עמאר מוגאהד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8422/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8422/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ע' ברון המערער: עמאר מוגאהד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין מיום 29.9.2014 ועל גזר הדין מיום 3.11.2014 של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 58305-03-14 שניתנו על-ידי השופט כ' מוסק תאריך הישיבה: ג' בניסן התשע"ה (23.3.2014) בשם המערער: עו"ד ראובן בר חיים בשם המשיבה: עו"ד עמרי כהן פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. ערעור על הכרעת הדין מיום 29.9.2014 ועל גזר הדין מיום 3.11.2014 שניתנו בבית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 58305-03-14 (השופט כ' מוסק), במסגרתם הורשע המערער בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, במסירת ידיעות כוזבות, בהיזק בזדון ובנהיגה ללא פוליסת ביטוח תקפה; המערער נדון ל-40 חודשי מאסר; 6 חודשי מאסר על-תנאי; 6 חודשי פסילה של רישיון הנהיגה; וכן 6 חודשי פסילה על-תנאי של רישיון הנהיגה. עיקרי כתב האישום 2. בבוקרו של יום 15.3.2014, בסביבות השעה 7:30, נהג המערער במכוניתו, מסוג מאזדה 5, בכביש רמות, מכיוון מבשרת ציון לירושלים. באזור מנהרת הארזים הבחינו בו השוטרים מיכאל בן עזרא ויפית דוידוב, אשר נסעו בניידת משטרה בסמוך, כשהוא מאיץ את מהירות נסיעתו לכ-160 קמ"ש, תוך שהוא עובר בין נתיבים ועוקף מכוניות בצורה מסוכנת, והחלו במרדף אחריו. המערער המשיך בנסיעה לכיוון עטרות בניסיון לחמוק מהשוטרים, כשהוא נוהג באופן מסוכן שאינו מתאים לתנאי הדרך, סוטה מנתיב הנסיעה, עולה על אי-תנועה וגורם לרכב פרטי לבלום בצורה מסוכנת; עוקף מכוניות מימין בצורה מסוכנת; חוצה צומת באור אדום; ואף פוגע במכונית נוספת, ובכך גורם לילדה כבת 9 אשר נמצאה במכונית באותה עת חבלות קלות בראשה ובגבה. המערער המשיך בנסיעתו עד אשר הצליח לחמוק מן השוטרים. בסמוך לאחר המרדף התקשרו שוטרים אחרים אל מכשיר הטלפון הנייד של המערער על מנת לזמנו לחקירה. בהמשך, בסמוך לשעה 10:00, הגיע המערער לתחנת המשטרה על מנת להתלונן, בכזב, כי מכוניתו נגנבה; ושם נעצר. עיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי 3. המערער הודה בעובדותיו המרכזיות של כתב האישום, קרי – כי אמנם מכוניתו היא שהיתה מעורבת במרדף המתואר לעיל. עם זאת, המערער כפר בעובדה כי הוא זה שנהג במכונית בעת האירוע, וטען כי היתה נהוגה על-ידי אחר. שאלת זהותו של נהג המכונית היא אפוא נקודת המחלוקת המרכזית בין הצדדים, אשר נדונה על-ידי בית המשפט המחוזי. 4. בראשית דבריו נדרש בית המשפט המחוזי לעדותו של השוטר בן עזרא, שלטענתו זיהה את המערער בצאתו ממנהרת הארזים, כשזה חלף עם מכוניתו על פני ניידת המשטרה שבה ישב. בית המשפט המחוזי ציין כי לא ניתן לקבוע על סמך עדותו של השוטר בן עזרא ברמת הוודאות הנדרשת בהליך הפלילי כי אמנם היה זה המערער שנהג במכונית, וזאת על יסוד שלושה נימוקים מרכזיים: ראשית, הראיות מצביעות על כך שלשוטר בן עזרא היתה שהות של 2 או 3 שניות בלבד להביט במכונית כשזו חלפה על פניו, ובהתחשב במקום מושבו של בן עזרא בניידת המשטרה ביחס למכוניתו של המערער, ספק רב אם הייתה לו זווית ראיה שאִפשרה לו לזהות בוודאות את המערער כמי שנוהג במכונית. שנית, כפי שעלה מעדותו של השוטר בן עזרא, במהלך בירור פרטי המכונית במסוף הופיעה תמונתו של המערער, ומשראה בן עזרא את המערער מאוחר יותר בתחנת המשטרה עצר אותו, וכל זאת ללא מסדר זיהוי, "דבר הפוגם באופן משמעותי בזיהוי" (פסקה 26 להכרעת הדין). שלישית, יפית דוידוב, השוטרת אשר ישבה עם בן עזרא בניידת בעת האירוע, לא זומנה להעיד, לא מסרה הודעה וגם לא ערכה דוח או מזכר כלשהו, עובדה המעוררת אף היא סימני שאלה ביחס למהימנות עדותו של השוטר בן עזרא. 5. לאחר מכן פנה בית המשפט המחוזי לבחון את הראיות המתבססות על איכוני הטלפון הנייד של המערער. בית המשפט קיבל את חוות דעת המומחה, מר רוני אברהמי (להלן: אברהמי), ממנה עולה מסקנה חד-משמעית ולפיה האותות שיצאו ממכשיר הטלפון הנייד של המערער היו באזור המרדף, ולא בסביבת ביתו של המערער, כפי שנטען על-ידו. בית המשפט המחוזי נדרש גם לעובדה שעליה הצביע המומחה אברהמי כי ברשותו של המערער היו שני מכשירי טלפון ניידים, ולטענתו של המערער (שעלתה בשלב מאוחר, כפי שאפרט להלן) כי שכפל את כרטיס ה'סים', כך שלמעשה היו ברשותו שני כרטיסי 'סים' לכל אחד מן הטלפונים, דבר שיכול להסביר לכאורה כיצד יתכן כי מכשירו של המערער אוּכּן באזור המרדף, בעוד הוא שהה אותה עת בביתו. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער, וקיבל לעניין זה את עדותו של מר פיני אלבז, מנהל תחום מניעת הונאה במחלקת הבטחון של חברת 'סלקום', לפיה לא ניתן לשכפל כרטיס 'סים' מבלי שהדבר יקבל ביטוי ברישומיה של חברת 'סלקום', וכי מבדיקה שערך אין כל אפשרות כי היו ברשותו של המערער שני כרטיסי 'סים' זהים. בית המשפט המחוזי הדגיש לעניין זה את העובדה כי המערער בחר שלא להביא חוות דעת מומחה מטעמו, אף שניתנה לו רשות לעשות כן. אציין בקצרה, כי התרת עדותו של אלבז, שניתנה לאחר שלב הסיכומים מהווה, כשלעצמה, סלע מחלוקת בין המערער למשיבה, ועל כך ארחיב בהמשך. 