רובאב חברה לנכסים בע"מ נ. אחים דוניץ בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 8438/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8438/09 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערערת: רובאב חברה לנכסים בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. אחים דוניץ בע"מ 2. בן גלי חברה להשקעות ולבנין בע"מ 3. חברת נכסי למפל בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בת"א 1027-10-08 שניתן ביום 24.8.2009 על ידי כבוד השופט אברהם יעקב בשם המערערת: עו"ד י' לשם, עו"ד ל' בר-שלום ועו"ד א' שפירא בשם המשיבים: עו"ד ר' בילט, עו"ד ט' רוזנבלום ועו"ד י' זרם-גלעד פסק-דין השופט י' עמית: מהי "זכות" לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות או החוק)? על שאלה זו נסב הערעור שלפנינו. העובדות הצריכות לעניין ופסק דינו של בית משפט קמא 1. בשנת 1992 נכרתו בין המערערת לבין המשיבות שני הסכמי מכר, על פיהם רכשה המערערת 2,400 מ"ר המתפרשׂים על שתי קומות משרדים בנכס הממוקם בגוש 3934 חלקה 222 בראשון לציון (להלן: הממכר). כחלק מהתחייבויותיהן בהסכמי המכר, התחייבו המשיבות לרשום את הבניין בו מצוי הממכר בפנקס הבתים המשותפים בתוך 12 חודשים מיום מסירת החזקה בממכר לידי המערערת, ולרשום את הממכר על שמה של המערערת בלשכת רישום המקרקעין בתוך 12 חודשים מיום רישום הבניין כבית משותף. לטענת המערערת, החזקה בממכר נמסרה לה בחודשים פברואר ויולי של 1993, אלא שחרף פניות חוזרות ונשנות מצדה למשיבות הן לא עמדו בהתחייבויותיהן האמורות. בשנת 2008 הגישה המערערת תביעה נגד המשיבות לאכיפת חוזי מכר מקרקעין ולתשלום פיצויים בגין הפרתם בסך 2,722,106 ₪. 2. המשיבות טענו כי התביעה לפיצוי כספי התיישנה, שכן המועד הרלוונטי להתגבשות עילת התביעה לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, הוא המועד בו חדלו המשיבות באי רישום הממכר במועד שנקבע בחוזי המכר. 3. בית משפט קמא קבע כי התובענה לפיצויים אינה תביעת זכות שבמקרקעין, כי אם תביעה חוזית לפיצוי כספי, ועל כן תקופת ההתיישנות הרלוונטית לגביה היא 7 שנים, בהתאם לסעיף 5(1) לחוק. בהמשך, דחה בית משפט קמא את טענת המערערת כי התכתובת שהתנהלה בינה לבין המשיבות משקפת הודאה של המשיבות בזכותה, ולפיכך יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום בו הודו המשיבות בקיומה של הזכות בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק. זאת, שכן התכתובת שהתנהלה בין הצדדים לאורך השנים לא כללה הודאה בזכותה של המערערת לפיצויים, להבדיל מזכותה כי הזכויות בממכר תירשמנה על שמה. נקבע כי מועד ההפרה הוא המועד בו נולדה עילת התביעה וממנו יש למנות את תקופת 7 השנים, שעברו חלפו להן זה מכבר. משכך, קבע בית משפט קמא כי יש לדחות על הסף מחמת התיישנות את תביעת המערערת לתשלום פיצויים עקב הפרת החוזה. 4 מכאן הערעור שלפנינו שהתמקד בהוראת סעיף 9 לחוק. סלע המחלוקת בין הצדדים הוא אם התנהגות המשיבות לאורך השנים יש בה משום "הודאה בקיום הזכות" של המערערת או משום "ביצוע מקצת הזכות", באופן המאפס את מירוץ תקופת ההתיישנות כמצוות המחוקק בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. תמצית טענות הצדדים 5. המערערת טוענת כי התנהלות המשיבות מבטאת הן "ביצוע מקצת הזכות", הן "הודאה בקיום הזכות", ולפיכך נתמלאו תנאיו החלופיים של סעיף 9. לעניין החלופה של "ביצוע מקצת הזכות", הצביעה המערערת על כך שהמשיבות ביצעו שורה של פעולות, ביניהן: הכנת תשריטים ותיקונם, הגשת בקשה לרישום בהתאם לדרישת המפקחת על רישום מקרקעין, הגשת בקשה לרישום הבניין בפנקס הבתים המשותפים ובקשה לייחוד הערות האזהרה של המערערת על הממכר לצורך רישומו על שמה. לעניין החלופה של "הודאה בקיום הזכות" הצביעה המערערת על ההתכתבויות שנערכו בין הצדדים לאורך השנים, בהן הבהירו המשיבות והתחייבו לפעול לרישום זכויות המערערת בממכר. לטענת המערערת, תשובותיהן של המשיבות הן בבחינת הודאה בכל יסודות עילת תביעתה, באשר יסוד הנזק (הפיצויים) אינו מהווה חלק מהעילה החוזית. 6. בנוסף טענה המערערת כי המשיבות מנועות ומושתקות מלטעון להתיישנות התביעה, לאחר שיצרו מצג כי הרישום עומד להתבצע בקרוב. עוד נטען, כי הפרת ההתחייבות לרישום הממכר על שם המערערת מהווה הפרה נמשכת המחדשת את עילת התביעה מדי יום. 7. המשיבות תומכות יתדותיהן בפסק דינו של בית משפט קמא. לדידן, אף שמעולם לא כפרו בחובתן החוזית לרשום את הממכר, הן לא הודו בזכותה של המערערת לפיצוי כספי בעקבות העיכוב ברישום הממכר, והמערערת לא פירטה מהם הנזקים הנגרמים לה עקב העיכוב ברישום. לשיטת המשיבות, יש לפרש את סעיף 9 לחוק בדווקנות, ולא סגי בכך שהנתבע יודה בעובדות כדי "לאפס" את תקופת ההתיישנות, אלא שעליו להודות גם בקיום הזכות, ולענייננו, הזכות לפיצויים. עוד טענו המשיבות, כי בתכתובת שהתנהלה בין הצדדים הן טענו שהעיכוב ברישום הוא בגלל התנהלותה של המערערת, כך שאין לומר כי הודו בקיום זכותה של המערערת לפיצוי כספי עקב העיכוב. 8. אשר לטענת המערערת למניעות, השתק ומצג שווא, המשיבות טוענות כי טענה זו היא בגדר הרחבת חזית, ומכל מקום, פניות המערערת למשיבות היו אך ורק בנושא רישום הממכר, שהתביעה לגביו היא תביעת זכות במקרקעין אשר לא התיישנה, כך ש"מצגי השווא" הנטענים אינם מעלים ואינם מורידים. עוד נטען כי אי רישום הממכר אינו מהווה "הפרה נמשכת", שאם לא כן, כל חיוב חוזי שלא בוצע מהווה הפרה נמשכת ובכך לא יתיישן לעולם. דיון והכרעה 9. הערעור שלפנינו מתמקד בשאלה האם יש להחיל במקרה דנן את סעיף 9 לחוק ההתיישנות שזו לשונו: הודאה בקיום זכות 9. הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות. מהי אותה "זכות" אשר אם המשיבות הודו בקיומה או ביצעו את מקצתה, יש בכך כדי להתחיל מחדש את מירוץ תקופת ההתיישנות? האם ניתן להסיק מהתכתובת שהתנהלה לאורך השנים בין הצדדים כי המשיבות הודו בקיום זכותה זו של המערערת? 10. נחזור ונעמיד נגד עיננו את העובדות הצריכות לעניין: חוזי המכר נכרתו בשנת 1992; החזקה בממכר נמסרה למערערת במהלך שנת 1993; על פי חוזי המכר המשיבות התחייבו לרשום את הבניין כבית משותף בתוך 12 חודשים מיום מסירת החזקה, ולרשום את הממכר על שם המערערת במרשם המקרקעין בתוך 12 חודשים מיום רישום הבניין כבית משותף. אין חולק כי המשיבות לא מילאו אחר התחייבויותיהן, ועקב כך התנהלה בין הצדדים תכתובת שעיקריה תובא להלן (מוצגים 19-4 לערעור המערערת): § 1.12.1995 – המערערת פונה למשיבות וטוענת כי מועדי רישום הבניין כבית משותף ורישום היחידות על שמה חלפו לפני זמן רב, באופן הפוגע בה וגורם לה לנזקים כספיים רבים, בכך שנמנע ממנה לבצע עסקאות ופעולות אחרות במקרקעין. המערערת עומדת על כך שהמשיבות תמלאנה אחר ההתחייבויות שנטלו על עצמן, שאם לא כן, היא תהיה "חייבת לשקול את עמדתה ופעולותיה להגנה ולמימוש הזכויות המוקנות לה" (מוצג 8). § 27.5.1998 – הודעת פקס (בכתב יד) הממוענת למערערת, בה נאמר כי המשיבות נמצאות בהליכי משא ומתן עם גורמים נוספים, וכי "מיד לאחר השלמתם של שני החוזים הנ"ל, נטפל באורח מזורז ברישום הבית המשותף" (מוצג 9). § 26.12.1999 –המערערת מתריעה כי אף שהחזקה בממכר נמסרה לה זה מכבר, טרם נעשו פעולות ממשיות המעידות על כך שניתן יהיה להשלים את רישום היחידות על שמה תוך זמן סביר. מצב דברים זה פוגע בה וגורם לה לנזקים כספיים רבים