ראבעה אבואלקיעאן ואח' נ. המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה

5 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8446-12-25 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב העותרים: ראבעה עיסא אבואלקיעאן ואח' נגד המשיבות: 1. מדינת ישראל 2. רשות מקרקעי ישראל 3. הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותרים: עו"ד חן אביטן; עו"ד יוסי עטון בשם המשיבות: עו"ד הדס ערן; עו"ד יעל הרבסט פסק-דין השופטת גילה כנפי-שטייניץ: במסגרת העתירה שלפנינו מבקשים העותרים שנורה למשיבות לבטל את הליכי הפינוי וההריסה של המבנים בהם מתגוררים העותרים ובני משפחותיהם בישוב חורה, ולחלופין להשהותם עד להסדרת חלופת מגורים לעותרים או לתקופה נוספת של שלושה חודשים. הרקע לעתירה העותרים הם בני משפחת אבו אלקיעאן. בתמצית, כמתואר בעתירה, ניסיון לפינוי היישוב הבלתי מוכר בנגב שבו התגוררו, אום אל חיראן, בשנת 2017, הסתיים באירוע טרגי של דריסתו למוות של שוטר ומותו של קרוב משפחתם (ולפירוט האירוע ראו: בג"ץ 1504/20 אבו אלקיעאן נ' פרקליט המדינה (20.10.2021)). מאמצים להסדרת מגורי קבע לעותרים באותו יישוב לא נשאו פרי, ובחודש נובמבר 2024, לאחר שפניותיהם לערכאות משפטיות לא צלחו, פינו העותרים את מחובריהם מהיישוב הבלתי מוכר והקימו ללא היתר שבעה מבני מגורים זמניים, בבנייה קלה, על מגרש ביעוד ציבורי בישוב חורה (להלן: המבנים). כחודש לאחר מכן, בדצמבר 2024, הוצאו צווי הריסה מנהליים למבנים על-ידי הרשות לאכיפה במקרקעין (להלן: צווי ההריסה). בעקבות הוצאת צווי ההריסה פנו העותרים, בחודש ינואר 2025, לבית משפט השלום בבאר שבע בבקשות בעניינם. העותרים לא התנגדו לצווי ההריסה, ואף הצהירו כי אין להם טענות בנוגע לתוקפם. עם זאת ביקשו, בהסכמת המדינה, ליתן ארכה לביצוע הצווים מכוח הוראות סעיף 224 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) – כך שניתן יהיה לבצעם עד ליום 15.6.2025, אולם המדינה לא תעשה כן לפני 15.4.2025. זאת, על מנת לאפשר לעותרים לבצע הריסה עצמית של המבנים. בהמשך לכך, האריך בית משפט השלום בהחלטתו מיום 7.1.2025 את המועד לביצוע הצווים בהתאם להסכמת הצדדים. ביום 8.9.2025 האריך בית משפט השלום פעם נוספת את ביצוע צווי ההריסה, בשלושה חודשים, וזאת לאחר שצורף לבקשת הארכה מכתב מטעם סמנכ"ל המשיבה 3, הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב (להלן: הרשות), שבו הוסבר כי נדרשת ארכה נוספת למציאת פתרון קבע לעותרים. ביום 2.12.2025, וסמוך לפני מועד פקיעתה של הארכה, הגישו העותרים את העתירה דנן. תמצית טענות הצדדים בעתירה מוסבר כי נוכח הוראות סעיף 254ט לחוק התכנון והבניה (להלן: סעיף 254ט), לא ניתן להאריך את עיכוב ביצוע צווי ההריסה ליותר מ-12 חודשים במצטבר, ומשמוצו האפשרויות לקבלת ארכה, נאלצו העותרים להגיש את עתירתם. לטענת העותרים, הם לא גררו רגליים ולא נרדמו על זכויותיהם, אלא ניסו לקדם בכל דרך את הסדרת מקום מגוריהם. לגישתם, המדינה פועלת בחוסר תיאום בין זרועותיה, שעה שבידה האחת היא פועלת לשם הריסה מידית של המבנים, בעוד שבידה השנייה הרשות עוסקת בהסדרת מגוריהם במגרשים סמוכים. לדידם, ההחלטה לממש את הצווים נגועה בחוסר סבירות קיצוני, מפרה את חובת ההגינות המוגברת החלה על המשיבות, ופוגעת בהם פגיעה קשה מאוד – משהיא מותירה אותם ללא קורת גג. זאת כאשר מועצת היישוב פועלת לשינוי ייעוד