מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 8431/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8431/04 ע"א 8445/04 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין המערערת בע"א 8431/04: המערערת בע"א 8445/04: מנורה חברה לביטוח בע"מ יהודה יצוא ויבוא בינלאומי (1971) בע"מ נ ג ד המשיבים בע"א 8431/04: 1. אליהו חברה לביטוח בע"מ 2. חרות בע"מ 3. סולל בונה בנין ותשתית בע"מ המשיבים בע"א 8445/04: 4. יהודה יצוא ויבוא בינלאומי (1971) בע"מ 1. אליהו חברה לביטוח בע"מ 2. חרות בע"מ 3. סולל בונה בנין ותשתית בע"מ ערעורים וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 15.6.04, בתיק א' 1488/97, שניתן על ידי כבוד השופטת ע' סלומון צ'רניאק תאריך הישיבה: ז' בכסלו תשס"ו (8.12.2005) בשם המערערת בע"א 8431/04: בשם המערערת בע"א 8445/04 ובשם המשיב 4 בע"א 8431/04: עו"ד אלישע אטיאס עו"ד משה קפלנסקי בשם המשיבים 3-1: עו"ד אריאל רייך פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. חברת חרות בע"מ (להלן: "חרות") היא בעלת הזכויות במבנה תעשייתי (להלן: "המבנה"), הנמצא ברחוב המרכבה בחולון. בשטח המבנה החזיקו שלושה מבעלי הדין: חברת יהודה יבוא ויצוא בינלאומי (1971) בע"מ (להלן: "יהודה"), סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ (להלן: "סו"ב"), ומפעל של חברת פקר פלדה (להלן: "פקר"). בלילה שבין ה-10.2.97 ל-11.2.97 פרצה שרפה שגרמה נזק למבנה עצמו, וכן לתכולת המחסנים של יהודה וסו"ב. אליהו, חברה לביטוח בע"מ (להלן: "אליהו"), ביטחה במועד השרפה את חרות וסו"ב, ושילמה להן תגמולי ביטוח בגין נזקיהן. מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה"), ביטחה את יהודה וגם היא שילמה תגמולי ביטוח בגין השריפה. 2. בעקבות כל אלה הוגשו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב שלוש תביעות אשר נדונו במאוחד. בתביעה האחת (ת"א 398/97), תבעה אליהו ממנורה ויהודה את סכום התגמולים ששילמה לחרות וסו"ב (כ-2.74 מיליון ש"ח בערכים של יום הגשת התביעה). בשנייה (ת"א 1488/97), תבעה מנורה מאליהו סכום של כ-3.2 מיליון ש"ח בגין תגמולים ששילמה ליהודה. התביעה השלישית (ת"א 1789/97), היא תביעתה של יהודה בה היא עתרה לחייב את אליהו, חרות וסו"ב לפצותה בגין אותם נזקים שלא בוטחו על ידי מנורה. 3. השאלה העובדתית שהתשובה לה עשויה היתה לסלול את הדרך בפני בית המשפט המחוזי לגשת לבחון את שאלות הנזק והפיצוי, היתה האחריות לשריפה, ולמען הדיוק מהיכן פרצה האש שגרמה לשרפה, הואיל ובעניין זה הועלו טענות נוגדות בין יהודה וסו"ב, כאשר שתיהן מצביעות על שטחה של האחרת כמקור האש. לעניין זה הביאו הצדדים בפני בית משפט קמא שורה ארוכה של עדים, חלקם עדי ראיה וחלקם מומחים בנושא שרפות, והשופטת המלומדת הקדישה לכל עדות פרק נפרד בו ניתחה את העדות בפני עצמה, ובהשוואה לעדויות האחרות שנשמעו בפניה. בסופו של יום מסקנת השופטת היתה כי לא ניתן לבסס על עדויות אלו את הכרעתה, ולהלן נביא מעט מהנמקתה. 4. שלמה וייס הוא איש סו"ב שהגיע למקום השרפה עוד לפני שהיא התפשטה למחסן של מעבידתו. עד זה הצביע על מחסנה של יהודה כמקור האש, אולם לא כך סברה השופטת, שאת עדותו הגדירה ככזו ש"אינה תורמת כלום לברור השאלה היכן פרצה השריפה ... משום שאינה מהימנה עלי" (עמ' 13 לפסק-הדין). במהלך הדיון עלה כי וייס הוזעק למקום על ידי פועלים שהועסקו על ידי סו"ב, ולכאורה, עדותם של אלה היתה עשויה לשפוך אור על השאלה שבמחלוקת. ברם, התברר כי וייס נטל חלק בגביית תצהיריהם של אותם עדים, ועניין זה, בנוסף לסתירות שהתגלו בדבריהם של העדים, הובילו את בית המשפט למסקנה כי גם עליהם אין לבסס ממצא באשר למקור השריפה. וכך סיכם בית המשפט את התרשמותו מאלה שהוגדרו כעדי-ראיה (שלמה וייס, פריז'ה גאורגה, לופו גיאורגי ומולוגטה אדהנה): "איש מהעדים לא חזה בפרוץ השריפה, אינו יודע היכן פרצה ולא יודע סיבתה. השקפה כללית על כלל העדויות אינה מגלה גרסה קוהרנטית או דפוס ברור ומשכנע שיש בו אולי לרפא פגמים שמניתי ובכללם פגמי מהימנות קשים. גם אלה מעדים שראו אש בשטח זה או אחר לא בחנו את שורשיה ולא עסקו בכך. אין מדובר אלא בהתרשמותם הכללית – עת דעתם היתה רחוקה מלהיות נתונה לחקירה ודרישה, על מקור האש – שאין לסמוך עליה ברמה הנדרשת לענייננו" (עמ' 19 לפסק-הדין). 