ההולכים ומתרבים עם השנים, נמנע בעדה לבצע עסקאות ופעולות משפטיות אחרות בממכר, ואם לא ייקבע מועד קרוב להשלמת הרישום, היא תיאלץ לשקול את פעולותיה להגן על הזכויות המוקנות לה (מוצג 10). § 17.5.2001 – המערערת מעמידה את המשיבות על כך שאי השלמת הרישום פוגעת בה וגורמת לה נזקים כספיים משמעותיים. המשיבות נדרשות להשלים את הרישום באופן מיידי באשר מחדליהן של המשיבות מהווים "הפרה של החוזים על כל המשתמע מכך על פי כל דין". עוד נאמר במכתב כי המשיבות תהיינה אחראיות לכל הוצאה ונזק הנגרמים למערערת מדי יום ביומו עקב המחדלים ברישום היחידות על שמה (מוצג 11). § 22.5.2001 –המשיבות משיבות למערערת כי התשריטים תוקנו מספר פעמים לפי דרישות המפקחת על רישום בתים משותפים, אך לשם רישום הבית המשותף יש להכין תשריט חדש. לשם כך נשכרו שירותיו של מהנדס ו"בכך עשוי לבוא סוף לדרישות המפקחת וניתן יהיה לבצע את הרישומים" (מוצג 12). § 28.12.2004 – המערערת מזכירה למשיבות כי תמיד הודו במחוייבותן להשלמת הרישום ואף טענו כי הן פועלות להשלמתו. המערערת שבה ומתריעה על כך שמחדלי המשיבות גורמים לה נזקים כספיים רבים, המתבטאים, בין היתר, בכך שנמנע ממנה לבצע עסקאות ביחידות שנרכשו, לקבל מימון תמורת מִשכונן, ולגשת למכרזים בהם נדרשת הוכחת בעלות במרשם המקרקעין. המערערת הדגישה כי היא רואה במשיבות אחראיות לכל נזק והוצאה שנגרמו בעבר ושייגרמו בעתיד עקב מחדליהן, וכי אם לא תיעשנה פעולות מיידיות להשלמת הרישום, לא תיוותר לה ברירה אלא לפנות לערכאות למימוש זכויותיה לפי ההסכם ולקבלת פיצוי על הנזקים וההוצאות שנגרמו לה (מוצג 13). § 4.1.2005 – בא כוח המשיבות עונה למערערת כי עורך-דין אריה וירניק, אשר טיפל בשעתו ברישום הבית המשותף של כל המרכז המסחרי בו נמצא הממכר, הלך לבית עולמו, וכי פניית המערערת הועברה למשרדו על מנת לקבל תשובה לגבי מועד רישום הבית המשותף וכי "עם רישומו ניתן יהיה לבצע את ההעברה של הנכס ע"ש מרשתך" (מוצג 14). § 9.1.2005 –עו"ד בכור מעדכן את המערערת כי עקב מורכבות הבית המשותף ושינויים שנערכו בו, הוכן תשריט חדש אשר אושר על ידי עוזר המפקח על רישום מקרקעין. עוד נאמר כי עריכת המסמכים הדרושים לרישום הבית המשותף היא מורכבת, וכי תוך הימים הקרובים תיערך פגישה עם עו"ד גיל וירניק המטפל ברישום במטרה לנסות ולהשלים את הליכי הרישום. לבסוף נאמר כי הנוסח המוצע של תקנון הבית המשותף יועבר למערערת טרם העברתו למפקח (מוצג 15). § 21.3.2006 – מכתב התראה של המערערת שכותרתו "אורכה סופית לקיום חוזה", ובו נטען כי המשיבות לא ביצעו את התחייבויותיהן חרף דרישות חוזרות ונשנות, באופן המהווה הפרה יסודית של חוזי המכר. עוד נאמר כי "באופן חריג, ולפנים משורת הדין, [המערערת] מוכנה ... ליתן ארכה לשם ביצוע הרישום, למשך 45 ימים מיום קבלת מכתבי זה. זאת מבלי לפגוע בזכותה לפיצויים בגין העיכוב ברישום". עוד נאמר כי אם לא יושלם הרישום כאמור, יהווה הדבר הפרה סופית של החוזים, אשר יקנה למערערת את כל הזכויות המוקנות לצד הנפגע בהתאם לדין, לרבות זכות הביטול, הזכות לתבוע פיצויים והזכות לתבוע אכיפה, וכי אין באמור כדי להוות ויתור על כל זכות או סעד הנתונים למערערת (מוצג 16). § 23.3.2006 – בא כוח המשיבות מודיע למערערת כי משרדו עוסק ביחד עם עו"ד גיל וירניק ברישום הבית כבית משותף, כי כל מסמכי הרישום מוכנים ויוגשו בימים הקרובים לאישורו של המפקח על בתים משותפים. כן צוין כי "מכתבנו זה מתייחס אך ורק לעניין הטיפול ברישומו של הבית המשותף כאמור, ואין הוא מתייחס לנושאים האחרים הנכללים במכתב" (מוצג 17). § 26.3.2006 –המערערת מציינת כי אין זה מעניינה מה הוא המועד בו יחלו המשיבות לבצע חלק מהתחייבויותיהן, וככל שאֵלֶּה לא תושלמנה עד ליום 5.5.2006 (45 יום לאחר קבלת המכתב מטעמה מיום 21.3.2006), יהיה בכך משום הפרה יסודית המקנה למערערת את כל הזכויות המוקנות לצד הנפגע בהתאם לדין (מוצג 18). § 2.4.2006 – המשיבות מציינות כי בכוונתן להעביר את הממכר על שם המערערת מיד לאחר רישומו של צו הבתים המשותפים בפנקסי המקרקעין, וכי "מכתביך התוקפניים בענין שבנדון ומועד כתיבתם, מהווים מן הסתם תגובה לתביעה שהוגשה נגד מרשתך [המערערת – י.ע.] בגין אי תשלום דמי אחזקה, וכי טענותיה של מרשתך במכתביך הנ"ל, הן איפא טענות המועלות שלא בתום לב". המכתב מסתיים במילים "אין באמור במכתבנו זה כדי למצות את טענותיהם של הבעלים, וכל זכויותיהם שמורות" (מוצג 19). בחלוף כשנתיים וחצי, בחודש אוקטובר 2008, הגישה המערערת את תביעתה לבית משפט קמא. 11. הארכנו בתיאור פרטני של ההתכתבות בין הצדדים, ממנה עולה כי המשיבות לא התכחשו להתחייבויותיהן על פי החוזה, ולמעשה הודו בהפרה של אי השלמת רישום הבניין כבית משותף ורישום המערערת כבעלים של הממכר. במענה לפניותיה החוזרות והנשנות של המערערת, המשיבות שבו ו"הרגיעו" את המערערת בהסבירן כי הליך הרישום מתארך ובכוונתם להשלימו בהקדם. עם זאת, המשיבות לא הודו בזכותה של המערערת לפיצוי בגין העיכוב המדובר. מכאן השאלה שלפנינו: האם בהעדר הודאה מפורשת מצד המשיבות בזכותה של המערערת לפיצויים איננו נכנסים כלל בגדרו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות? ובמילים אחרות, האם יש להבחין בין הודאה בהפרה של החוזה לבין הודאה בזכות לפיצוי עקב הפרת החוזה, על מנת לאפס את מירוץ תקופת ההתיישנות? כאמור, בית משפט קמא מצא כי יש להבחין בין השתיים, וקבע כי התכתובת בין הצדדים לא כללה הודאה בזכותה של המערערת לפיצויים, להבדיל מזכותה כי הזכויות תירשמנה על שמה. פסק דינו של בית משפט קמא מעוגן לכאורה בפסיקתו של בית משפט זה. אפתח אפוא בסקירת הפסיקה המתייחסת לסעיף 9 לחוק ההתיישנות ולאחר מכן אציג את הנימוקים התומכים לטעמי בגישת המערערת. סעיף 9 לחוק בראי הפסיקה 12. המשיבות תומכות יתדותיהן בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 1017/91 פסח נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול (לא פורסם, 1.4.1996) (להלן: עניין הכפר הירוק), בגדרו נדונה תביעה שהוגשה נגד הכפר הירוק לתשלום דמי שימוש עקב החזקה במקרקעין שלא כדין. אחת מטענות המערערים היתה כי במסמך פנימי של הכפר הירוק נאמר כי הקרקע נתפסה ללא הרשאה ממינהל מקרקעי ישראל, כי מסמך זה מהווה הודאה בזכותם לקבלת דמי שימוש ראויים, ולכן יש להחיל את הוראת סעיף 9 לחוק. בפסק הדין נקבע כי המסמך המדובר לא יכול להיחשב כ"הודאה" בין היתר, מאחר שנכתב שלא על גבי נייר מכתבים רשמי; בהיותו בלתי חתום; מבלי שידוע מי חיברו, ומה היו תפקידו וסמכויותיו. בהמשך, הוסיף בית המשפט כי גם בתוכן המסמך אין כדי להוות "הודאה" כמשמעותה בסעיף 9 לחוק, שכן כל שנאמר בו הוא שהמקרקעין מצויים בבעלות פרטית וכי הכפר הירוק לא הורשה על ידי מינהל מקרקעי ישראל לעלות על המקרקעין. במילותיו של השופט זמיר (ההדגשות הוספו – י.ע.): "האם די במסמך זה כדי להוות הודאה כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות? סעיף זה דורש שהודאת הנתבע תכיר 'בקיום זכות התובע', כלומר בקיום 'הזכות' אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות. במקרה שלפנינו הזכות הנתבעת על-ידי התובע היא זכות לדמי שימוש ראויים במקרקעין. האם יש במסמך הנדון, לפי תוכנו, הודאה של הכפר הירוק בקיומה של זכות זאת? בוודאי שלא. האם יש בו, לכל הפחות, הודאה בעובדות מהן ניתן וצריך להסיק כי הכפר הירוק מודה בקיומה של הזכות הנתבעת? לדעתי התשובה שלילית. שכן עדיין יש מרחק ניכר בין הודאה של הכפר הירוק בכך שהוא עלה על מקרקעין לא לו, ללא רשות מן המינהל, לבין הודאה בזכות של המערערים לקבל דמי שימוש ראויים עבור התקופה משנת 1956. אכן, אפשר אולי למלא את המרחק הזה על ידי ראיות חיצוניות, כגון, לגבי השאלה מתי עלה הכפר הירוק על המקרקעין, האם הוא עיבד את המקרקעין, האם עיבד את כל המקרקעין, האם עיבד אותם ברציפות, ועוד. אולם זוהי מהותה של ההתיישנות, שהיא מונעת בעד התובע להביא ראיות כדי לבסס את הזכות הנתבעת, במידה שהיא קודמת לתקופת ההתיישנות. לכן נדרשת ההודאה עצמה לכלול את כל היסודות הדרושים כדי לבסס את הזכות הנתבעת. האם המסמך הנדון עונה על דרישה זאת? התשובה היא שהמסמך הנדון לוקה בחסר. מה שנאמר בו אינו מספיק כדי להעמיד על רגליה זכות לדמי שימוש ראויים עבור עיבוד המקרקעין מאז שנת 1956 או מכל מועד אחר" (שם, סעיף 8 לפסק הדין). דבריו אלה של השופט זמיר, כי "לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות", נתבססו בפסיקה כהלכה הנוהגת (וראו, בין היתר: רע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון (לא פורסם, 16.8.2005), סעיפים 6-5 לפסק הדין (להלן: עניין בטחיש), שם נקבע כי הצעת פשרה מבלי להכיר באחריות אינה בבחינת "הודאה בזכות"; רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (לא פורסם, 20.6.2010), סעיף 39 לפסק דינה של השופטת ברלינר, שם נקבע כי הודאת נתבע לגבי נוסחת החישוב הנכונה לעתיד, אין פירושה הודאה בזכותה של התובעת-המשיבה לחייבו על פי נוסחה זו באופן רטרואקטיבי. וראו עוד: ע"א 6887/03 ‏‏רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות‏ (לא פורסם, 20.7.2010), סעיף 22 לפסק דינו של השופט גרוניס; רע"א 8628/08 עמל הנגב עבודות בניה ועפר בע"מ נ' עירית רהט (לא פורסם, 12.3.2009), סעיף 8 לפסק הדין; ע"א 8542/09 עיזבון המנוח יוסף שלומיאן ז"ל נ' המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור (לא פורסם, 24.3.2010), סעיף 24 לפסק הדין והאסמכתאות שם; וראו גם ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (לא פורסם, 22.6.2008), שם מדייקת השופטת פרוקצ'יה כי על התובע להודות לא רק בקיום העובדות הנדרשות, אלא גם בקיום הזכות של התובע (סעיף 40 לפסק הדין)). 13. על פני הדברים, יש באמור לעיל כדי לתמוך בעמדת המשיבות. אלא שעיון בפסקי הדין הנזכרים לעיל, מעלה כי לא נתעורר בגדרם הצורך לדון בשאלת הגדרתה של אותה "זכות" אשר בקיומה הודו הנתבעים השונים. בנוסף, דברי השופט זמיר בעניין הכפר הירוק נאמרו כאמרת אגב ולמעלה מן הצורך, ולו מטעם זה איני סבור כי יש לראות בהן הלכה מחייבת. ואכן, בפסיקת בתי המשפט המחוזיים והשלום אנו מוצאים כי דברי השופט זמיר בעניין הכפר הירוק פורשו לעתים באופנים שונים. כך, למשל, בת"א (מחוזי ת"א) 433/97 נטר נ' י. בירנבוים חברה לבנין ולהשקעות בע"מ (לא פורסם, 27.7.2006), נדונה תביעה בגדרה ביקש התובע להצהיר על בעלותו באחת החניות בבניין המשותף. תביעתו החלופית של התובע היתה לקבלת פיצויים בגין נזקיו. בית המשפט (כב' השופטת ש' גדות) דחה את טענות המשיבים להתיישנות התביעה, בקבעו כי הפעולות שנעשו לתיקון הרישום לאורך השנים ממלאות אחר תנאי סעיף 9 לחוק, ולפיכך תביעת התובע – הן ההצהרתית, הן הכספית – לא התיישנה: "הגשת הבקשה לתיקון צו הרישום ביום 2.5.90 (כמו כל הפעולות שנעשו קודם ופורטו לעיל), מהווה מעשה מטעם הנתבע אשר יש בו 'הודאה' בזכות התובע ו/או 'משום ביצוע מקצת זכות' התובע, ויש בו משום הודאה בטעות שנעשתה על ידי הנתבעת. מאחר והבקשה לתיקון צו הרישום הוגשה ביום 2.5.90 והתביעה המתוקנת, הכוללת את הסעד הכספי, הוגשה ב 17.4.97, הרי שלא התיישנה גם התביעה לסעד כספי" (סעיף 38 לפסק הדין) (ההדגשות במקור – י.ע.). לעומת זאת, בת"א (שלום ת"א) 29697/08 זמר נ' יורוקום נדל"ן בע"מ (לא פורסם, 28.10.2008), נדונה תביעה לתשלום פיצוי מוסכם עקב אי רישום הבניין כבית משותף. לא הייתה מחלוקת על עצם ההפרה, ולטענת התובע, הודאתה של המשיבה בדבר הפרת התחייבותה לרשום את הבניין היוותה הודאה גם לעניין תביעת הפיצויים. בית המשפט (כב' השופטת ר' ערקובי) קבע כי הואיל והודאת המשיבה לא כללה הודאה בזכותו של התובע לפיצוי, הרי שאין בכך משום הודאה בזכותו של התובע כמשמעותה בסעיף 9 לחוק, ולפיכך תביעתו התיישנה: "אין מחלוקת, לצורך דיון זה, כי הנתבעים מודים בהתחייבותם לרישום הנכס כבית משותף, ואולם, בשום מקום לא מצאתי, וגם אין טענה כזו, כי הנתבעים הודו בזכות התובעים לקבלת פיצוי כלשהו. כלומר, אין די בהודאה בהתחייבות לרישום אלא יש צורך בהודאה שממנה ניתן יהא להסיק כי הנתבעים מודים בזכות התובעים לקבלת הסעד המבוקש, לקיומה של הזכות הנטענת על ידו, ובענייננו, הזכות לקבלת פיצוי מוסכם" (שם, בעמ' 5) (ההדגשה שלי – י.ע.). אציין כי פסק דין זה בוטל בהסכמת הצדדים בבית המשפט המחוזי והוחזר לבית משפט השלום לדון בתובענה לגופה, תוך שבית המשפט המחוזי מציין (כב' השופטת ר' לבהר-שרון) כי לטעמו לא היה מקום לדחות את התובענה על הסף מחמת התיישנות (ע"א (מחוזי ת"א) 2465/08 מיום 7.1.2010). וראו גם ת"א (שלום נת') 1376/02 אורבוך נ' קפלן (לא פורסם, 4.1.2005), בגדרו נדונה תביעה כספית עקב אי רישום חלק מחניון על שם התובע. בית המשפט (כב' השופט י' קינר) העיר למעלה מן הצורך, כי לעניין תחולתו של סעיף 9, גם אילו היה הנתבע מודה בחובתו לקיים את ההסכם, לא היה בכך משום הודאה בזכותו של התובע לקבל את שוויו של החניון חלף קיום ההסכם, שכן "ההודאה צריכה להיות בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט" (סעיף 14 לפסק הדין). 14. חוסר האחידות בפסיקה בסוגיה זו בא לידי ביטוי גם בנסיבות "מיוחדות" של יחסי קבלן-רוכש דירה ומבטח-מבוטח. כך, למשל, נקבע כי נכונותו של קבלן לתקן ליקויים שהתגלו בדירות, מהווה הודאה בזכות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות גם ביחס לתביעת הדיירים לפיצוי, לרבות בגין נזק לא ממוני (ראו, לדוגמה: ת"א (מחוזי י-ם) 741/94 בן עמי נ פז חברת הנפט בע"מ (לא פורסם, 13.11.03) (כב' השופטת י' צור); ת"א (מחוזי י-ם) 379/92 לושינסקי נ' רמ"ט בע"מ חברה רשומה בישראל (לא פורסם, 5.1.1999) (כב' השופט ד' חשין); ת"א (מחוזי י-ם) 164/93 כהן נ' רמ"ט בע"מ חברה רשומה בישראל (לא פורסם, 29.12.1997) (כב' השופטת א' פרוקצ'יה), שם נקבע כי התביעה לא התיישנה, אך כי דינה להידחות לגופה)). מנגד, בע"א (מחוזי ת"א) 2946/03 קל וחומר לבנייה ולשיווק 1985 בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 12.6.2006) (כב' השופטים א' גורן, י' שנלר ו-ר' רונן) נקבע כי הודאתו של מבטח באחריותו הביטוחית תוך שהוא חולק על הסכומים הנתבעים, אינה בבחינת "הודאה בזכות" לפי סעיף 9 לחוק לעניין קיומה של זכות בידי המבוטח לקבלת תגמולי ביטוח (ההדגשה הוספה – י.ע.): "יוער כי המערערת חזרה והדגישה את העובדה כי מעולם לא נשלל הכיסוי הביטוחי, אלא הפוך מכך. לטענת המערערת עולה מדוחות השמאי כי קיימת הכרה בשאלת הכיסוי הביטוחי, ועובדה זאת כמוה כהודאה בזכות. טענה זאת אינה ממן העניין. גם אם מבטח מכיר באחריותו הביטוחית אך חולק על הסכומים הנתבעים, אין בפנינו 'הודאה בזכות' לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, וכפרשנות הפסיקה דלעיל. חלק מהעובדות החיוניות לתביעת הזכות של המערערת עניינה שאלת הנזק. משכך, יש לבחון אם בפנינו הודאה בזכות הן במובן של ההכרה באחריות וקיום כיסוי ביטוחי והן בשאלת גובה הנזק" (סעיף 22 לפסק הדין). קיצורו של דבר, שבפסיקת הערכאות הדיוניות נחלקו הדעות בסוגיה שבפנינו והגיעה עת ההכרעה. לעולם יפתח הפרשן בלשונו של החוק, וכך נתחיל את דרכנו. מונחי חוק ההתיישנות – הבחנה בין זכות, עילת תביעה, עילת תובענה וסעד 15. המחוקק הבחין בחוק ההתיישנות בין מספר מונחים והם: "תביעה", "זכות", "תובענה" ו"עילת תובענה". סעיף 2 לחוק מגדיר טענת התיישנות מהי (ההדגשות הוספו – י.ע.): טענת התיישנות 2. תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה. תובענה מוגדרת בסעיף 1 לחוק כ"הליך אזרחי לפני בית משפט", והיא הכלי הדיוני באמצעותו תובע התובע את קיום הזכות, קרי ההליך הדיוני הרלוונטי למימוש הזכות (דודי שוורץ סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות 428 (תשס"ז), בטכסט הצמוד להערה 33 (להלן: שוורץ)). תביעה, לעומת זאת, היא "הדרישה המהותית של התובע מהנתבע לקיים את זכותו המהותית" (הצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004, ה"ח הממשלה 611) (להלן: הצעת חוק ההתיישנות). אציין כי בהצעת החוק מוסבר כי המחוקק ביקש לשמר את ההבחנה בין "תובענה" לבין "תביעה" הקיימת בסעיף 2 בנוסחו דהיום, כך שאין בדברי ההסבר בהצעת החוק משום חידוש לגבי ההבחנה האמורה (שם, בסעיף 1). סעיף 2 לחוק קובע כי "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות", והמילים "נתונה להתיישנות" מתייחסות לתיבה "תביעה". כך עולה מהמשכו של הסעיף ("ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה") ומסעיף 5 ("התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה"), לאמור: התביעה מתיישנת, אך לא הזכות. הדברים עולים כאמור גם מהסיפא של סעיף 2, הקובע כי אין בהתיישנות כדי לבטל את הזכות גופה, להבדיל מהתביעה הנתונה להתיישנות. במילים אחרות: חוק ההתיישנות דן בזכות אשר בגין הפגיעה בה זכאי התובע לסעד, ולא בזכות לסעד עצמו. 16. סעיף 6 לחוק מציג בפנינו מונח נוסף – "עילת התובענה", אשר מיום לידתה תחל תקופת התיישנות: תחילת ההתיישנות 6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. סעיפים 8-7, הקובעים חריגים לסעיף 6, נוקטים אף הם במונח זה: תרמית ואונאה 7. היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה. התיישנות שלא מדעת 8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. 17. המונח "עילת תובענה", כמו גם המונח "עילת תביעה" המשמש לצדו בערבוביא, נזכרים בחקיקה ונתפרשו בפסיקה בהקשרים שונים, בין היתר לעניין התיישנות, מעשה בית דין, פיצול סעדים, סמכות עניינית, תיקון כתב תביעה ועוד. המונח "עילת תביעה" זכה להתייחסות ענפה בפסיקה, ומקובל להגדירו כמכלול העובדות המזכות את התובע לקבל את הסעד המבוקש. כך, תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) קובעת כי כתב התביעה צריך לכלול את "העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה". גם בהקשר של מחיקה על הסף בשל היעדר עילה, בית המשפט בוחן אם התובע יהיה זכאי לקבל את הסעד המבוקש על ידו בהנחה כי יוכיח את מכלול העובדות הכלולות בכתב התביעה. למונח עילת תביעה מובן נוסף, המתייחס לסיווג המשפטי, ונוהגים אנו לנקוט לשון "עילה חוזית" או "עילה נזיקית" או "עילה של עשיית עושר ולא במשפט" ואף להבחין ב"עילות משנה" בתוך העילות הנ"ל. כך, לדוגמה, בע"א 436/74 קירשבאום נ' אריאל, פ"ד כט(1) 329 (1974), שם נדונה הסוגיה של פיצול סעדים בגין הפרת חוזה, ובית המשפט נדרש לשאלה אם התביעה לריבית בגין הפרת החוזה והתביעה לפיצויים בגין אותה הפרה, הן תביעות לסעדים שונים על-פי עילה אחת, או הן תביעות על-פי שתי עילות הנובעות מעיסקה אחת. נקבע כי המדובר בשתי עילות שהסעד המבוקש בהן הוא אחד – תשלום כסף. אך השוו לדברי הנשיא שמגר בע"א 734/83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' דוידוביץ, פ"ד לח(1) 613 (1984), אשר אף הם נסבו על פרשנות המונח "עילה" בהקשר של פיצול סעדים: "תביעה לאכיפת חיוב או להצהרה על קיומו של חיוב ותביעה לפיצויים בשל הפרתו של אותו החיוב, כולן תביעות, המבוססות על אותו חוזה ועל אותו החיוב העולה ממנו, ואינני רואה מקום להפריד ביניהן ולראות בכל אחת מהן עילה נפרדת. בשני המקרים מקור התביעות הוא אחד: החוזה שנכרת בין הצדדים והחיובים שקמו בעקבותיו" (שם, בעמ' 620). (וראו גם: משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין האזרחי במשפט האזרחי - הלכה ומעשה 379-366 (מהדורה 15, 2007) (להלן: קשת)). בנפרד מהעילה אנו מוצאים את הסעד. כך, לדוגמה, לצורך קביעת הסמכות העניינית, הכלל הוא שהסמכות הולכת אחר הסעד ולא אחר העילה (ראו, לדוגמה, ע"א 2846/03 ריצ'ארד נ' ארליך, פ''ד נט(3) 529, 534 (2004) והאסמכתאות שם). אך גם בין "עילת תביעה" לבין "סעד" קיים ערבוב מושגים בחקיקה ובפסיקה. כך, לדוגמה, תקנה 504 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי נתבע רשאי להפקיד בכל עת בקופת בית המשפט סכום כסף "לסילוק התביעה או לסיפוק חלק מעילות התובענה". ברי כי הכוונה אינה למכלול העובדות אלא לסעד שנתבקש (השוו: אלון ריחני "התיישנות העילה החוזית בגין הפרת חוזה" המשפט ח' 461, 470 (תשס"ג) (להלן: ריחני), ע"א 203/64 עיזבון המנוח אברהם בורנשטיין נ' עורות בית-חרושת לעורות בע"מ, פ"ד יח(1) 306, 311 (1964)). יודגש, כי דיוננו במונח "עילת תביעה" נעשה בהקשר של דיני ההתיישנות, ואין להסיק מכך לגבי פרשנותו בהקשרים אחרים, שהרי "הדיבור 'עילת התביעה' (cause of action) אינו חד-משמעי, ומשהוגדר, אין כוח ההגדרה יפה אלא לענין פלוני בלבד" (ע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד יז 2617, 2624 (1963); ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846, 858 (1990) (להלן: עניין שכטר)). 18. מועד לידתה של עילת התובענה לצורך מירוץ ההתיישנות, הוא המועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע. במילים אחרות, מירוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות - היה זוכה בפסק דין (וראו פסק דיני ברע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (לא פורסם, 19.9.2010), סעיף 44 והאסמכתאות שם (להלן: עניין הוועדה לאנרגיה אטומית); קשת, בעמ' 717). 19. בנקודה זו מגיעים אנו לסעיף 9 לחוק, אשר על פרשנותו נסב ערעור זה. למען הנוחות, נחזור ונעמידו נגד עיננו: הודאה בקיום זכות 9. הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות. מהי אותה "זכות", שאם מודה הנתבע בקיומה, יש בכך כדי לאפס את מירוץ תקופת ההתיישנות? בין "זכות" לבין "עילה" לבין "סעד" [בין זכות מושגית-ראשונית לזכות קונקרטית-שניונית] 20. נחזור ונזכיר את הסוגיה שבמחלוקת – האם משעה שהודה הנתבע בזכותו של התובע (ובענייננו – משהודו המשיבות כי המערערת זכאית לרישום הזכויות בממכר), ממילא יש בכך משום הודאה בעילת התביעה של התובע על הסעדים הנובעים מאותה הפרה (ובענייננו – זכותה של המערערת לתבוע פיצוי). כאשר בתביעה חוזית עסקינן, מקובל לסווג את יום הפרת החוזה כמועד לידת עילת התובענה. מכאן נובעת טענת המערערת כי הודאת המשיבות במחדלן להשלים את רישום הממכר על שמה מהווה הודאה בקיומה של עילת התובענה על כל הסעדים הנובעים הימנה. אלא שניתן לטעון, כשיטת המשיבות, כי יש להבחין בין תביעה לאכיפת חוזה לבין תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו עקב הפרתו. זאת, מאחר שהנזק הנגרם עקב ההפרה הינו אחד מיסודות עילת התביעה של צד לחוזה המבקש לתבוע פיצויים עקב ההפרה. לשון אחר, הפרת חוזה יכול שתוליד שתי עילות תביעה נפרדות: האחת – עילה הנוצרת ביום ההפרה ומכוחה יכול, למשל, הצד הנפגע לתבוע את אכיפת החוזה או ביטולו או תשלום פיצוי מוסכם, והשניה – עילה הנולדת ביום התגבשות הנזק הנגרם עקב ההפרה, כאשר רק השילוב בין הפרת החוזה לבין הנזק שנגרם בעטיה הוא המוליד לצד הנפגע את עילת התובענה הנסבה על תביעת הפיצויים בגין ההפרה. עמדה על הדברים השופטת שטרסברג-כהן בע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423 (1997) (להלן: עניין יופיטר): "ומתי נולדת עילת תביעה חוזית? העילה נולדת במועד הפרת החוזה: 'אף כאן מוסכם על הכול, כי במצב הדברים הרגיל, ההתיישנות בגין הפרת חוזה מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה, כלומר – בענייננו – עם שכלול הפרת החוזה… (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תש"יח-1958)' (ע"א 531/89 להבי ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה – המרכז ואח', בעמ' 722)... בהפרת חוזה אין על התובע להמתין לאירוע נזק כדי לתבוע את המפר, ודי בהפרה עצמה על-מנת להעמיד לו עילת תביעה בגין הפרת החוזה. [...] האם ניתן ללמוד מכך כי זוהי העילה היחידה הנולדת למי החוזה אתו הופר וכי לא יכולה לקום לו עילה אחרת, מאוחרת מזו שקמה לו עם הפרת החוזה? סבורתני שלא בהכרח כך. משמופר החוזה, והצד המקיים מבקש לבטלו או לאוכפו או למנוע התקשרותו של המפר עם אחר, אין עליו להמתין לכל התרחשות נוספת, ובידו עילת תביעה בשלה. אולם משמופר חוזה, והצד המקיים איננו מבקש לעצמו סעד בגין ההפרה גרידא, אלא בגין נזק שהתרחש בעקבותיה לאחר זמן, יכול שתיווצר עילת תביעה עם היווצר הנזק.....לפי סעיף 10 ההפרה והנזק שלובים זה בזה ויוצרים יחד את עילת התביעה המקנה את הזכות לפיצויים" (שם, בעמ' 431-430) (ההדגשה הוספה – י.ע.). עוד מפנה השופטת שטרסברג-כהן לדברי השופט מצא בע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון יוסף בליבאום ז"ל, פ"ד מט(5) 485, 508 (1996), שם נאמר: "הנזק הנגרם לנפגע מהפרת חוזה מהווה רכיב עובדתי בעילתו לפיצויים". ובקיצור, מהלכת יופיטר עולה כי גם בתביעה חוזית הנזק יכול להוות אחד מרכיבי העילה (וראו אצל ריחני, שם מותח המחבר ביקורת על הלכת יופיטר בהקשר של מירוץ ההתיישנות. לשיטת המחבר, יש למנות את תקופת ההתיישנות מרגע הפרת החוזה גם אם הנזק נגרם לאחר מכן, והצעתו היא לבחון את התביעה בהתאם למנגנוני ההתיישנות הקבועים בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). הלכת יופיטר אינה מתיישבת לכאורה עם שיטת המערערת. המשיבות אמנם הודו באי השלמת הליכי רישום הנכס בניגוד למועדים הקבועים בהסכם, ובכך הודו בעילת תביעתה של המערערת ככל שמדובר בתביעה לאכיפת חוזה או לביטולו. ברם, מאחר שהתביעה היא לפיצוי בגין נזקים אשר נגרמו עקב הפרת חוזה, הרי שיסוד הנזק מהווה אחד מרכיבי עילת התביעה, שבו לא הודו המשיבות. 21. איני סבור כך. לטעמי, הלכת יופיטר מתייחסת לעילת התביעה ולתחילת מירוץ ההתיישנות, וכאן חוזרים אנו להבחנה בין "עילת התביעה" לבין "זכות". עמדנו על כך שחוק ההתיישנות מבחין בין השתיים, וכי התיבה "זכות" אין פירושה "עילת תביעה". המחוקק נקט בסעיף 9 במילה "זכות", להבדיל מהמונח "עילת התובענה" בסעיפים 8-6 לחוק. לו רצה המחוקק לקבוע כי רק הודאה של נתבע בקיומה של "עילת התובענה" או "בעובדות המהוות את עילת התובענה" מתחילה מחדש את מירוץ תקופת התיישנות, חזקה עליו כי היה דבק במונחים בהם נקט בסעיפים 8-6. בנוסף, הטענה כי "זכות" פירושה "עילת תובענה" אינה מתיישבת עם המשכו של סעיף 9, העוסק ב"ביצוע מקצת הזכות", שהרי עילת תובענה אינה פעולה הנתונה לביצועו של בעל דין (והשוו לקשת, בעמ' 7-5). 22. הדרא קושיא לדוכתא (חזרה השאלה למקומה). מה היא אותה "זכות" האמורה בסעיף 9 לחוק - שהודאת הנתבע בקיומה מתחילה מחדש את מירוץ תקופת ההתיישנות - ואשר אין לזהותה עם המונח "עילת תביעה"? התשובה לכך מעוגנת בהבחנה בין זכות מושגית לבין עילת תביעה קונקרטית המהווה את גיבושה הקונקרטי של הזכות. הפסיקה נדרשה להבחנה זו בעניין שכטר לצורך פרשנות המושג "זכות" הקבוע בסעיף 2 לחוק (ראו לשונו של הסעיף לעיל בפסקה 15). באותו מקרה, נדונה שאלת ההתיישנות של תביעה לביטול פטנט, וכך נאמר על ידי השופטת נתניהו: "מה היא הנקודה בה הרשות לתבוע קיומה של זכות הופכת לעילת תובענה? אם אשתמש בלשון ציורית, מהו רגע החיכוך בו מתגבש גרגיר החול שבצדף והופך לפנינה? בבואנו לתרגם את התמונה הזאת לנושא שלפנינו ולהשיב על השאלה, מתי הופכת אותה אפשרות הנתונה בחוק לבקש ביטול הפטנט לעילת תובענה המתחילה את מרוץ ההתיישנות, נראה שכל תשובה מחייבת הבחנה בין הזכות המושגית לבין עילת התובענה הקונקרטית. על-פי הבחנה זו אין מרוץ ההתיישנות בבקשת הביטול מתחיל, אלא כאשר עילתו של המבקש מתגבשת מבחינת העניין הפרטי שלו בסילוקו של הפטנט מהפנקס... נקודת אחיזה להבחנה זו בין התביעה המושגית לבין העילה הקונקרטית ניתן למצוא אצלנו בלשונו של חוק ההתיישנות, המבחין בין ה"זכות" שבסעיף 2, שהתביעה לקיומה היא הנתונה להתיישנות ושבה רואה אני את הזכות המושגית, לבין "עילת התובענה" שבסעיף 6, שעמה מתחיל מרוץ ההתיישנות ושבה רואה אני את הגיבוש הקונקרטי של הזכות. דוגמה בהירה ושכיחה להבחנה שאני מבקשת לעשות היא של חוב המגיע לתובע, אך הוא אינו רשאי לתובעו עד שנתן לחייב דרישה לתשלום. הזכות המושגית לתבוע את החוב קיימת לו, אך עילת התובענה שלו אינה מתגבשת עד ששלח דרישה לחייב, ומניין ההתיישנות מתחיל רק ממנה" (שם, בעמ' 860-859) (ההדגשות הוספו – י.ע.). מכאן, שה"זכות" בה עוסק סעיף 2 לחוק היא הזכות המושגית, בעוד ש"עילת התובענה" היא גיבושה של הזכות המושגית לכדי זכות קונקרטית. אם נצעד בדרכה של השופטת נתניהו, הרי שלמונח "זכות" בהקשרנו יש שני פנים: הפן האחד נסב על עצם קיומה של מערכת יחסים חוזית בין הצדדים, המקנה לכל צד זכות חוזית-מושגית לכך שהצד השני לא יפר את התחייבויותיו. הפן השני בא לעולם מקום בו הופרה הזכות המושגית, או-אז מתגבשת הזכות הקונקרטית של הנפגע לתבוע את קיום הזכות המושגית בדרך של הגשת תביעה למימוש הזכות לקבלת הסעד המתאים (והשוו למינוחים בהם נוקט קשת, המכנה את הזכות הראשונה "הזכות המשפטית (או המהותית) המקורית", ואת הזכות השניה "זכות בת אכיפה משפטית" היכולה להתגבש לכדי "עילת תובענה" (קשת, שם). וראו עוד בעמ' 716, שם מעיר המחבר כי טוב היה עושה המחוקק לו היה נוקט בסעיף 2 לחוק ההתיישנות המוצע במילים "עילת תובענה נתונה להתיישנות"). 23. ההבחנה העקרונית שערכה השופטת נתניהו בין "הזכות המושגית" לבין "הזכות הקונקרטית" היא הבחנה מבוססת המעוגנת בלשון החוק. כשם שהמונח "עילת תביעה" יכול שיתפרשׁ באופנים שונים בהקשרים שונים, כך המושג "זכות" הינו רב משמעי, ודי להזכיר את סיווגו המפורסם של הופלד המבחין בין ארבעה סוגי זכויות: זכות "במובן הצר", זכות מסוג "חירות", זכות מסוג "כוח" וזכות מסוג "חסינות" (W.N. Hohfeld, Some Fundamental Legal Conceptions as applied in Judicial Reasoning, 23 Yale L.J.16 (1913)). חוק ההתיישנות מהווה דוגמה להבחנה בין "זכות" לבין "כוח". גם אם יש לאדם זכות, לא תמיד יש לו את הכוח לממש זכות זו בשל התיישנותה, וכלשונו של השופט ש' לוין בעניין שכטר "ה'כוח' להגיש תובענה נתון להתיישנות" (שם, עמ' 868), וזו הסיבה בגינה דחיית תובענה בגין התיישנות אינה מבטלת את הזכות גופה. כאשר בדיני חוזים עסקינן, כמו במקרה דנן, עלינו להבחין בין שני סוגי זכויות: הזכות מהסוג האחד היא זכותו הראשונית של צד לחוזה כי החוזה יקוים. זכות זו נתונה לכל צד לחוזה מלכתחילה, מרגע כריתת החוזה, ועוד בטרם התבצעה הפרה כלשהי, וזו זכותו "במובן הצר" לדרוש את קיומו של החוזה. הזכות מהסוג השני באה לעולם לאחר שהחוזה הופר, או-אז עומדת לרשות הצד הנפגע הזכות לשנות את היחסים המשפטיים בינו לבין המפר, אם על ידי דרישה כי תוטל על המפר חובה (במובן הצר) לקיים את החוזה, אם על ידי ביטול החוזה, ואם על ידי דרישה כי המפר יחויב בתשלום פיצויים. זוהי זכות במובן של "כוח" (דליה אבן "משמעותה של ה'זכות' לתרופות בגין הפרת חוזה" עיוני משפט ו 121, 124-122 (1979-1978) (להלן: אבן)). גם בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: חוק החוזים - תרופות) ניתן להיווכח כי התיבה "זכות" משמשת בערבוביא, לעתים במשמעות של זכות במובן הצר, ולעתים במשמעות של זכות מסוג "כוח". כך, סעיף 1 מגדיר "נפגע" בתור "מי שזכאי לקיום החוזה שהופר". צירוף המילים "זכאי לקיום החוזה" אינו נסב על זכותו של נפגע לתבוע את תרופת האכיפה, כי אם על זכותו הראשונית במובן הצר כי החוזה יקוים. בד בבד, "אין לזהות את התרופות המשמשות תחליף לזכות הראשונית שנפגעה עם הזכות הראשונית עצמה", ואף שהחוק נוקט לשון "זכות" גם בסעיף 2 ("הופר החוזה – זכאי הנפגע..."), בסעיף 3 ("הזכות לאכיפה"), בסעיף 7 ("הזכות לביטול") ובסעיף 10 ("הזכות לפיצויים"), הזכות המדוברת בסעיפים אלו היא זכות מסוג "כוח", במובן זה ש"הפעלת הכוח, הטמון בתרופות הנפגע, [תביא] לידי שינוי היחסים המשפטיים על ידי כך שתצור חובות חדשות או תבטל חובות קיימות" (אבן, בעמ' 124). 24. ובחזרה לדיני ההתיישנות. כאמור, השופטת נתניהו הסיקה בעניין שכטר כי ה"זכות" אליה מתייחס סעיף 2 לחוק ההתיישנות היא "הזכות המושגית" של התובע, שהיא זכותו ה"ראשונית" לקיום החוזה. הבחנה זו יפה לענייננו. ה"זכות" בה עוסק סעיף 2 לחוק היא הזכות המושגית, ו"תמונת הראי" של אותה זכות, היא הזכות בה מדבר סעיף 9 לחוק. במילים אחרות: הכוח לתבוע את הזכות המושגית עשוי להתיישן לפי סעיף 2 לחוק בחלוף תקופת ההתיישנות (הכוח אך לא הזכות המושגית עצמה), אך מירוץ ההתיישנות של הכוח לתבוע מתחיל מחדש מקום בו הנתבע מודה בזכותו המושגית של התובע לפי סעיף 9 לחוק. כאשר פלוני מודה בכך שהפר את חובתו לקיים את החוזה, הוא מודה מיניה וביה בזכותו של הנפגע להפעיל את הכוחות הנובעים מזכותו הראשונית לקיום החוזה, לרבות תרופת הפיצויים. לשון אחר, הפגיעה בזכות מקימה את הסעד. הזכות היא שהחוזה יקויים והיא מקימה את הסעד של פיצויים. 25. מסקנה זו עולה כאמור מלשון החוק. עמדנו על כך, שבסעיפים 2 ו-9 נקט המחוקק בתיבה "זכות" בעוד שבסעיפים 8-6 נקט במונח "עילת תובענה". כאמור, "עילת התובענה" שבסעיף 6 היא "הגיבוש הקונקרטי של הזכות" (עניין שכטר, בעמ' 860). לו רצה המחוקק לקבוע כי "הודאה בקיום הזכות" לפי סעיף 9 פירושה אך ורק הודאה ב"כוחו" של התובע לקבל את הזכות הנתבעת (קרי, התרופה), היה נוקט במונח "עילת תובענה", או לחלופין, במונח המצמצם את "הזכות" ל"זכות הנתבעת" שהיא הזכות הקונקרטית, או לחלופי חלופין, להודאה בזכותו של התובע לסעד הנתבע על ידו, ונעיר כי התיבה "סעד" אינה זרה לחוק ההתיישנות, כאמור בסעיף 27 לחוק. 26. הזהות בין המונח "זכות" בסעיף 2 לחוק לבין המונח "זכות" בסעיף 9 לחוק מתיישבת עם כלל הפרשנות לפיו כאשר הוראות שונות באותו דבר חקיקה נוקטות במונחים זהים בלשונם, קיימת חזקה של הרמוניה נורמטיבית כי המחוקק התכוון לאותו מובן (אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ב – פרשנות החקיקה 600-599 (תשנ"ג)). ודוק: על אף החזקה הפרשנית של הרמוניה נורמטיבית, אין פירוש הדבר כי בכל מקום בחוק ההתיישנות בו מופיעה התיבה "זכות" יש לפרשה במובן של הזכות המושגית, שהרי "מקובל עלינו משכבר הימים, שאין לפרש דיבור, המופיע בדבר חקיקה, אלא בהקשר הדברים הראוי, שבו מופיע אותו דיבור" (בג"ץ 310/82 בן צבי נ' ראש הממשלה, פ"ד לו(4) 191, 194 (1982)), והקשרם של דברים והגשמת תכלית החקיקה יכול שיובילו למתן משמעות שונה לביטויים זהים באותו דבר חקיקה (עע"ם 8360/08 משרד הפנים נ' היברו יוניון קולג' מכון למדעי היהדות (לא פורסם, 30.11.2011), סעיף 22 והאסמכתאות שם). ואמנם, עיון ביתר סעיפי חוק ההתיישנות מעלה כי בדומה לחוק החוזים (תרופות), גם כאן המונח "זכות" משמש בערבוביא, לעתים בתור הזכות המושגית, לעתים בתור הזכות הקונקרטית. כך, בפרק השלישי לחוק אשר עניינו חישוב תקופת ההתיישנות, נקבעה בסעיף 18 ההוראה הבאה, העוסקת ב"תסיבת הזכות" (ההדגשות הוספו – י.ע.): תסיבת הזכות אינה משפיעה 18. לענין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על ידי הזכאי המקורי או על ידי חליפו או אם הזכות נתבעת נגד החייב המקורי או נגד חליפו, ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות. לכאורה, פשוטו של מקרא שהזכות הנתבעת ברישא של הסעיף והזכות הנסבה בדרך ירושה בסיפא של הסעיף – זכות אחת היא. אלא שלאור ההבחנה בין סוגי הזכויות עליה עמדנו לעיל, דומה כי יש מקום להבחין בין השתיים. זאת, שכן בעוד ש"הזכות הנתבעת" מעצם טבעה היא הזכות הקונקרטית-השניונית (קרי תביעתו של הנפגע לקבלת תרופה), הרי ש"הזכות הנסבה דרך ירושה" יכול שתהא הזכות המושגית-ראשונית. ובהשלכה לדיני חוזים, "הזכות הנתבעת" היא הזכות הקונקרטית הבאה לעולם לאחר הפרת החוזה (והיא תביעתו של הנפגע לקבלת תרופה, כגון אכיפה, פיצויים וכו'), בעוד ש"הזכות העוברת בירושה" יכול שתהא הזכות המושגית לקיום החוזה (או "זכותו החוזית" של הנפגע), אשר יכול שתעבור בירושה עוד בטרם הופר החוזה. הדברים אף מתיישבים עם השכל הישר, שהרי הזכות העוברת בירושה אינה מצטמצמת לזכות לתבוע תרופה פלונית, ומובן אפוא מדוע ביכר המחוקק את הנוסח "שאם נסבה הזכות בדרך ירושה", על פני הצירוף "שאם נסבה התביעה בדרך ירושה" או "שאם נסבה הזכות הנתבעת בדרך ירושה". לא הבאתי את הדברים אלא כדי להמחיש כי ההבחנה בין הזכות המושגית לבין הזכות הקונקרטית/הזכות הנתבעת אינה הבחנה של מה בכך. אילו רצה המחוקק לקבוע הסדר לפיו רק הודאת נתבע בזכות הקונקרטית מתחילה מחדש את מרוץ תקופת ההתיישנות, יש להניח כי היה נוקט במינוח מדויק יותר. 27. התפישה הרואה בהודאתו של נתבע כי הפר את החוזה, אירוע "המאפס" את תקופת ההתיישנות, באופן המשמר את כוחו של הנפגע לתבוע את הסעדים הנובעים מההפרה, עולה גם בקנה אחד עם תכליתם של דיני ההתיישנות. על הטעמים העומדים בבסיס דיני ההתיישנות הדיונית עמדתי בעניין הוועדה לאנרגיה אטומית, ואזכיר להלן את עיקרי הטעמים, והם: טעם ראייתי הקשור בקושי ובהכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן, שכן דרכו של עולם שבחלוף השנים מסמכים הולכים לאיבוד, עדים מאבדים את זכרונם וכו'; אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו, כך שיוכל לכלכל את צעדיו ללא חשש שמא ייתבע בגין שנים עברו; ריח מחילה וויתור, באשר תובע "הישן על זכויותיו" תקופה ארוכה מבסס אצל הנתבע ציפיה כי לא ייתבע; ושיקול מערכתי מנקודת מבטה של מערכת המשפט, אשר ראוי שתקדיש את משאביה לעניינים שבהווה ולא לעניינים שאבד עליהם הכלח, כאשר קציבת תקופת ההתיישנות מתמרצת תובעים להגיש תביעתם במועד ולא בחלוף שנים רבות (וראו בעניין הוועדה לאנרגיה אטומית, סעיף 30 לפסק הדין והאסמכתאות שם). 28. יישומם של טעמים אלה על נסיבות המקרה שלפנינו תומך במסקנה כי אין לראות בתביעת המערערת כתביעה שהתיישנה. כאמור, בין הצדדים התנהלה תכתובת עניפה לאורך השנים, בה שבה המערערת והדגישה בפני המשיבות כי הן מפרות את התחייבויותיהן, כי נגרמים לה נזקים עקב כך וכי בכוונתה לעמוד על זכויותיה לקבלת פיצוי. בנסיבות אלה, ברי כי אין לראות בהשתהות המערערת משום מחילה או ויתור מצידה. בדומה, אין לקבל את הטענה כי אינטרס הוודאות של המשיבות נפגע, שכן ידעו לאורך כל הדרך כי המערערת עומדת על זכויותיה. בנסיבות אלה, אף אין לקבל את הטענה כי חלוף הזמן יצר למשיבות קושי ראייתי, באשר נוכח התרעותיה והתראותיה של המערערת היה עליהן לשמור את ראיותיהן. מה עוד, שבמקרה דנן, הנטל הראייתי להוכחת הנזק שנגרם עקב ההפרה מוטל ממילא על כתפי המערערת. לכן, אין לקבל את הטענה כי זכותן של המשיבות להתגונן נפגעה עקב חלוף הזמן. בנוסף, ומבלי להידרש לשאלה הנכבדה אם יש לפרש את הוראות חוק ההתיישנות בצמצום אם לאו, דומה כי יש רגליים לטענה כי נוכח התנהגות המשיבות, אשר שבו והרגיעו את המערערת כי תבצענה את חלקן בחוזה בהקדם, קיים הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה (ומבלי להביע דעה האם התנהלות המשיבות עולה כדי הטעיה, בהתאם להסדר המוצע בהצעת חוק ההתיישנות, אשר יובא להלן בפסקה 32). דומה כי אף בכך יש כדי לתמוך במסקנה כי תביעת המערערת לא התיישנה (ראו בעניין בטחיש, סעיף 7 לפסק הדין; לדרכי הפרשנות של דין ההתיישנות והזהירות שיש לנקוט בהחלתו, ראו בעניין הוועדה לאנרגיה אטומית, סעיפים 29-28 לפסק הדין והאסמכתאות שם). 29. לשון החוק ותכליתו תומכות אפוא בעמדת המערערת כי חלה בענייננו הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות. לטעמי, מסקנה זו מתיישבת גם עם הגיונם של דברים. כאמור, בית משפט קמא קבע כי הזכות היחידה בה הודו המשיבות היא זכותה של המערערת לרישום הזכויות על שמה, אך אין לראות בכך הודאה בזכותה לפיצויים, ולפיכך תביעת הפיצויים התיישנה. ובלשונו: "עיינתי באותם מכתבים ולא מצאתי בהם הודאה של המבקשות בזכותה של המשיבה לפיצויים. ההודאה היחידה המצויה שם היא ההודאה בזכותה של המשיבה לרישום הזכויות על שמה" (סעיף 5 לפסק הדין). במילים אחרות, המשיבות הודו בזכותה החוזית של המערערת לאכיפה ובה בלבד, ואין בכך הודאה בזכות קונקרטית אחרת של המערערת כמו סעד כספי לפיצויים, ולפיכך התביעות לקיומן של זכויות אלו התיישנו. לשיטה זו, בהעדר הודאה מפורשת בזכות הקונקרטית-הנתבעת, תקופת ההתיישנות תוסיף ותימָּנֶה לגבי זכות התביעה של התובע ביחס לאותה זכות קונקרטית. דהיינו, מקום בו הצד המפר מודה בהפרה ומתחייב להשלים את התחייבויותיו (קרי, מודה בזכותו של הנפגע לאכיפה כמו במקרה שלפנינו,) הנפגע זכאי לתבוע אכיפה, אך אם יבחר בתרופת הביטול או הפיצוי, תקופת ההתיישנות תעמוד לו לרועץ. לטעמי, זו תוצאה קשה שאינה הכרחית והמקרה שבפנינו אך יוכיח. המשיבות הודו בזכותה של המערערת לרישום. אם נאמר כי כל שנותר בידי המערערת הוא הזכות לתבוע את אכיפת הרישום בעוד שזכותה לתבוע את יתר הסעדים (כגון: ביטול והשבה או פיצויים) התיישנה, יש בכך כדי להקשות גם על קבלת תרופת האכיפה. ירצו המשיבות – ישלימו את הרישום, לא ירצו – לא ישלימו את הרישום, שהרי חרב הביטול וההשבה או חרב הפיצויים כבר אינן עומדות לרשות המערערת. ומזוית נוספת: ראינו כי המשיבות הודו לאורך כל הדרך בחובתן לרשום את זכויות המערערת. נניח כי הנזק עקב אי הרישום היה נגרם למערערת רק בחלוף עשר שנים מהמועד בו הופרה החובה לרשום את הממכר. לשיטתנו, יש בכך לפטור מהצורך להידרש להלכת יופיטר ולומר שהנזק הוא יסוד מעילת התביעה, באשר הודאת המשיבות מתחילה מחדש את מירוץ ההתיישנות. ניתן להקיש מהסוגיה דנן, של הודאה של הנתבע בזכות המושגית, להלכה לפיה בהיעדר חזקה נוגדת במקרקעין מירוץ ההתיישנות אינו מתחיל ולהלכה לפיה ביחסי נאמנות, מתחילים למנות את תקופת ההתיישנות מעת שכפירתו של הנאמן בנאמנות הובאה לידיעתו של הנהנה (ראו, לדוגמה, ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49 (2003)). ההיקש להלכות אלה יפה לענייננו מאחר שהרציונל בבסיסו דומה – התנהגות הנתבע גורמת לכך שהתובע אינו נזעק להגן על זכותו בדרך של הגשת תביעה. לדוגמה, ראובן משכיר לשמעון נכס ושמעון אינו מפנה את המושכר למרות תום תקופת השכירות. ראובן דורש משמעון להתפנות מהמושכר, ושמעון משיב לראובן פעם אחר פעם כי בדעתו לפנות את המושכר וכך "מושך" את ראובן לאורך שנים. איני רואה מדוע בחלוף שמונה שנים יתאפשר לראובן לתבוע אך סעד של פינוי, בעוד שתביעתו לדמי שכירות ראויים עקב הפרת הסכם השכירות תתיישן. [במאמר מוסגר: להבדיל ממצב של היעדר חזקה נוגדת או של נאמנות – שאז מירוץ ההתיישנות כלל איננו מתחיל מקום בו החזקה לא הפכה לנוגדת או מקום בו הנאמן לא כפר בנאמנותו - הרי שבענייננו מירוץ ההתיישנות מתחיל כבר מיום הפרת החוזה, אלא שהודאת הנתבע בקיום הזכות "מאפסת" את מירוץ ההתיישנות.] לכך יש להוסיף, כי למערכת המשפט אין אינטרס לתמרץ צדדים להגיש תביעות. איחור ברישום זכויות הוא עניין שכיח בארצנו, ולרוב, הצד שעליו לבצע את הרישום אינו מתכחש לכך אלא תולה את האיחור בטעמים ונימוקים שונים, כמו במקרה דנן. אם ייקבע כי תביעה לפיצוי מתיישנת בחלוף שבע שנים מהמועד בו היה הרישום צריך להתבצע, יהא בכך כדי לתמרץ צדדים להגיע אל כותלי בית המשפט, בעוד שבמצב הדברים הרגיל ייתכן כי עם רישום הזכויות, הנפגע היה מוחל על תביעתו או מגיע להסדר עם המפר מחוץ לכתלי בית המשפט. עוד יש להוסיף כי לשיטת המשיבות, כפי שאומצה על ידי בית משפט קמא, הפיצול בין הזכות לפיצוי לבין הזכות לאכיפה לצורך "הודאה בקיום הזכות", עלול להביא להבחנות דקיקות וסבוכות בשאלה מתי נוצרה עילת התביעה, ואם הנזק מהווה אחד מרכיבי העילה לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, לאור הלכת יופיטר. 30. סיכומו של דבר, כי הנתבע אינו חייב להודות בזכותו הקונקרטית של התובע לסעד מסוים לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ודי לו שיודה בעובדות המבססות את זכותו הקונקרטית של התובע. כאשר נתבע מודה כי הפר את חוזהו עם התובע, הריהו מודה מניה וביה בזכותו הקונקרטית של התובע לקבל את הסעד בו הוא חפץ, וממילא מודה הוא בעובדות המבססות אותה. ולענייננו. יש לראות את הודאת המשיבות כהודאה בזכותה המושגית של המערערת לקיום החוזה, על הזכויות הקונקרטיות הנובעות הימנה. משעה שהמשיבות הודו בהפרת החוזה, אין הן יכולות לטעון להתיישנות זכותה של המערערת לתבוע את התרופות והסעדים הנובעים מהפרת החוזה. לשון אחר, אין לומר כי הודאת המשיבות היא "הודאה לצורך אכיפה בלבד". זכותו של הנפגע לאכיפה, ביטול והשבה או פיצוי היא אינהרנטית להפרת זכותו החוזית, והנחת היסוד היא כי משעה שהופר החוזה, בידיו הכוח לברור לעצמו את התרופה המתאימה לו ביותר (סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות); ע"א 156/82 ליפקין נ' דור הזהב בע"מ, פ''ד לט(3) 85, 96 (1985); גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות : לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 72 (2009)). אשר על כן, כאשר צד לחוזה מודה כי הפר את החוזה – והפרה מוגדרת בסעיף 1 לחוק החוזים (תרופות) כ"מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה" – יש בכך גם הודאה בכוחו של הנפגע לתבוע כל סעד הנובע מההפרה. אם ניישם את הדברים לענייננו, הרי שאין בהבטחתן של המשיבות לפעול למילוי התחייבויותן לרישום הממכר על שם המערערת, כדי להגביל את "איפוס" מירוץ תקופת ההתיישנות לתביעת אכיפה בלבד. פסק הדין בעניין הכפר הירוק 31. בנקודה זו אחזור לעניין הכפר הירוק, ואראה כי אין בהכרח במסקנה אליה הגעתי, משום סטיה מהלכה זו. כאמור, דבריו של השופט זמיר שם נאמרו למעלה מן הצורך, שהרי מסקנתו הראשונית היתה כי לאור מאפייני המסמך המדובר, "מסמך זה, יהיה תוכנו אשר יהיה, אינו יכול להיחשב 'הודאה' המבטלת את ההתיישנות" (שם, בעמ' 7). אך גם בהתעלם מכך שמדובר בהערת אגב, ניתן ליישב את מסקנתנו לעיל עם דברי השופט זמיר גם לגופם. המסמך אשר עמד בעניין הכפר הירוק לדיון, היה מסמך פנימי, לא היה ידוע מי חיבר את המסמך, למי הוא ממוען ולאיזה צורך, והתובעים שם אף לא הוזכרו במסמך. בנסיבות אלה, נקל להבין מדוע נקבע כי אין לראות באותו מסמך משום הכרה בזכותם של התובעים לדמי שימוש או הכרה בעובדות המקימות להם זכות לכך. זאת ועוד. בענייננו, המערערת והמשיבות נקשרו מלכתחילה במערכת יחסים חוזית שפירטה חובותיו וזכויותיו של כל צד. לעומת זאת, בעניין הכפר הירוק מדובר היה בשני צדדים הזרים זה לזה. בהעדר מערכת יחסים חוזית בין הצדדים, הדעת נותנת כי על "הודאת הנתבע" להיות בעלת רמת פירוט גבוהה יותר לשם ביסוס זכותו של התובע, שכן ביסוסה מצריך הודאה "יש מאין" בקיומם של הפרטים הרלוונטיים. על רקע זה ניתן להבין את דבריו של השופט זמיר (שם, בעמ' 8) כי הודאת הכפר הירוק לא היתה מפורטת דיה על מנת להיחשב כ"הודאה בזכות". (בהקשר זה אזכיר את ה-Limitation Act, 1980 האנגלי, אשר הסדר ה"הודאה בזכות" ("Acknowledgement and Part-Payment") המעוגן בו בסעיף 29, פּוֹרַש בהקשר של תביעות כספיות כחל על תביעות חוזיות בלבד, ולא נזיקיות: A. McGee, Limitation Periods § 375 (London, 5th ed. 2006), והאסמכתאות שם)). בשולי הדברים 32. בהצעת חוק ההתיישנות, אנו מוצאים את הנוסח הבא אשר אמור להחליף את סעיף 9 לחוק ההתיישנות (עמ' 616, 619-618): העילות להשעיית מירוץ תקופת ההתיישנות 12. מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה, כאשר הצדדים לתביעה הם צדדים מקוריים, כל עוד מתקיימת אחת מעילות ההשעיה כמפורט להלן: [...] (8) התובע נמנע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות בדרך של הודאה בזכות נושא התביעה או קיום חלקי של הזכות האמורה, או בדרך של העלמת עובדה חיונית כאמור בפסקה (1), מהתובע. בדברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות נאמר: "ההצעה מצמצמת את הסדר ההודאה והביצוע החלקי המצוי בסעיף 9 לחוק ההתיישנות-התשי"ח, שלפיו כל הודאה או ביצוע חלקי, גם אם אין בהם הטעיה, גורמים לפתיחת מירוץ תקופת התיישנות חדש. מוצע להכפיף הסדר זה לדרישת ההטעיה, וזאת משום שההסדר הקיים מעלה שורה ארוכה של שאלות סבוכות, בין השאר באשר לצורת ההודאה הנדרשת, היקף תחולתה מבחינת חיובים וחייבים ומכיוון שיש בו תמריץ לנתבע שלא לקיים את זכות התובע אף לא באופן חלקי, בשל החשש מפתיחה מחודשת של מירוץ תקופת ההתיישנות (שם, בעמ' 619). (וראו גם דבריו של ישראל גלעד בהקשר זה אשר פורסמו ב-Extinctive Prescription – On the Limitation of Actions 207, 219-220 (E.H. Hondius ed., 1995); להצעתו של ישראל גלעד לשינוי דיני ההתיישנות בנזיקין, ראו: ישראל גלעד "התיישנות בנזיקין – הצעה לשינוי החוק" משפטים יט 81 (תשמ"ט). מאחר שהתביעה נושא ערעור זה היא תביעה חוזית, לא ראיתי להרחיב לגבי פרשנות תחולתו של סעיף 9 ביחס לתביעות נזיקין). 33. ההסדר המוצע מצמצם במידה ניכרת את ההסדר הנוכחי ומגבילו לדרישת ההטעיה, ובניגוד לנוסח סעיף 9 לחוק דהיום, בדבר הודאת הנתבע "בקיום זכות התובע", נוקטת הצעת החוק בנוסח "הודאה בזכות נושא התביעה". על רקע ההבחנות עליהן עמדנו לעיל בין הזכות המושגית-ראשונית לבין הזכות הקונקרטית-שניונית, ניתן לומר כי הנוסח המוצע – להבדיל מהנוסח דהיום – תוחם עצמו לזכות מהסוג האחרון, וכי כך עולה גם מהחלופה של "קיום חלקי של הזכות האמורה". אף שניתן לראות בנוסח המוצע משום ניתוב ההוראה לכיוון של הודאה בזכות הקונקרטית, עיון ביתר סעיפי החוק המוצע מעורר ספק אם ועד כמה מציעי הצעת החוק היו ערים להבחנה זו (ראו, למשל, ההסדר המקביל לסעיף 18 דהיום העוסק ב"תסיבת הזכות", העוסק גם הוא ב"העברת הזכות נושא התביעה", הצעת חוק ההתיישנות בעמ' 619). ראוי, אפוא, כי בטרם תבשיל הצעת החוק לכדי חוק בר תוקף, יתן המחוקק דעתו גם על ההבחנה בין הזכות המושגית-הראשונית לבין הזכות הקונקרטית, מתוך שאיפה לעשות שימוש עקבי במונחים המתאימים ועל מנת שכוונתו תהא ברורה (עוד על הצורך בשימוש עקבי ואחיד במינוח המשפטי ראו דבריה של אבן בעמ' 130-129, אשר אף שנכתבו לפני למעלה משלשה עשורים, כוחם יפה גם בימים אלו, בפרט כאשר על שולחן המחוקק מונחת הצעת חוק חדשה אשר עתידה להשתלב בעתיד בחוק דיני ממונות, לכשתבשיל העת לכך). סיכום וסוף דבר 34. בית משפט קמא קבע כי יש לפרש את סעיף 9 לחוק ההתיישנות באופן מצמצם ולהחילו אך ורק לגבי הודאת הנתבע בזכותו הקונקרטית של התובע, ולענייננו – בזכותה של המערערת לפיצויים. בחנו ומצאנו כי על פי לשון החוק, תכליתו, והגיונם של דברים, הפרשנות הראויה היא כי "זכות התובע" לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות היא אותה זכות בה דיבר המחוקק בסעיף 2 לחוק ההתיישנות, קרי, זכותו המושגית-ראשונית של התובע לקיום החוזה. משמעות הדבר היא, כי הנתבע אינו חייב להודות בזכותו הקונקרטית של התובע לסעד מסוים הנגזר מאותה זכות כדי להתחיל מחדש את מירוץ תקופת ההתיישנות, ודי לו שיודה בקיומה של הפרה חוזית, המצמיחה את הזכות הקונקרטית של התובע. אשר על כן, הודאת המשיבות כי הן מחוייבות לרשום את הזכויות בממכר על שם המערערת וביצוע הפעולות הנדרשות לשם כך, כמוה כביצוע מקצת הזכות וכהודאה בהפרת החוזה, ממנה צומחת זכותה של המערערת לתבוע את שלל הסעדים הנובעים מכך, לרבות פיצויים. בכך יש כדי "לאפס" את מירוץ תקופת ההתיישנות בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק. בנסיבות אלה, איני רואה צורך להידרש לטענה כי הפרת החוזה היא בבחינת הפרה נמשכת, מה גם שסוגיה זו חורגת מהמסגרת הדיונית עליה הסכימו הצדדים. הוא הדין לגבי השאלה מתי נולדה עילת תביעתה של המערערת לפיצויים. באשר לטענת המשיבות כי העיכוב ברישום הממכר אירע עקב התנהלותה של המערערת, לא מצאתי לכך תימוכין בחומר הראיות, וממילא אין בכך כדי להעלות או להוריד לעניין הודאתן של המשיבות בזכותה של המערערת. 35. סוף דבר, שדין ערעור המערערת להתקבל, במובן זה שתביעת המערערת לפיצויים עקב הפרת חוזי המכר לא התיישנה. לא למותר להדגיש כי אין באמור כדי להביע עמדה כלשהי לגבי התביעה לגופה או ביחס לסיכוייה. המשיבות ישאו בשכר טרחת עורכי דינה של המערערת בסך 30,000 ₪. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, כ"ז בניסן התשע"ב (19.4.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09084380_E13.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il