פ.נעאמנה לשווק ומסחר בע"מ נ. קייזרמן ושות' בע"מ

החלטה בתיק ע"א 8441/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8441/15 לפני: כבוד השופט (בדימ') י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ע' ברון המערערת והמשיבה בערעור שכנגד: פ. נעאמנה לשיווק ומסחר בע"מ נ ג ד המשיבות והמערערות שכנגד: 1. קייזרמן ושות' בע"מ 2. ל.ן. - ע.ב חברה לשיווק ויבוא בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.11.2015 (כבוד השופט מ' רניאל) ב-ת"א 8922-03-14 בשם המערערת והמשיבה בערעור שכנגד: עו"ד ד"ר רוי בר-קהן; עו"ד קלרה פונרוב בשם המשיבות והמערערות שכנגד : עו"ד מאיר מקייס; עו"ד הדס קול פסק דין השופטת ע' ברון: 1. מטען ברזל יובא לישראל. המשיבה 2 שילמה עבורו, בעוד המערערת שחררה את הברזל והובילה אותו מהנמל – את רובו העבירה למגרש שבבעלותה ואת חלקו למגרש של המשיבות. לאחר כשמונה חודשים וחצי ממועד ייבוא המטען, הבעלים במשיבות, צבי בלסקי ז"ל (להלן: בלסקי) נפטר. בחלוף מספר שנים יורשיו של בלסקי בחברות המשיבות החלו לטעון לזכויות בחלק המטען שהגיע למגרש המערערת, והדבר הוביל להגשת התביעה שבנדון לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 8922-03-14). בפסק דין מיום 18.11.2015 (כבוד השופט מ' רניאל) התקבלה תביעת המשיבות באופן חלקי, תוך שנקבע כי המטען שיובא היה בבעלות משותפת של המערערת והמשיבה 2. בנוסף, נקבע כי בלסקי מכר מחצית מהברזל שאיחסן אצל המערערת וכי היתרה נותרה בידיה. בהינתן קביעות אלה, נקבע כי המערערת נדרשת להשיב למשיבה 2 מחצית מעלות המטען וכן את העלות של יתרת הברזל שנותרה אצלה – סך של 2,412,656 ש"ח, בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כדין (להלן: פסק הדין). לפניי ערעור וערעור שכנגד על פסק הדין. טענתה העיקרית של נעאמנה היא כי משקבע בית המשפט כי לא התקיימה שותפות בינה ובין מי מהמשיבות או בלסקי לעניין ייבוא המטען, היה עליו לדחות את התביעה; ואילו המשיבות מצידן טוענות שסכום הפיצוי צריך לעמוד על סך 3,080,138 ש"ח ולא כפי שנפסק, שכן הן זכאיות לא רק להשבת מחצית מהעלות שבו נקנה המטען, אלא להשבה של מלוא עלות הברזל שהועבר לידי נעאמנה וכן לשיתוף ברווחים שהיא הפיקה ממכירתו. הרקע העובדתי הצריך לעניין 2. עיסוקה של המערערת, פ. נעאמנה לשיווק ומסחר בע"מ (להלן: נעאמנה), הוא בשיווק ומסחר של חומרי בניין, ובכללם ברזל ומלט. המשיבות הן שתי חברות השייכות לקבוצת חברות שהיו בבעלות בלסקי – המשיבה 1, קייזרמן ושות' בע"מ, אף היא עסקה במועדים הרלוונטיים בייבוא ושיווק של ברזל ומלט; והמשיבה 2, ל.ן. - ע.ב. חברה לשיווק ויבוא בע"מ, עסקה בעיקר בייבוא ובמימון עבור חברות בקבוצת בלסקי (להלן: קייזרמן ו-לן, בהתאמה; ויחדיו, לעיל ולהלן: המשיבות). 3. במוקד הערעור והערעור שכנגד ניצב מטען ברזל במשקל של 2,121 טון, שיובא לישראל מספרד בסוף חודש אוגוסט 2009 (לעיל ולהלן: המטען). מטען זה הוזמן ונרכש על ידי לן (לדבריה, עבור קייזרמן) בעלות של 3,763,200 ש"ח. יצוין כי באונייה שנשאה את המטען יובא ברזל נוסף, בהיקף של 4,755 טון, שהוזמן ונרכש על ידי נעאמנה – ואולם סחורה זו אינה מעניינו של פסק הדין. עם עגינת האונייה בנמל חיפה, דאגה נעאמנה לשחרור, הובלה ופריקה של כל כמות הברזל שיובא – והכוונה הן למטען, הן לברזל שנרכש על ידי נעאמנה. המטען פוצל בין מגרש המשיבות למגרש של נעאמנה, כך שקרוב לשלושת רבעי מהמטען, 1,584 טון, הועברו למגרש של נעאמנה בטמרה; ויתר המטען בכמות של 527 טון נשלח למגרש של המשיבות (להלן: מגרש נעאמנה ו-מגרש בלסקי, בהתאמה). כפי שצוין בפסק הדין, כבר בשלב זה נוצר פער בלתי מוסבר של 10 טון בין הכמות שצוינה במסמכי הייבוא, לזו שהועברה בפועל לשני המגרשים – ועל כן הכמות שחולקה בין המגרשים עמדה על 2,111 טון בלבד; ולצורך הדיון זה יהיה משקלו של המטען. בהמשך, בחודש ספטמבר 2009 נעשתה העברה של 70 טון ברזל ממגרש בלסקי לזה של נעאמנה, כך שהכמות העדכנית שאוחסנה במגרשים עמדה על 1,654 טון ברזל במגרש נעאמנה ו-457 טון במגרש בלסקי. יוער, כי למען הנוחות עוגלו משקלי הברזל שצוינו בפסק הדין. 4. למרבה הצער, במאי 2010 הלך בלסקי לבית עולמו. לאחר פטירתו התעוררה בין הצדדים מחלוקת בנוגע לבעלות במטען, ובעטיה הגישה קייזרמן במרץ 2014 תביעה כספית נגד נעאמנה (להלן: התביעה). כעבור כחצי שנה, תוקן כתב התביעה כך שלן צורפה כתובעת נוספת. בתביעה טענו המשיבות כי המטען יובא במסגרת מיזם משותף בין קייזרמן לנעאמנה שלפיו הצדדים היו אמורים לממן את הייבוא באופן שווה, לשווקו ולחלק ביניהם את הרווחים לאחר ניכוי עלות הרכישה והוצאות המכירה. ואולם לדברי המשיבות, התמורה עבור המטען שולמה במלואה על ידי קייזרמן (באמצעות לן), ואילו נעאמנה ניצלה את עובדת מותו של בלסקי ואת סכסוכי הירושה בעניין עזבונו על מנת לחמוק מלשאת בחלקה בעלות רכישת המטען. עוד נטען כי נעאמנה מכרה את חלק המטען שהובא למגרשה מבלי שהעבירה לקייזרמן סכום כלשהו בגין הרווחים שהפיקה ממכירתו; בהקשר