פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8438/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8438/08 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 23.9.08 בת"פ 1179/05 שניתנו על ידי כבוד השופטים: ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב וי' שנלר תאריך הישיבה: ג' בתמוז התשס"ט (25.6.2009) בשם המערער: עו"ד יקטרינה צווטקוב בשם המשיבה: עו"ד הדס פורר-גפני פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (תפ"ח 1179/05) מיום 21.7.2008 בו הרשיע בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ב' אופיר תום והשופטים מ' סוקולוב, ו-י' שנלר) את המערער בחלק מן העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, ולחילופין על גזר דינו מיום 23.9.2008. 2. המערער הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בגין עבירה של ניסיון לאינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 345(ב)(5) יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של מעשה סדום בנסיבות אינוס, לפי סעיף 347(ב) יחד עם סעיף 345(ב)(3) + (5) לחוק העונשין; עבירה של מעשה מגונה בנסיבות אינוס, לפי סעיף 348(ב) יחד עם סעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין; עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין; שתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 379 יחד עם סעיף 382 לחוק העונשין; שתי עבירות של סחיטה באיומים שהביאה לידי מעשה, לפי סעיף 428 לחוק העונשין; שלוש עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; ושתי עבירות של הדחה בכח ואיומים, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין. 3. על פי העולה מהאישום הראשון, ביום 2.11.2005 בחצות הליל לערך, הגיעו המתלונן והמתלוננת, שהם בני זוג, לדירתו של המערער. זאת, בעקבות שיחת טלפון שנערכה בין המתלוננת לבין חברו של המערער (להלן: יאן), במהלכה קילל ואיים עליה, והזהירה כי למתלונן יאונה רע אם לא ייצור עימו ועם המערער קשר. במהלך הביקור, איימו וקיללו את המתלוננים, והמערער תקף את המתלונן בפניו ובבטנו. בשלב מסוים התבקש המתלונן לצאת את הדירה לשם קניית בירה. לאחר שיצא מהדירה, המערער, בנוכחות יאן, נגע בחזה של המתלוננת מעל בגדיה ומתחתם, נישק אותה ונגע באיבר מינה מעל למכנסיה, וזאת חרף התנגדותה. בהמשך הורה ליאן לפתוח את כפתורי מכנסיה של המתלוננת וניסה להחדיר את אצבעו לאיבר מינה. לאחר שלא עלה הדבר בידו, סובב את המתלוננת והשליכה על הספה כאשר גבה מופנה אליו, וכתוצאה מכך נחבלה בשפתה. בשלב זה הפשיל את מכנסיה ותחתוניה של המתלוננת והחדיר את אצבעו לפי טבעתה. לאחר מכן איים עליה שלא תספר על האירוע למתלונן או למשטרה פן יהרוג אותה. המערער הוסיף ודחף את ראשה על הקיר, וכתוצאה מניסיונה להגן על ראשה, נחבלה המתלוננת ביד. עם חזרת המתלונן לדירה, הורו לו המערער ויאן להיכנס למרפסת, שם איימו וקיללו אותו, וכלאו אותו שלא כדין עד לשעות הבוקר המוקדמות למחרת. 4. על פי העולה מהאישום השני, ביום 4.11.2005 התקשר המערער למתלונן וסחט אותו באיומים בטוענה כי המתלוננת נמצאת אצלו בבית, והוא יפגע בה אם לא יביא לו כסף וימסור לו את כתובתו. בעקבות זאת, קבע המתלונן להיפגש עם המערער, והלה אסף אותו ברכבו של חבר נוסף שלו, ובמהלך נסיעה זו איים עליו. כשהגיעו לביתו של המערער – שם נכחו המערער, אשתו ובנם, וכן יאן וחברתו – התקשרו המערער ואשתו למתלוננת ואיימו עליה כי יהרגו את המתלונן אם לא תגיע לדירה. טרם בואה, תקף המערער את המתלונן באגרופים בבטנו, וסטירות ומרפק בפניו ואיים עליו כי יהרגו. כשהגיעה המתלוננת, בעוד שאר הנוכחים במרפסת הדירה, איים המערער עליה בסלון שלא תמסור הודעה במשטרה והכה אותה בידה ובפניה, כך ששפתה נחבלה בשנית. בשלב מסוים הצליחו המתלוננים להימלט מהדירה, שם השאירו את תיקה של המתלוננת ואת הטלפונים הסלולאריים שלהם. אביה של המתלוננת שוחח עם אשתו של המערער וביקש ממנה להביא לו את חפציה של בתו, אחרת יפנה למשטרה. בעקבות שיחה זו התקשר המערער לאביה של המתלוננת, קילל אותו, ואיים עליו כי יבוא למקום מגוריו עם חבריו. לאחר מכן זימן האב את אחד מחבריו לביתו, ושניהם יחדיו שוחחו עם המערער בשנית, אשר כעת איים על שניהם. 5. ביום 21.7.2008 זיכה בית המשפט המחוזי את המערער מביצוע עבירה של ניסיון לאונס ומביצוע עבירה של מעשה סדום בנסיבות אינוס, והרשיעו בשאר העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. בפסק דינו הארוך והמפורט, בחן בית המשפט המחוזי את כלל הראיות אשר הובאו לפניו, ובמיוחד עמד על כך כי בהודעתה הראשונה של המתלוננת במשטרה, וכן בתחילת הודעתה השנייה באותו היום, סיפרה כי הגיעה לדירתו של המערער פעם אחת, ביום 4.11.2005. אלא שמאוחר יותר תיקנה עצמה וסיפרה כי היא והמתלונן הגיעו אף ביום 2.11.2005 לדירת המערער – כמפורט בכתב האישום – וביום זה בוצעו בה עבירות המין המתוארות. סתירה בולטת נוספת נוגעת למעורבותו של יאן בביצוע עבירות המין לפי הגרסה השנייה, ולכך שלפי גרסה זו המעשים בוצעו בזמן שהמתלונן לא היה בדירה, שלא כגרסתה הראשונה. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי במהלך המשפט הודתה המתלוננת שחלק מהפרטים שמסרה אינם נכונים, וכן עמד על סתירות נוספות העולות בין דבריה לבין דברי המתלונן. לכל אלו לא נתנה המתלוננת הסבר מניח את הדעת. מאידך גיסא, בית המשפט המחוזי מצא כי ניתן למצוא חיזוק לדברי המתלוננת בעדות אביה וחברו בנוגע לשיחות הטלפון עם המערער, המעידות על אישיותו האלימה, ובמצבה הנפשי של המתלוננת עצמה והתנהלותה במהלך האירועים וחקירתם. מכאן מסקנתו כי עדות המתלוננים מעלה "תמונה ברורה – גם אם מורכבת – של פרשת אלימות שאין ספק לגבי עצם התרחשותה". 6. אשר לגרסת המערער, אשתו ויאן, בית המשפט המחוזי מצא כי אלו סותרות אחת את השנייה ומעלות תהיות קשות, ואינן מסתדרות עם הגיונם של דברים. כך, בעוד שהמערער ניסה להציג תמונה של מספר חברים הנפגשים בדירתו, אשתו ויאן הודו כי המפגש לווה בריב ובצעקות. אשתו הוסיפה כי המתלוננת חששה מהמערער ויאן, וכי אכן נחסמה דרכה של המתלוננת מלצאת את הדירה ביום 2.11.2005. כמו כן, העדויות הפריכו את גרסת המערער כי לא היה שיכור משתיית וודקה באותו ערב. 7. על רקע זה, בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה, כי גם אם התגלו סתירות בדבריה של המתלוננת, אין בכך כדי לעורר ספק בדבר מהימנותה, או במסקנה שחוותה פגיעה מינית במהלך ביקורה הראשון בדירת המערער. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי נותר ספק סביר האם בוצעו במתלוננת ניסיון האינוס ומעשה סדום, זאת לאור הסתירה בתיאורה את תפקידו של יאן באירועים, סירובה לעבור בדיקה רפואית מעמיקה כהמלצת המומחה לרפואה משפטית שבדק אותה, וכן ציונה כי "נראה" שהמערער ניסה להחדיר את אצבעו לאיבר מינה. אשר לעבירות של איומים וסחיטה באיומים, בית המשפט המחוזי קבע כי מקובלת עליו גרסת המתלוננים לעניין זה, המוצאת חיזוק בעדות המערער, אשתו ויאן. אשר לעבירות האלימות, בית המשפט המחוזי התייחס לבדיקה הרפואית אותה עברה המתלוננת ממנה עלה כי נגרמו לה חבלות על ידי המערער כטענתה, אף כי בשעת הבדיקה עוד דבקה בגרסתה הראשונית כי האירועים אירעו ביום 4.11.2005, יממה עובר לבדיקה. בית המשפט מצא שהוכח גם כי המערער ויאן הכו את המתלונן במסגרת אותם מפגשים, אף אם הלה הגזים בתיאוריו. בסיפא של הכרעת דינו, הדגיש בית המשפט המחוזי כי נאלץ לפרוט לפרוטות את המסכת העובדתית אשר נפרסה לפניו, וזאת עשה תוך הזהרת עצמו כי עליו להקפיד שבעתיים בקביעת העובדות, נוכח הקשיים אשר פורטו בהכרעת הדין. כמו כן, בית המשפט המחוזי סיים דבריו בכך שהתרשמותו הבלתי אמצעית מהמתלוננים מחד, ומהמערער, אשתו ויאן מאידך, הובילה למסקנה החד משמעית בדבר אשמתם של השלושה בעבירות השונות בהם הורשעו, ובעניינו של המערער כמפורט לעיל. 8. ביום 23.9.2008 גזר בית המשפט המחוזי על המערער ארבע שנות מאסר בפועל; ושנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירת אלימות או עבירת מין, לפי סימן ה' לחוק העונשין, למעט עבירה לפי סעיף 349 לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי ציין את התקופה הקשה הצפויה למשפחתו – אשר עלתה לארץ בשנת 2004 – אם יושם במאסר. זאת לאור היותו אב לשני בנים קטנים אשר אשתו מתקשה לכלכל, מאז היותו במעצר, ולאחר מכן במעצר בית, בעקבות הפרשה. עוד צוינה לקולא העובדה כי זוכה מעבירות המין החמורות יותר שיוחסו לו בכתב האישום. מנגד, בית המשפט ציין לחומרא את התנהגותו האלימה, תחת השפעת אלכוהול, העולה מאופן ביצוע העבירות בהן הורשע, וכל זאת בשל זוטי דברים. טענות הצדדים 9. לטענת המערער, כפי שעולה אף מהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, המתלוננת מצטיירת כבחורה צעירה הפועלת מתוך קנאה מוגזמת לחברה המתלונן, כאשר הודעותיה במשטרה סותרות אחת את השנייה, וכך גם עדותה בבית המשפט. לטענתו, כל עת שנתפסה במערומיה טענה כי שכחה פרטים מסוימים או כי הייתה "בשוק", נקודה עליה עמד גם בית המשפט המחוזי. לדידו, לא רק שבתחילה סיפרה רק על מפגש אחד בבית המערער ולא שניים – ללא הסבר מניח את הדעת – אלא גם תיאורה את עבירות המין אשר בוצעו בה השתנה בין הודעותיה, וזאת כאשר הרשעתו של המערער בעבירות אלו מתבססת באופן בלעדי על דבריה. בהקשר זה מציין המערער כי אין היגיון בכך שהמתלוננת התעקשה לחזור לדירתו ביום 4.11.2005, לאחר שכביכול בוצעו בה מעשים מיניים ללא הסכמתה. עוד מוסיף הוא כי העולה מבדיקת הרופא המומחה שנערכה לה, כי החבלות שנמצאו בגופה נגרמו 24 שעות עובר לבדיקה, דהיינו ביום 4.11.2005, ולא ביום 2.11.2005 כגרסתה הנוכחית, ואף המתלונן העיד כי לא הבחין בחבלות אלו. המערער טוען כי אין לקבל את הפיצול שעשה בית המשפט המחוזי בין טענות המתלוננת, לעניין מעשים מגונים שבוצעו בה בפלג גופה העליון – בהם הורשע – לבין טענותיה כי בוצע בה מעשה סדום וניסיון לאינוס, אשר נדחו על ידי בית המשפט המחוזי. לדידו, כלל טענותיה דינן להידחות, וזאת עקב חוסר מהימנותה כעולה מהכרעת הדין. אשר למתלונן, המערער גורס כי דבריו לא רק שאינם מחזקים את דברי המתלוננת, אלא שהם סותרים אותם במספר נקודות, ואף מלאי סתירות פנימיות. 10. מאידך גיסא, המערער בדעה כי מעדותו ועדות שאר עדי ההגנה עולה כי המתלונן הגיע לביתו בשל היכרותו המוקדמת עם יאן חברו, ולא תחת איומים, ואילו המתלוננת התעקשה להיות נוכחת במפגשים מתוך האובססיביות שפיתחה כלפי המתלונן. בשל כך, ספגה אמנם תגובות גסות מהנוכחים, אך לא בוצעו בה עבירות כלשהן. בנוסף נטען כי המפגשים בדירה היו מעין "סכסוך שיכורים" בינו ויאן לבין המתלונן, שייתכן והושמעו בו קללות והאשמות, אך אין באלו כדי להוכיח את אשמתו בעבירות אשר יוחסו לו. אשר לגזר הדין, טוען המערער כי בית המשפט המחוזי התעלם מחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות בהן הורשע, היותו חסר עבר פלילי, נשוי ואב לשני ילדים, אשר מצבם הכלכלי בכי רע מאז שנעצר לראשונה בעקבות הפרשה. עוד מוסיף הוא כי הפער בין עונשו לבין עונשו של יאן – אשר נגזרו עליו שישה חודשי מאסר לריצוי על דרך עבודות שירות – אינו מידתי ופוגע בעיקרון אחדות הענישה. 11. המשיבה מנגד, מבקשת לדחות את הערעור היות והוא מכוון כנגד קביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, אשר הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. בפנותה לטענות לגופן, סומכת היא את ידיה על הכרעת דינו המפורטת של בית המשפט המחוזי, אשר בחן בצורה מעמיקה ובזהירות הראויה את דברי המתלוננים ושאר הראיות המחזקות את עדותם, ובסופו של יום נתן אמונו בגרסתם ונימק זאת כראוי בהכרעת דינו. עוד מדגישה היא כי מקום בו נותר ספק באשר לאשמת המערער, זוכה זה האחרון, תוך שהודגש כי אין בזאת כדי לומר כי הדברים לא התרחשו בפועל, או כי אין לתת אמון בגרסתה הבסיסית של המתלוננת. לבסוף מציינת היא כי בבואנו לבחון את התנהלותה של המתלוננת במהלך האירועים, יש להתחשב בכך כי מדובר במי שהותקפה מינית, ויכול שתגיב בצורה שאינה תמיד נתפסת כלוגית בעיני המתבונן מהצד. דיון 12. עיקר טענותיו של המערער מכוונות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, לפיהן עדותה של המתלוננת מהימנה היא. אלא שהלכה היא, כי בית משפט בשבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות המהימנות אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 233 (1983)). על ההיגיון העומד מאחורי הלכה זו עמד בית המשפט בע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643-644 (2000)): "הלכה זאת נקבעה בעיקר, לא משיקולי נוחות של בית המשפט הדן בערעור, אלא משיקולי עדיפות של בית המשפט השומע את הראיות בכל הנוגע לקביעת העובדות. עדיפות זאת נובעת, בראש ובראשונה, מהכלים העומדים לרשות בית המשפט לצורך קביעת המהימנות של עדים. כלים אלה כוללים, כאמור בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, 'התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט'. אכן, לא פעם, במיוחד במצבים של עדויות סותרות שאינן נתמכות כדבעי בראיות חיצוניות, האמון הניתן על ידי בית המשפט בעדות מסויימת מבוסס בעיקר על תחושה פנימית של בית המשפט, הנובעת מ'אותות האמת המתגלים במשך המשפט' מתוך 'התנהגותם של העדים'. אמנם התנהגותם של העדים, ומה שנחזה כאותות אמת, אינם חזות הכל. החזות עלולה להטעות. היא עלולה אף להיות תחבולה ומירמה. לכן בית המשפט צריך להזהיר את עצמו לפני שהוא מבסס עצמו רק, או בעיקר, על התנהגותו של עד. עם זאת, התנהגותו של עד עשוייה להיות אמצעי יעיל לקביעת ממצאים עובדתיים על ידי בית המשפט. סימני אמת שיש בהם כדי להשפיע על בית המשפט, כשהוא קובע את הממצאים העובדתיים, לא תמיד הם באים לידי ביטוי, ומכל מקום הם אינם באים לידי ביטוי מלא, בפרוטוקול של המשפט. לפיכך, ההתרשמות הישירה של בית המשפט הרואה ושומע את העדים היא יתרון על פני ההתרשמות העקיפה של בית המשפט לערעורים, שרק קורא את העדויות." ואכן נראה שבמקרה הזה, להתרשמותו של בית המשפט המחוזי מן המתלוננים הייתה חשיבות יתרה, כפי שאף ציין הוא בעצמו בסוף הכרעת דינו. בית המשפט המחוזי בחן בצורה יסודית ושיטתית את כלל הראיות אשר באו לפניו, ובמיוחד ניתח במדוקדק את גרסת המתלוננת, על הבעייתיות שמצא בה, ואף על פי כן הגיע למסקנה כי גרעין גרסתה וגרסת המתלונן אמת הן ועולה מהן תמונה ברורה של מפגשים בעלי אופי אלים אשר התרחשו תחת איומים, כאשר במפגש ביום 2.11.2005 אף נמנע מהמתלוננים לעזוב את המקום. עובדות אלו אף נתמכו בראיות חיצוניות, כגון עדות אביה של המתלוננת וחברו, ועדות אשת המערער ויאן. עדויות אחרונות אלו יש לציין, סתרו את עדות המערער – אשר נמצא כי אינה מהימנה כלל – במספר נקודות, לדוגמת היותו שיכור בעת המפגשים, ובדבר האווירה הכללית אשר שררה במפגשים. ואמנם, השאלה מדוע סיפרה מלכתחילה על מפגש בודד בבית המערער נותרה כתעלומה, אך בסופו של יום לא נותר ספק בדבר קיומם של שני המפגשים, ולאשר אירע בהם. בהקשר זה, הבדיקה הרפואית שנערכה למתלוננת ביום 5.11.2005 אינה מעלה ואינה מורידה, שכן לפני עורך הבדיקה הייתה גרסתה הראשונית של המתלוננת, ואף מסקנתו כי החבלות על גופה אירעו 24 שעות לפני הבדיקה – דהיינו ביום 4.11.2005 ולא יומיים לפני כן, לפי גרסתה השנייה - אינה סותרת בהכרח את דבריה, שכן כזכור טענה היא כי הפצע בשפתה התחתונה נפתח מחדש בעת המפגש השני בדירת המערער. מכאן שאין באמור בבדיקה כדי לערער על אמינות דבריה של המתלוננת. 13. אשר לעבירות המין באופן ספציפי, אף כי בית המשפט המחוזי מצא כי נותר ספק סביר לעניין ביצוע עבירת ניסיון האונס ועבירה של מעשה סדום, הרי שאין בכך כדי לומר כי אינו מאמין למתלוננת ולמהימנות דבריה, אלא כי לעניין זה לא נמצאו תימוכין בחומר הראיות, ודבריה לעניין עבירות אלו אינם חד משמעיים דיים כדי לבסס הרשעה. על כך נאמר בע"פ 993/00 אורי שלמה נ' מדינת ישראל, פד נו(6) 205, 233 (2002): "השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק." וכך גם במקרה הנוכחי, כאשר מהימנותה של המתלוננת, המבוססת על התרשמות בית המשפט המחוזי ובחיזוקים מראיות חיצוניות, נותרה בעינה, על אף הסתירות אשר פורטו לפרטי פרטים בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, אך אינם פוגמים בכללם של דברים. אפוא מסתברא, בית המשפט המחוזי הקפיד להדגיש כי הוא מוצא את דברי המתלוננת אותנטיים במהותם, כאשר התיאור הבסיסי של מהלך הדברים נותר זהה בעיקרו, וציין כי דבריה והתנהלותה במפגש ביום 4.11.2005 מעידים על כך כי אכן חוותה פגיעה מינית. מסקנה זו מתחזקת לאור עדות אשת המערער ויאן, ובמיוחד עדותו של המערער עצמו אשר לא אמר אמת באשר לאופיים האלים והמאיים של המפגשים, ובהיותו שיכור, דרש כי המתלונן יצא את הדירה, בעוד המתלוננת נותרה בה יחד עמו. 14. על כן, דין טענות המערער לעניין הרשעתו להדחות. אשר לגזר הדין, כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בלבד (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 7486/07 בר ששת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.3.2009)). עניינו של המערער אינו נמנה בין מקרים אלו. בית המשפט המחוזי התייחס בגזר דינו למצבו הכלכלי הקשה של המערער ושל משפחתו, וכן לעובדה כי זוכה מחלק מעבירות המין בהן הואשם כנסיבות לקולא. מנגד, לא ניתן להתעלם מכך שהמערער הורשע בביצוע מספר רב של עבירות – הכוללות עבירות בעלות אופי מיני ועבירות בעלות אופי אלים – כלפי המתלוננים, אשר למעשה כלל לא הכיר, וכל זאת רק משום שגונבה שמועה לאוזניו כי הילכו עליו רכיל. המעשים בוצעו בשני מפגשים, בדירתו שלו, כאשר הוא הכוח המניע שמאחורי כל הפרשה, וזה אשר ביצע את המעשים המגונים במתלוננת. לאור זאת, אין לתמוה כי העונש אשר נגזר על יאן הינו קל יותר, שכן הוא הורשע רק במקצת עבירות האלימות בהן הורשע המערער, וכן זוכה כליל מעבירות המין. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, אשר התחשב ואיזן בין כלל השיקולים הרלוונטיים אשר צוינו לעיל בצורה ראויה. 15. סוף דבר, אמליץ לחברי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ח באב התשס"ט (18.8.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08084380_H10.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il