המגרש כדי לאפשר לעותרים פתרון מגורים זמני בשטחו. מטעמים אלה נתבקש צו על תנאי שיורה למשיבות לבטל את הליכי הפינוי וההריסה של המבנים, ולחלופין להשהותם. בתגובה המקדמית מטעם המשיבות נטען כי דין העתירה להידחות על הסף. לשיטתן, העתירה אינה אלא ניסיון עקיף לערער על הכרעות בתי המשפט האזרחיים בהליכים הנוגעים לצווי פינוי והריסה; ובנוסף, לעותרים עומד סעד חלופי בדמות הגשת בקשה מתאימה לבית משפט השלום. לחלופין טוענות המשיבות, דין העתירה להידחות גם לגופה, בהיעדר עילה להתערבות בצווי ההריסה ובפעולות הרשות בעניינם של העותרים. המשיבות סקרו בתגובתן את הניסיונות שנערכו להסדרת מגורי קבע למתיישבי אום אל חיראן, ובפרט את הניסיונות שנערכו להסדרת מגורי קבע לעותרים מאז פינויים, ניסיונות שלא הובילו לכלל הסכמה. נטען כי גם כיום קיימים שני פתרונות זמינים למגורים בשטח הישוב חורה, אולם העותרים דחו פתרונות אלה ואינם משתפים פעולה עם הליכי ההסדרה. בהחלטתי מיום 7.1.2026 התרתי לעותרים להגיש תשובה קצרה לתגובה המקדמית מטעם המשיבות. בתשובתם חזרו העותרים על טענותיהם בדבר אופן התנהלות המשיבות והדגישו כי פתרונות הקבע שהוצעו להם אינם ישימים. הן מכיוון שחלק מהמגרשים מצויים בשטחים "הכלואים" בין מגרשים של בעלי קרקעות אחרים, השייכים לאותה משפחה, ומיועדים לבנייה עתידית עבור קטינים ממשפחתם; הן מכיוון שחלקם האחר של המגרשים הובטח, לטענתם, למשפחה אחרת. העותרים הוסיפו, כי אין לקבל את טענות הסף של המשיבות, וזאת משום שהמשיבות "פועלות בשרירות לב, בחוסר סבירות קיצוני ובאופן שיוביל בהכרח לפגיעה קשה ומיותרת בעותרים". דיון והכרעה לאחר עיון בכתובים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. אין, למעשה, חולק כי המבנים מושא צווי ההריסה נבנו ללא היתר, במקרקעין שייעודם ציבורי. העותרים לא חלקו מעולם על חוקיותם של צווי ההריסה, ואף הודו במפורש בבקשותיהם לעיכוב ביצוע הצווים, שהוגשו לבית משפט השלום בבאר שבע – כי אין להם כל טענה בהתייחס לתוקפם של הצווים. מאז הוצאו הצווים, בסמוך לאחר בניית המבנים, הסכימה המדינה למתן ארכה לביצוע הצווים מכוח הוראת סעיף 224 לחוק התכנון והבניה, על מנת לאפשר לעותרים לבצע את ההריסה (נספח מש/6 לתגובת המשיבות). הסכמה נוספת לעיכוב הביצוע ניתנה מכוחו של סעיף 254ט(ד) לחוק התכנון והבניה על מנת לאפשר בחינתה של חלופת מגורים לעותרים (נספחים מש/10-מש/11 לתגובת המשיבות). אין חולק כי עד היום לא הושגה הסכמה לפתרון מגורים המקובל על העותרים. הצדדים תולים זה בזה את האשם לכך. העותרים טוענים כי המשיבות התפרקו מאחריותן כלפיהם וחדלו מלנסות לסייע להם למצוא להם פתרון מגורים חלופי. המשיבות טוענות מנגד, כי נעשו מאמצים כנים לסייע לעותרים ולמצוא להם מגורי קבע, ואף הוצעו להם כמה חלופות מגורים בשטח הישוב חורה – אולם אלה דחו את פתרונות ההסדרה שהוצעו להם. ואכן, מתשובת העותרים ניכר כי הפתרון שהוצע להם, על חלופותיו, אינו הפתרון המועדף עליהם. ברם, העתירה שלפנינו אינה תוקפת את הצעות ההסדרה השונות שהוצעו לעותרים, אלא מבקשת לבטל את צווי ההריסה או להשהות את ביצועם. לוז טענת העותרים היא, כי משעה שנעשים ניסיונות להסדרת מגוריהם, בין אם באמצעות הקצאת מגרש סמוך, ובין אם באמצעות שינוי יעוד המגרש בו מצויים המבנים, החלטת המשיבות לממש את צווי ההריסה נגועה בשרירות ובחוסר סבירות. טענה זו לא ניתן לקבל. ככלל, מקומן של טענות