6. נוסף על איכון הטלפון הנייד של המערער באזורים שבהם התנהל המרדף, עמד בית המשפט המחוזי על טיבה של עדות המערער, אשר "'הלכה והתפתחה' והיא עומדת בסתירה לגרסה שמסר בהודעותיו במשטרה" (פסקה 39 להכרעת הדין), דבר אשר חיזק את חוסר האמון בגרסתו של המערער. כך, במענה לשאלה בדבר השימוש במכונית ובטלפון הנייד טען המערער בתחילה כי הוא משתמש בהם לבדו, אך בהמשך שינה את גרסתו וטען כי גם אחיו, אמיר, עושה בהם שימוש מעת לעת. כמו כן, עדותו של המערער בנוגע למכשירי הטלפון הנייד שברשותו מעוררת אף היא קשיים לא מבוטלים, שכן בתחילה כלל לא ציין כי ברשותו שני מכשירים ושני כרטיסי 'סים', וזאת למרות שעוּמת באופן מפורש עם נתוני התקשורת, ואף שניתנה לו יותר מהזדמנות אחת להעלות טענה זו במהלך חקירתו. יתרה מזאת, גם במהלך עדותו בבית המשפט שינה המערער את גרסתו, כאשר טען כי השתמש בכרטיס 'סים' אחד, וסמוך לאחר מכן טען כי השתמש בשני כרטיסי 'סים' לאחר ששכפל אחד מהם. נוכח האמור ראה בית המשפט המחוזי בגרסתו המאוחרת של המערער "גרסה כבושה" (פסקה 51 להכרעת הדין), אשר אינה נתמכת בעדות כלשהי, עומדת בסתירה לעדויותיהם של המומחה אברהמי ואיש 'סלקום' אלבז, ואף אינה מתיישבת עם גרסתו הראשונה של המערער כי מכוניתו נגנבה. 7. בית המשפט המחוזי נתן דעתו לעניין אי-העדתו של אמיר, וקיבל את טענת המשיבה לפיה נוכח מכלול הראיות, ובפרט הודעותיו של המערער במשטרה כי אמיר אינו נוהג במכוניתו ואינו משתמש במכשיר הטלפון הנייד שלו, לא ראתה צורך להעידו, ועל כן לא זקף עניין זה לחובתה. מנגד, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערער כי נמנע מלהעיד את אמיר בשל החשש להפלילו, וקבע כי "היה זה ראוי שהנאשם [המערער – נ"ס] יעיד את אחיו" (פסקה 49 להכרעת הדין), וככל שיתעורר חשש להפללתו של אמיר ניתן היה לבקש שלא לנקוט נגדו בהליכים פליליים. בסיכומם של דברים הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי אין לזקוף את אי-העדתו של אמיר לחובת המשיבה או המערער. 8. אשר לטענה בדבר גניבת המכונית נקבע כי מחוות דעת המומחה שבדק את המכונית לאחר שנמצאה, אשר הוגשה מטעמו של המערער, עולה כי לא נמצאו סימני פריצה או זיופים במספרי השלדה, והמפתח שנמצא עם המכונית זהה למפתח המקורי – ממצאים אשר עומדים בסתירה לטענת המערער לפיה המכונית נגנבה. 9. על יסוד כל האמור לעיל קבע בית המשפט המחוזי, כי המערער "לא הציג קו הגנה או הסבר ראוי מטעמו אותו ניתן לקבל כאפשרות מסתברת אחרת לעובדה העולה מהראיות שהובאו, היינו כי היה זה הנאשם [המערער – נ"ס] שנהג ברכבו", ומשכך – "חרף העובדה כי מדובר בראיות נסיבתיות, בחינתן על דרך ההיגיון והאלימינציה, מעלה מסקנה אחת ויחידה כי הנאשם הוא זה שביצע את העבירות המיוחסות לו" (פסקה 51 להכרעת הדין). מכאן הערעור שלפנינו. עיקרי טענות הצדדים בערעור 10. לטענת המערער, טעה בית המשפט המחוזי בקוֹבעו כי אשמת המערער היא המסקנה האחת והיחידה העולה ממכלול הראיות. זאת, משום שהראיות אינן קושרות את המערער גופו למרדף, אלא רק חפצים הקשורים אליו, קרי – המכונית ומכשיר הטלפון הנייד, וישנה אפשרות סבירה לפיה לא המערער הוא שנהג במכונית, אלא אדם אחר. כך, למשל, במהלך המשפט הוכח כי לאמיר – שהוא כמעט בן גילו של המערער ודומה לו במראהו – היתה גישה חופשית למכוניתו של המערער ולמכשיר הטלפון הנייד שלו. יתר על כן, על-פי הראיות ניתן לקשור את אמיר הן למכשיר הטלפון הנייד של המערער, הן למכוניתו, שכן מן העדויות עולה כי בבוקר המרדף, זמן קצר לאחר סיומו, התקשרה המשטרה למכשיר הטלפון הנייד של המערער ומי שענה היה אמיר. כמו כן, ממזכר משטרתי שהוגש על-ידי המשיבה עולה, כי עובר לתפיסת המכונית והסגרתה למשטרה נראה אמיר נוהג במכוניתו של המערער בשטחי הרשות הפלשתינאית. האפשרות כי אמנם אמיר הוא זה שנהג במכונית מתחזקת גם לנוכח עדותו של השוטר בן עזרא שתיאר את פני הנהג כ'שחומות', דבר המתיישב יותר עם מראהו של אמיר. 11. טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את גרסתו-זו משום היותה 'כבושה'. ראשית, גרסה זו בעיקרה אינה 'כבושה', שכן טענתו של המערער כי לא הוא שנהג במכונית נטענה על-ידו עוד מלכתחילה. שנית, לא די בכך שהגרסה 'כבושה' על מנת לדחותה, שכן לא המערער הוא שצריך להוכיח את דבר חפותו. על מנת לזכות בדין די בכך שהמערער יצביע על קיומה של אפשרות סבירה אחרת, והאפשרות עליה הצביע המערער, כאמור לעיל, היא בהחלט אפשרות סבירה בנסיבות. במצב דברים זה, שומה על המשיבה לשלול מעבר לספק סביר את אפשרות קיומה של טענת המערער, דבר שלא נעשה על-ידה. כך, למשל, הייתה יכולה המשיבה להעיד את אמיר, ששמו צוין בתחילה ברשימת עדי התביעה, אך בחרה לבסוף, מסיבותיה שלה, שלא להעידו. בהקשר זה טעה בית המשפט המחוזי כאשר 'איזן' בין מחדלה של המשיבה ל'מחדלו' של המשיב באי-העדתו של אמיר, שכן בכך הטיל למעשה את נטל השכנוע על המערער, באופן הסותר מושכלות ראשונים של דיני הראיות. שלישית, הלכה פסוקה היא שהסברים לראיות נסיבתיות אינם חייבים לבוא מפי הנאשם, ואף לא מפי העדים, ויכולים להיטען על-ידי הסניגור או להיקבע על-ידי בית המשפט מיוזמתו (למשל, ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד נו(5) 221, 228 (2002) (להלן: עניין מקדאד)). כך, אף אם נאשם אינו מעלה בעדותו כלל אפשרות סבירה אחרת שיש בה כדי לזכותו, או שעדותו בנוגע לאפשרות זו נדחית על-ידי בית המשפט כלא מהימנה, שומה על בית המשפט לבחון את סבירותה של האפשרות, ככל שהיא עולה ממכלול הראיות החיצוניות לעדותו של הנאשם. בענייננו, טוען ב"כ המערער, הרשיע בית המשפט את המערער מבלי שנתן דעתו לקיום אפשרות סבירה של חפות כפי שעולה ממכלול הראיות החיצוניות לעדות המערער, הקושרות בין אמיר לבין מכוניתו והטלפון הנייד של המערער. 