשר תכליתה לבדוק האם הודאת הנאשם מקורה בלחץ חיצוני שהופעל עליו, מטרתה של בחינת משקלה של הודאה היא לבדוק האם כתוצאה מלחץ פנימי, נטל על עצמו הנאשם בהודאתו אחריות למעשה עבירה אותו לא ביצע (ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 458 (1991); ע"פ 48/54 אירשיד נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ח (2) 690, 691 (1954)). בחינה זו נעשית בעזרת שני מבחנים, מבחן פנימי ומבחן חיצוני: "המבחן הפנימי ("משקל עצמי") בודק את ההודאה על-פי סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא בהם סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר דעת להתייחס לדברי זולתו באימון. המבחן החיצוני ("דבר-מה") בודק את ההודאה על-פי סימני אמת שהם חיצוניים להודאה ואשר יש בהם, לפי מבחני השכל הישר, כדי להשליך אור על אמיתותה" (עניין לוי, עמ' 235-234); כמו-כן ראו ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (3) 529, 557 (2002)). נפנה כעת לבחינת התקיימותם של מבחנים אלה בעניין שבפנינו. (2)(א) המבחן הפנימי 81. כפי שהוסבר, המבחן הפנימי נועד לבחון עד כמה ההודאה, כשהיא לעצמה ומתוכה, מעוררת אמון. טענתו היחידה של המערער בנקודה זו, היא כי הודאתו במשטרה אינה עומדת במבחן האמת הפנימי, בשל חוסר התאמה בין האופן בו תיאר המערער את מות המנוח לבין דרך ההמתה בפועל. המערער מבקש להצביע על הפער שבין אופן החניקה שתיאר בחקירתו ובשחזור, הידוע לטענתו בספרות המקצועית בשם carotid sleeper hold, לבין ממצאי הנתיחה של גופת המנוח, אשר בוצעה על-ידי ד"ר זייצב. על-פי ממצאים אלה, המוות נגרם כתוצאה מחנק, בעקבות הידוק לולאה סביב לצווארו, ובעקבות לחץ על הצוואר באמצעות "חפצים נוקשים" כגון קצות אצבעות או כף יד מאוגרפת. בכך, הוא סבור, יש כדי לערער את מהימנות גרסתו, שהרי אם צפה ברצח, הוא אמור היה לדעת כיצד נחנק המנוח. 82. בית המשפט המחוזי דן בסוגיה זו באריכות במסגרת פסק הדין, לאחר שעמד על ההיבטים השונים בהודאות המערער אשר לדעתו מבססים את אמינותן הפנימית, עליהם לא חלק המערער במסגרת הערעור שלפנינו. נפסק, כי אין בחוות דעתו של המומחה מטעמו של המערער, דר' חן קוגל, לפיה מותו של המנוח נגרם בשל לחץ על הצוואר בעקבות הידוק לולאה סביבו וכי לא ניתן לקבוע באופן חד-משמעי שלחץ זה כלל גם חנק ידני, כדי לסתור את קביעתו של דר' זייצב בהקשר זה. קביעה זו התבססה בראש ובראשונה על התרשמותו של בית המשפט מחקירתו של דר' זייצב בבית המשפט, במסגרתה הוא שב והבהיר כי מנגנון החנק היה משולב, וכלל הידוק לולאה סביב הצוואר וכן חנק ידני. עוד הובהר, כי השחזור שביצע המערער מתיישב עם ממצאים על גופת המנוח, כגון תעלת הלחץ ופצעי שריטה בצוואר, פצעי שפשוף ודימום תת-עורי בתת-הסנטר ועוד. מנגד, בית המשפט התרשם, בין היתר על בסיס חקירתו הנגדית של דר' קוגל, כי מסקנותיו מבוססות על פרשנות שגויה של הממצאים העולים מתיעוד הנתיחה. הלה נימק את הטעויות בפירוש הממצאים, באמצעות היתרון שהיה לדר' זייצב, בתור מי שביצע את הנתיחה בגופה, בעוד הוא עצמו נאלץ להסתפק בתמונות בלבד לצורך הכנת חוות דעתו. יוער, כי דר' קוגל לא חלק על קביעתו של דר' זייצב כי חלק מן הממצאים על גופת המנוח אופייניים לחנק ידני, כגון השבר בסחוס המגן. 83. ראשית, מן האמור לעיל עולה, כי קביעותיו של בית המשפט קמא באשר למחלוקת שנתגלעה בין הצדדים ביחס למנגנון החניקה, התבססו לא רק על חוות הדעת שהוגשו על-ידי המומחים, ומונחות גם בפנינו, אלא גם על עדויותיהם בפני בית המשפט. כעת, מבקש המערער כי נתערב באותן קביעות, תוך שהוא מעלה טענות שונות באשר למהימנותו ולמקצועיותו של דר' זייצב, ולהסקת מסקנות שגויה שלו מן הממצאים הרפואיים. אלא, שכלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת לשנות מקביעות המהימנות והעובדה של הערכאה הדיונית, נוכח יתרונה המובנה של ערכאה זו בקביעת ממצאי עובדה על בסיס התרשמותה הישירה מן העדים והראיות (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 640-642 (2000); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001)). זאת, למעט במקרים חריגים בהם נפלה טעות ברורה בפסק הדין או שהמסכת העובדתית שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (ע"פ 752/90 ברזל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 539, 546 (1992); ע"פ 1258/03‏ פלוני נ' מדינת ישראל, פ''ד נח(6) 625 (2004); ע"פ 3914/05 איתן אלחרר נ' מדינת ישראל (10.11.2008)). כלל זה תקף גם כאשר מדובר בהכרעה בין חוות דעת מטעם מומחים (ראו ע"פ 2842/10 קלדרון נ' מדינת ישראל, פס' 16 (23.1.2012); ע"פ 5910/94 ברקוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 353, 356-355 (1995); ע"פ 6131/01 מדינת ישראל נ' פרבשטיין, פ"ד נו(2) 24, 30 (2002)). 84. לשיטתי, המערער לא הצביע על קיומה של סתירה היורדת לשורשו של עניין, או על קיומה של טעות מהותית ויסודית בקביעתו המבוססת והמנומקת של בית המשפט קמא לעניין חוסר ההתאמה הנטען. דומה כי די בטעם זה כדי לדחות את טענותיו של המערער לעניין זה. לגופו של עניין, נראה כי אין ממש בטענת המערער בדבר הפער בין מנגנון ההמתה שתיאר לבין זה אשר עולה מחוות הדעת של דר' זייצב. תחילה יוער כי גדר המחלוקת בין שני המומחים מצומצם משמעותית מכפי שעולה מטיעוני המערער. כאמור, דר' קוגל לא חלק על קביעתו של דר' זייצב כי מנגנון החניקה יכול היה לכלול גם חנק ידני, ועל-כן המחלוקת התגלעה בשאלה האם הוא בהכרח נכלל במקרה דנן, כפי שסבר דר' זייצב, אם לאו. במובן זה, ומבלי להידרש לחוות דעת המשלימה, ממצאיו של דר' זייצב אינם עומדים בסתירה לתיאורו של המערער, אלא לכל היותר הם רחבים מהתיאור שמסר. בנקודה זו ראוי להפנות לקביעתו של בית המשפט קמא, עליה עמדה גם המשיבה, כי על-פי גרסתו במשטרה, המערער חזה באקט החניקה בשעת חשיכה, וממרחק של 10 מ', כאשר "התוקף עומד בינו לבין המנוח, כשגבו מופנה אליו". בנסיבות אלה, מובן מדוע המערער התקשה לדייק בתיאורו את אופן החניקה. 