אירית נוי לויט נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

החלטה בתיק ע"א 8425/17 בבית המשפט העליון ע"א 8425/17 - ה' לפני: כבוד הרשם גלעד לובינסקי זיו המערערת: אירית נוי לויט נ ג ד המשיבה: כלל חברה לביטוח בע"מ בקשה למחיקת הערעור על הסף; תשובה לבקשת המחיקה ובקשה להארכת מועד; תגובה לתשובה פסק-דין הערעור שלפניי מופנה כנגד החלטה הדוחה בקשה למתן צו מניעה זמני לעיכוב הליכי מימוש משכנתא ופינוי המערערת מדירתה, וזאת עד להכרעה בתובענה אותה הגישה המערערת כנגד המשיבה (ה"פ 61556-07-17, החלטה מיום 19.8.2017). החלטה מעין זו - המכריעה בסעד הזמני בלבד ואינה מסיימת את ההליך (אינה "סוגרת את התיק") - מהווה "החלטה אחרת" אשר הערעור עליה, כשהיא ניתנת על ידי שופטת כבענייננו, הוא על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור. הטענה לפיה "[...] אם הנכס ימומש עוד לפני מתן פסק דין, ההליך ירוקן מתוכן והמערערת "תיזרק" לרחוב ותאבד את כל אשר בידיה" (סעיף 9 לתשובת המערערת. ההדגשות במקור - ג'ל') עשויה להוות טענה ערעורית כנגד ההחלטה, ואולם ברי כי אין בה כדי להפוך את ההחלטה לכזו המסיימת את ההליך והנתונה לערעור בזכות. הדברים ברורים וידועים, ואיני רואה צורך להרחיב (ראו למשל: בש"א 7247/11 גרין ביופילס הולדניג בע"מ נ' דהן (6.10.2011); ערעור על החלטה זו נדחה על ידי כב' השופט ס' ג'ובראן בפסק דינו מיום 1.11.2011 בבש"א 7397/11. עוד ראו, רע"א 3618/16 פלוני נ' פלונית, פיסקה 4 (16.6.2016); ח' בן-נון וט' חבקין, הערעור האזרחי (מהדורה שלישית, 2012), עמ' 119). משכך, דינו של הערעור להימחק על הסף. ומה לגבי בקשתה החלופית של המערערת לקבלת ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה? האמת ניתנת להיאמר, כי אופן התנהלותה הדיונית של המערערת מעוררת תהייה שמא הייתה מודעת לחובתה להגיש בקשת רשות ערעור, אך הגישה ערעור בזכות מן הטעם שאיחרה את המועד (הערעור הוגש ביום 29.10.2017, שבועיים ימים לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות הערעור). כך, בין היתר, בשים לב לעובדה שבמסגרת בקשה "לעיכוב הליכים" אותה הגישה לבית המשפט המחוזי לאחר מתן ההחלטה, עתרה היא לעיכוב הליכי הכינוס למשך פרק זמן של 30 ימים "[...] בהם מתכוונת המבקשת להגיש בקשת רשות ערעור [...] לבית המשפט העליון" (נספח ב' לבקשת המחיקה). לא מצאתי בתשובתה של המערערת הסבר מניח את הדעת מה גרם לה לשנות את עמדתה בעניין סיווג ההליך ולהגיש ערעור בזכות, וזאת בפרט נוכח העובדה ששאלת הסיווג אינה מעוררת קושי מיוחד. חרף האמור לעיל, ולא בלי היסוס, החלטתי שלא לחסום את שערי בית משפט זה בפני המערערת ולהתיר לה להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה בעניין הסעד הזמני, אך זאת תוך חיובה בהוצאות לטובת המשיבה. כך, נוכח האינטרסים העומדים על הכף והפגיעה הקשה הצפויה להיגרם למערערת כתוצאה מפינויה מביתה. אף יש להביא בחשבון בהקשר זה את גישתו המרחיבה של בית משפט זה ביחס לסעדים זמניים שעניינם פינוי מבית מגורים (למשל, ע"א 7370/06 שני נ' ברדיצבסקי, פסקה 6 (29.1.2007); ע"א 6151/10 אראל נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (טפחות), פסקה 8 (12.12.2010); ע"א 5529/15 פלונית נ' בנק מזרחי טפחות, פסקה 8 (9.9.2015)). נוכח גישה מרחיבה זו, אין בידי לקבוע כי בקשת רשות הערעור נעדרת סיכוי וזאת אף שלא נעלמו מעיניי קביעותיה של הערכאה הדיונית בנוגע לסיכויי התובענה העיקרית. אשר על כן, התוצאה היא כדלקמן: א. הערעור נמחק על הסף; ב. המערערת תהא רשאית להגיש - עד ליום 31.12.2017 - בקשת רשות ערעור על ההחלטה מושא ערעור זה; ג. המערערת תישא בהוצאות בסך 2,500 ש"ח לטובת המשיבה. ניתן היום, ‏ג' בטבת התשע"ח (‏21.12.2017). גלעד לובינסקי זיו, שופט ר ש ם _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17084250_X07.doc מש מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il