המכוונות נגד הליכי אכיפה מכוח חוק התכנון והבניה, אינו בבית משפט זה בשל קיומו של סעד חלופי לתקיפתם בבית המשפט המוסמך (ראו: בג"ץ 5135/24 המועצה האזורית דיר אל אסד נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 8 (21.7.2024); בג"ץ 51124-07-25 סמניה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה, פסקאות 5-4 (4.9.2025)). בהתאם, הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה לא ידון בטענות שעניינן צווי פינוי והריסה פרטניים לאחר שמוצו אפשרויות ההשגה הקבועות בחוק התכנון והבנייה (וראו: בג"ץ 9539/10 בקאא' לענייני תכנון ובניה נ' ממשלת ישראל, פסקה 4 (16.2.2011)). דברים אלה יפים גם לענייננו. כוחה של הלכה זו יפה במיוחד לעניין מתן ארכה לביצוע צווי ההריסה סופיים שאין הליך השגה תלוי ועומד בעניינם, מעבר לארכה הניתנת מכוח סעיף 254ט. בפסיקה הוטעם כי ביסוד הסעיף האמור עומד הרצון להביא לסופיות הליכים הקשורים בצווי הריסה, להטיל מגבלת זמן "קשיחה" על דחיית מימושם, ולייעל את הליכי האכיפה בעבירות התכנון והבניה (רע"פ 7590/20 ח'אלס נ' מדינת ישראל (עיריית ירושלים), פסקה 9 (18.11.2020); רע"פ 8609/20 אבו פרג' נ' מנהל היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה, פסקה 19 (25.2.2021)). בכך מתאפשר קידום מהיר ונחוש של העקרונות המצויים בליבת חוק התכנון והבנייה – שמירה על הסדר הציבורי, הסדרת השימוש החוקי במקרקעין, וצמצום האפשרות להותיר בניה בלתי חוקית על כנה (רע"פ 6365/23 קיסרי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רחובות, פסקאות 10-8 (5.2.2025)). העותרים, הערים לכך שמוצו אפשרויותיהם לקבלת ארכה נוספת לביצוע צווי ההריסה הסופיים מכוח הוראות חוק התכנון והבניה, מבקשים לתקוף את מימוש צווי ההריסה באמצעות הגשת עתירה לבית משפט זה (ראו: סעיף 18 לעתירתם). ואולם, מתן פתח לעיכוב מימושם של צווי הריסה סופיים לתקופה נוספת, חרף הוראותיו המפורשות של החוק, באמצעות הגשת עתירה לבית משפט זה, יצור מסלול דיוני עוקף לזה שקבע המחוקק בחוק התכנון והבנייה, העלול לסכל את תכליותיו – ולפיכך אין להתירו. יודגש, אין בטענות לקיומם של הליכים תכנוניים במקרקעין, קל וחומר כאלה המצויים בראשית דרכם, כדי לאפשר סטייה מן הכלל האמור (בג"ץ 3315-12-25 עוראבי נ' ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים של המועצה הארצית לתכנון ובניה (14.12.2025)). מכאן, שאין בטענות העותרים לעניין נכונות הרשויות להסדיר את מגוריהם כדי לסייע. כך הם פני הדברים הן באשר לנכונותה הנטענת של מועצת היישוב חורה לשינוי ייעוד המגרש; הן ביחס לאפשרות להסדרת מגוריהם במגרשים סמוכים. בנסיבות אלה, אין מנוס מדחיית העתירה. אין לכחד, סוגיית הסדרת התיישבותה של האוכלוסייה הבדואית בנגב בכלל, והסדרת מגורי הקבע של העותרים בפרט, הן סוגיות רגישות ומורכבות. עם זאת, לאחר שבחנתי בכובד ראש את טענות העותרים, ומשמוצו הארכות לביצוע צווי ההריסה, לא מצאתי כי קמה עילה להתערבותו של בית משפט זה במועד מימוש צווי ההריסה. אין באמור לעיל כדי להצר את צעדי העותרים מלהמשיך ולנהל משא ומתן מול הרשויות המוסמכות למציאת פתרון למצוקת הדיור שלהם; וטוב יעשו העותרים אם ינצלו אפיק זה בהקדם האפשרי. סוף דבר: העתירה נדחית. מפאת הנסיבות, ללא צו להוצאות. ניתן היום, ט' שבט תשפ"ו (27 ינואר 2026). אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט