למלם הפטה נ. משרד הפנים

פסק-דין בתיק בר"ם 845/11 בבית המשפט העליון בר"ם 845/11 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל המבקשת: למלם הפטה נ ג ד המשיבים: 1. משרד הפנים 2. בית הדין לביקורת משמורת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים מיום 24.1.2011, בעמ"נ 61594-10-10 שניתן על ידי כב' השופטת ר' אבידע בשם המבקשת: עו"ד י' כהן; עו"ד ע' שץ; עו"ד ג' ברזילי בשם המשיבים: עו"ד צ' נאה פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע, בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים (כב' השופטת ר' אבידע), בגדרו נקבע, במסגרת ערעור על החלטת בית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין (להלן: בית הדין) כי המבקשת תשוחרר ממשמורת בכפוף לתנאים מסוימים, הכוללים הפקדה כספית והמצאת ערבות עצמית וערבויות מאת שני תושבי המדינה. הבקשה מכוונת כנגד גובה הסכומים שנקבעו בפסק הדין ותנאים נלווים להחלטת השחרור, שלטענת המבקשת יש בהם כדי לסכל את אפשרות שחרורה, שכן אין בידה לעמוד בתנאים המחמירים הללו. 2. כבר בפתח הדברים נציין כי לאחר שנתנו למשיבים הזדמנות להביע את עמדתם בנושא, החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. להלן נביא הנתונים הדרושים להכרעה בערעור. 3. המבקשת נכנסה לישראל שלא כדין בתאריך 22.12.2009, דרך גבול מצרים ונתפסה מיד עם כניסתה לארץ כשאין ברשותה תיעוד כלשהו. לאחר כניסתה נערכו לה מספר ראיונות ותשאולים ובהם מסרה מספר גרסאות באשר למדינת מוצאה, משך הזמן ששהתה בסודאן בדרכה לישראל ולגבי מצבה המשפחתי. בתאריך 4.1.2010 הוצאו כנגד המבקשת צו משמורת וצו הרחקה בהם נכתב כי אזרחותה של המבקשת היא אתיופית. בבית הדין, שבו נערך למבקשת שימוע, מסרה המבקשת גרסה שונה במעט מזו שנתנה קודם לכן והודיעה כי איננה מוכנה לחזור לאתיופיה. בשימוע מאוחר יותר אמרה המבקשת כי: "תמות בישראל ולא תעזוב" ובדיון אחר בבית הדין אמרה שהגיעה לישראל כדי לחיות בה ולעבוד. 4. בתאריך 21.3.2010 פנה מוקד הסיוע לעובדים זרים אל בית הדין בעניינה של המבקשת וטען כי בגיל 18 גורשה מאתיופיה, שכן על פי חוקי מדינת אתיופיה ואריתריאה, המבקשת היא אזרחית אריתריאה. נטען כי עקב גירושה מאתיופיה היא עברה לסודן, שם התחתנה עם אדם בשם יונס גברצדיק (ששמו הוזכר על ידי המבקשת בראיונות קודמים כבן-זוגה), הנושא אזרחות אריתראית. לפנייה זו צורף גם העתק נטען של תעודת הנישואין של השניים. בתאריך 22.3.2010 דן בית הדין בפניית מוקד הסיוע והחליט לאשר את צו המשמורת, בלא שינויים. עניינה של המבקשת הובא בפני בית הדין לביקורת תקופתית עוד מספר פעמים בין החודשים מאי-נובמבר 2010. בדיונים אלה שבה המבקשת על עמדתה כי היא איננה מוכנה לשוב לאתיופיה. במקביל, הוגשו על ידי המבקשת מספר עתירות מינהליות שבהן דרשה לקבל את כל החומר שהצטבר בעניינה. 