85. לאור האמור, לא מצאתי הצדקה לסטות מקביעתו של בית המשפט קמא בדבר עמידתן של ההודאות במבחן האמת הפנימי. אוסיף, כי בית המשפט קמא ביסס את מסקנתו בדבר אמיתותן של ההודאות, בין היתר, על ההדרגה בה הן נמסרו. הוטעם כי בעוד שבתחילת החקירה הכחיש המערער כל קשר לאירוע, ככל שהוצגו בפניו ראיות הקושרות אותו למעשים המיוחסים לו, החל נסוג מהכחשתו הגורפת. גם לאחר שגמלה בליבו של המערער ההחלטה למסור את גרסתו, זו נמסרה לאחר התלבטויות והתייעצויות, כפי שניתן ללמוד מתמלילי הדיבוב וכן מתחילת החקירה בה מסר לראשונה את הודאתו (ת/13). כמו-כן עמד בית המשפט על כך שגם בחינת הרובד התוכני של הודאת המערער, מחזקת את המסקנה בדבר אמיתות ההודאה, לנוכח קיומם של פרטים מוכמנים מהותיים, האחד בדבר ביצוע הרצח במיקום אחד והזזת הגופה מן הזירה, והשני עניינו אופן המתת המנוח על-ידי חניקה. כל זאת, בנוסף לרמת הפירוט של ההודאות, אשר כללו גם פרטים שוליים כגון שיחת הטלפון שקיבל המנוח ביום האירוע מאדם שהזדהה בתור "נאסר", המהווה כשלעצמה אינדיקציה למהימנותה. 86. לצד זאת, מעלה המערער טענות לסתירת אמינותן הפנימית של ההודאות, שעל יסודן נטען כי אין לסמוך על מהימנות ההודאות, ובשל כך יש להפחית ממשקלן לכדי "משקל אפסי". שתי התזות העיקריות שעלו לעניין זה מקורן בהליך הדיבוב: ראשית, נטען כי המדובב, בהתנהלותו "האקטיבית והפסולה" יצר עבור המערער גרסה מפורטת ושקרית, אשר מטילה דופי במהימנות ההודאה. שנית, ובהמשך לטענה זו, נטען כי החלק המרכזי והחשוב בהליך הדיבוב, המקשר בין השיחות המתועדות עם המדובב לבין יציאת המערער למסור את גרסתו, במהלכו לכאורה נוצרה הגרסה "הכוזבת" שמסר המערער – איננו, ואף בכך יש כדי לפגום במהימנות ההודאה. יאמר כבר עתה, כי בהתבסס על התיעוד הקיים של הליך הדיבוב כמו-גם על תוכנה של הגרסה שנמסרה לחוקרים לאחריו, לא מצאתי כי טעמים אלה מובילים למסקנה כי אין ליתן אמון בהודאת המערער. 87. ראשית, יובהר כי הטעמים שהביאוני לדחות את הטענה כי פעולות המדובב, אשר עודד את המערער למסור גרסה שקרית, יצרו על המערער לחץ פסול – מידת מעורבותו בשיחותיו עם המדובב ושותפו הנוסף לתא; הקביעה כי לא נעשה על-ידי המדובב שימוש באמצעים פסולים; הבנתו של המערער את מורכבות מצבו והצורך לבחון כיצד לכלכל את צעדיו בראשית הליך הדיבוב – וכן הטעמים שעמדו בבסיס הקביעה לעיל באשר לאמיתותה הפנימית של ההודאה, מובילים במידה רבה גם למסקנה כי לא היה בפעולות אלה כדי לפגום במהימנותה. 88. מעבר לכך, עיון בתמליל הדיבוב מעלה כי המערער, לכל אורך שיחותיו עם המדובב, הכחיש כל קשר לאירוע או היכרות מוקדמת עם המעורבים בו, מלבד עוויד. בנוסף, המערער נמנע מלחשוף בפני המדובב פרטי מידע נוספים על אלה שהיו ידועים לו מן החוקרים ואשר אותם חשף בהודאתו. בהמשך לכך, בניסיונו "לסייע" למערער בגיבוש גרסה המפלילה את השותפים, ניזון המדובב אך ורק מן המידע שסיפק לו המערער, למשל לעניין ניסיון סחיטה על רקע קיומו של רומן בין אשת המנוח לבין אחד החשודים. יחד עם זאת, אין חולק כי הגרסה שמסר המערער במשטרה הייתה רחבה ומפורטת בהרבה, וכללה פרטים שהיו ידועים למערער, שבחלקם נמצאו כפרטים מוכמנים אשר אומתו, כמו-גם פרטים שוליים. כל אלה מלמדים על אמיתותה של ההודאה. גרסה זו אכן כללה פרטים אשר חופפים לגרסה העולה מתמלילי הדיבוב, אולם חלקים אלה עניינם בפרטים שמקורם במערער ובחוקריו, אותם כאמור חלק עם המדובב במסגרת שיחותיהם. בנסיבות אלה, כאשר נראה כי המערער נקט משנה זהירות ונמנע מלשתף את המדובב בפרטים בנוגע למה שאירע בליל הרצח, מלבד אלו שהיו כבר בידי החוקרים, קשה לקבל את הטענה כי גרסתו במשטרה מקורה במדובב, ועל-כן היא שקרית. 89. הטענה לפיה החלק החסר בהליך הדיבוב יש בו כדי לפגום במהימנותן של ההודאות, מניחה למעשה כי בשלב זה של הדיבוב, חל שינוי דרמטי בהתנהגותו של המערער, כך שהחל לחשוף בפני המדובב את כל אשר ידוע לו על הפרשה. לחילופין היא מניחה כי המדובב – אשר עד אותה עת עזרתו למערער ביצירת גרסה שתניח את דעתם של החוקרים הסתכמה בהתבטאויות כגון ""תגיד שאתה שמעת כי הסוחר היה מאיים" וכן "תגיד להם שאני יודע שיש סכסוך בין שניהם, על האישה, והסוחט היה תמיד מאיים" (ת/41, עמ' 25; 36) – החל לפתע לבדות גרסה מפורטת לפרטי פרטים, אותה מסר המערער לאחר מכן לחוקרים. הנחות אלה, לא רק שאינן מתיישבות עם הרושם המתקבל מעיון בתמלילי הדיבוב הקיימים, באשר להתנהלותם של המערער כמו-גם של המדובב, אלא שהן אינן עולות בקנה אחד עם ההדרגתיות המיוחסת להליך מסירת ההודאה על-ידי המערער, וההתלבטויות שנלוו לה. הן אף אינן מתיישבות עם הפרטים המוכמנים שמסר המערער לראשונה בהודאתו במשטרה מיום 25.10.2007. חשוב לציין, כפי שציינתי גם קודם, כי המערער לא טען כלל כי בחלק האחרון בדיבוב חל שינוי מהותי בשיחותיו עם המדובב לא מצדו ואף לא מצדו של המדובב. המדובב אף לא נשאל במסגרת חקירתו בפני בית המשפט על שינוי מסוים שארע בשלב זה בשיחותיהם. להיפך, טענתו של המערער בהקשר זה, לפיה המדובב היה עקבי בהתנהלותו גם בחלק האחרון בהליך הדיבוב, עומדת בסתירה להנחות לעיל. 90. לאור האמור, לשיטתי יש לדחות את טענות המערער לכרסום במהימנות ההודאות. אבקש להעיר כי המשיבה טענה, ובצדק, כי גם אם נראה בפעולותיו של המדובב כפוגעות במהימנותה של גרסת המערער בכל הנוגע לחלקיהם של השותפים בפרשה, אשר כזכור אחד מהם אף זוכה על-ידי בית משפט זה, אין בכך בהכרח כדי להשליך על מהימנותה בכל הנוגע לחלקו של המערער בפרשה: אין חולק כי ניסיונות המדובב לעודד את המערער למסור גרסה מפלילה הופנו אך כלפי השותפים מחד גיסא, ומאידך גיסא כי חלקו של המערער בביצוע הרצח, לפי הודאתו במשטרה, הוא המקל ביותר עבורו. (2)(ב) המבחן החיצוני 91. מטרתו של המבחן החיצוני היא להסיר את החשש כי על אף שעדות הנאשם נמצאה מהימנה, הנאשם לקח על עצמו, מסיבה שאינה ידועה, ביצועה של עבירה שהוא אינו אחראי לה או שאינו אחראי לה באופן מלא (ע"פ 6289/94 דזנשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 157, 176 (1998)). על-כן הוגדר המבחן החיצוני כ"שסתום הביטחון" של שאר המבחנים לבחינת אמיתותה של ההודאה (ע"פ 800/85 ברדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 266, 271 (1986)). על-פי