זה טענה קייזרמן כי היא זכאית למחצית מהרווח שנעאמנה הפיקה מחלק המטען שהובא למגרשה, בהפחתת הכמות שאוחסנה במגרש בלסקי (קרי, 1,654 טון פחות 457 טון). ויצוין כי בסיכומים שהגישו המשיבות הודגש כי מבחינתן אין זה משנה כיצד תהא החלוקה ביניהן (דהיינו בין קייזרמן ולן), במצב שבו תביעתן תתקבל. נעאמנה מצידה הכחישה כל פעילות משותפת עם קייזרמן, וטענה כי היא אמנם אפשרה אחסון של חלק מהמטען במגרש שלה – אולם סחורה זו נמכרה על ידי בלסקי לפני שנים רבות והועברה משטחה עוד טרם פטירתו. בית המשפט המחוזי שדן בתביעה נדרש להכריע במספר מחלוקות עובדתיות. ראשית, אם הצדדים הסכימו על מיזם משותף לייבוא ברזל; ובהתאמה, באיזה "כובע" הועבר חלק המטען למגרש נעאמנה – האם במסגרת מיזם משותף כטענת המשיבות, או לשם אחסון בלבד כגרסת נעאמנה. שנית, מתי ועל ידי מי נמכר אותו ברזל שאוחסן במגרש של נעאמנה – האם על ידי בלסקי עצמו טרם פטירתו, או על ידי נעאמנה לאחר שהברזל נותר בידיה עקב מותו הפתאומי של בלסקי. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתה של קייזרמן בעניין המטען, ואולם קיבל באופן חלקי את תביעתה של לן. לאחר שניתח את המסמכים שהוגשו לו ואת העדויות שנשמעו לפניו, קבע בית המשפט כי לא הוכח קיומו של מיזם משותף בין קייזרמן לנעאמנה בנוגע למטען (ויצוין כי בית המשפט לא נקט לשון "מיזם משותף" במפורש ועשה שימוש במונח "שותפות"). עם זאת, נקבע כי המטען היה בבעלות משותפת של נעאמנה ולן – כאשר האחרונה היא ששילמה את תמורת המטען, ולטענתה עשתה כן עבור קייזרמן. בהתאם, נדחתה גרסת נעאמנה כי חלק המטען שהובא למגרשה רק אוחסן שם, ונקבע כי עליה להשיב ללן את מחצית מעלות המטען כולו – קרי, 1,881,600 ש"ח. וכאן המקום לבאר. בהתאם לקביעת בית המשפט כי המטען היה בבעלות משותפת ומאחר שמשקל המטען כולו היה 2,111 טון, משקל מחציתו הוא 1,055.5 טון (על מנת שלא לסבך את החישוב שלא לצורך, נתייחס למחצית המטען כאל 1,055 טון). משכך, מתוך חלק המטען ששונע למגרש נעאמנה – 1,584 טון שאליהם התווספו סמוך לאחר מכן 70 טון ממגרש בלסקי, ובסך הכל 1,654 טון – 1,055 היו "שייכים" לנעאמנה; ויתרת חלק המטען במשקל 599 טון, הייתה "שייכת" לבלסקי (להלן גם: חלק המטען השייך לבלסקי). ויוזכר כי במגרש בלסקי היו מצויים 457 טון מהמטען (527 טון ששונעו למגרש בלסקי עם הגעת המטען לארץ, פחות 70 טון שהועברו מיד בסמוך לכך למגרש נעאמנה). עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי בלסקי מכר חלק ממטען הברזל שאוחסן אצל נעאמנה עוד בחייו; ובהיעדרן של אינדיקציות לעניין היקף מכירות הברזל, קבע בית המשפט כי בלסקי מכר "רק" מחצית מהברזל שאיחסן במגרש נעאמנה, בעוד היתרה נותרה בידי נעאמנה (299 טון). משכך, נקבע כי נעאמנה נדרשת להשיב ללן את עלות חלק המטען השייך לבלסקי שנשאר אצלה, בסך 531,056 ש"ח. לסכומים שנפסקו בפסק הדין, המסתכמים לסך של 2,412,656 ש"ח, נקבע כי יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 24.8.2009 וכן מע"מ כנגד חשבונית מס. אלה תמצית הקביעות העובדתיות שעומדות ביסוד פסק הדין, וכעת נפנה להצגת העדויות והמסמכים שעומדים בבסיסן. 6. לעניין גרסתה של קייזרמן שלפיה הוסכם על ייבוא המטען במסגרת מיזם משותף, טענה שבית המשפט התייחס אליה כאמור כטענה לשותפות, נקבע כי עדויות הצדדים מעידות על כך שהם ניהלו ביניהם יחסים עסקיים; כי התקיימו ביניהם מגעים לחתימה על הסכם שותפות כלשהו; וכי בחודש ספטמבר 2009 (שנה לאחר הייבוא של המטען) נרשמה שותפות בין קייזרמן לנעאמנה. עם זאת, נקבע כי אין בכל אלה כדי להעיד על הסכם שותפות מחייב בנוגע למטען. במסגרת הדיון בסוגיית השותפות, נדרש בית המשפט לצילום מסמך שנחזה להיות הסכם שותפות בין קייזרמן לנעאמנה שתוארך למועד שקדם לייבוא של המטען. מסמך זה הוגש על ידי המשיבות בשלב מאוחר של ניהול התביעה – רק במהלך חקירתו הנגדית של מר פהמי נעאמנה, הבעלים והמנהל של נעאמנה (להלן: פהמי). בית המשפט ציין כי הוא רואה במועד שבו הוגש המסמך "פעולה חסרת תום לב בניהול ההליכים המשפטיים". עוד העיר כי דומה שהמשיבות בחרו לעשות שימוש בכתבי טענותיהן במונח "מיזם משותף" ולא שותפות, משום שידעו שבידן מסמך המדבר על שותפות אולם יש בו מגבלות כגון תניית בוררות וביקשו להימנע מלהתמודד עימן. על כל פנים, לאחר שניתח את השתלשלות האירועים והמסמכים השונים, קבע בית המשפט כי המסמך שהוגש אינו הסכם שותפות מחייב, אלא טיוטת הסכם המעידה לכל היותר על כך שהתקיים בין הצדדים משא ומתן בנושא. בהינתן האמור, דחה בית המשפט המחוזי את תביעת קייזרמן בדבר קיומה של שותפות. בנקודה זו, הוסיף בית המשפט לבחון את יחסי הצדדים. בתוך כך, נדרש בית המשפט להתנהלותה של גב' נור כיאל, מנהלת החשבונות של נעאמנה (להלן: נור) ביחס למטען. בית המשפט ציין כי מהמסמכים שהוצגו בפניו עולה כי נור ערכה מעקב ותיעוד מפורט אחר אופן חלוקת המטען בין הצדדים. כך, נקבע שבעת קבלת חלק המטען למגרש נעאמנה הכינה נור רישום המפרט את החלוקה של המטען