12. עוד קובל המערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את גרסתו בדבר שכפול כרטיס ה'סים', ולקבל תחת זאת את עדותו של איש 'סלקום' אלבז, אשר לטענתו מהווה עדות שמיעה, שאינה קבילה ואינה יכולה לשמש, ולוּ במקצת, בסיס להרשעה. זאת, משום שאלבז העיד על סמך עיון עצמאי שערך במערכות המידע הפנימיות של חברת 'סלקום', אך לא צירף פלט מחשב או כל ראיה ממשית אחרת לעדותו. 13. מכל מקום, המערער סבור כי טעה בית המשפט המחוזי בהחלטתו להתיר את עדותו של אלבז לאחר הסיכומים, ולטעות זו נודעת, לדבריו – "משמעות אדירה... שכן אלמלי אותה טעות המערער היה יוצא זכאי אף בביהמ"ש המחוזי, אשר הביע במהלך המשפט... את דעתו, כי על אותה עדות יקום או ייפול דבר". לטענתו, בענייננו לא היתה הצדקה להתיר את עדותו של אלבז לאחר הסיכומים, שכן החשיבות לכאורה בעדותו של אלבז התעוררה כבר בשלב מוקדם של המשפט, כחדשיים לפני הסיכומים, ובכל זאת בחרה המשיבה, מסיבותיה שלה, שלא להעידו בשלב זה, אף שמדובר בהליך פשוט וקצר ביותר. לטענת המערער, העיכוב בזימונו של אלבז לעדות "נובע מהתנהלות לא נאותה של התביעה העולה כדי רשלנות", ויש בכך משום עיוות דינו של המערער וקיפוח זכויותיו הדיוניות. 14. לבסוף טוען ב"כ המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהרשיע את המערער תוך התעלמות מ"מחדל המשטרה", אשר לא דאגה לקבל צילומים ממצלמות שהיו מוצבות לאורך מסלול המרדף, ואשר היה בהן לטענתו כדי לשפוך אור על זהות הנהג. 15. לחלופין, באשר לעונש שנגזר עליו, טוען המערער כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו בגזר הדין באופן החורג מרמת הענישה המקובלת, וכי ניתן וראוי היה להשיג את מטרות הענישה באמצעות עונש מאסר לתקופה קצרה בהרבה. ראשית, התעלם בית המשפט המחוזי, או למצער לא יִחס משקל הולם למספר גזרי דין אשר הוצגו על-ידו, מהם עולה כי מתחם הענישה במצבים דומים נמוך מזה שנקבע. שנית, טעה בית המשפט המחוזי בדחותו את טענת המערער לפיה ברח מהשוטרים מחמת שנכנס למצב של אֹבדן עשתונות, אך בשל העובדה שהמערער המשיך לטעון לחפותו ולא הכיר באחריותו גם לאחר שהורשע, באופן הנוגד את הוראת סעיף 40יא(6) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לפיו כפירה באשמה לא תיזקף לחובתו של נאשם. יתר על כן, טענת המערער בעניין זה אינה נסמכת על עדותו, אלא היא מסקנה הגיונית המתבקשת מנסיבות המרדף. שלישית, בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו בגזירת העונש לעינוי הדין שנגרם למערער כתוצאה מהתנהלותה של המשיבה בעניין זימונו של אלבז לעדות. רביעית, נטען כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער, בין היתר, מפני שנסיבותיו האישיות לא הובאו בתסקיר שירות מבחן. לטענת המערער, הגם שהמלצה חיובית מאת שירות המבחן יכולה לשמש לעיתים נימוק להקלה בעונש, הרי שאין זה נכון להחמיר עם נאשם רק מפני שלא ניתנה לגביו המלצה כזאת או מפני שלא הומצא לגביו כל תסקיר. מן הטעמים הללו, מבקש המערער להקל בעונש המאסר בפועל שהושת עליו. 16. בדיון שנערך לפנינו ביום 23.3.2015 ביקש בא-כוח המשיבה לדחות את הערעור על שני חלקיו. בראשית דבריו התייחס להתנהלותו של המערער בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט, ולגרסתו שהלכה והתפתחה, דבר הפוגע במהימנותו של המערער. לטענת בא כוח המשיבה, כאשר המערער משנה את קו ההגנה בשלב מאוחר של ההליך, הרי שמשקלו של קו זה נמוך מאד, ואין לקבלוֹ אלא אם אפשר לתמוך אותו בראיות מרכזיות אחרות. בענייננו, נתמך קו ההגנה שהציג המערער ב"שברירי ראיות" בלבד, בדמות הזיקה שקיימת לכאורה בין אמיר לבין מכוניתו ומכשיר הטלפון הנייד של המערער. 17. אשר לקו ההגנה גופו, נטען כי האפשרות החלופית שהוצעה על-ידי המערער אינה יכולה להֵחשב לתרחיש נסיבתי חלופי קלאסי, שכן ניתן היה לבררה בנקל לוּ היה בוחר המערער להעיד את אמיר. בהתייחס לטענת המערער כי רצה להימנע מהפללת אחיו נטען, כי ניתן היה לבקש כי לא יֵעשה נגד אמיר שימוש בעדותו בהליכים פליליים, כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי, דבר אשר לא נעשה. בנוגע להחלטת המשיבה שלא להעיד את אמיר נטען כי כיוון שלכל אורך ההליך לא נטענה טענה מפורשת שאמיר הוא זה שגנב את המכונית, אלא 'שברירי אמירות' בלבד, לא היתה תועלת למשיבה בהעדתו, ובמצב דברים זה אי-העדתו של אמיר הוא מחדל הרובץ לפתחו של המערער. 