מבחן זה, נדרשת תוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף", חיצונית להודאתו של הנאשם, על מנת להרשיעו. תוספת זו מהווה גורם אובייקטיבי יחיד העומד לרשותו של בית המשפט, בבואו לבחון את אמיתותה של הודאת הנאשם (דנ"פ 3391/95 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 377, 448 (1997)). אלו הם סימני האמת החיצוניים. מבחן ה"דבר מה", הוא דרישת מינימום בלבד, שכן בין משקלה הפנימי של ההודאה לבין משקלה החיצוני קיימים קשרי גומלין, כך, ככל שמשקלה הפנימי של ההודאה קטן יותר, נדרש חיזוק חיצוני משמעותי יותר להודאה, ועשוי להידרש אף חיזוק חיצוני ברמה של סיוע (ראו ע"פ 4769/92 ניג'ם נ' מדינת ישראל (4.9.1994)). על תוכנה של דרישת הדבר מה נוסף, להבדיל מדרישת הסיוע, עמדה השופטת (כתוארה אז) ד' בייניש בע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 529, 556-557 (2002) (להלן: עניין סמירק)): "[...] על-פי שיטתנו המשפטית, לא ניתן להרשיע נאשם על סמך הודאתו בלבד, ונדרש "דבר-מה" נוסף לה. להבדיל מדרישת הסיוע, אין ה"דבר-מה" צריך להצביע על אשמת הנאשם, אלא די בראיה ישירה או נסיבתית מחוץ לדברי הנאשם בהודאתו, שיש בה כדי לאשר במידת-מה את תוכן ההודאה ולהצביע על אמיתותה" (כמו-כן ראו רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי, פ"ד סב(1) 378, 435 (2006) (להלן: עניין מילשטיין)). 94. בפנינו טען בא-כוח המערער כי "הלחץ, ההשפעה הפסולה והכשלים בחקירה" מביאים, למצער, לתוצאה לפיה המשקל שיש ליתן להודאות המערער במשטרה הוא אפסי, ועל-כן נדרשת "ראיית סיוע ממשית, ראיה שאיננה בנמצא בעניינו של המערער". בטענתו זו נסמך המערער בין היתר על קביעותיו של השופט ג'ובראן בפסק הדין בעניינם של השותפים, אשר כזכור הגיע למסקנה כי הודאת המערער דרושה תימוכין ראייתי משמעותי ביותר, וזאת בשל קיומו של ריבוי דרישות לתוספת ראייתית, הנובעות מהיותה של הודאת המערער גם אמירה של עד שותק הכופר בעדותו, ואמירה של שותף לדבר עבירה, שבאותה עת התנהל משפטו במקביל. 95. דרישות אלה לתוספת ראייתית, בחלקן, אינן רלוונטיות במקרה דנן. הודאת המערער, לה כאמור דרוש אימות חיצוני, מהווה בענייננו הודאת חוץ של נאשם, להבדיל מעדות שותף. יתרה מזאת, דומה כי בכל הנוגע לשאלת התוספת הראייתית הדרושה להודאת המערער, ראוי, ככלל, ובענייננו בפרט, להבחין בין תוכן ההודאה הנוגע לחלקם של השותפים במעשה, לבין זה הנוגע לחלקו של המערער, שהרי התמריצים הקיימים למסירת הודאת שווא לעניין חלקם של השותפים ברצח המנוח, אינם חלים ביחס להודאה באשר למידת מעורבותו של המערער עצמו במעשים. עמדתי על-כך בעניין מילשטיין במסגרת הדיון במדרג הקיים בין סוגי התוספות הראייתיות, והטעמתי כי: "ביסודו של מדרג זה עומדת ההנחה כי ככלל, "אין אדם משים עצמו רשע" (פרשת אל עביד, בעמ' 833), כך שמרבית ההודאות הינן הודאות-אמת, ולעומת זאת, כי סבירה יותר האפשרות לפיה אדם אחר המעיד נגד הנאשם ימסור נגדו עדות כוזבת, וזאת מסיבות שונות, כגון כעס, קנאה, רצון לחלץ את עצמו מאחריות או לחפות על אדם שלישי אחר, רצון לזכות בטובת הנאה כלשהי וכיוצא באלו. במילים אחרות, הצורך בתוספת ראייתית להודאתו של נאשם, להזמת החשש שמא הודאתו הודאת-שווא היא, הינו קל יותר מן הצורך בתוספת הראייתית הנדרשת לעדותו של אחר נגדו [...]" (שם, עמ' 444-441). 96. לצד זאת, בפסק הדין בעניינם של השותפים נקבע כי מעבר למקורות המפורטים לעיל ישנם שני מקורות נוספים לדרישה לחיזוק ראייתי, שעניינם בפגמים שנפלו בהליך חקירת המערער, ובפרט אובדן התיעוד – בגינו הועלתה דרישת החיזוק לרמה של סיוע – וכן "מעורבותם הרבה של גורמי החקירה בעיצוב גרסת העד". לדעתי, הטעמים שנדונו עד כה מובילים למסקנה כי עצמתן הפנימית של הודאות המערער במשטרה, מאפשרת בנסיבות מקרה זה להסתפק בתוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף", כפי שסבר בית המשפט קמא. יחד עם זאת, לדעתי, ניתוח של הראיות בתיק מגלה כי ממילא יש בהן לא רק דבר מה לחיזוק הודאותיו של המערער, אלא אף סיוע, כפי שאסביר להלן. (2)(ב)(1) פרטים מוכמנים 97. בהודאתו של המערער בפני חוקריו במשטרה מצויים שני פרטים מוכמנים המעידים על מעורבותו ברצח המנוח, הראשון לעניין אופן המתת המנוח, והשני לעניין מקום ביצוע הרצח. על-פי ההלכה, ידיעת פרט מוכמן יכולה לשמש כתמיכה ראייתית להודאה העולה כדי הסיוע (ראו ע"פ 4769/93 ניג'ם נ' מדינת ישראל (4.9.1994); ע"פ 4427/95 פלוני נ' מדינת ישראל (27.3.1997)). זאת, בתנאי שהיא עומדת בשלושה המבחנים שנקבעו בפסיקה (דנ"פ 4342/97 אל עביד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 736, 795 (1998)(להלן: דנ"פ אל עביד)): "הבקיאות בפרט תהיה ברורה וגלויה, ולא תהיה מוטלת בספק, כי קיומו של הפרט במציאות יוכח כדבעי, וכי פרט זה לא יכול היה להימצא אלא בתודעתו של מי שביצע את העבירה" (שם, עמ' 796-795). 98. אשר לפרט הראשון, אין חולק כי בפועל מותו של המנוח נגרם כתוצאה מחניקה, כפי שמסר המערער בהודאתו (ת/13, עמ' 51), ואף תיאר ביתר פירוט לאורך הודאותיו ובמהלך השחזור (ת/13, ת/14, ת/16). המשיבה ציינה ובצדק, כי עצם הידיעה על כך שהמנוח הומת בחניקה מהווה כשלעצמה פרט מוכמן, ובמובן זה אין למחלוקת שנתגלעה, באשר לנכונות התיאור שמסר המערער לעניין אופן החניקה, נפקות בהקשר זה. יודגש, כי המערער לא טען בשום שלב כי אופן המתת המנוח נודע לו במהלך חקירתו, אלא טען תחילה כי צפה בהמתת המנוח בעצמו (ת/13, עמ' 51), ולאחר מכן חזר בו מפרט זה במסגרת עדותו בבית המשפט, ברם גם בשלב זה לא טען כי פרט זה נודע לו בימים שקדמו למעצרו או במהלך החקירה (עמ' 167 לפרוטוקול). פרט זה, כאמור מצא אישוש בממצאי הנתיחה שבוצעה בגופת המנוח, וכן בעדותו של עוויד. 99. אשר לפרט השני, המערער לא חלק על קביעת בית המשפט המחוזי כי המידע בדבר מיקום ביצוע הרצח, כמו-גם הזזת הגופה לנקודה אחרת, לא היה ידוע כלל לחוקרים, עד לנקודה בה ציין זאת המערער בהודאתו (ת/13, ת/14), ולעובדה זו יש משמעות רבה. תיאורו של המערער את אופן העברת הגופה היה מפורט והתייחס לתהליך כולו, עד לנקודה בה דורדר רכבו של המנוח על-ידי עוויד, כאשר המנוח ישוב בתוכו. בכלל זה התייחס התיאור לבקשתו של עוויד כי יסייע לו בהזזת הגופה, בקשה לה סירב כאמור המערער. אשר לנכונות המידע, הגופה אותרה במקום אליו נטען כי הועברה, בסמוך לצומת גבסיה. אשר למיקומו המדויק של הרצח ולעניין העברת הגופה, אלה מצאו אישור גם בעדותו של עוויד, אשר הציב את המערער במוקד האירוע. על-פי גרסתו של זה, לאחר שהוריד את המערער בצומת כברי, לבקשתו, הלה עלה לרכבו של המנוח והורה לעוויד לחזור בעוד 20 דקות. כאשר שב, סיפר כי ראה את המערער ברכבו של המנוח, כאשר המנוח לצידו, אז הורה לו המערער לנסוע לצומת גבסיה. בהגיעו לצומת גבסיה פגש עוויד במערער, ובמעמד זה סיפר לו כי הכה את המנוח. עוד העיד, כי במועד מאוחר יותר, התוודה בפניו המערער כי בפגישתם זו חנק המערער את המנוח, ולאחר מכן נסע עם המנוח לכביש גבסיה, שם דרדר את רכבו לעבר עמוד חשמל. אוסיף כי המערער מסר בהודאתו כי לאחר שהתמוטט המנוח, הם גררו את גופתו והניחו אותה במושב רכבו. פרטים אלה עולים בקנה אחד עם סימני החבלה שהתגלו על גופת המנוח, כגון פצעי שפשוף ודימומים בגבו, מרפקו ובראשו שנגרמו בסמוך למותו. לאור האמור, ניתן לגישתי לראות בידיעת המערער את הפרטים המוכמנים האמורים כתוספת ראייתית מסוג סיוע, לאור עמידתם במבחנים שנקבעו בפסיקה. ממילא, יש בפרטים אלה כדי להוות תוספת ראייתית מאמתת המחזקת את הודאת המערער. (2)(ב)(2) נוכחות 100. בעדותו בבית המשפט חזר המערער ואישר את נוכחותו במהלך האירוע בו הומת המנוח. גרסה זו היוותה חלק אינטגראלי של חומר הראיות בתיק ושימשה אחד מן הנדבכים להרשעת המערער. לגישתי, כפי שתבואר להלן, אין ליתן אמון בגרסת המערער בבית המשפט, בכל הנוגע להסברים ולפרשנויות אשר באמצעותם ביקש להסביר את נוכחותו בזירה, תוך ניסיון להקטין את חלקו במעשים, שכן לאלה אין כל אחיזה במציאות. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים על כך שסיפור המסגרת העולה מגרסה זו זהה בעיקרו לסיפור המסגרת העולה מהודאותיו של המערער במשטרה, למעט לעניין מידת האחריות שייחס לעצמו המערער בכל אחת מן הגרסאות. כך למשל, במסגרת גרסתו בבית המשפט נסוג המערער מעדותו לפיה שמע את עוויד וזינאתי מתכננים כיצד להמית את המנוח, וכן הכחיש כי חזה ברצח בעודו נוכח בזירת האירוע. סיפור המסגרת נתמך ביתר חומר הראיות בתיק, ועל-כן ניתן לקבל חלק זה כעדות אמת, תוך שימוש בכלל של "פלגינן דיבורא", אשר במשמעותו המקובלת המשפט הישראלי, מאפשר לבית המשפט לקבל כעדות אמת את אותו חלק מדברי העד אשר נראה בעיני בית המשפט כמהימן, תוך דחיית החלקים האחרים כעדות שקר (ע"פ 7637/05 יוסף נ' מדינת ישראל, פס' ז(6) (5.7.2007)). 101. אם כן, מגרסת המערער בבית המשפט, כמו גם מגרסתו במשטרה, עולה כי המערער שהה עם עוויד וזינאתי בחורשה ליד קיבוץ געתון, בעת שתוכנן הרצח; הוא הסיע את עוויד לצומת אבו-סנאן; הגיע ראשון מבין השותפים לחורשה ליד צומת כברי ומשם התקשר לעוויד; נכח בחורשה בזמן ביצוע הרצח; נסע אחרי הרכב בו הונחה גופת המנוח בו נהג עוויד לכביש גבסיה; נכח במקום בעת שהשותף ביים תאונת דרכים; ומשם נסע יחד עם עוויד לחורשה בכברי. המערער נכח אם כן בתכנון הרצח, בזמן הרצח עצמו ובזמן ביום תאונת הדרכים, קרי בכל נקודות הזמן הקריטיות לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. לאור האמור, קבע בית המשפט קמא כי נוכחותו של המערער בשעת הרצח, בעת תכנונו ולאחריו, מהווה ראיה לחיזוק בעלת "משקל מכריע". 102. אכן, בית משפט זה קבע לא אחת כי נוכחות הנאשם בזירת העבירה, כאשר אין מדובר בנוכחות מקרית, מהווה ראיה לכאורה למעורבותו בביצועה: "ככלל, 'נוכחות' של אדם, שאינה 'מקרית ומזדמנת', במקום שבו מתבצעים לעיניו שוד ורצח, מהווה ראיה נסיבתית כבדת משקל ל'מעורבותו' במתרחש, וכל עוד אין בפיו של אותו אדם הסבר אמין ומניח את הדעת השולל 'מעורבות' כאמור, או לפחות מעמיד אותה בספק, עשויה היא לבדה – ועל אחת כמה וכמה כאשר לצידה ראיות נוספות התומכות בה, לשמש בסיס לקביעת אחריותו לשוד ולרצח" (ע"פ 2463/94 גגולשווילי נ' מדינת ישראל, פס' 6(ב)(2) (24.11.1997); ראו גם דנ"פ 5298/04 שמש נ' מדינת ישראל (23.6.2004). בענייננו המערער לא טען בשום שלב שנוכחותו בזירת העבירה הייתה מקרית. גם בעדותו בבית המשפט טען כי הכיר את שותפיו, ידע על המפגש הטעון העומד להתקיים בינם לבין המנוח, נכח במפגש לבקשת שותפיו, נסע ברכבו של עוויד לנקודת ביום תאונת הדרכים על-פי התכנון המוקדם, ואף המשיך עם עוויד, לאחר שידע כי המנוח נרצח, לחורשה הסמוכה לצומת כברי. משכך, ברי כי מדובר בנוכחות מכוונת ובלתי מקרית. כאמור, נוכחות של אדם, שאינה מקרית, במקום בו בוצע רצח, מהווה ראיה נסיבתית "כבדת משקל" למעורבותו בביצוע העבירה. בהיעדר הסבר השולל מעורבות שכזו, אשר כפי שיפורט בהמשך אינו בנמצא בענייננו, עשויה הנוכחות בזירה להוות אף בסיס לקביעת אחריותו של המערער לרצח, ולמצער היא ראיה לחיזוק הודאתו במשטרה, בעלת משקל משמעותי. (2)(ב)(3) שקריו של המערער 103. במסגרת סקירת השתלשלות חקירתו של המערער, תיארתי באריכות כיצד הלה הכחיש תחילה כל קשר לחשדות שיוחסו לו. כך, הכחיש המערער כי הכיר את המנוח או כי יש לו ידיעה לגבי האופן בו הומת (ת/1). לאחר שהוצגה לו תמונת המנוח, חזר בו וטען כי פגש במנוח פעם ליד הסופר באבו-סנאן, אולם בהמשך, הודה כי הפגישה הנטענת מעולם לא התרחשה (ת/17, עמ' 7). כאשר נשאל באשר לטיב יחסיו עם עוויד, טען המערער כי מדובר בקשרי עבודה בלבד (ת/1, עמ' 5), בעוד שכאמור, הסתבר כי השניים ניהלו קשרי ידידות קרובים. המערער שב וטען כי לא ידוע לו על הרומן שניהל עוויד עם אשת המנוח, בגינו נסחט לאחר שהשניים תועדו בתמונות ובקלטות, טענה שהתבררה אף היא כשקרית. 104. בית המשפט המחוזי מצא אף הוא כי עדות המערער בפניו אינה אמת. כך למשל, העיד המערער כי החוקרים עודדו אותו "לסבך" את זינאתי ברצח, בעוד שעיון בתמליל החקירה מעלה בבירור כי המערער הוא שהעלה את שמו של זינאתי, ואילו החוקרים הטילו ספק במעורבותו של זה האחרון ברצח לאורך החקירה (ת/13, עמ' 50-48). כאשר עומת במסגרת חקירתו הנגדית עם גרסתו במשטרה, השיב המערער לגבי חלק מן המקרים כי היה "מעורפל מאוד בחקירות", ולכן שיקר "הרבה". לגבי חלק אחר של המקרים הסביר כי שיקר מאחר שהחוקרים רצו "שאבנה להם סיפור" (עמ' 176 לפרוטוקול). פירוט נוסף לעניין שקריו של המערער ניתן למצוא בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר דן בסוגיה בהרחבה. 