5. על אחת מהחלטות בית הדין במכלול (שניתנה בתאריך 19.9.2010) – הגישה המבקשת את הערעור המינהלי, נשוא בקשת רשות ערעור זו. לדיון שנערך בתאריך 5.12.2010 לא התייצבו באי-כוח המדינה (בשל שביתת הפרקליטים) ובתום הדיון שנערך במעמד באי-כוח המבקשת בלבד, הורה בית המשפט המינהלי הנכבד ליחידת הטיפול במבקשי מקלט של משרד הפנים, יחידת ה-RSD, לערוך בירור לגבי זכאותה של המבקשת למעמד של פליטה. בתאריך 19.12.2010 נערך למבקשת ראיון כאמור. עורך הראיון התרשם בסופו של הליך כי המבקשת איננה אמינה בכל הנוגע לגרסה שהציגה וכי לא ידעה לענות על שאלות פשוטות ביחס למקומות בהם טענה ששהתה (מה גם שהצהרותיה לא היו עקביות ביחס להצהרותיה הראשוניות). לפיכך נקבע כי היא איננה עומדת בקריטריונים הקבועים באמנה הדבר מעמדם של פליטים (1951). 6. בית המשפט המינהלי הנכבד החליט להיענות לערעור המינהלי, בנמקו זאת בכך שהמערערת נמצאת במשמורת כ-13 חודשים ובהניחו שניתן, באמצעות התנאים שנקבעו על ידו, לאיין את הסכנה בדבר אי אפשרות לאיתורה היה ויוחלט על הרחקתה. בית המשפט הנכבד קמא קבע איפוא כי המבקשת תשוחרר בתנאים הבאים: (א) חתימה על מסמך שבו תתחייב לעזוב את הארץ מכוח צו ההרחקה או מכוח החלטה אחרת שתחייבה לצאת את המדינה, או על כל מסמך אחר, כפי שתידרש לחתום על ידי המדינה. (ב) מסירת כתובת מגורים קבועה למשיבה. (ג) התייצבות במשרדי משטרת ההגירה בחולון בכל יום שני בשבוע. (ד) הפקדה של 12,000 ש"ח בקופת בית המשפט והמצאת ערבות עצמית וערבות של שני תושבי המדינה בסך 50,000 ש"ח כל אחד, להבטחת קיום התנאים הנ"ל. על פסק דין זה התבקשה רשות הערעור שבפנינו, כאמור. 7. המבקשת טוענת בבקשתה כי התנאים הכספיים המפורטים לעיל אינם תנאים שבהם תוכל לעמוד, בהיותה היא ובעלה מבקשי מקלט בישראל, שאין להם מכרים תושבי המדינה ובפרט לא כאלה שיהיו מוכנים לערוב להם בסכומים כה גבוהים. המבקשת מוסיפה ומציינת כי לאחר חיפושים הצליח בעלה לאתר תושב מדינה אחד שיהיה מוכן לערוב למבקשת בסכום של 5,000 ש"ח. עוד מציינת המבקשת כי בעלה שוחרר כבר ממשמורת והוא שוהה עתה בישראל כדין, שכן הוא חוסה תחת ההגנה הקולקטיבית מפני הרחקה ומעצר המוקנה לנתיני אריתריאה. המבקשת מוסיפה וגורסת כי התנאים הכספיים שהושתו בפסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא הם מכבידים ויש בהם כדי לסכל את אפשרות שחרורה. לעניין זה מדגישה המבקשת את הפגמים שנפלו, לשיטתה, בהתנהלות המדינה כלפיה ואת הערתו של בית המשפט הנכבד קמא, כי מאז הוצא צו ההרחקה לא פעלה המדינה למימושו וגם לא ברור כיצד בכוונתו לפעול למימוש הרחקת המבקשת, כך שאין כל הצדקה להחזיקה עוד במשמורת. 