בין המגרשים. מסמך נוסף שלשיטת בית המשפט מעיד על המעורבות והעניין של נור במטען הוא תרשומת שכותרתה "מלאי ברזל מיום 31/12/09" (להלן: "מסמך המלאי"); תרשומת זו נערכה על ידי נור בכתב ידה ומפרטת את מצב המטען נכון ליום 31.12.2009, ואת כמויות הברזל מתוכו שמאוחסנות במגרש נעאמנה מצד אחד ובמגרש בלסקי מצד שני. בעדותה טענה נור כי הרישומים שערכה (ובהם מסמך המלאי) נערכו לבקשתו של בלסקי וכטובה אישית עבורו ולא מתוך עניין של נעאמנה במטען; ואולם, בית המשפט דחה את גרסתה של נור וקבע כי היא אינה מהימנה ולא מתיישבת "עם הדין ועם השכל הישר". בית המשפט הוסיף וקבע כי מאחר שנור הייתה למעשה המנהלת בפועל של נעאמנה, יש לייחס לאחרונה את הרישומים והתיעוד שנור ערכה. לפיכך, נקבע כי אין לשעות לגרסת נעאמנה כי היא "רק" אחסנה את חלק המטען ו"לא ידעה מי מעמיס סחורה וכמה מתוך המחסן שלה"; תוך שנקבע כי חלק המטען לא אוחסן באזור נפרד מהסחורה של נעאמנה. בנוסף, צוין כי התנהלות הצדדים בקשר למטען, ובפרט העובדה שהם העבירו מלאי זה ממגרשו של זה ללא תמורה ומבלי שהנפיקו תעודות משלוח – מעידה על כך שהם ראו בברזל (מתוך המטען) שאוחסן אצל בלסקי ובזה (חלק המטען) שהועבר לנעאמנה, כאחד. על יסוד כלל האמור הסיק בית המשפט כי לן ונעאמנה החזיקו את המטען בבעלות משותפת. מכיוון שחזקה כי בעלותה של נעאמנה בברזל הייתה שווה לזו של לן (ובהקשר זה הפנה בית המשפט לסעיף 9(ב) לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971), נקבע שנעאמנה נדרשת לשאת במחצית עלות רכישת המטען – 1,881,600 ש"ח. יצוין, כי בפסק הדין נעשה שימוש במונח "שותפות בבעלות"; מונח שמצד אחד מעיד על שותפות שנקבע כי לא הייתה; ומצד שני עניינו בקניין משותף, אף שברי כי בית המשפט לא ראה בברזל כמיטלטלין משותפים שיש לבקש בגינם פירוק שיתוף. בית המשפט המחוזי לא דק פורתא בעניין זה, אך דומה כי על פניו כוונתו הייתה למערכת יחסים בעלת אופי הסכמי יותר מאשר קנייני. מן התיאור של בית המשפט את יחסי הצדדים, נראה כי שררה ביניהם הסכמה לעניין ייבוא המטען שלפיה כל צד נושא בעלות מחצית הברזל, ובהתאם גם רוכש בעלות במחציתו. משאלה פני הדברים, מכאן ואילך אתייחס לקביעת בית משפט בעניין זה כ-"עסקה משותפת". 7. כפי שצוין ובהתאם לעובדות שפורטו, בידי נעאמנה היו 599 טון יותר מכפי שהיא הייתה זכאית לפי חלקה במטען. במסגרת פסק הדין, נדרש בית המשפט המחוזי למחלוקת נוספת שעמדה לפתחו והיא מי מכר את חלק המטען של לן שהועבר למגרש נעאמנה (כאמור, 599 טון) – בלסקי או נעאמנה? נעאמנה הגישה לבית המשפט ראיות שלשיטתה הצביעו על כך שהברזל נמכר על ידי בלסקי עוד טרם פטירתו – תצלומי אוויר של מגרש נעאמנה וחוות דעת שלפיה מתצלומי האוויר עולה כי כחודש וחצי לפני מותו של בלסקי, הברזל ש"איחסן" במגרש נעאמנה הוצא מהמגרש. בנוסף, נעאמנה העידה מטעמה את מר מוסטפא אבו סמארה (להלן: אבו סמארה) שהעיד כי בלסקי מכר לחברת שאדי אבו עובייד כ-1,000 טון ברזל במזומן בסוף שנת 2009. בית המשפט המחוזי מצידו קבע כי אין באיזה מראיות אלה משום עדות לכך שחלק המטען השייך לבלסקי אכן נמכר על ידו. בה בעת, נקבע כי לא ניתן להסיק מהיעדרו של תיעוד למכירת ברזל על ידי המשיבות, כי בלסקי לא מכר את חלק המטען שהיה בבעלותו; בין היתר, לנוכח הקביעה ש"לא ניתן לסמוך על רישומי המלאי של חברות בלסקי במועדים הרלבנטיים". לעמדת בית המשפט, אין זה אפשרי כי "איש עסקים מנוסה, תקיף ודעתן כמר צבי בלסקי היה מייבא לישראל כמות כזו של ברזל, בלי שיידע שהוא יוכל למכור אותה בתוך מספר חודשים"; זאת בפרט לנוכח גובה הריביות הבנקאיות באותה תקופה, והעובדה שבלסקי ביקר במגרש נעאמנה מדי שבוע. על יסוד האמור קבע בית המשפט "על פי השכל הישר ונסיון החיים" כי בלסקי מכר חלק מהברזל שהיה בבעלותו – ככל הנראה החל מארבעה חודשים ממועד הייבוא, שכן במועד זה המטען עדיין היה ללא חוסר כלשהו (דומה כי בנקודה זו התבסס בית המשפט על המספרים שצוינו במסמך המלאי). עם זאת, בהיעדר אמצעי לקבוע את כמות הברזל שנמכרה, החליט בית המשפט כי בלסקי מכר מחצית מחלק המטען שהיה בבעלותו ושאוחסן במגרש נעאמנה – כך שבעת פטירתו נותרה במגרש נעאמנה כמות של 299 טון מחלק המטען השייך לבלסקי, בעלות של 1,774 ש"ח לטון. בהתאם, נקבע כי על נעאמנה להשיב ללן את עלות הברזל שנותר בידיה בסך 531,056 ש"ח. יוער כבר עתה, כי דומה שחישוב זה לוקה מאחר שהוא לוקח בחשבון רק את עלות הברזל ואינו מתחשב ברווחים שנעאמנה לכאורה הפיקה ממכירתו (ובמילים אחרות, השווי של הברזל). 