18. אשר לטענתו של המערער, כי לא היה מקום להתיר את עדותו של אלבז לאחר שמיעת הסיכומים, נטען כי בין כה וכה, לפי פסיקת בית המשפט המחוזי, ההרשעה עומדת על כנה אף ללא עדות זו, וזאת מכמה נימוקים: ראשית, נקבע כי גרסתו של המערער לפיה היו ברשותו שני מכשירי טלפון ניידים ושני כרטיסי 'סים' היא גרסה 'כבושה' שאינה נתמכת בכל ראיה זולת עדותו של המערער. שנית, אף אם אמנם היו ברשותו של המערער שני מכשירי טלפון ושני כרטיסי 'סים', אין אישוש לגרסתו, שכן לפי עדותו של המומחה אברהמי לא נקלטו שיחות באף אחד ממכשירי הטלפון של המערער בסביבת ביתו בראס אל-עמוד, כפי שטען המערער. בנוסף, בא-כוח המשיבה ביקש לדחות את הטענה כי עדותו של אלבז היא עדות מפי השמועה, שכן טענתו של המערער אינה מתייחסת לעצם קיומם של הרישומים במערכות המידע של חברת 'סלקום', ועל כן לא היתה רבותא בכך שאלבז יצרף אסמכתא לדבריו. לעניין הטענה בדבר עיוות דין, נטען כי בענייננו התרת עדותו של אלבז לא גרמה למערער עיוות דין כלשהו, שכן ניתנה לו אפשרות להביא חוות דעת מטעמו, אך הוא בחר שלא לעשות זאת. 19. בהתייחס לטענה בדבר המחדל שבאי-הבאת הצילומים מהמצלמות הממוקמות על ציר המרדף כראיה, נטען כי אין מחלוקת שמכוניתו של המערער נסעה במקום ובמועד הנטענים, ואף אם עדותו של השוטר בן עזרא אינה מספיקה לצורך ביסוס ההרשעה, הרי שהיא לבטח מהווה ראיה ישירה לעניין מיקומה של המכונית בעת האירוע, ועל כן אין חשיבות בהבאת צילומים ממסלול המרדף. 20. לעניין גזר הדין טוען בא-כוח המשיבה כי כלל השיקולים הובאו בחשבון על-ידי בית המשפט המחוזי, גזר הדין משקף את מדיניות הענישה הנוהגת, ומשכך אין הצדקה להתערבות בעונש. דיון והכרעה 21. לאחר ששקלתי את טענותיו של המערער, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות. דרך הִלוכנו תהא כדלקמן: ראשית, אדרש להחלטתו של בית המשפט המחוזי להתיר את עדותו של איש 'סלקום' אלבז, ואסביר מדוע לטעמי בדין ניתנה החלטה זו. לאחר מכן, אדוּן בלִבּת הערעור, קרי – בטענתו של המערער כי אשמתו אינה המסקנה היחידה העולה מן הראיות שהובאו לפני בית המשפט המחוזי, וכי עלה בידו להציג הסבר חלופי סביר לראיות אלו. לבסוף, אבחן את טענותיו של המערער לעניין חומרתו של גזר הדין. עדותו של אלבז 22. הצורך בזימונו של איש 'סלקום' אלבז לעדות התעורר לאחר שהמערער טען, במסגרת גרסתו המאוחרת, כי שִכפל את כרטיס ה'סים' כך שהיו ברשותו למעשה שני כרטיסי 'סים' שונים לשני מכשירי הטלפון הניידים שבבעלותו. כפי שעלה מחוות דעתו של המומחה אברהמי, אין מחלוקת כי ברשותו של המערער אכן היו שני מכשירי טלפון (אף שהמערער לא ציין זאת בחקירתו במשטרה). עם זאת, לא היתה בחוות דעתו של אברהמי התייחסות לשאלה האם אמנם יתכן כי המערער שכפל את כרטיס ה'סים'. מסיבות שונות לא עלה בידה של המשיבה להשלים חסר זה אלא עד לאחר השלמת שלב הסיכומים, או אז ביקשה את הזמנתו של אלבז לעדות. לטענת המשיבה, היתה עדותו של אלבז חיונית ביותר לשם בירור טענתו של המערער בעניין זה, ויש בה כדי להשליך על בירור האשמה כולה. לטענת המערער, התרת עדותו של אלבז לאחר שלב הסיכומים פגעה בזכויותיו הדיוניות ובעקרון סופיות הדיון, שכן המשיבה התמהמהה רבות בהגשת הבקשה, אף שהצורך בהשלמה זו היה ידוע לה עוד במהלך ניהול פרשת התביעה, ומה גם שמדובר בבדיקה קצרה ופשוטה. 23. שני הצדדים תמכו את יתדותיהם בע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 505 (1981) (להלן: עניין קניר), פסק הדין המנחה בסוגיה זו. לטענת המשיבה, זימונו של אלבז עולה בקנה אחד עם האיזונים שנקבעו בעניין קניר, בין האינטרס שבחשיפת האמת לבין שמירה על זכויותיו הדיוניות של נאשם. מנגד, לטענת המערער, יש להבחין בין עובדותיו של עניין קניר לאלו שבענייננו, שכן בעניין הראשון התעורר הצורך בראיה הנוספת רק במהלך סיכומי ההגנה, וממילא ההזדמנות הראשונה להבאתה היתה רק לאחר שלב הסיכומים, בעוד שבענייננו הצורך בהבאת הראיה הנוספת התעורר עוד במהלך פרשת התביעה. 24. לאחר ששקל בדברים החליט בית המשפט המחוזי כאמור להתיר את עדותו של אלבז. בית המשפט המחוזי החליט כי הגם ש"היה זה ראוי שהמאשימה תיתן לכך תשובה מהירה עוד טרם שמיעת הראיות מטעם הנאשם [המערער – נ"ס]" (פסקה 13 להחלטה), הרי שנוכח העובדה כי "נושא מחקרי התקשורת מהווה ראיה מרכזית מטעם המאשימה, ולמעשה התייחסות בית המשפט לעניין זה יכולה לחרוץ את גורל כתב האישום והטענות המועלות כלפי הנאשם" (פסקה 15 להחלטה), הרי שיש להתיר עדות זו. בהידרשו לשאלה האם יש בהתרת העדות כדי לגרום עיוות דין למערער קבע בית המשפט המחוזי, כי "מאחר שמדובר בעניין עובדתי לחלוטין, כמעט עניין טכני", הרי שבעדותו של אלבז לא יהיה "משום פגיעה מהותית בזכויות הנאשם, ובוודאי שאין לראות בכך עיוות דין כזה שהנאשם לא יוכל להתגונן מפניו" (פסקה 14 להחלטה). 