8. בתשובתם לבקשה ציינו המשיבים כי תנאי ההפקדה והערבות נקבעו על ידי בית המשפט המינהלי הנכבד בשים לב לנסיבות העניין ונוכח הצהרות המבקשת החוזרות ונשנות כי לא תעזוב את ישראל. עוד נאמר כי טרם התקבלה החלטה סופית בעניין בקשת המקלט של המבקשת. עם זאת, לפנים משורת הדין ובהתחשב בנסיבותיו הפרטניות של המקרה, הסכימו המשיבים להפחית את סכומי הכסף הנקובים בפסק הדין, כך שסכום ההפקדה של המבקשת יועמד על 7,000 ש"ח במקום 12,000 ש"ח וכי סכום ערבות צד ג' יועמד על 25,000 ש"ח (במקום 50,000 ש"ח). עוד הבהירו המשיבים בתשובתם כי כחלק מתנאי השחרור נדרשת המבקשת לחתום על טופס בקשה לתעודת מעבר לאתיופיה, תוך שהם מתחייבים כי לא ייעשה על ידם שימוש בטופס הנ"ל עד לקבלת החלטה סופית בעניינה של המבקשת, בהתאם לנוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל. עוד נדרשת המבקשת לחתום על התחייבות כי לאחר שתתקבל החלטה סופית בעניינה, ככל שזו תהיה החלטה הדוחה את בקשת המקלט שלה, תעזוב המבקשת את ישראל תוך 14 ימים ממועד הנפקת תעודת המעבר האמורה, או ממועד קבלת ההחלטה הסופית בעניינה, לפי המאוחר. כן נדרשת המבקשת להביע הסכמתה בכתב ובחתימת ידה כי לאחר קבלת החלטה סופית בעניינה וככל שזו תדחה את בקשתה לקבלת מקלט מדיני בישראל, אם המבקשת לא תעזוב את ישראל תוך 14 ימים – יהיה רשאי משרד הפנים להחזיר אותה למשמורת. 9. ימים ספורים לאחר הגשת התשובה מטעם המשיבים, הם ביקשו לעדכן ולתקן את תשובתם לאחר שבירור נוסף העלה כי בניגוד לאמור בתגובה, כבר בתאריך 25.1.2011 התקבלה החלטה סופית הדוחה את בקשת המבקשת לקבלת מקלט מדיני בישראל. בתאריך 26.1.2011 אף נמסר לידי המבקשת מכתב מנומק בעניין דחיית בקשתה. נוכח העדכון, ביקשו המשיבים להבהיר כי עתה נדרשת המבקשת, כתנאי לשחרורה, לחתום על בקשה לתעודת מעבר לאתיופיה, על התחייבות כי תעזוב את ישראל תוך 14 ימים ממועד הנפקת תעודת המעבר הנ"ל וכן להביע את הסכמתה בכתב ובחתימת ידה כי אם לא תעזוב את ישראל תוך 14 ימים כאמור לעיל – תוחזר למשמורת. 10. בתגובה לעדכון המשיבים הנ"ל ולתגובתם הודיעה המבקשת כי אין באפשרותה להשיג גם את הסכום המופחת שהוצע על ידי המדינה, לפנים משורת הדין. עוד נטען כי בעוד שבקשת רשות הערעור מכוונת רק כלפי התנאים הכספיים שבפסק הדין, הרי שבתשובתם לבקשה העלו המשיבים טענות שצריכות להתברר, אם בכלל, רק במסגרת עתירה מינהלית שתגיש המבקשת על ההחלטה לדחות את בקשתה למקלט מדיני בישראל. באי-כוח המבקשת הגדירו את בקשת המדינה לחייב את המבקשת לחתום על בקשה לתעודת מעבר לאתיופיה כתחבולה שתאלץ את המבקשת לוותר על כל זכויותיה שבדין וכן הלינו על כך שמכתב דחיית הבקשה לקבלת מעמד מדיני נמסר למבקשת עצמה ולא לבאי-כוחה, מה גם שאין היא מבינה את השפה האנגלית, או את נהלי משרד הפנים הקוצבים תקופה של 14 ימים להגשת ערר על ההחלטה הדוחה. 11. לאחר תיאור השתלשלות הדברים הנ"ל ועיון במכלול החומר ובטיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט להלן. אכן, כפי שציין בצדק בית המשפט הנכבד קמא, המבקשת מוחזקת במשמורת במשך יותר משנה ולא נראה כי נעשו בתקופה זו צעדים ממשיים המכוונים לממש את הרחקתה מן הארץ ובנסיבות אלה הגיעה העת לשחררה, תוך קביעת תנאים מתאימים שיבטיחו את איתורה, ככל שהמשיבים יבקשו לממש את צו ההרחקה. 12. בחינה של נסיבות המקרה הייחודיות שלפנינו מובילה למסקנה כי התנאים שנקבעו כאן לשחרורה של המבקשת אינם מתחשבים די הצורך בתקופה הארוכה שבה שהתה המערערת במשמורת עד הנה ובפגמים שנפלו בהתנהלות משרד הפנים בעניינה. זאת ועוד, בתנאים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, ואף באלה שהוצעו על ידי המדינה "לפנים משורת הדין" יש כדי לסכל את אפשרות שחרורה הממשית של המבקשת ממשמורת, רק בשל העובדה שאין היא יכולה לעמוד בתנאים שהושתו (ראו: בר"ם 7267/09 עבדולאי נ' משרד הפנים (טרם פורסם, 21.12.2009); בר"ם 629/11 למלם מספין גברה נ' מדינת ישראל – משרד הפנים (לא פורסם, 2.3.2011); השוו לפסיקה דומה, בענייני מעצרים פליליים: בש"פ 9694/02 רביזדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 176, 181 (2002); רע"ב 10430/08 שושן נ' נציב בתי הסוהר (לא פורסם, 1.2.2009); בש"פ 7277/09 מדינת ישראל נ' בן-דוד (לא פורסם, 11.10.2009)). 13. נוכח כל האמור לעיל, ובשים לב לנסיבות המיוחדות והחריגות של המקרה שלפנינו, הננו מורים כי המבקשת תשוחרר ממשמורת בתנאי שתפקיד סכום של 2,500 ש"ח במזומן. ובעלה וצד ג' תושב הארץ יחתמו על ערבות להבטחת תנאי שחרורה בסך של 7,500 ש"ח. אשר למחלוקת לגבי המסמך שעליו נדרשת המבקשת לחתום, גישתנו היא כי בנסיבות העניין, וכל עוד למבקשת קיים עדיין אפיק משפטי נוסף למיצוי טענותיה וזכויותיה בהקשר לבקשת המקלט שלה (הגם שככל הנראה חלף המועד להגשת הערר, אם כי קיימת מחלוקת לגבי אופן המצאת החלטת הסירוב הסופית)– דומה כי לא ניתן להתנות את שחרורה ממשמורת בחתימה על מסמך מעבר לאתיופיה דווקא, כאשר המבקשת עומדת על כך שאיננה מאתיופיה ומעלה טענות אחרות לגבי מוצאה וזכאותה להגנה הקולקטיבית. עם זאת ניתן להחתימה על מסמך שיבטיח את התחייבותה לצאת את הארץ היה ולא תגיש הליך לתקיפת הסירוב להכיר בה כפליטה בתוך 30 ימים מהיום, ככל שיש לה זכות לכך, או בתוך שבעה ימים לאחר שהליך כזה (אם יוגש) יידחה בפסק דין חלוט – הכל לפי המאוחר יותר. 14. סיכומם של דברים: המבקשת תוכל להשתחרר ממשמורת לאחר שתפקיד 2,500 ש"ח במזומן וכן ערבות של בעלה וצד ג' תושב ישראל להבטחת תנאי השחרור על סך של 7,500 ש"ח ותמסור כתובת מגורים קבועה. כן תידרש המבקשת להתייצב בתחנת משטרת ההגירה בחולון בכל יום שני בשבוע ולחתום על כתב התחייבות ליציאה מן הארץ, כאמור בפיסקה 13 שלעיל. 15. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ח באדר ב' התשע"א (24.3.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11008450_K06.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il