5. ואם נדמה היה שאת אשר החסירו עדי הראיה יוכלו להשלים העדים המומחים לענייני שריפות, התברר שלא כך הוא הדבר. לבית המשפט נקראו בזה אחר זה עדים מומחים – גריגורי סהוטהרד, אלי היינה ואשר סלוצקי מטעם אליהו, חן גרציאני וחיים קראוסהר מטעם מנורה, וכן יואב דמתי המועסק על ידי איגוד ערים לשרותי כבאות אזור, חולון, בת-ים. ביחס לכל אלה מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה זו (ראו עמ' 41 לפסק-דינו): "לגבי כל אחד מהמומחים – כולל המומחה הבלתי תלוי דמתי ניתן לומר בוודאות מלאה כי לא שקל ולא בדק ולא התמודד עם חלופות אפשריות המתייחסות למקום ממנו יצאה האש ולכן נזנחו והוזנחו על ידי כל המומחים נתונים חשובים ופרטים זמינים ורלבנטיים שניתן וצריך היה ואפשר היה לקחתם בחשבון ויש בהם כדי לבסס מסקנה שהאפשרות כי האש יצאה משטח סו"ב אינה בגדר ספקולציה. כך למשל לא ניתן דגש מספיק לכך שבמחסן סו"ב אוחסנו חומרים דליקים, כי עבדו שם פועלים שהיתה להם הזדמנות ואולי גם מוטיבציה לעשות שימוש במתקני סו"ב גם לאחר שעות העבודה, שמחסן סו"ב היה פתוח לכל דכפין שככל הנראה שהו במבנה בשעות מאוחרות וסמוך לגילוי השריפה מי מאנשי סו"ב ומאנשי יהודה, שניתן היה לעשות שימוש בדו"ח מטאורולוגי וכן הלאה." בנסיבות אלה ראה בית המשפט המחוזי את עצמו כמי שאינו יכול להשיב על השאלה מהיכן פרצה השריפה, ומכאן ועד לדחייתן של התביעות ההדדיות, היתה הדרך קצרה. 6. התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, אף שקשה היא, נראה כי לא היה מנוס ממנה, הואיל והעובדות הנחוצות לשם הכרעה בתביעות שבפניו, לא לובנו עד תומן, אף לא ברמה של מאזן הסתברות. עם תוצאה זו התקשו בעלי הדין להשלים, אולם גם לאחר שעיינו ושבנו ועיינו בנימוקי הערעור שבכתב, והאזנו ברוב קשב לטיעונים על-פה, לא מצאנו דרך להשלים בערכאתנו את מה שנבצר מהערכאה הדיונית לעשות, שהרי גם אותו כלי חשוב של התרשמות ישירה מהעדים ומהימנותם לא עומד לרשותנו. לפיכך, וככל שהשאלה העומדת על הפרק היא מקום פריצת האש – דינם של כל הערעורים להידחות. עם זאת, נותרה שאלה אחת שהובאה בפני בית משפט קמא בכתבי הטענות, בעיקר באלה של אליהו וחרות, ושאלה זו לא זכתה להתייחסותו של בית המשפט המחוזי, וממילא גם לא להכרעתו. להלן נבהיר את הדברים. 7. בסעיפים 13 ואילך לכתב התביעה המתוקן בת"א 398/97 (וכן ראו סעיף 4 לכתב התשובה מטעם אליהו, ופרקים ח' וי' של סיכומיה), נטען, כי יהודה נטלה על עצמה בחוזה השכירות שנחתם ביניהן, לשמור על שלמותו ומצבו התקין של חלק המבנה אותו שכרה. ועוד נטען, כי יהודה היתה חייבת, מכוח אותו הסכם, לבטח את פעילותה במבנה, ולגרום לכך שחרות תהיה הנהנית ו/או המוטבת על פי פוליסת הביטוח. מכאן טענתן של חרות ואליהו, שללא קשר למקום פרוץ השריפה, היה על יהודה לפצות את חרות על נזקיה, וממילא גם את אליהו שבאה בנעליה. דא עקא, סוגיות אלו לא נדונו כלל על ידי בית המשפט המחוזי, ובהיעדר אפשרות לעשות זאת בערכאתנו, באשר שלובות בהן שאלות של עובדה ומשפט, שוב אין מנוס מהחזרת הדיון לערכאה הדיונית. בית המשפט המחוזי יהיה רשאי לגשת להשלמת פסק-הדין על בסיס כתבי הטענות והראיות שבאו בפניו, והוא רשאי להידרש לראיות נוספות, הכל על פי שיקול דעתו וכפי שייראה לו. לנוכח התוצאה אליה הגענו, לא ראינו מקום לעשות צו להוצאות. ניתן היום, ד' בטבת תשס"ו (4.1.2006). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04084310_O05.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il