25. דעתי-שלי היא כדעתו של בית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין שלפנינו, שוכנעתי אף אני בדבר חשיבותה הרבה של עדותו של אלבז לצורך בֵּרור אשמתו של המערער, ולא היה בכך לטעמי כדי לעוות את דינו. זאת, לנוכח טיבה של הראיה הנוספת, "כמעט ענין טכני", כלשון בית המשפט המחוזי. כפי שקבע השופט (כתארו אז) ברק בעניין קניר, "עיוות דין משמעותו, בהקשר זה, פגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן כראוי" (עמ' 516). בענייננו ניתנה למערער האפשרות להתגונן, ולהביא מטעמו ראיות נוספות ככל שיחפוץ בכך, אך הוא בחר שלא לעשות כן. משכך, אף אם הייתי מוכן לקבל את טענת המערער לפיה התנהלותה של המשיבה בעניין זימונו של אלבז לעדות לא היתה נאותה ואף עולה כדי רשלנות – כשלעצמי, אינני נוקט עמדה לגבי טענה זו – הרי שלא היה בכך לטעמי הצדקה שלא להתיר את עדותו. אין זה ראוי ליצור מסגרת דיונית נוקשה יתר על המידה, שכל סטייה ממנה, ולוּ הקלה ביותר, תנעל את הדלת לפני התביעה הפלילית בבקְשהּ להוכיח את טענותיה. 26. גישה זו היא יסוד מוּסד בשיטת משפטנו, ויפים לעניין זה דבריו המפורסמים של הנשיא (בדימוס) מ' זמורה, בערעור הפלילי הראשון במדינת ישראל שבו דן בית משפט זה, ע"פ 1/48 סילוסטר נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד א 5, 18 (1949): "הפרוצידורה הפלילית על דיניה מכילה לטובת הנאשם תריס בפני עיוות-דין. רוצים לתת לנאשם את מלוא ההגנה ההוגנת. אבל אסור לסלף את הרעיון הבריא הזה על-ידי הפרזה בפורמליות. פרוצידורה פלילית טובה צריכה בוודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה, כדי למנוע עיוות-דין, אבל הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק. תפקיד הדיון הפלילי – להוציא כאור משפט. מוטב אמנם שעשרה רשעים יצאו זכאים משצדיק אחד יצא חייב, אבל במה דברים אמורים? – כשהשאלה היא הוכחת האשמה, ולא כשהכתוב מדבר על ליקויים טכניים בכתב-ההאשמה וכדומה". 27. אשר על כן, הגעתי לכלל מסקנה כי עדותו של אלבז בדין הוּתרה, וכפי שאפרט להלן אכן נודעה לה חשיבות בהכרעתי שלא לקבל את הסברו של המערער לראיות שהובאו לחובתו, לביסוס אשמתו. משזו מסקנתי, לא מצאתי לנכון להידרש לשאלה אם אמנם היתה זו עדותו של אלבז שהכריעה את גורלו של תיק זה, אם לאו. העדות דינהּ להתקבל, ויש לקחתהּ בחשבון כולל בבואנו לבחון את גרסתו של המערער. 28. בטרם סיום חלק זה, ומבלי להפנות אצבע מאשימה כלפי מאן דהוא, אעיר כי טוב תעשה המשיבה אם תתן דעתה לסיבות שבגינן לא הוגשה הבקשה להעיד את אלבז בשלב מוקדם יותר, על מנת שמקרים מעין אלו לא יִשנו בעתיד. כאמור, אין זה ראוי ליצור מסגרת דיונית נוקשה יתר על המידה, אך גם אין זה ראוי לסטות מן המסגרת שלא לצורך, במיוחד כאשר זכויותיו של נאשם מונחות על הכף. הגרסה החלופית שהוצעה על-ידי המערער 29. המשיבה הציגה שורה של ראיות נסיבתיות מהן עולָה כמסקנה אחת ויחידה – כך לפי הכרעת בית המשפט המחוזי – אשמתו של המערער. המערער מצדו מציע גרסה חלופית, שיש בה, לדבריו, כדי להסביר את הראיות הנסיבתיות באופן הפוטר אותו מאשמה. מהי אפוא הדרך שיבור לו בית המשפט בבׂחנו ראיות אלו? שאלה זו נדונה בהרחבה על-ידי בית משפט זה במהלך השנים, גם אני עמדתי עליה לא מכבר בע"פ 6392/13 מדינת ישראל נ' קריאף (21.1.2015) (להלן: עניין קריאף). להלן אתייחס באופן תמציתי לנקודות העקרוניות הצריכות לענייננו. 30. המתודה שהשתרשה בפסיקה לבחינתן של ראיות נסיבתיות היא בדיקה תלת-שלבית (שם, פסקה 97 לפסק הדין והאסמכתאות שם). בשלב הראשון יש לבחון כל ראיה נסיבתית בפני עצמה על מנת לקבוע את עוצמתה, מהימנותה ודיוּתה, והאם יש בה כדי לבסס ממצא עובדתי מסוים. בשלב השני יש לבחון האם במסכת הראיות כולה יש כדי לסבך את הנאשם, "באופן המקים מסקנה לכאורית לפיה הוא אכן ביצע את העבירות שיוחסו לו, כמסקנה סבירה מפשוטם של דברים" (שם, פסקה 98 לפסק הדין). בשלב השלישי מועבר הנטל אל הנאשם להציע הסבר שיש בו כדי "לערער את אלמנט ההיסק הלוגי מן הראיות הנסיבתיות אל המסקנה המפלילה" (שם, פסקה 101 לפסק הדין). 31. על אודות היחס שבין השלבים השונים אמרתי כי "השלב הראשון אינו שונה למעשה מן הבחינה הנעשית ביחס לראיות ישירות, והוא מטפל ביסוד הקושי המשותף לשני הסוגים – החשש כי הראייה אינה אמת... השלב השני והשלישי הם השלבים המיוחדים לבחינתן של הראיות הנסיבתיות, והם אֵלו שנועדו לטפל בקושי הנוסף המיוחד להן – זה המתייחס למסקנה הלוגית הנובעת מהממצאים העובדתיים שנקבעו" (שם, פסקאות 98-97 לפסק הדין; ההדגשה הוספה). בעניין הרף הראייתי הנדרש לשם מעבר מהשלב השני אל השלב השלישי ציינתי, כי אין מקום להציב את הרף הראייתי המקסימלי – קרי, רף של מסקנה מרשיעה מעבר לספק סביר – כדרישה מקדמית כבר בשלב השני. לטעמי, "ככל שאכן מעלה התביעה גרסה המתחשבת בכלל הראיות, והמסבכת את הנאשם במסקנה פלילית מסתברת בהתבסס על מבחני הגיון ושכל ישר... מצדיק הדבר העברת הנטל אל כתפי הנאשם, בכדי לשמוע את דבריו ולבחון את גרסתו במסגרת השלב השלישי" (שם, פסקה 122 לפסק הדין). ודוק, הנטל המוטל על כתפי הנאשם הוא נטל טקטי בלבד, במסגרתו על הנאשם "להציג תרחיש חלופי סביר המתיישב עם חומר הראיות ועומד במבחני השכל הישר" (שם, פסקה 124 לפסק הדין). אשר לטיבו של הנטל, ציינתי כך: נטל טקטי זה אינו משנה את נטלי ההוכחה המקובלים בהליך הפלילי. בסופו של דבר נותר הנטל על התביעה מהחל ועד כּלה להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר... כתוצאה מכך, גם עוצמתו של הנטל המועבר אל כתפי הנאשם במסגרת השלב השלישי תושפע מחוזקה של המסקנה המפלילה שהציעה התביעה במסגרת השלב השני: ככל שהמסקנה המפלילה היא חזקה יותר, מגוונת יותר מבחינת הראיות שעליה היא מושתתת ואיננה לוקה בפערים או בשאלות בלתי פתורות, הנטל על הנאשם יהיה כבד יותר, מאחר ויצטרך ליתן הסבר סביר וחזק יותר לכל אחד מחלקי הפאזל" (שם; ההדגשה הראשונה הוספה). 32. בתום שלושת שלבי הבדיקה יבחן השופט את מכלול הראיות שלפניו ויתן הכרעתו בשאלה האם אמנם הוּכחה אשמתו של הנאשם במידת הוודאות הנדרשת בהליך הפלילי: "לאחר השלב השלישי והצבת שתי הגרסאות זו אל מול זו, נותר השופט עם מצפונו ונדרש להכריע האם כמסקנה כוללת צלחה התביעה את הרף הנדרש בכדי לקבוע כי אדם אשם במעשים שיוחסו לו. מסקנה זו חייבת להיות המסקנה ההגיונית היחידה, ברורה מעבר לספק סביר, וגוברת על כל אפשרות רציונלית אחרת" (שם, פסקה 125). 33. הערה עקרונית אחרונה בטרם אעבור לדון בטענות המערער לגופן: הערעור מופנה בעיקרו כלפי אופן בחינת הראיות הנסיבתיות על-ידי בית המשפט המחוזי, אשר לטענת המערער טעה "כשסבר כי אשמת המערער היא המסקנה האחת ויחידה העולה ממכלול הראיות הנסיבתיות". גדר התערבותה של ערכאת הערעור בתיק המבוסס על ראיות נסיבתיות נקבע בהתאם לשלבי הניתוח השונים: "השלב הראשון עוסק בניתוח חוזקה ומהימנותה של כל ראיה בפני עצמה. בשלב זה עומד על כנו הכלל הרגיל שבו נטייתה של ערכאת הערעור תהא להימנע מלהתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בשלב השני והשלישי, שעניינם בביצוע ההיסק הלוגי מן התשתית העובדתית שנקבעה. בשלבים אלו פוחתת הסתייגותה של ערכאת הערעור מהתערבות בקביעותיה של הערכאה הדיונית. זאת לאור העובדה שלשם הסקת המסקנות מהממצאים העובדתיים אין כוחה של ערכאת הערעור נופל מזה של הערכאה המבררת" (שם, פסקה 119 לפסק הדין; ההדגשה הוספה. כמו כן ראו עניין מקדאד, עמ' 228). 34. כאמור, המחלוקת העיקרית בין המערער לבין המשיבה נסובה סביב השאלה האם היה זה המערער שנהג במכונית, או שמא אדם אחר. הראיות העיקריות שעמדו לפני בית המשפט המחוזי בבואו להכריע במחלוקת זו נסמכו על שני נדבכים: האחד, עדותו של השוטר בן עזרא; השני, עדותו של המומחה אברהמי בדבר איכון מכשיר הטלפון הנייד של המערער, בתוספת עדותו של איש 'סלקום' אלבז כי המערער, בניגוד לטענתו, השתמש בכרטיס 'סים' אחד בלבד. בית המשפט המחוזי פסק בהכרעת הדין כי לא ניתן לקבוע על סמך עדותו של השוטר בן עזרא ברמת הוודאות הנדרשת בהליך הפלילי כי אמנם היה זה המערער שנהג במכונית. נאמנה עלי קביעה זו. נותרנו אפוא עם עדויותיהם של המומחה אברהמי ואיש 'סלקום' אלבז, וסבורני כי די בהן כדי לסבך את המערער באופן המקים מסקנה לכאורית, כנדרש בשלב השני, כי הוא זה שאמנם נהג במכונית בעת האירוע. כאמור, אין הכרח בשלב זה כי אשמתו של המערער תוכח מעבר לספק סביר, ודי בכך שאשמתו עולה כמסקנה סבירה מפשוטם של דברים כדי להעביר את 'הנטל הטקטי' לפִתחו. 35. בשלב זה היה על המערער להציע הסבר מתקבל על הדעת לגבי הראיות. טוען המערער כי נטל זה אמנם הורם על ידו, אך סבורני שלא כך הם פני הדברים. בית המשפט המחוזי דן בגרסתו החלופית של המערער ובסופו של דבר הגיע לכלל דעה כי זו אינה יכולה להחשב לסבירה, באופן שיהא בה כדי לערער על המסקנה לפיה המערער הוא שנהג במכונית. דעתי כדעתו של בית המשפט המחוזי, ולא השתכנעתי כי ישנה הצדקה להתערב במסקנותיו. 36. מקובלת עלי הטענה כי על בית המשפט לבחון את סבירותה של אפשרות שיש בה כדי לזכות נאשם ככל שהיא עולה מחומר הראיות, ללא קשר למידת המהימנות שמייחס בית המשפט לגרסתו של הנאשם. "אכן ראוי, כי גם במקרה בו ברור לבית המשפט שהגירסה אותה מסר הנאשם שקרית היא, יבחן את מכלול הראיות נגדו בקפידה, שמא עולה ספק סביר באשמתו" (ע"פ 9613/04 בן סימון נ' מדינת ישראל, (4.9.2006) (להלן: עניין בן סימון), פסקה ט לפסק הדין של השופט רובינשטיין). עם זאת, אין פירוש הדברים כי שקריו של נאשם או שינויים בגרסתו אינם נלקחים בחשבון בבחינת אשמתו, ויהיה זה מלאכותי לבחון את מכלול הראיות מבלי ליתן את הדעת למידת מהימנותו של הנאשם כפי שהיא משתקפת מהתנהגותו בהליכי החקירה והמשפט. בענייננו, מצאתי כי הסברו של המערער לראיות שהובאו נגדו אינו מניח את הדעת; הן בשל חוסר סבירותו של ההסבר לגופו, הן בשל המשקל הנמוך שיש ליחס לדבריו של המערער נוכח התנהלותו בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט. 37. הפכתי והפכתי בהסברו של המערער לראיות שלחובתו, אך לא מצאתי כי יש בו כדי להקים ספק סביר בדבר אשמתו. כך, אף אם נקבל את טענתו של המערער כי לאמיר היתה אמנם גישה למכוניתו ולמכשיר הטלפון הנייד שלו, טענה המתחזקת לכאורה על רקע העדויות הקושרות את אמיר למכונית ולטלפון הנייד ביום האירוע (ראו: עדותו של השוטר טדסה וכן מוצג נ/4א). בכך לא סגי. "אין בהעלאת השערות היפותטיות אשר אינן מבוססות בחומר הראיות כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של נאשם" (ע"פ 5793/02 דוד נ' מדינת ישראל (27.10.2003), פסקה 6 לפסק הדין של השופטת (כתארה אז) ביניש; כן ראו ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל (10.11.2008), פסקה 14 לפסק הדין של השופטת (כתארה אז) נאור; עניין בן סימון, פסקה ט לפסק הדין של השופט רובינשטיין). לטעמי, ההסבר המוצע על-ידי המערער אינו מבוסס כל צרכו בחומר הראיות. ראשית, גרסתו של המערער, כי שהה בעת האירוע בביתו, אינה מתיישבת עם עדותו של המומחה אברהמי, לפיה לא היו איכונים של מכשיר הטלפון הנייד של המערער בסביבת ביתו בראס אל-עמוד. שנית, גרסתו כי היו ברשותו שני כרטיסי 'סים' לשני מכשירי הטלפון שבבעלותו אינה מתיישבת עם עדותו של איש 'סלקום' אלבז לפיה ברשותו של המערער לא היה אלא כרטיס 'סים' אחד. אכן, עדותו של אלבז לא גובתה במסמכים רשמיים אותם ניתן לבדוק ולבקר, אולם כפי שציין בית המשפט המחוזי (פסקה 33 להכרעת הדין), אין בכך כדי לאיין את עדותו, אלא כדי לפגוע במשקלה בלבד. בית המשפט המחוזי נתן לעדות זו את המשקל הראוי בנסיבות העניין, ואינני מוצא לנכון להתערב בקביעתו בעניין זה. שלישית, יש לזכור כי היה באפשרותו של המערער לחזק את גרסתו, הן בהבאת ראיות לעניין שכפול כרטיס ה'סים', הן בהזמנתו של אמיר לעדות, אך הוא בחר שלא לעשות כן, עובדה אשר כשלעצמה מעוררת שאלות לגבי מהימנותה של גרסתו. אדגיש שוב, אין משמעות הדברים כי נטל ההוכחה עבר אל כתפי המערער. כאמור, נטל זה נותר מתחילה ועד סוף על כתפי התביעה, אלא שהראיות שהובאו על-ידי התביעה העבירו את 'הנטל הטקטי' אל כתפי המערער, ומשזה לא תמך גרסתו בראיות כדבעי, נזקף הדבר לחובתו במישור הראייתי הכולל. הלכה פסוקה היא, כי הימנעות מלהביא ראיה רלבנטית שבהישג יד, מובילה למסקנה שאילו הוּבאה, היתה פועלת לחובת בעל הדין שנמנע מהגשתה. ההימנעות מחזקת אפוא את ראיותיה של המשיבה. 38. אשר על כן, סבורני כי אין עלה בידי המערער להציג גרסה שלמה, המתייחסת למכלול הראיות נגדו, כזו שיש לה אחיזה סבירה בחומר הראיות, ואשר עומדת במבחני השכל הישר וניסיון החיים (ראו עניין קריאף, פסקה 100). 39. לבד מחוסר סבירותה של גרסת המערער לגופה, אין ניתן להתעלם מהתנהלותו של המערער במהלך חקירתו במשטרה ועדותו בבית המשפט, שלא הוסיפה – בלשון המעטה – לאמינותו, ואשר יש בה כדי לחזק את המסקנה בדבר אשמתו. כפי שציינתי בעניין קריאף, "קיימת הצדקה לכך שבית המשפט יתחשב בכלל הראיות המובאות לפניו כבר במסגרת השלב השני, ובין היתר בהתנהגותו של נאשם" (פסקה 123). בדין קבע בית המשפט המחוזי כי יש לראות בגרסתו המאוחרת של המערער משום 'גרסה כבושה', שמשקלה הראייתי מועט, וזאת נוכח העובדה שגרסתו של המערער, הן בחקירתו במשטרה, הן בעדותו בבית המשפט, הלכה והתפתחה ככל שהתקדם ההליך, תוך הוספה ושינוי של הפרטים המרכיבים אותה, אף כאשר היו למערער מספר הזדמנויות למסׁרם קודם לכן. "הלכה היא, כי ערכה הראייתי של עדות כבושה הינו מועט, כאשר לא ניתן הסבר מספק לכבישת העדות..." (ע"פ 395/06 חליסטוב נ' מדינת ישראל (16.11.2006), פסקה 21 לפסק הדין של השופט ג'ובראן; ראו גם ע"פ 2132/04 סלים קייס נ' מדינת ישראל (28.5.2007), פסקה 9 לפסק הדין של השופטת פרוקצ'יה). גם מסיבה זו אין בידי לקבל את גרסתו של המערער. 40. בהקשר זה אעיר כי יש מקום להבחין בין שינוי גרסה הנעשה בשלב הדיון בערכאה הדיונית, כבענייננו, לבין מצב בו קו הגנה חלופי מוצג לראשונה רק בערכאת הערעור, כבדוגמאות שהובאו על-ידי המשיבה (ע"פ 8704/09 באשה נ' מדינת ישראל (11.11.2012) (להלן: עניין באשה); ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (10.11.2011). לעניין זה, העלאת קו הגנה חלופי בשלב הסיכומים בערכאה הדיונית כמוה כהעלאת הקו החלופי בערכאת הערעור, ראו עניין באשה, פסקה 11 לפסק הדין של השופט עמית). פעמים רבות ההבדל אינו מתבטא רק בשלב הדיוני שבו מוצג קו ההגנה החלופי לראשונה, אלא גם במהותו של קו ההגנה. כך, בעוד שקו ההגנה החלופי בדוגמאות שהובאו על-ידי המשיבה שינה את חזית הדיון באופן מהותי, במובן זה שבבסיסו הוא עומד בסתירה לגרסה הקודמת, הרי שבענייננו הגרסה בעיקרה לא השתנתה, שכן סוף סוף המערער טען לכל אורך הדרך כי לא הוא שנהג במכונית בעת האירוע. להבדלים אלו נודעת, מטבע הדברים, משמעות לעניין משקלה הראייתי של הגרסה החלופית, ומשקלה של גרסה חלופית שעלתה כבר בערכאה הדיונית ואשר אינה שונה בעיקרה מהגרסה המקורית יהיה גבוה יותר ממשקלה של גרסה אשר עלתה לראשונה רק בערכאת הערעור ואשר עומדת בסתירה לגרסה המקורית. מכל מקום, בנסיבות העניין דנן הבדלים אלו אינם משנים מן המסקנה לפיה נוכח התנהלותו של המערער במהלך החקירה והמשפט, יש ליתן לגרסתו המאוחרת משקל נמוך ביותר. 41. טוען המערער כי הסיבה לכבישת גרסתו היתה נעוצה ברצונו להימנע מהפללתו של אמיר. אכן, יתכנו מצבים בהם ימנע נאשם מלמסור גרסה שיהא בה כדי לזכותו, אם גרסה זו עשויה להפליל אחר, ובפרט כאשר בין הנאשם לאחר קיימת זיקה מיוחדת דוגמת קרבת משפחה (ראו, למשל, עניין מקדאד, עמ' 231; עניין בן סימון, פסקה ט לפסק הדין). עם זאת, דומני כי בנסיבות דנן טענה זו אינה יכולה לעמוד לזכותו של המערער. ראשית, החשש מפני הפללת אמיר אינו יכול להסביר את כבישת גרסתו של המערער ביחס לטענה כי בבעלותו שני מכשירי טלפון ניידים ושני כרטיסי 'סים'. למערער הובהר במהלך חקירתו כי מכשיר הטלפון הנייד שלו אוּכּן באזור האירוע, ואין כל סיבה מתקבלת על הדעת לכך שכבש עדותו בנקודה זו (וראו גם דבריו הנחרצים של בית המשפט המחוזי בהקשר זה, פסקה 38 להכרעת הדין: "מדברים אלה עולה מסקנה ברורה, לפיה הנאשם [המערער – נ"ס] אינו דובר אמת"). שנית, המערער תומך את יתדותיו, בין היתר, בע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 460 (1998) (להלן: עניין ז'אפר), בו זוּכּה אחד המערערים על בסיס גרסה שלא נטענה על-ידו כלל בעת החקירה והמשפט, לאחר שבית המשפט קבע כי נמנע מלמסור גרסה זו מחמת שהיתה עשויה להפליל את אחיו. ברם, סבורני כי יש להבחין עניין זה מענייננו, שכן כפי שציין השופט (כתארו אז) גרוניס בעניין מקדאד (עמ' 231), בעניין ז'אפר לא נמצאו ראיות נסיבתיות אחרות נגד המערער שזוּכּה, זולת טביעות אצבעותיו על חפיסת סיגריות, שערכן הראייתי נמוך לעומת טביעת אצבע 'נייחת', בעוד שבענייננו ישנה תשתית רחבה ומוצקה של ראיות נסיבתיות הקושרות את המערער לאירוע, עליהן גם המערער עצמו אינו חולק. הבחנה זו עולה גם מדבריו של השופט לוין בעניין ז'אפר (עמ' 476): "הסכמתי לזיכויו של המערער השני משום שהגעתי לכלל מסקנה שמסכת הראיות שהובאו נגדו לא הספיקה כדי לחייב אותו לתת הסבר... ראיות התביעה לא חייבו אפוא מסקנה יחידה שמערער זה היה מעורב בפרשה...". נוכח הבדלים אלו, אין ניתן לגזור גזירה שווה מעניין ז'אפר לענייננו. 42. לעניין מחדלה, לכאורה, של המשטרה בהבאת צילומים ממצלמות האבטחה הממוקמות על ציר המרדף, סבורני כי אין בכך כדי לשנות מן התמונה המצטיירת לנגד עינינו נוכח האמור עד כה, ולפיה המערער הוא זה שאכן נהג במכונית בעת האירוע. ההחלטה אם להביא צילומים אלו כראיה נתונה לשיקול דעתה של התביעה בהתאם למכלול הראיות שברשותה, ואי-הגשתם אינה יכולה ללמד כשלעצמה על 'מחדל' של החקירה או התביעה. 43. בסיכומם של דברים, נוכח מכלול הראיות שהובאו על-ידי המשיבה; לאחר שהפכתי בהסברו של המערער לראיות הללו; לאחר שנתתי דעתי על התנהלותו של המערער בחקירה במשטרה ובעדות בבית המשפט; ולאחר ששקלתי את הגרסאות השונות זו לעומת זו, הגעתי לכלל מסקנה כי אשמתו של המערער היא המסקנה ההגיונית היחידה העולה ממכלול הראיות. מסקנה זו גוברת על כל אפשרות רציונלית אחרת, ושוכנעתי כי אשמת המערער הוּכחה כנדרש, מעבר לספק סביר. הערעור על גזר הדין 44. בחינת טענותיו של המערער לעניין עונשו מעלה כי אין הצדקה להתערב ולהקל בעונש. בית המשפט המחוזי הביא במניין שיקוליו את כל הדרוש לצורך גזר הדין, וגזר את עונשו של המערער על-פי הכללים שהותוו בתיקון 113 לחוק העונשין. אכן, מדובר בעונש מאסר שאינו קצר, אולם הוא ניתן לאחר התחשבות בנסיבותיו האישיות של המערער ובעברו הפלילי הקל יחסית, והוא אף היווה שיקול בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להטיל על המערער חיוב בפיצויים (פסקה 29 לגזר הדין). 45. מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לקבל את טענת המערער לפיה ברח מן השוטרים מחמת מצב של אבדן עשתונות שאחז בו בעת המרדף. המערער עודנו מתמיד בטענתו כי לא הוא שנהג במכונית, ועל כן הטענה כי בעת המרדף איבד את עשתונותיו ולפיכך לא עצר, אין לה על מה שתסמוך. ודוק, טענה זו אינה נדחית מחמת עצם כפירתו של המערער באשמתו, אלא בשל העובדה שטענת המערער כי כלל לא היה במכונית בעת האירוע אינה מתיישבת עם טענתו לעניין העונש כי פעל מתוך אבדן עשתונות. אין לקבל את הטענה כי היותו של המערער במצב של אבדן עשתונות היא מסקנה הגיונית המתחייבת מנסיבות המרדף. כפי שציין בית המשפט המחוזי, מדובר במרדף לא קצר שהתנהל לאורך כברת דרך, כאשר למערער "הייתה הזדמנות בכל שלב בעת האירוע לעצור את הרכב ולהיענות לדרישת השוטרים שערכו את המרדף כי יעצור" (פסקה 20 לגזר הדין), ובנסיבות אלו אין זה מתחייב כלל להסיק לטובתו של המערער כי אמנם פעל כך מתוך אבדן עשתונות, בפרט כאשר הוא עצמו אינו טוען זאת במפורש. 46. אין בידי לקבל גם את טענותיו האחרות של המערער לעניין ההקלה בעונשו. אינני סבור כי למערער נגרם עינוי דין מחמת זימונו של איש 'סלקום' אלבז לעדות באופן המצדיק הקלה מיוחדת בעונשו, ואף אין לדידי בסיס לטענה כי בית המשפט המחוזי החמיר כביכול עם המערער בשל העובדה שלא ניתנה לגביו המלצה מאת שירות המבחן. בית המשפט המחוזי העיר (פסקה 25 לגזר הדין) כי המערער לא ביקש להורות על הגשת תסקיר מאת שירות המבחן, ומשכך לא הוצגו נסיבות מיוחדות הנוגעות למערער או לעברו. מכל מקום, לא מצאתי כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער בשל העדר תסקיר מאת שירות המבחן, ואדרבה – בגזר הדין ניתן כאמור משקל לנסיבותיו האישיות של המערער, שבגינן הוקל עונשו במידה מסויימת. 47. אשר על כן אציע לחברַי לדחות את הערעור על שני חלקיו; על הכרעת הדין ועל גזר הדין. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נֹעם סולברג. ניתן היום, ‏כ"א באייר התשע"ה (‏10.5.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14084220_O02.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il