105. ככלל, כאשר שקריו של נאשם מהותיים ויורדים לשורש העניין, מבלי שניתן להם הסבר מספק, ניתן לראות בהם ראייה עצמאית המהווה חיזוק ואף סיוע לראיות התביעה (ראו למשל ע"פ 2014/94 סאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 624 (1996)). זאת, בשל ההנחה כי שקרי נאשם נובעים מתחושת אשם ובניסיון להתנתק ממעשה העבירה (ע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 826, 832 (1982)). על-מנת ששקריו של נאשם יוכלו לשמש כראיה מסייעת, עליהם לעמוד בשלושה תנאים: "א. כי שקרי הנאשם מתייחסים לעניינים מהותיים, ולא קלי ערך; ב. כי מדובר בשקרים ברורים; ג. כי השקרים מוכחים מתוך עדויות אחרות ולא רק מתוך אותה עדות הטעונה חיזוק. כן נדרש, ביחס לשקרים בבית-משפט, כי השקר ייעשה בזדון ועל-מנת להעלים את האמת מבית-המשפט" (עניין אל-עביד, עמ' 802). יחד עם זאת, שקרי נאשם עלולים לנבוע גם מתוך תחושות של מצוקה ובלבול (ע"פ 8002/99 בכר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 135, 142 (2001)), ועל-כן יש לנקוט משנה זהירות במתן המשקל הראייתי המתאים לשקרי נאשם. 106. לשיטתי, בענייננו מדובר בשקרים מהותיים ביותר, הנוגעים לעצם היכרותו של המערער עם המנוח, לידיעתו בדבר פרשת הסחיטה אשר עמדה ברקע אירועי כתב האישום, כמו-גם ביחס לטיב יחסיו של המערער עם עוויד. שקרים אלה, בשל מהותיותם, מצביעים על ניסיון של המערער "להרחיק" עצמו מאירוע הרצח וממילא לא סופק כל הסבר משכנע אחר להם. שקרים אלה הוכחו בראיות חיצוניות, כגון תמלילים והקלטות המתעדים את חקירת המערער, הודעות טקסט שהוחלפו בין המערער לבין עוויד, עדויותיהם של בניו של עוויד, עלאדין ומוסטפא (עמ' 60, 65 לפרוטוקול), וכן בעדותו של המערער בבית המשפט. בהתבסס על האמור, דעתי היא כי שקרי המערער מהווים התנהגות מפלילה המתווספת אל ראיות התביעה ועולה כדי סיוע ראייתי עצמאי. (2)(ב)(4) חיזוקים נוספים 107. החיזוקים ראייתיים אותם מניתי עד כה, מספקים לשיטתי את התימוכין הראייתי המוגבר הנדרש להודאת המערער ואף יותר מכך. אוסיף כי בית המשפט קמא מנה חיזוקים נוספים להודאת המערער, ובהם חלקים מסוימים בעדותו של עוויד, שכאמור הורשע ברצח המנוח, לעניין מיקום הרצח ומקום מציאת גופת המנוח. הודגש כי פרטים אלה בהודעותיהם של עוויד ושל המערער היו זהים, וזאת מבלי שיכלו השניים, אשר היו עצורים בנפרד, לתאם ביניהם גרסאות. כמו-כן צוין מכתבו של המערער לשופט המעצרים, מכתב שהמערער כתב ביוזמתו ונמסר לחוקרים באמצעות סנגורו ביום 28.10.2007, יומיים לאחר שמסר לראשונה את הודאתו בפני החוקרים. במכתב זה כתב המערער כי הגרסה שמסר לחוקריו היא גרסת אמת. בית המשפט סבר כי המכתב אינו מהווה חלק ממכלול הודאותיו של המערער, ועל-כן ניתן לראות בו כראייה חיצונית למהימנות ההודאה וחיזוק לה ועמדתו מקובלת עליי. אף אני סבורה כי ראיות אלה – ובפרט הודעותיו של עוויד – יש בהן כדי לחזק את אמיתות הודאת המערער, ולכל הפחות יש בהם כדי לעמוד בדרישה לתוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף". סיכום ביניים 108. הדיון שערכתי עד כה בשאלת קבילות ההודאות ומשקלן, מוביל לתוצאה לפיה הודאותיו של המערער קבילות, וכי עצמתה הפנימית של ההודאה, לצד החיזוקים החיצוניים שנמצאו לה בחומר הראיות, מביאים למסקנה לפיה יש לייחס לה משקל גבוה. בנסיבות אלה, אין הצדקה להעדיף את גרסתו של המערער בעדותו בבית המשפט, על פני זו שמסר בהודאותיו במשטרה. יחד עם זאת, ואף בבחינת למעלה מן הצורך, להלן אסביר מדוע לגישתי ממילא אין לקבל את גרסתו הכבושה של המערער בבית המשפט. אציין, כי בא-כוח המערער טען בדיון לפנינו באופן מפורש כי גרסת המערער בבית המשפט אינה אמת במלואה ואף שקרית בחלקה. כל זאת לאחר שבעדותו בבית המשפט עשה המערער "מאמצים אדירים" לחלץ עצמו מכל אחריות למות המנוח. (3) העדות בבית המשפט 109. בית המשפט המחוזי דן במהימנות הגרסה שמסר המערער בבית המשפט (עמ' 73-71 להכרעת הדין) ועמד על הקשיים שגרסה זו מעוררת. בפסקאות הבאות אסקור את התהיות שהעלה בית המשפט המחוזי ביחס לגרסה שהמערער הציג בפניו, תוך התייחסות להתמודדות המערער עם תהיות אלה במהלך חקירתו הנגדית. אקדים ואומר כי לא עלה בידי המערער להתמודד עם התהיות העולות מגרסתו, אלא ההיפך הוא הנכון – הסבריו ותשובותיו אך האירו פִרכות נוספות בגרסתו שנשארו ללא הסבר. 110. ראשית, המערער העיד בבית המשפט כי לא ידע על כוונת שותפיו לרצוח את המנוח, וכי אלו כפו עליו להתלוות אליהם למפגש עם המנוח, לאחר ששמע במקרה חלק משיחתם, מאחר שחששו כי יסגירם למשטרה. תחילה, אין זה מובן מדוע, אם השותפים חששו כי המערער יסגיר אותם לאחר שתיוודע לו תכניתם, העלו זאת בנוכחותו, ואף חשפו אותו לתכנון הפגישה עם המנוח. שאלה נוספת שעולה בהקשר זה, היא בהנחה שאכן שיחתם של השותפים עסקה בקיומה של "שיחה קשה", שעלולה לכלול "מכות או צעקות", ולא ברצח, מדוע היה עליהם לחשוש כי יסגירם למשטרה, שהרי לכאורה היה עליהם לחשוש מן המנוח ולא מן המערער. המערער נשאל בחקירתו הנגדית לגבי האפשרות השנייה. תשובותיו, כפי שעולה מחקירתו הנגדית, אינן מניחות את הדעת ומהוות חזרה על דבריו שאין בה מענה לשאלות שהוצגו לו (עמ' 171-170 לפרוטוקול): ש. אבל אם מדובר רק במכות, אז למה הם צריכים לפחד ממך. הרי המנוח היה הולך למשטרה. למה היו צריכים לאיים עליך. ת. כי אני לא חשבתי שמדובר ברצח. אם אני הייתי מאמין שזה ייגמר ברצח, לא הייתי מגיע לשטח. לא האמנתי לרגע אחד שזה ייגמר ברצח. ש. אם דובר על מכות, לא ידעת שמדובר על רצח אז למה הם פחדו ממך שתלך למשטרה. הם היו צריכים לפחד מהמנוח שאם הם לא ירצחו אותו, הוא ילך למשטרה. ת. אני הבנתי שהמפגש הולך להיות מאוד קשה. זה מה ששמעתי והם ידעו שזה מה ששמעתי ואיימו עלי שאני צריך להגיע למפגש. ש. אבל למה היו צריכים לאיים עליך כשאתה אומר שלא דובר על רצח. ת. הם רצחו את המנוח. ש. אם הם חשבו שמישהו יתלונן במשטרה הם היו צריכים לפחד מהמנוח אבל אתה ידעת באותו זמן שזה מקסימום מכות ואז הוא ישאר חי והוא זה שילך להתלונן במשטרה. אם כך, למה היו צריכים לפחד ממך ולאיים עליך. יש מישהו שהרביצו לו והוא יכול להתלונן. ת. אחרי המפגש, אין בן אדם. הבן אדם מת. תהיה נוספת אשר עולה בהקשר זה, אולם נותרה אף היא ללא מענה, היא מדוע התעקשו השותפים על נוכחותו של המערער במפגש עם המנוח, קרי בזירת הרצח, אם חששו כי יסגירם למשטרה, בפרט כאשר המערער ממילא "שוחרר" לביתו בתום הפגישה, והיה חופשי בשלב זה לעשות כרצונו. 