8. במסגרת פסק הדין התייחס בית המשפט באריכות להתרשמותו מן העדים שהופיעו לפניו. כך, בית המשפט לא נתן אמון בעדותה של נור מנהלת החשבונות של נעמאנה שלדבריו "ידעה יותר מכפי שהעידה" וניסתה להפחית מ"המעמד הבכיר" שנודע לה בנעאמנה; ואילו לגבי עדותו של פהמי, הבעלים והמנהל של נעאמנה, נקבע כי זו הייתה רצופה בהתחמקויות ובסתירות ו"בהצגת עובדות באופן שגוי". בהקשר זה הדגיש בית המשפט את העובדה שפהמי התעלם מהדרישה להציג תיעוד שיש ברשותו בנוגע להוצאת הברזל נושא המחלוקת ממגרש נעאמנה. עוד ציין בית המשפט כי העדות של אבו סמארה, שהעיד מטעם נעאמנה על אודות עסקת ברזל של בלסקי בהיקף של כ-1,000 טון, היא עדות מפי השמועה רובה ככולה ואינה אמינה בעיניו כלל ועיקר. ביחס לעדות עומר בלסקי, בנו של בלסקי שהעיד מטעם המשיבות, קבע בית המשפט כי עדותו אינה יכולה לסייע להכרעה בעובדות העיקריות השנויות במחלוקת שכן הוא "אינו יודע דבר מידיעתו האישית". ולצורך הדיון, אינני רואה מקום להרחיב ביחס לעדויות האחרות. סופו של דבר, בפסק הדין חויבה נעאמנה בתשלום סך של 2,412,656 ש"ח ללן, בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 24.8.2009 עד לתשלום בפועל. בנוסף, הוטלו על נעאמנה תשלומי אגרה והוצאות המשיבות בסך כולל של 93,600 ש"ח. ערעור נעאמנה 9. טענותיה של נעאמנה מתמקדות בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה התקיימה עסקה משותפת בינה ובין לן בעניין המטען; ויודגש כי נעאמנה מבקשת לשוות לקביעה זו של בית המשפט נופך קנייני ומסווגת אותה כקביעה שעניינה "שיתוף במיטלטלין" ובהתאם אף טענותיה מתרכזות במישור זה. לטענת נעאמנה בית המשפט יצר מציאות משפטית ועובדתית שלא נטענה על ידי מי מהצדדים, וממילא לא הוכחה על ידם, בקובעו כי המטען היה "בבעלות משותפת". בהתאם, נטען כי בית המשפט לא היה רשאי לסטות מהגבולות ששורטטו בכתבי הטענות; וכי בעשותו כן יש משום פגיעה בכללי הצדק הטבעיים; ואף חריגה מסמכותו העניינית; שכן הסמכות לדון בתובענה שעניינה שיתוף מיטלטלין, לנוכח מהותה וסכומה, מסורה לבית משפט השלום. בהקשר זה מציינת נעאמנה כי לפי ההלכה הפסוקה בית המשפט רשאי להכריע על סמך טיעון שלא נזכר בטיעוני הצדדים במקרים חריגים בלבד; ונימוק לחריגה מעין זו נפקד מפסק הדין. כתימוכין לטענה זו מפנה נעאמנה לכך שהמשיבות עצמן סבורות כי נכון יותר להגדיר את היחסים בין הצדדים כ"מיזם משותף". לגופם של דברים, טוענת נעאמנה כי משנקבע שאין ראיות לכך שהתקיימה בין קייזרמן לנעאמנה שותפות במטען, גם לא ניתן היה להסיק על שיתוף במטען. לטענתה, ככל שהשיתוף "נבלע" בשותפות, אזי משנקבעו ממצאים עובדתיים שמהם עולה כי הצדדים לא הסכימו על שותפות לעניין המטען, כך גם צריך היה להיקבע ביחס לשיתוף; וככל שהשיתוף והשותפות מבוססים על עובדות שונות, היה על בית המשפט לאפשר לנעאמנה לטעון בנדון. בהקשר זה מדגישה נעאמנה כי כשם שנקבע שעל מנת להוכיח שהתקיימה שותפות בין הצדדים נדרש להוכיח כי נכרת הסכם מחייב; לא ניתן היה לקבוע כי המטען היה בבעלות משותפת ללא הסכם שמעיד על כך. לשיטת נעאמנה, קביעת בית המשפט המחוזי מבוססת בעיקר על התנהלותה של נור בקשר למטען ועל כך שהיא ערכה רישומים המתעדים את מצב המטען; ואולם אין בכך כדי להרים את הנטל הראייתי הנדרש לכריתתו של הסכם שיתוף בעל-פה. זאת ועוד, לדברי נעאמנה שגה בית המשפט בכך שייחס משקל להתנהלותה של נור ביחס למטען, ואולם דחה את ההסברים שסיפקה העדה להתנהלותה. בהקשר זה מציינת נעאמנה את החסרים הרבים שנפלו בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה התקיים שיתוף במטען, ובהם התייחסות לשאלה מי כרת את הסכם השיתוף, ומה מעמדו של ההסכם לאחר פטירתו של בלסקי. כן טוענת נעאמנה כי ככל שבית המשפט המחוזי סבר כי בלסקי "הלווה" לנעאמנה סכום כסף לצורך מימון מחצית מעלות הברזל, היה עליו לדון בסוגיית ההשתק והמניעות שחלים במצב שבו החוב לא נדרש במשך שנים. עוד נטען, כי קביעת בית המשפט בעניין זה אף אינה מתיישבת עם קביעה אחרת שלו שלפיה בלסקי היה "איש עסקים מנוסה, תקיף ודעתן", שכן כיצד ייתכן שבלסקי לא דרש את תשלום החוב במשך קרוב לשנה או לחלופין לא דרש הפקדת בטוחה כלשהי לפירעון החוב. 10. עוד טוענת נעאמנה כי קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה היא מכרה מחצית מהברזל ש-לן אחסנה במגרשה, מבוססת על פרשנות שגויה וחלקית של הראיות שהציגו הצדדים. ראשית, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהסתמך על מצב המלאי כפי שבא לידי ביטוי במסמך המלאי שנערך על ידי נור, לבקשת בלסקי. לטענת נעאמנה, משנקבע כי המשיבות לא ערכו בדיקת מלאי כנדרש, בניגוד למחויבותן על פי דין – מחדלן הוא שהביא למחלוקת העובדתית בדבר מכירת חלק המטען; ועל כן לא היה מקום לקבוע כי הברזל נמכר על ידי נעאמנה ולא על ידי בלסקי. עוד נטען כי מסמך המלאי אינו מסמך רשמי ואין בכוחו להעיד על אמיתות האמור בו, וכלשונה של נעאמנה: "נכתב על נייר לבן חסר כל ערך, על ידי עובדת של פ. נעמאנה שאינה רואת חשבון". משכך, אין לראות בו כמסמך מחייב, ובכל מקרה מסמך זה לא יכול לשמש כתחליף לספירת מלאי. נעאמנה מוסיפה וטוענת כי שגה בית המשפט בכך שהתעלם מהראיות שהוצגו על ידה לכך שחלק המטען של לן שהועבר למגרש נעאמנה, נמכר על ידי בלסקי עוד בחייו. בהקשר זה מציינת נעאמנה מספר קביעות של בית המשפט המחוזי שלשיטתה אינן מתיישבות האחת עם השנייה. כך, קביעת בית המשפט שלפיה בלסקי מכר מחצית מהברזל שאוחסן אצל נעאמנה עוד בחייו, בהיותו איש עסקים מנוסה "שלא היה מייבא לישראל כמות כזו של ברזל בלי שיידע שהוא יוכל למכור אותה בתוך מספר חודשים"; אינה מתיישבת עם הקביעה שבלסקי החל לבצע את המכירות רק בחלוף ארבעה חודשים ממועד ייבוא המטען. עוד נטען, כי שגה בית המשפט כשקבע מחד גיסא שהוא אינו מקבל את תצלומי האוויר שהציגה נעאמנה כראיה לכך שהברזל נמכר על ידי בלסקי, ובמקביל קבע כי הברזל של לן לא אוחסן בנפרד, בין היתר על יסוד תצלומים אלה. לדברי נעאמנה, מאחר שהמשיבות לא הרימו את הנטל שנדרש מהן כתובעות להוכיח שהברזל נמכר רק לאחר פטירתו של בלסקי או לחלופין שהברזל נמכר על ידי נעאמנה; ומשנעאמנה הציגה אינדיקציות לכך שחלק מטען זה נמכר על ידי בלסקי עוד בחייו – היה על בית המשפט לדחות את טענות המשיבות בהקשר זה. 11. מבלי לגרוע מהאמור, טוענת נעאמנה כי בכל מקרה היה על בית המשפט המחוזי להפחית מסכום התביעה סכומים שונים. כך, לשיטת נעאמנה אף בהנחה שהתקיים שיתוף בין הצדדים, לכל היותר ניתן היה להורות על השבה בעין של הברזל ולא בכסף – בייחוד ביחס לחלק המטען של לן שבית המשפט קבע שנותר בידי נעאמנה לאחר מותו של בלסקי. עוד נטען כי יש להפחית מהסכום שנפסק את עלויות השמירה שלדברי נעאמנה עומדים על 38,000 ש"ח לחודש, ו-323,000 ש"ח לכל התקופה. בנוסף, נעאמנה טוענת כי שגה בית המשפט בכך שחייבה לשלם את המע"מ על הסכום, וזאת מאחר שקייזרמן כבר קיבלה החזר מס בגין תשלום זה. לטענת נעאמנה גם לא היה מקום להוסיף לפיצוי שנפסק הפרשי ריבית והצמדה החל מחודש אוגוסט 2009, שכן המשיבות הגישו את תביעתן מספר שנים מאוחר יותר. המשיבות מצידן כופרות בטענת נעאמנה לזכאותה ל"דמי שמירה" שאין לה כל אחיזה במסד העובדתי והראייתי; וממילא הן מתנגדות לחישוב הנטען. לעניין המע"מ וככל שניתן להבין מטיעוני המשיבות, מאחר שנעאמנה כבר שילמה את הסכום שנפסק לחובתה בפסק הדין, לרבות המע"מ, וקיבלה כנגדו חשבונית מס כדין – המע"מ קוזז על ידי נעאמנה ועל כן אין לקבל את ערעורה בנושא. עוד טוענת נעאמנה כי לא היה מקום לחייבה בתשלום הוצאות ושכר טרחה למשיבות – וזאת לנוכח התנהלותן הדיונית הפסולה, והעובדה שתביעתה של קייזרמן נדחתה; להיפך, לעמדת נעאמנה היה מקום לפסוק הוצאות לטובתה. טענות המשיבות והערעור שכנגד 12. יצוין כי המשיבות הגישו אף הן ערעור על פסק הדין. טענות הערעור שכנגד שלובות במענה לערעור נעאמנה, ומשכך ולמען הבהירות הן יוצגו יחדיו. לטענת המשיבות קביעת בית המשפט שלפיה נעאמנה קיבלה לידיה ברזל מבלי ששילמה את תמורתו – ולא רק אחסנה אותו עבור בלסקי – מבוססת על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט המחוזי מהעדים שהופיעו לפניו והראיות שהוצגו לו, ובהתאם אין להתערב בקביעה זו. זאת בפרט מקום שבו בית המשפט מצא שאין לתת אמון בגרסת נעאמנה והעדים מטעמה. בהקשר זה מדגישות המשיבות את הפסול בהתנהלותה הדיונית של נעאמנה, שלטענתן מראשיתו של ההליך הסתירה והכחישה עובדות שבסופו של דבר התבררו כמהותיות, ואף מיאנה להציג מסמכים שהיו ברשותה – התנהלות שיש לראותה בחומרה יתרה מקום שבו העד המרכזי מטעם המשיבות, בלסקי, אינו בין החיים. כאן המקום לציין כי נעאמנה מצידה הצביעה על פגמים שנפלו לגישתה בהתנהלותן הדיונית של המשיבות, ובהם העובדה שהתביעה המקורית הוגשה בשם קייזרמן בלבד, והעובדה שהסתירו לכתחילה מסמך מהותי שנחזה להיות הסכם שותפות בין הצדדים וזה הוצג על ידן לראשונה רק בעת חקירתו הנגדית של פהמי. לטענת המשיבות, לנוכח המסכת העובדתית שהוכחה נכון היה לסווג את יחסי הצדדים כ"מיזם משותף" בין קייזרמן לנעאמנה שתוצאותיו הן שיתוף בכלל הברזל וברווחי המכירה. בתוך כך, מציינות המשיבות את העובדה שנעאמנה היא שהובילה את הסחורה למגרש שלה וידעה באופן מדויק מהן כמויות הברזל שאוחסנו אצלה; את העובדה שלאחר ייבוא המטען התקיימו בין הצדדים מגעים להקמת שותפות לעניין ייבוא ושיווק של ברזל; וכן את העובדה שממכלול הראיות עולה כי הצדדים נהגו במטען שאוחסן אצל בלסקי ובזה שאוחסן במגרש נעאמנה, כאילו הוא אחד. מכל מקום וגם אם לא יתקבלו טענותיהן לעניין קיומו של "מיזם משותף", טוענות המשיבות כי לא נפל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה התקיים שיתוף בברזל. לשיטתן, עסקינן ב"הלבשת לבוש משפטי על מסכת עובדתית זהה שהובררה והוכחה"; בטענות כמעט חופפות; וממילא בית המשפט איפשר לצדדים לטעון גם לעניין השיתוף. 