111. יוטעם, כי תשובתו של המערער לשאלת בא כוחו "במה שיקרת בעדויות שלך האחרונות", לפיה "אני אמרתי הרבה שקרים אבל מה שזכור לי זה קודם כל התכנון של הרצח ושראיתי אותו" (עמ' 168 לפרוטוקול, ש' 25-24), וכן תשובות שנתן בחקירתו הנגדית, כגון "התכנון של הרצח לא היה בנוכחותי. זה לא היה תכנון, לא שמעתי את המילה "תכנון" (עמ' 178 לפרוטוקול, ש' 31-30), מחזקות את הרושם כי למעשה המערער ידע על התכנון של שותפיו להמית את המנוח, וכי השינוי בגרסתו נערך דווקא בנקודה זו בשל חשיבותה לביסוס אחריותו למעשה. אוסיף, כי כאמור לאורך חקירתו הנגדית, כאשר נשאל המערער מדוע מסר גרסה שונה במשטרה, הוא חזר שוב ושוב על כך שעשה זאת בכדי לרצות את החוקרים, שלטענתו רצו "שאבנה להם סיפור", וכן כי היה מפוחד (עמ' 176-177; כמו-כן בעמ' 179, 182, 190). 112. שנית, המערער טען בבית המשפט כי עוויד וזינאתי הורו לו להגיע לחורשה שבה בוצע הרצח, אולם לא היה לו תפקיד מוגדר בחורשה. לדבריו, כל תכלית הגעתו לשם הייתה בעצם נוכחותו על-פי הוראתם של עוויד וזינאתי שאיימו עליו. בית המשפט המחוזי עמד על הסתירה בעדותו של המערער, אשר מחד גיסא טען כי נכח בזירת הרצח בשל איומיהם של עוויד וזינאתי, ועל-פי הוראתם, אולם מאידך גיסא, גרס כי בהגיעו לזירה הסתתר ולא נגלה בפניהם. כשנשאל המערער בעניין זה בחקירתו הנגדית השיב כי "הם ידעו שלא אלך מהמקום. הם ידעו את זה טוב כי הם איימו עלי", וכן "כשהתקשרתי לוודא שכאמל פגש את המנוח, הם ידעו מתוך השיחה שאני לא הולך לשום מקום ושאני אמלא את ההוראה שלהם. אם אלך הם ידעו שהמשטרה תגיע" (עמ' 184-183 לפרוטוקול). בית המשפט המחוזי קבע כי סתירה זו נותרה ללא מענה מניח את הדעת. אף לטעמי תשובותיו של המערער לשאלה זו אינן מספקות הסבר מניח את הדעת להתנהלותו הנטענת של המערער בזירה, ואינן מתיישבות עם תכלית הכפייה על המערער להגיע לחורשה, קרי למנוע ממנו להזעיק משטרה. למותר לציין כי את המשטרה ניתן היה להזעיק גם באמצעות טלפון סלולארי שהיה ברשות המערער בזמן המפגש. 113. בנוסף, אם כטענתו של המערער תפקידו בקשר לא הוגדר מלכתחילה, לא ניתן הסבר, מדוע בחר המערער מיוזמתו להתקשר לעוויד עם הגעתו לזירה. יתרה מזאת, המערער גם לא הסביר מדוע נסע אחרי שני הרכבים, אותם, לטענתו, לא הצליח לזהות בהגיעו לשם, ומדוע המשיך בנסיעה דווקא אחרי רכבו של המנוח. לתהייה הראשונה השיב כי מטרת שיחתו הייתה לוודא כי עוויד והמנוח אכן נפגשו. לשנייה השיב, כי לפי הזמן והמקום הוא הבין כי בשני הרכבים שהגיעו לחורשה נמצאים זינאתי ועוויד, ומשכך הוא נסע אחריהם. נטען כי כאשר התפצלו הרכבים הוא המשיך אחרי רכבו של המנוח, מכיוון שזיהה את עוויד נוהג בו וסבר כי ייתכן שיצטרך לספק לו טרמפ (עמ' 187-186 לפרוטוקול). הסבר זה נראה מוקשה גם מאחר שהתנהגות זו של המערער אינה עולה בקנה אחד עם טענותיו בדבר האיומים והכפייה להם היה נתון מצד עוויד, וכן בשל הספק הרב בנוגע ליכולת שהייתה למערער לזהות בשעות הלילה, בידי מי נהוג הרכב הנוסע לפניו ופונה שמאלה לדרך צדדית ולא מוארת. בהקשר זה עולה גם השאלה מדוע סבר המערער כי יש בו עוד צורך, אם זינאתי, אשר מלכתחילה היה מי שהורה לו לכאורה לנכוח בפגישה עם המנוח, עזב כבר את המקום, ולא ניתנו לו – לגרסתו – כל הוראות נוספות. בכך יש כדי לחזק את המסקנה כי המערער למעשה פעל על-פי תכנית ידועה מראש, ושלא תחת איומים. 114. שלישית, טענת המערער, לפיה נודע לו על פרטי ביצוע הרצח אך במהלך פגישתו עם עוויד לאחר הרצח בחורשה הסמוכה לצומת כברי, כשעוויד מתאר ומדגים לו את אופן חניקת המנוח על-ידי זינאתי (עמ' 168 לפרוטוקול), לוקה בחוסר הגיון מובהק. כלל לא ברור מדוע עוויד, אשר חשש, לטענת המערער, מכך שהוא יזעיק משטרה, ישתף אותו בפרטי עבירה שלכאורה לא היה עד לה. תמיהה זו אף מתעצמת לאור טענתו הנוספת של המערער, לפיה סירב לעזור לעוויד בהעברת גופת המנוח בעת ביום תאונת הדרכים, כמעשה של הבעת סלידה וחוסר נכונות לשתף פעולה עם הרצח. סירובו הנטען של המערער לסייע לעוויד בהזזת גופת המנוח מעורר תמיהה כיצד המערער, שנטען כאמור כי פעל במהלך כל אותו היום מתוך כפייה הנובעת מאיומים מצדם של עוויד וזינאתי לפגוע בו ובמשפחתו, אוזר אומץ ומסרב לעזור לעוויד בהעברת הגופה למושב הנהג. גם לעניין זה לא ניתן כל מענה משכנע. 115. רביעית, כאמור, הטענה הכללית, העוברת כחוט השני בגרסת המערער בבית המשפט, היא כי היה נתון לאיומים מצדם של עוויד וזינאתי, ולכן פעל כפי שפעל. ללא טענה זו, אין כל הסבר, אף לא דחוק, מדוע נסע המערער לחורשה בכברי, נכח שם בזמן ביצוע הרצח, נסע לאחר מכן אחרי רכבו של המנוח לצומת גבסיה וישב לאחר הרצח עם עוויד בחורשה הסמוכה לצומת כברי ובביתו כאילו לא קרה דבר. לטענת האיומים לא רק שלא נמצא תימוכין, אלא שחומר הראיות, כגון מסרונים שהוחלפו בין המערער לבין עוויד במהלך שהייתו בחו"ל בתקופה שלאחר הרצח (ת/104), שתוכנם מצביע על יחסי ידידות קרובים במיוחד בין השניים, סותר אותה בבירור. מעבר לכך, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המערער לא הצביע על כל איום קונקרטי שהופנה אליו (עמ' 75 להכרעת הדין). 116. סיכומו של דבר, נוכח כל האמור מקובלת עליי קביעתו הבאה של בית המשפט המחוזי המתייחסת לפרכות ולחוסר ההסבר לגרסת המערער: "הנה כי כן, חקירתו הנגדית של הנאשם, שנמשכה על פני יותר משתי ישיבות, חשפה בפנינו, בזו אחר זו, את הפרכות שבגרסתו, שנותרו כולן ללא מענה מסבר את האוזן, ושרק מפאת קוצר היריעה הצבעתי על מקצתן בלבד" (עמ' 73 להכרעת הדין). לאור האמור הגיע בית המשפט לכלל מסקנה, אשר אף היא מקובלת עליי, כי גרסת המערער בבית המשפט היא גרסה כבושה, חסרת היגיון ובלתי מהימנה, שנמסרה אך ורק במסגרת ניסיונו של המערער לחלץ עצמו מלשאת באחריות פלילית לרצח המנוח. 117. לצד זאת, ומעבר לתוכנה המופרך של גרסת המערער בבית המשפט, יש לתת משקל גם לעיתוי ולנסיבות מתן הגרסה, אשר מלמדים על חוסר מהימנותה. בהקשר זה ראוי להביא את דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה: "כדי להעריך האם ההסבר שמעמיד הנאשם הוא סביר, אין להידרש רק לרמת הסתברותו של האירוע המתואר בגרסתו, אלא יש ליתן את הדעת גם על נסיבות מתן הגרסה. כך, למשל, אין עוצמתה של גרסה כבושה, שהועלתה בעקבות העלאת ראיה מפלילה, כעוצמתה של גרסת הגנה שהועלתה בהזדמנות הראשונה (ע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת ישראל, (לא פורסם) פיסקה 5.ד). הנסיבות בהן הוצגה גרסת הנאשם בחקירה, וגורלה של גרסה זו בעדותו בבית המשפט, עשויים לשפוך אור על מידת אמינותה וסבירותה, וממילא על מידת רצינותו של ההסבר הניתן לראיות הנסיבתיות המפלילות לכאורה." (ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל, פס' 9 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (28.5.2007)). במקרה דנן עיקרי גרסת המערער בבית המשפט עלו מתשובתו לכתב האישום שנמסרה באמצעות בא-כוחו ביום 16.1.2008. באופן אישי ובמלואה הציג המערער את גרסתו לראשונה בישיבה של בית המשפט המחוזי ביום 15.3.2009, כשנה וחצי לאחר שנעצר ונחקר לראשונה. גרסה זו ניתנה לאחר רצף של גרסאות אותן מסר בחקירתו, כשבחלקן הראשון כאמור הכחיש כל קשר לרצח, והן הלכו והתפתחו ככל שנחשפו בפני המערער על-ידי החוקרים ראיות נוספות למעורבותו ברצח, עד למסירת הודאתו ביום 25.10.2007. במילים אחרות, המערער "תפר" את פרטי גרסתו בהתאם לפרטים שהוצגו בפניו וערך בהם את ההתאמות הנדרשות. נראה אפוא כי לאחר שהתחוור למערער כי הודאתו במשטרה לא תצמיח לו פטור מאחריות, וכי הוא יועמד לדין כשותף לדבר עבירה, ביקש הוא לשוב ולשנות גרסתו, באותם חלקים "בעייתיים" להבנתו, בעדותו בבית המשפט. נסיבות אלה ראויות אף הן להילקח בחשבון בבחינת משקלם של הסברי המערער. (4) היקף אחריות המערער 118. לאור התוצאה אליה הגעתי, לפיה אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא כי המערער נושא באחריות פלילית לרצח המנוח, נותר אפוא לבחון את טענותיו לעניין היקף אחריותו. טענתו העיקרית של המערער בהקשר זה היא כי על-פי התשתית העובדתית שקבע בית המשפט קמא, אשר התבססה על הודאותיו במשטרה, לא ניתן היה להרשיע את המערער כמבצע בצוותא, אלא לכל היותר כמסייע בלבד. 119. בהקשר זה אומר כי נסיבות האירוע, המעידות על רצח מתוכנן מראש, כמו-גם נוכחותו של המערער בזירה בעת ביצוע הרצח, וכן הפעולות אותן ביצע לפני הרצח ולאחריו, כפי שפורטו לעיל, מצביעות על כך שהמערער אכן נטל חלק בתכנון העבירה. במובן זה, גם אם היה בידי לקבל את טענת המערער בעדותו בבית המשפט, כי במהלך הפגישה עם עוויד וזינאתי בחורשה לא לקח חלק בשיחה במסגרתה תוכנן הרצח, פעולותיו מלמדות כי למעשה אכן פעל על-פי תכנית קשר שנרקמה, ועל-כן ניתן לשיטתי לייחס לו חלק בתכנון העבירה. 120. לגוף הסוגיה של היקף אחריות המערער, חוק העונשין מגדיר את הצורות השונות של השותפות לדבר עבירה, ואת היקף האחריות הפלילית בה יישאו השותפים. השאלה בה נדרשים אנו להכריע, היא האם יש לראות במערער שותף ישיר לדבר העבירה, דהיינו "מבצע בצוותא" כהגדרת סעיף 29(ב) לחוק, או שמא שותף עקיף, קרי מסייע, כאמור בסעיף 31 לחוק, כטענתו. ההבחנה בין סוגי שותפות אלה נדונה בהרחבה בפסיקה ובספרות, אשר נדרשו לא אחת לגיבושם של מבחנים ואמות מידה שיסייעו להבחין בין המבצע בצוותא לבין המסייע (ראו: ש"ז פלר יסודות בדיני העונשין כרך ב' 204 (1987); מרים גור-אריה "צורות של ביצוע עבירה פלילית" פלילים א 65, 73 (התש"ן); יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין 511-504 (2008)). 121. ככלל, מבצעים בצוותא הם מי שנטלו חלק ישיר ומהותי בביצוע העיקרי של העבירה, ומהווים חלק מן "המעגל הפנימי" של ביצוע העבירה (ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פס' 47 (31.12.2008) (להלן: פס"ד הורוביץ)). בפסיקה דומו המבצעים בצוותא למי שפועלים כגוף אחד בכדי להוציא לפועל את המשימה העבריינית, כאילו היו גוף מרובה זרועות, שלכל אחת מהן תפקיד מהותי בביצוע העבירה (ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 249 (1996) (להלן: עניין מרדכי), ראו גם ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 403 (1995) (להלן: פרשת פלונים)). הביצוע בצוותא, אם כן, מניח תכנית משותפת, וכן פעולות מקדמיות משותפות כגון תכנון וחלוקת תפקידים (ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל, פס' 22 (12.1.2011)). לעומת המבצע, המסייע אינו נתפש כמי שהשתתף מבחינה מהותית בביצוע העבירה, אלא היווה שותף עקיף ומשני, ועל-כן נותר חלק מן המעגל החיצוני של ביצוע העבירה. תפקידו של המסייע הוא ביצירת התנאים לביצוע העבירה על-ידי המבצע העיקרי, וזאת באמצעות "מעשי עזר" הנותרים חיצוניים לביצוע העבירה ונפרדים ממנה (עניין מרדכי, עמ' 251). 122. במישור הנפשי נדרש, כי לכל אחד מהמבצעים בצוותא יהא היסוד הנפשי של העבירה שאותה הם מבצעים, וכן כי הם יהיו מודעים לכך שהם פועלים בצוותא (פרשת פלונים, עמ' 402). כלומר, יש לבחון האם התקיימה בכל אחד מהמעורבים הכוונה לבצע בצוותא את העבירה במישור החפצי. זאת להבדיל מהיסוד העובדתי, במסגרתו לא נדרש כי כל אחד מהמבצעים בצוותא יבצע בעצמו את כל היסודות הפיזיים של העבירה. אחד מסממני היחס החפצי הוא המודעות לפרטים הנוגעים לביצועה של העבירה. במבצע העיקרי נדרשת מודעות לפרטיו של המעשה, המעידה על מעורבות נפשית גבוהה. זאת להבדיל ממסייע, אשר ממנו נדרשת ידיעת מסגרתו הכללית של המעשה (ע"פ 8573/96 מרקדו ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 548-546 (1997)). 123. אחד ממבחני העזר שהוצגו בפסיקה במטרה להבחין בין מבצע בצוותא למסייע הוא "מבחן השליטה הפונקציונלית", אשר מטרתו לזהות את היקף אחריות הנאשם, בהתאם לשליטה הפונקציונלית-מהותית שהייתה לו על הפעילות העבריינית ותרומתו לביצועה. עמד על כך הנשיא ברק בפרשת פלונים: "המאפיין את המבצע בצוותא שהוא אדון לפעילות העבריינית. בידיו השליטה הפונקציונלית-מהותית, יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, על העשיה העבריינית. הוא חלק מהחלטה משותפת לביצוע העבירה. הוא חלק מהתכנית הכוללת להגשמת הפעולה העבריינית האסורה. הוא פועל יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, כך שכל אחד מהם שולט – יחד עם האחרים – על הפעילות כולה. מעמדו ביחס להחלטה לביצוע העבירה הוא של איש 'פנים'. תרומתו היא 'פנימית'. חלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת" (שם, עמ' 403). מבחן השליטה הפונקציונאלית יכול לשמש כמבחן עזר גם במסגרת בחינת היסוד הנפשי של המעורב בדבר העבירה: תרומה ניכרת לביצוע העבירה במישור העובדתי מצביעה על שליטה על מהלך ביצוע העבירה, וכן על תפישת עושה העבירה את עצמו כ"אדון העבירה" במישור הנפשי (שם, עמ' 548). 124. יחד עם זאת, כיום מקובל כי סיווג מעמדו של נאשם כמבצע בצוותא או כמסייע מתקבל במסגרת מבחן משולב הבוחן את מידת תרומתו הפיזית של אדם לביצוע עבירה לצד יחסו הנפשי-סובייקטיבי לעבירה (פס"ד הורביץ, פס' 51 וההפניות שם). על טיבו של המבחן המשולב עמד השופט גולדברג: "המבחן המשולב כמוהו כמקבילית כוחות. ככל שהיסוד הנפשי של עושה העבירה (מבחינת מידת הענין שלו בביצועה) רב יותר, יש מקום להסתפק בדרגה נמוכה יותר של היסוד העובדתי. ברוח זו כבר נאמר כי "משהוכח יסוד 'נפשי' זה (המודעות - א.ג.) אין עוד חשיבות לחלוקת התפקידים בין המעורבים בארוע" (ע"פ 4188/95 הנ"ל, בעמ' 550). ולהיפך, ככל שמידתו של היסוד העובדתי אצל עושה העבירה, מבחינת איכות תרומתו לביצועה, רבה יותר, כן ניתן להסתפק בדרגה נמוכה יותר של היסוד הנפשי" (ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 549 (1997)). 125. ומן הכלל אל הפרט. לשיטתי, על בסיס החומר שבפניי, סיווגו הנכון של המערער הוא כשותף לעבירת הרצח, היינו כמבצע בצוותא. במישור העובדתי, המערער נטל חלק בתכנון העבירה, קרי בהחלטה להמית את המנוח; המערער פעל ביחד עם עוויד, כאשר תרומתו לכל אחד משלבי ביצוע העבירה הייתה משמעותית. זו כללה את הסעתו של עוויד לנקודת המפגש עם המנוח, נסיעה שבמהלכה היה עד ל"טמינת המלכודת" למנוח על-ידי עוויד; בדיקת זירת העבירה ונוכחות בה בעת הרצח, למצער "כמתריע"; נטילת חלק בביום תאונת הדרכים עם שותפו; ואספקת רכב מילוט עבורו. ברי כי תרומתו זו של המערער היא מהותית להגשמת התכנית המשותפת, וכי בלעדיה לא הייתה אפשרות להוציא את התכנית אל הפועל כמות שהיא. כן יובהר, כפי שגם הבהיר בית המשפט קמא, כי על-פי הפסיקה גם מי אשר תרומתו לביצוע העבירה התמצתה ב"אבטחת" הזירה מפני עוברי אורח – ואין זה המקרה שבפנינו – יראו בו כמבצע בצוותא (ע"פ 3596/93 אבו סרור נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 481, 489 (1998); ע"פ 9716/02 רימאוי נ' מדינת ישראל, פס' 21-20 (15.2.2010)). יתרה מזאת, שיתוף הפעולה ההדוק בין המערער לבין עוויד, אשר נועד לאפשר את השלמת הרצח, כאשר על המערער מוטלים תפקידים ברורים המצויים בליבת העבירה, מביא למסקנה לפיה המערער השתייך ל"מעגל הפנימי" של הביצוע העיקרי. הפעולות שנקט המערער, במהותן וכן בפריסתן על פני השתלשלות האירועים מתחילתה ועד סופה, מעידות על היותן חלק בלתי נפרד מביצוע העבירה. 126. אשר למישור הנפשי, טענת המערער לפיה היסוד הנפשי המיוחד הנדרש ממבצע בצוותא של עבירת הרצח לא התקיים בעניינו, קרי כוונה תחילה לגרום למותו של המנוח – דינה להידחות. העולה מהודאת המערער במשטרה, כי במהלך השהייה בחורשה בגעתון, לאחר הצהרתו של עוויד באוזני המערער כי "היום יוסף ייהרג", התגבשה התכנית להמתת המנוח ותוכננה לפרטי פרטים, ואף כללה חלוקת תפקידים ברורה (ת/17). בהתאם לתכנון ולאחריו, מילא המערער את חלקו בהסיעו את עוויד לנקודת המפגש עם המנוח, ומשם המשיך לזירת הרצח על-מנת לערוך סריקה מוקדמת ולהמתין להגעתם של עוויד והקורבן. המערער שהה במקום בעת המתת המנוח ואף צפה ברצח מבלי שניסה למנוע זאת. כל אלה מלמדים על קיום הדרישה של החלטה להמית את קרבן העבירה ואף קיום הדרישה להכנה לקראת ביצוע הרצח הנדרשות, לצד היעדר קנטור מצד הקורבן, כחלק מהיסוד הנפשי של כוונת תחילה (ע"פ 2948/03 ברזובסקי נ' מדינת ישראל, פס' 10 (20.6.2005); ע"פ 5326/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל, פס' 49-48 (22.2.2007)). חלקו של המערער בהוצאת תכנית הקשר לפועל לא נעשה אלא במטרה להביא למותו של המנוח. אוסיף בהקשר זה כי מקובלת עליי עמדת המשיבה בתגובתה, לפיה אין צורך להוכיח קיומו של מניע או אינטרס אישי של המערער במותו של המנוח, כי אם מטרה שלקידומה פעל, אשר הוכחה. סוף דבר אם תשמע דעתי, התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי תעמוד בתוקף והערעור יידחה. ש ו פ ט ת (בדימ') השופט ע' פוגלמן: אני מסכים לחוות דעתה המקיפה של חברתי השופטת (בדימ') ע' ארבל. חברתי עמדה באריכות על התנהלותו של המדובב. המסקנה שאליה הגיעה היתה כי פעולתו לא היתה תקינה (פסקה 72). בצד האמור – בעקבות דיון מפורט – הוסיפה וציינה כי זו לא עלתה כדי אמצעי פסול שהיה בו כדי לשלול את חופשיות הרצון של המערער במסירת ההודאות, וכי לא היה בה משום פגיעה בזכותו להליך הוגן. מצטרף אני למסקנתה זו. מצטרף אני אף להכרעותיה הנוספות של חברתי ולמסקנתה כי דין הערעור להידחות. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מצטרף בהסכמה לחוות דעתה המפורטת של חברתי השופטת (בדימ') ע' ארבל ולמסקנה לפיה דינו של הערעור להדחות. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת (בדימ') ע' ארבל. ניתן היום, ט"ז בתמוז תשע"ד (14.7.14). ש ו פ ט ת (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10008460_B12.docעכב+עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il