13. המשיבות מוסיפות וטוענות כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע שבלסקי מכר חלק מהברזל עוד בחייו, וזאת מאחר שלקביעה זו אין כל אחיזה בחומר הראייתי שהוצג בפניו. בהקשר זה, מציינות המשיבות כי הן הציגו את כל הנתונים שהיו בידיהן והוכיחו כי חלק המטען השייך לבלסקי שאוחסן במגרש נעאמנה לא נמכר על ידו במהלך חייו; ולעומת זאת נעאמנה סירבה להציג את ספריה ולהעיד עדים רלוונטיים מטעמה שיכולים היו להוכיח שהברזל לא נמכר על ידה. משכך, טוענות המשיבות כי יש לזקוף את התנהלותה של נעאמנה לחובתה, זאת בפרט לנוכח התייחסות בית המשפט לחוסר מהימנות העדים שהעידו מטעמה. משכך, טוענות המשיבות כי לא היה מקום לייחס לבלסקי מכירות כלשהן שלא תועדו בספרי המשיבות. כנגזרת מקיומו של "מיזם משותף" בין הצדדים, ומשלא הוכח כי בלסקי מכר את הברזל שהוחזק במגרש נעאמנה, טוענות המשיבות כי על נעאמנה להשיב את מלוא השווי של הברזל שהועבר למגרשה (1,654 טון) –3,080,138 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 24.8.2009, וזאת חלף הסכום שפסק בית המשפט המחוזי – 2,412,656 ש"ח. ככל שניתן להבין, דומה כי הסכום שלו עותרות המשיבות מייצג את העלות של חלק המטען שהועבר למגרש נעאמנה וכן את חלקן ברווחים שהופקו ממכירתו. ויצוין כי ביחס לחישוב הרווחים, מציינות המשיבות כי הן זכאיות למחצית מהרווחים שהפיקה נעאמנה ממכירת חלק המטען שנותר בידיה, בהפחתת הכמות שהייתה במגרש בלסקי (קרי, 1,654 טון פחות 457 טון = 1,197 טון). 14. המשיבות מוסיפות ומלינות על כך שהסכום שנפסק לטובתן עבור "אגרות והוצאות" עומד על 93,600 ש"ח בלבד. לשיטתן, משהתביעה שהגישו התקבלה בעיקרה ומשסכום האגרה ששולמה על ידן עמד על 90,643 ש"ח – היה על בית המשפט המחוזי לחייב את נעאמנה בתשלום מלוא האגרה ששולמה על ידן, בהוצאות המשפט הנוספות (לרבות שכר עדים), וכן שכר טרחה הולם שייקבע בזיקה לגובה הסכום שנפסק. בהקשר זה מציינות המשיבות כי מאחר שסכום האגרה ששולמה כמעט זהה לסכום ההוצאות שנפסקו; משנוהלו מספר דיוני הוכחות; ולנוכח התנהלותה של נעאמנה – עסקינן במקרה חריג המצדיק התערבותו של בית משפט זה בסכום פסיקת ההוצאות. נעאמנה מצידה מתנגדת וטוענת כי אין מקום להתערב בסכום שנפסק. כך בפרט לנוכח חוסר תום הלב שדבק בהתנהלותן של המשיבות; משתביעת קייזרמן נדחתה במלואה; ומאחר שפסק הדין חורג ממסגרת הטענות שנטענו על ידי המשיבות. 15. למען תהא התמונה שלמה, יצוין כי בד בבד עם הגשת ערעור נעאמנה, היא ביקשה לעכב את ביצוע פסק הדין. בקשה זו נדחתה ביום 5.1.2016 (השופט (כתוארו אז) ס' ג'ובראן), תוך שצוין כי חברות פעילות בקבוצת בלסקי, ביניהן קייזרמן, "התחייבו ליטול על עצמן ערבות והתחייבות להשבת כל סכום שייקבע שיש להשיב בעקבות קבלת הערעור, וכן ניתנה ערבותם האישית של הבעלים והמנהלים בחברות אלה שתוכנה זהה". עוד יצוין כי לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הצענו לצדדים לנסות וליישב את המחלוקות שנתגלעו ביניהם בסיועו של מגשר – הצעה שהתקבלה על ידם. ואולם משהודיעו הצדדים כי הליך הגישור לא צלח, נדרשת הכרעתנו. דיון והכרעה 16. לאחר בחינת טיעוני הצדדים בכתב על נספחיהם, ומשהיטינו אוזן לטיעונים בעל פה, אציע לחבריי כי נקבל את ערעור נעאמנה בחלקו ונדחה את הערעור שכנגד שהגישו המשיבות. כפי שעוד יפורט, לא מצאתי לשנות מקביעת בית המשפט המחוזי כי על נעאמנה להשיב ללן מחצית מעלות המטען. לעומת זאת, אציע לחבריי לקבל את ערעור נעאמנה באשר לסוגיית מכירת חלקן של המשיבות במטען, כך שיופחת הסכום שנפסק שנעאמנה מחויבת להשיב ללן בגין הברזל שלכאורה נותר בידיה. בנוסף, סבורתני כי יש לבטל את חיוב המע"מ שהוטל על נעאמנה. ואפרט. חלק נכבד מערעור נעאמנה מופנה כנגד קביעות עובדתיות שנקבעו בפסק הדין. כך, נעאמנה מלינה על קביעות בית המשפט שלפיהן היא תיעדה ועקבה אחר מצב המטען. בהקשר זה נטען לדוגמא כי לא היה מקום לייחס משקל למסמך המלאי מקום שבו המשיבות לא הקפידו לערוך ספירת מלאי כנדרש, ובפרט מאחר שעסקינן בתרשומת של פקידה שמשקלה הראייתי הוא דל. עוד נטען, כי היה על בית המשפט ליתן משקל לראיות שהציגה נעאמנה לכך שבלסקי מכר את הברזל שאוחסן אצלה עוד בחייו. לא מצאתי לשנות מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. הלכה מושרשת היא כי בית משפט שלערעור לא יתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ראו למשל, ע"א 1536/15 פז חברת נפט בע"מ נ. תחנת דלק חוואסה בע"מ, פסקה 38 (8.2.2018); ע"א 7202/12 חלאילה נ' ג'חוש, פסקה 8 (4.5.2015); ע"א 11172/05 אלון נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון, פסקה 8 (21.10.2009) (להלן: עניין אלון)); וענייננו אינו בא בקהלם של אלה. למעט קביעה אחת שאליה אדרש בהמשך, הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט מבוססים על התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מכלל המסמכים שהוצגו לו והעדים שנשמעו, והם נטועים היטב במסכת העובדתית שנפרשה לפניו. משכך, ממצאים אלה נותרים בעינם ומהווים נקודת מוצא לדיון. 17. במסגרת פסק הדין נקבע כי לא הוכח שהצדדים התקשרו בהסכם שותפות לעניין ייבוא המטען, ועם זאת נקבע כי לן ונעאמנה הסכימו על עסקה משותפת. עיון בכתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט המחוזי מלמד כי המשיבות טענו שהן יזמו והקימו יחד עם נעאמנה "מיזם משותף" או "פעילות משותפת" לייבוא של מלט וברזל ושיווקו. המשיבות שבו וחזרו על טענה זו במסגרת כתבי הטענות שהוגשו מטעמן בהליך זה. בית המשפט המחוזי סיווג את הטענות האמורות כנוגעות אך ורק לשאלת קיומה של שותפות לפי פקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 (להלן: פקודת השותפויות), ובהתאם הדגש העיקרי של פסק הדין הוסב על נקודה זו. מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי כי לא הוכח קיומה של שותפות בהתאם לפקודת השותפויות. בהתאם, שוכנעתי כי לא נפל פגם בקביעת בית המשפט שהצדדים הסכימו על עסקה משותפת – וכפי שצוין לעיל, קביעה זו עוסקת ביחסים הסכמיים בין הצדדים ולא קנייניים. מהממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט ניכר כי המטען יובא לארץ במסגרת פעילות משותפת של המשיבות ונעאמנה. לפיכך, בנסיבות הספציפיות של המקרה הוברר כי שררו בין הצדדים יחסים הסכמיים של שיתוף, אף שלא הוכח כי הם עולים לכדי "שותפות" או "מיזם משותף", במובן של "joint venture" (ראו והשוו: ע"א 7065/15 ‏לוי נ' נחלת א.מ בניה ויזום בע"מ, פסקה 11 (28.1.2018); ע"א 5876/06 אינטגרציה אנכית בע"מ נ' ראדא תעשיות אלקטרוניקה בע"מ, פסקה 11 (4.2.2009); ע"א 4493/05‏ ‏ירושלמי נ' פולריס יבוא כלים בע"מ, פ''ד סב(2) 1, 10 (2007)). דברים אלו נלמדים מכך שנעאמנה הייתה אמונה על הובלת המטען מהנמל; מהרישומים והמעקב שערכה נור, מנהלת החשבונות של נעאמנה, ביחס למטען; ומכך שהועבר ברזל ממגרש בלסקי לזה של נעאמנה מבלי שהונפקו תעודות משלוח. למכלול האינדיקציות האלה מצטרפת העובדה שמספר חודשים לאחר ייבוא המטען, הוסדרה ונרשמה שותפות בין קייזרמן לנעאמנה לעניין ייבוא מלט וברזל. משאלה פני הדברים, שוכנעתי כי הצדדים ראו בברזל שאוחסן אצל בלסקי ובזה שאוחסן במגרש נעאמנה כסחורה שיובאה לישראל במסגרת עסקה משותפת שבה יובא המטען כהגדרתו לעיל. במילים אחרות, התנהלות הצדדים מעידה על כך שהייתה ביניהם הסכמה כי העסקה המתוחמת של ייבוא המטען לישראל תנוהל יחד ובשיתוף – ודי באמור כדי לחייב את נעאמנה להשיב ללן את מחצית עלות המטען בסך 1,881,600 ש"ח. יוער, כי מהראיות שתוארו לא ניתן לקבוע אם הפעילות המשותפת התנהלה מצידה של נעאמנה אל מול קייזרמן או מול לן, ואולי אל מול שתי המשיבות גם יחד. אולם, משהמשיבות הבהירו כי אין נפקא מינה לטובת מי מהן ייפסק הסכום, אין צורך מעשי לקבוע ממצאים בשאלה זו ואיני מוצאת לשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי שלפיה לן היא שזכאית לכך. בהינתן התוצאה שאליה הגעתי שלפיה המטען יובא לישראל במסגרת עסקה משותפת בברזל, כפי שנטען על ידי המשיבות לאורך ההליך בבית המשפט המחוזי, אין עוד צורך להידרש לטענות נעאמנה שלפיהן בית המשפט חרג מטיעוני הצדדים וחייבה על יסוד עילה שלא נטענה – והיא: "בעלות משותפת" במטען. עם זאת אעיר, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי על אף שככלל בית המשפט אינו מנוע מלהסיק מסקנות משפטיות שונות מהמסכת העובדתית שנפרשה בפניו – מן הראוי להלך בדרך זו בזהירות יתרה, תוך מתן הזדמנות הוגנת לבעלי הדין להתגונן מפני טענות שלא זכו לטיעון מפורש (ע"א 7183/13 ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ, פסקה 16 (12.7.2015); ע"א 8845/12 רום נ' זאבי, פסקאות 5 ו-6 (25.11.2014); ע"א 9255/11 ‏דניאל נ' פלונית, פסקה 24 (11.8.2013); ע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ נ' לויטין, פ"מ מו(3) 617, 623 (1992)). 18. כפי שצוין, לעניין מכירת חלקה של לן בחלק המטען שבמגרש נעאמנה, קבע בית המשפט המחוזי כי בלסקי הספיק למכור בחייו מחצית מהברזל שאיחסן אצל נעאמנה; וכנגזרת מכך, נקבע כי נעאמנה מכרה את החצי השני של חלק המטען השייך לבלסקי, כהגדרתו לעיל (299 טון). לתוצאה זו הגיע בית המשפט משקבע כי היעדר תיעוד לעניין מכירה של ברזל בספרי המשיבות אינו מלמד בהכרח כי בלסקי לא מכר את הסחורה בימיו. זאת לנוכח התנהלותן הכללית של המשיבות, שלא הקפידו לעמוד בדרישות הדין לעניין רישום ותיעוד המלאי. בהמשך לכך, הוסיף בית המשפט וקבע על יסוד התרשמותו מאופיו של בלסקי כאיש עסקים "מנוסה, תקיף ודעתן", כי הוא לא היה מאפשר לסחורה להימצא באחסון במשך שמונה וחצי חודשים מבלי למכור אותה. בית המשפט ביסס מסקנה זו על הריביות הבנקאיות הגבוהות ששררו לשיטתו באותה תקופה; והעובדה שבלסקי ביקר במגרש נעאמנה אחת לשבוע. בהיעדר אינדיקציות לעניין היקף הסחורה שנמכרה על ידי בלסקי, בית המשפט העריך כי אפשר שבלסקי החל לבצע מכירות ארבעה חודשים לאחר שהמטען יובא (ככל הנראה על בסיס מסמך המלאי), וכי הוא מכר מחצית מחלקו במלאי שנותר אצל נעאמנה – כאמור, 299 טון. דעתי היא כי נדרש להתערב בקביעות אלה. אמנם עסקינן בקביעות בעלות אופי עובדתי, אולם משממצאים אלה התבססו על שיקולים שבהיגיון ובשכל ישר ואינם מעוגנים בחומר הראיות, סבורתני כי אין יתרון לערכאה המבררת על פני ערכאת הערעור (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי: מהדורה שלישית 488 (2012); ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' עו"ד גורן, פסקה 17 (12.8.2009)). משלא הוצגה תשתית ראייתית לכך שנעאמנה מכרה את הסחורה שהייתה בבעלות לן – אין יסוד וסיבה לקבוע שכך אכן אירע. במקרה זה המשיבות טענו כי נעאמנה מכרה סחורה שהייתה בבעלותן ובמובן זה חל עליהן הכלל שלפיו "המוציא מחברו עליו הראיה". כך במיוחד שעה שמדובר בהאשמה חמורה, שנדרש היה להביא לה תימוכין; ונטל זה לא הורם על ידי המשיבות (ע"א 45/15 ‏נבולסי נ' נבולסי, פסקאות 12 ו-13 והאסמכתאות שם (15.5.2017)). ברי אמנם כי לא ניתן להסיק מהיעדר תיעוד של מכירות ברזל בספרי המשיבות, כי הברזל בהכרח נמכר על ידי נעאמנה; זאת בפרט משנתגלו פגמים וחסרים בתיעוד המלאי של המשיבות. עם זאת, לא ניתן היה לפסוע כברת דרך נוספת ולקבוע כי בלסקי מכר מחצית מהברזל שאיחסן אצל נעאמנה והיתרה נמכרה על ידי נעאמנה, וזאת על יסוד ספקולציות הנוגעות לאופיו של בלסקי ולריביות החודשיות ששררו באותה תקופה. משהמשיבות לא הרימו את הנטל להוכחת טענתן כי הברזל שהיה בבעלותן נמכר על ידי נעאמנה, נדרש היה לדחות את תביעתן ככל שהיא נוגעת להשבת שווי הסחורה שהייתה בבעלותן ואוחסנה במגרש נעאמנה. לפיכך, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולבטל את חיובה של נעאמנה בהשבת עלות מחצית מחלק המטען השייך לבלסקי ואוחסן על ידי לן אצל נעאמנה, בסך 531,056 ש"ח; וכן כי נדחה את הערעור שכנגד שבמסגרתו עתרו המשיבות לחייב את נעאמנה להשיב להן את העלות של כל חלק המטען שאוחסן אצלה (1,654 טון) בצירוף מחצית מהרווחים שהפיקה מחלק המטען, בהתאם לחישוב שתואר לעיל. יצוין בהקשר זה כי בית המשפט הטיל על נעאמנה להשיב רק את עלות מחצית חלק המטען השייך לבלסקי שנקבע כי נותר במגרש נעאמנה, ובכך התעלם מהרווחים שהיא לכאורה הפיקה ממכירתו. לפיכך, אם קביעות בית המשפט המחוזי בנוגע למכירת הברזל היו נותרות על כנן, היה מקום ליתן את הדעת גם לעניין זה. ואולם, לנוכח התוצאה שאליה הגעתי, איני נדרשת לסוגיה והדברים נאמרים למעלה מן הצורך. 19. נעאמנה הוסיפה וטענה כי יש להפחית מהסכום שנפסק לטובת לן סכומים שונים. ותחילה לעניין המע"מ – בית המשפט המחוזי השית על נעאמנה תשלום מע"מ בגין הסכום שנפסק כי עליה לשלם ללן. בהליך שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי טענו המשיבות כי לצד תשלום עלות המטען, הן שילמו מע"מ בהיקף של 638,485 ש"ח. ואולם, במסגרת עדותו של רו"ח יעקב ירוסלביץ' שהעיד מטעם המשיבות, נטען כי התקבל החזר מס בגין כל המע"מ ששולם על ידן (ראו פסקה 55 לפסק הדין); ודומה כי המשיבות אינן כופרות בכך. משאלה פני הדברים, לא היה מקום להטיל על נעאמנה את תשלום המע"מ ואציע לחבריי לקבל את ערעור נעאמנה אף בהקשר זה. יצוין אגב כך כי איני נדרשת לטענת המשיבות כי מאחר שנעאמנה שילמה זה מכבר את המע"מ (בהתאם לתוצאת פסק הדין) וקיבלה כנגדו חשבונית מס, ניתן להניח כי היא התקזזה עליו. המדובר בטענה ספקולטיבית שנוגעת לאירועים שהתרחשו לאחר מתן פסק הדין ואין בה כדי להשליך על השאלה אם לכתחילה היה מקום להטיל על נעאמנה את תשלום המע"מ. לעניין קיזוז שווי עלות שמירת הברזל במגרש נעאמנה וכן בנוגע להשבת הברזל בעין ולא בכסף – איני מוצאת להידרש לטענות אלה מקום שהן לא הועלו לפני בית המשפט המחוזי (יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 818 (מהדורה שביעית, 1995)). ודברים אלה יפים במיוחד ביחס לעלויות שמירה – טענה שאין לה כל אחיזה במסכת העובדתית שנתבררה (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי: מהדורה שתים עשרה 1006 (2015); ע"א 2962/13 חברת רהיטי פורת בע"מ נ' מסיקה‏, פסקה 5 (5.10.2014); עניין אלון, בפסקה 30 והאסמכתאות שם). כן, לא מצאתי לשנות מהחלטת בית המשפט שלפיה על נעאמנה לשאת בהפרשי הצמדה וריבית מהיום שבו המטען יובא לארץ. משנקבע כי המטען יובא במסגרת עסקה משותפת, נעאמנה נדרשת להשיב את מחצית מעלות המטען כפי ערכו במועד שבו העסקה בוצעה. סוף דבר 20. אם תישמע דעתי נקבל את ערעור נעאמנה בחלקו, במובן זה שנבטל את חיובה של נעאמנה בהשבת עלות הברזל של לן שלכאורה נותר בידיה לאחר פטירתו הפתאומית של בלסקי – בסך 531,056 ש"ח; וכן נבטל את חיוב המע"מ שהושת עליה. בנוסף, נורה על דחייתו של הערעור שכנגד שהוגש מטעם המשיבות. ומשמע שתחת הסך של 2,412,656 ש"ח שבו חויבה, על נעאמנה לשלם ללן סך של 1,881,600 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 24.8.2009 ועד התשלום בפועל; וללא תוספת מע"מ. בהינתן התוצאה שאליה הגעתי, יבוטלו ההוצאות שנפסקו לזכות המשיבות בבית המשפט המחוזי, ואין צו להוצאות למי מהצדדים בערכאתנו. בתוך כך נלקחה בחשבון הכרעתו של בית המשפט המחוזי שקיבלה באופן חלקי את תביעתה של לן נגד נעאמנה, שבחלקה נותרה בעינה; והעובדה שערעור נעאמנה נתקבל בחלקו, בעוד הערעור שהגישו המשיבות נדחה. ש ו פ ט ת השופט (בדימ')י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט (בדימ') השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ע' ברון. ניתן היום, ‏ח' בסיון התשע"ח (‏22.5.2018). ש ו פ ט (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15084410_G13.doc שו מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il